ספר הבדיחה והחידוד/בטלנים וחקרנים

א

2084

משה-אהרון ארוך וצנום כלולב, ושרה-רבקה אשתו גוצה ועגולה כאתרוג. הוא יושב כל היום בבית-המדרש ולומד תורה לשמה, והיא יושבת כל היום בחנות ומוכרת מיני סדקית לשם פרנסת הבית. הוא מוליד, והיא יולדת ומינקת ומגדלת. ופעמיים בכל-יום תמיד בא משה-אהרון מבית-המדרש לביתו: לסעודת צהריים ושינת-צהריים, לסעודת-לילה ושינת-לילה. ומימיו לא לבש משה-אהרן מעילוֹ העליון כדרך שהבריות לובשים, שהם מכניסים ידיהם לתוך שרוולי המעיל, והוא משרה את המעיל על שכמו, ושני השרוולים תלויים לו מימינו ומשמאלו כשני בר-מיננים. כך מנהגו כל הימים.
ברם, כבר אמרו חכמים: "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל". פעם אחת הוצרך גם משה-אהרן לשנות ממנהגו. ומעשה שהיה כך היה: בנים היו להם למשה-אהרון ושרה-רבקה – ארבעה, ובת – רק אחת. ולא נחה ולא שקטה שרה-רבקה עד שמצאה לבתה היחידה חתן כלבבה: בחור למדן ומושלם בכל המעלות וכשהגיע יום-החתונה, הוליכו שניהם, משה-אהרן ושרה-רבקה, את בתם הכלה לחופה כמנהג ישראל: הוא ידו שלובה אל תחת זרועה של הכלה מימין, והיא ידה שלובה אל תחת זרועה של הכלה משמאל.
עד שהם הולכים וקרבים לחצר בית-הכנסת, למקום החופה, ומזמוטי חתן וכלה מלפניהם ומאחריהם, העיפה שרה-רבקה עין במשה-אהרן בעלה ורעדה אחזתה: מעילו העליון צונח מעל שכמו, תיכף יפרח באוויר וישתטח על הקרקע. רתחה שרה-רבקה ולחשה לו לחישת שרף:
משה-אהרן, שמא עכשיו תלבש מעילך כדרך שהבריות לובשים? תחילה היתה דעתו של משה-אהרן לסרב: "מה לו ולטירחה יתירה זו, שלא טרח מימיו?", אלא שבו-ברגע העיף גם הוא עין בשרה-רבקה אשתו – ופרחה נשמתו. מיד עשה רצונה, טרח והכניס שתי ידיו לתוך שני שרוולי מעילו, ואנחה כבידה נעקרה מלבו: ריבונו של-עולם, כמה קשה צער גידול בנים!...

2085

"בשולחן" של ליל-שבת הגיד הרבי עניין עמוק על "ביטוּל הישׁ", והדברים ניטעוּ כמסמרות בלבו של חסיד בטלן.
בשעה מאוחרת שב החסיד הבטלן לביתו. הנרות של-שבת תם אורם וכבו, והחסיד מתהלך בחשיכה מכותל לכותל ומסיח עם לבו:
"הכל בטל ומבוטל; אין כלום. הכל בטל ומבוטל; אין כלום". פתאום הטיח בתנור הגדול וניצוצות ניתזו לו מעיניו. תפס ראשו בשתי ידיו מחמת כאב ונאנח:
משמע, שתנור ישנו...

2086

שמעיה בטלן התחבט תמיד בכל דבר, שבא לידו, ומעולם לא היתה דעתו תקיפה להכריע, הן או לאו. פעם אחת אמרה לו אשתו:
בתנו בגרה. רוצה אני, שתנשא לבנו של פלוני בן פלוני.
שתק שמעיה, ולא אמר כלום. רגזה אשתו:
בטלן, למה אתה שותק?
גרד שמעיה סנטרו מתחת לזקנוֹ והחזיר:
מה אומר ומה אדבר? כל ימי איני רוצה מה שאני רוצה; עכשיו את תובעת אותי שארצה מה שאת רוצה...

2087

שמעיה בטלן ישב יחידי בלילה וגרס. פתאום הגיע רישרוש של חריקה לאוזנו. עקר עיניו מתוך הספר שלפניו, זקף אגודלו וקרא:
ממה נפשך: אם חתול הוא זה – פסיק!" ^[1]; אם שד הוא זה – "שמע ישראל!"; ואם גנב הוא זה – "ג-ווא-אלד! ^[2]

2088

ראה שמעיה בטלן, שחג-הפסח ממשמש ובא ובידו אין כלום לצורכי החג, נמלך וכתב מכתב לקדוש ברוך-הוא:
"אבינו מלכנו, רחם נא ותן לעבדך שמעיה בן-פייבוש הלוי ממון לצורכי הפסח".
כתב את המכתב, חתם עליו בסלסולים, "שמעיה במוהר"ר פייבוש סגל" וזרקו לשמים. עשה הרוח שליחותו והביא את המכתב – לידי רוטשילד. קרא רוטשילד את המכתב, שלח אחרי שמעיה ואמר לו:
שמע אלהים תפילתך ושלח לך על ידי חמישים זהובים.
נטל שמעיה את הזהובים והביאם לאשתו. נסתכלה בו אשתו וראתה, שפניו עצובות. אמרה לו:
שמעיה: על מה אתה נעצב עכשיו?
החזיר לה שמעיה:
מי יודע, כמה הותיר רוטשילד זה בידו שכר-טרחה!...°

2089

שמעיה בטלן היה אומר:
שלוש קושיות אני מקשה, ואפילו הרב, יחיה, אינו יודע לתרץ אותן.
ואלו הן:
ראשית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא את הקור ואת השלג דווקא בימות-החורף, שימים קשים הם לבריות גם בלאו הכי, ואין הוא נותן את הקור ואת השלג בימות-הקיץ היפים, כשאין צורך לא בגדים חמים ולא בעצים להסקה?
שנית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא את הממון דווקא לעשירים, שגם בלאו הכי הם רואים עולמם בחייהם, ואין הוא נותן את הממון לעניים, שכל ימיהם רעים?
ושלישית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא לרבת-בנים שניים בכרס אחת, ולעקרה אין הוא נותן אפילו "קדיש" אחד?...

2090

אשתו של שמעיה בטלן היתה מושלת בו. אמרו לו:
רבי שמעיה, "והוא ימשול בך" ^[3] לא מקרא מפורש הוא בתורה?
החזיר שמעיה:
משה אמת ותורתו אמת. אבל כבר אמרו: "אשה כלי-זינה עליה" ^[4] ואני בטלן וכל ימי מתיירא אני מפני כלי-זין...

2091

וכשמתה עליו אשתו, הלך שמעיה לחברא קדישא לקבור מתו מלפניו. אמר לו "הנאמן":
חמישה זהובים תשלם דמי-קבורה.
השח שמעיה ראשו, נענה ואמר:
אני בטלן, ומימי לא ידעתי מוצא לכסף. היא, עליה השלום, היתה חרוצה כל ימיה, ובוודאי היתה יודעת מוצא לכסף – ומשלמת...

2092

תוך שנים-עשר חודש בא שדכן לשמעיה ושידך לו אשה חדשה. סירב שמעיה. אמר לו השדכן:
שמא אשה זו לא לרצון לך, אציע לך אחרת, נאה הימנה.
עמד שמעיה בסירובו ואמר:
שידוך יש בו פנים לכאן ופנים לכאן, ואני בטלן ואיני יודע לבחור. היא, עליה השלום ודאי היתה יודעת לבחור לי...

2093

ערב שבת אחרי חצות השאירה חנוונית את בעלה בחנות, והיא עצמה מסתלקת לביתה להכין צורכי-שבת. כיוון שגמרה מלאכתה, שבה לחנות ומצאה: שני קוזאקים עומדים בפתח החנות וממלאים כיסיהם מכל הבא לידם, ובעלה הבטלן אינו רואה ואינו שומע ועיניו שקועות בספר שלפניו. התחילה צווחת:
בטלן! הלא הקוזאקים גונבים.
התיק הוא עיניו מן הספר והחזיר:
מאי קא משמע לן? אילו רבנים גנבו, היתה תימה בדבר; קוזאקים גונבים – דרכם בכך...

[נוסח אחר:
התיק הוא עיניו מן הספר, תמה ואמר:
אלא מה יעשו קוזאקים? ישבו וילמדו ש"ס ופוסקים?...]

2094

אמר "פריץ" ל"יהודי שלו":
הרי לפניך ארבעה שטרות-ממון, עשרים וחמישה רובל השטר. קח אותם, והם כולם שלך על-מנת שתוציאם בשבוע אחד. תקיים את התנאי – אוסיף לך עוד מאה רובל ותעשה בהם מה שלבך חפץ, לא תקיים את התנאי – תלקה.
שמע היהודי וצחק בקרבו:
"מטורף! מה רבותה היא זה להוציא מאה רובל בשבוע אחד?"
אותו יום ראשון בשבת היה, נטל היהודי את הממון והלך תיכף להוציאו. קודם-כל שילם חובות: לחנווני על פנקסו, לסנדלר – שכר "ראשים" חדשים לנעליים, למלמד – שיירי שכר-לימוד. תחילה נהנה הנאה מרובה: הרי הוא כקטן שנולד, ואין לשום אדם חוב עליו. אחר כך עשה חשבון וראה: כבר עבר עליו יום תמים ולא הוציא אלא עשרה רובלים ושישים ושתיים קופיקות, - והתחיל לבו נוקפו:
"אנא יכנס כל הממון הרב שבידו?"
נמלך והירבּה מכאן ואילך בהוצאה, כמנהג עשירים פזרנים: קנה עטרה יפה לטלית, תפילין מעור אחד ומשניות עם ל"ב פירושים, סודר "תורכי" לאשתו וחליפות חדשות לילדים, נדב ח"י "גּריבנוֹת" ^[5] לכל חברה שבעיר – לביקור-חולים, לתלמוד-תורה, להכנסת-כלה, להכנסת-אורחים, לחברה-ש"ס ולחברה-מקרא, ולתיקון בדקי בית-הכנסת נתן ח"י חצאי-רובלים בבת-אחת. וכשהגיע יום החמישי, ציווה את אשתו, שתכין שבת וגם "מלוה מלכה" כיד המלך, וכסף נתן לה – מה שלא ראו עיניה מימיה: רובלים שלמים.
על משכבו בלילה עשה שוב חשבון, בדק ומצא: חוץ ממעות קטנות נשאר לו בכיסו עוד שטר שלם של עשרים וחמישה רובלים.
התחילו אחוריו רוגשים מטעמן של מלקות, העתידות לבוא עליהם, ומיד קפץ מעל המיטה והלך אל הרב ליטוֹל עצה הימנו:
רבי, מה תקנה יש לשטר זה? אנה ייכנס?
עיין הרב בדבר ואמר:
עצתי, שאשתך תצניע אותו בחלה מן החלוֹת, שתאפה מחר לכבוד שבת, ואגב החלה ייאכל גם הוא. תקנה אחרת איני יודע לו...

2095

מלמדים ישבו בחבורה וסיפרו על הוויוֹת העולם. אמר אחד מן החבורה:
גלוי וידוע, שאין בכל העולם כולו אלא דינר-זהב אחד; עיתים הוא בידו של זה, ועיתים – בידו של אחר.
התקיף לו שני מן החבורה:
בעיני ראיתי שני דינרי-זהב בידי שני בני-אדם בזמן אחד.
הירהר הראשון והחזיר:
זה מעשה אחיזת עיניים, ואין לנו עסק בו..
(עיין כרך ראשון, עמוד 173, סימן 552)

2096

אמר מלמד לחברו:
הכל תלוי במזל, ואפילו דיבור קל שבקלים... אילו עמד לי מזלי אתמול ונאמרו שתי מילים קצרות, מיד הייתי נעשה "גביר" אדיר.
תמה חברו:
היכן תמצי?
הסביר הראשון:
יצאתי מביתי ושלא מדעתי הוליכוני רגלי עד לבנק של המלכות. ראיתי רבים נכנסים, נמלכתי ונכנסתי גם אני. והייתי מהלך משולחן לשולחן, והיושבים לפני השולחנות היו מסתכלים בי ולא אמרו לי ולא כלום. לסוף הגעתי לשולחנו של אדם אחד, שהיו ממונות של כסף ושטרות מונחים לו ערימוֹת-ערימוֹת מלפניו ומאחוריו, מימינו ומשמאלו. ממון-קורח היה ברשותו של אותו אדם, ואילו הוציא מפיו רק שתי מלים קצרות והיה אומר לי: "חיים, קח!" – מיד הייתי נעשה אדיר שבאדירים. אלא שלא נתמזל מזלי, וגם אותו אדם הסתכל בי ולא אמר ולא כלום...

2097

בת בוגרת ומכוערת היתה לו לרבי ברוך בטלן, ראש הישיבה. ביקש להשיאה לאחר ממופלגי-התורה שבישיבה, ועשה את השמשׁ שליח לכך. ניסה השמש דבר אל הבחור, וחזר ובא לרבי ברוך ואמר לו:
רבי, הבחור מסרב
תמה רבי ברוך:
שמא פּסוּל מצא בי, חלילה.
השיב השמש:
חס ושלום, רבי. אלא לבו נוקפו לגבי המדוברת.
תמה רבי ברוך עוד יותר ואמר:
מעיד אני עליה, שבת-ישראל כשירה היא.
גימגם השמש ואמר:
ודאי, רבי... אבל לא מהודרת.
שחק רבי ברוך, נענה ואמר:
שטות! כלום אתרוג היא כלה וצריכה הידור?...

2098

בחורה נכשלה, לכשהתחילה תופחת, מיהרו אביה ואמה והשיאוה לבחור בטלן, שלא ידע להבחין.
עברו ארבעה חדשים אחרי החתונה ואשתו ילדה לו בן. תהה הבטלן מעולם לא שמע, שאשה יולדת לארבעה חדשים.
נמלך והלך אצל רופא ושאל: אדוני דוקטור, לכמה אשה יולדת אחרי נישואיה?
נתן בו הרופא עין והכיר, שבטלן מופלג הוא, והחזיר לו:
אשה יולדת לתשעה חדשים, פעמים לשבעה חדשים. במה דברים אמורים? בדרך הרגיל, אבל זריזוּת אין לה שיעור.
נהרו פניו של הבעל, נענה ואמר:
אדוני דוקטור, יחולו ברכות על ראשך. חברי מונים אותי תדיר, שבטלן אני; עכשיו יכירו וידעו, כמה אני זריז…

2099

משיחתם של "יושבים" ^[6].
שמעתי, - אמר "יושב" אחד לחברו, שנייר עושים מסמרטוטים, ואין מוחי תופס: מה עניין נייר אצל סמרטוטים?
החזיר לו חברו:
בוא ואסביר לך. תחילה מאספים סמרטוטים ומטילים אותם לתוך מים רותחים, ושלושה מעת-לעת רצופים, בלי שום הפסק, משהים אותם במים הרותחים. לסוף לוקחים שני "גדולים" והולכים לחנות – וקונים נייר...

2100

הקשה בטלן לחברו ואמר לו:
כל אימת שאני נכנס לפוסטה תמה אני, מה לה למלכות לטפל בעסק, שאין לה שום טובת-הנאה הימנו? אני נותן לה עשר פרוטות והיא מחזירה לי בול של עשר פרוטות. אם-כן מה רווח יש לה
החזיר לו חברו:
עד שאתה תמה על המלכות, תמה אני עליך, שאין לך מוח בקודקודך להבין דבר פשוט זה. בול של עשר פרוטות כוחו יפה למכתב שמשקלו כך וכך, ואילו רוב המכתבים משקלם פחות מכדי כך. והרי פחת-המשקל כולו רווח...

2101

בימי מלחמת-העולם, כשהוצרכה המלכות למתכת הרבה בשביל צורכי זיון, נמלכה וביטלה כל המטבעות הקטנות העשויות מתכת ותיקנה במקומן סימני מטבעות של נייר מעין בולי הפוסטה. תמה שמעיה בטלן ואמר:
עכשיו איני יודע, מהיכן הפוסטה מתפרנסת. לשעבר הייתי נכנס לפוסטה, נוטל הימנה בול ונותן לה מטבע כנגדו; אבל עכשיו, שהיא נותנת לי בול, ואני מחזיר לה בול כנגדו, - מה פרנסה יש לה?

2102

באישון-לילה נפלה דליקה בעיר. מיד קפצו הכל ממיטותיהם ורצו למקום הדליקה. רץ גם שמעיה בטלן. וכשהגיע לשם, עמד עמידה מרושלת, כדרכו, ופניו מהורהרים:
אמרו לו:
שמעיה, מה לך?
השיב שמעיה:
נס מן השמים, שנפלה דליקה. אילמלא כך, מי היה יודע בחשיכה, היכן צריך לכבות...

ב

2103

חקרן גדול הוא רבי תנחום. ויותר משהוא חקרן הוא תייר. הרבה ארצות והרבה כרכים גדולים תר, ועל כולם הוא יודע לספר נפלאות: רבות עד אין חקר ראו עיניו מנעוריו ועד זיקנה.
פעם אחת ישבו תלמידיו לפניו ואזניהם עשויות כאפרכסות לקבל דברי רבם הגדול. פתח ואמר:
ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני-אדם בשר-ודם, והם עמדו ובנו כרך גדול, שאין שני לו בעולם, וסטמבול שמו. בירתו של התוגר היא, אוכלוסיה כפליים כיוצאי-מצרים, ועל המים היא יושבת מסופהּ ועד סופהּ.
תמה אחד מן התלמידים והיקשה:
"ילמדנו רבינו, אם על המים היא יושבת מסופה ועד סופה, כיצד אינה טובעת? שמא בנס היא תלויה?
נגהו פניו של רבי תנחום והחזיר:
זהו שאמרתי: ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני-אדם בשר-ודם. אדריכלים חכמים עשו לה סגולה לסטמבול: קשרו לה שתי שלחופיות גדולות, אחת מלפניה ואחת מאחוריה, והרי היא יושבת על המים מסופה ועד סופה ואינה טובעת.
חזר והיקשה אותו תלמיד:
מי לא חיישינן, שמא יטול אדם שאינו מהוגן מחט של פוזמקנים ויקוֹב את השלחופיות וייפקעוּ?
ליגלג עליו רבי תנחום והשיב:
אטו בשופטני עסקינן, שיביאו כלייה על עצמם ועל הכרך כולו?
לא קיבל המקשן ושוב היקשה:
תינח גדולים ופיקחים, שיש בהם דעה, אבל חרש, שוטה וקטן, שאין בהם דעה, שמא יטול אחד מהם מחט של פוזמקנים ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?
סילסל רבי תנחום זקנו והחזיר:
על-כורחך אתה אומר, שבכרך גדול זה אסורות מחטים של פוזמקנים בבל יראה ובבל ימצא, דוגמת חמץ בפסח.
לא נחה דעתו של המקשן ושאל:
אלא כיצד מטליאים פוזמקאות בכרך גדול זה? כלום הכל עשירים מופלגים שם, ופוזמקאות שנתחררו משליכים אותם לאשפה?
השיב רבי תנחום:
כמנהגו של עולם בכל מקום, כך מנהגו של עולם גם בסטמבול: פוזמקאות שנתחררו אין משליכים אותם לאשפה אלא מטליאים אותם. מביאים מסמר של ברזל, מתקינים לו חוד יפה מצד אחד וקוף מצד שני, משחילים חוט לתוך הקוף ומטליאים. קפץ התלמיד המקשן וצווח:
אם כן, הדרא קושיא לדוּכתא: שמא יטול חרש, שוטה או קטן אותו קיסם ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?
החליק רבי תנחום זקנו והשיב:
הרי זה ספק-ספיקא, ולספק-ספיקא לא חיישינן...

2104

חקרנים ישבו ודנו:
נעליו של קיסר מה הן עשויות?
אמר אחד מן החבורה:
נעליו של קיסר עשויות זהב טהור.
היקשה שני מן החבורה:
חיישינן לטינופת!
תירץ הראשון:
לא קושיה: מתקינים לו גם נעליים של עור, והוא נועלם על-גבי הנעליים של זהב.
חזר והקשה השני:
אם-כן, אין שום ברייה יכולה לראות את הנעליים של זהב.
חזר ותירץ הראשון:
לא קושיה: אותן הנעליים של עור עשויות נקבים-נקבים שיהיו הנעליים של זהב נראות לחוץ.
שוב היקשה השני:
הדרא קושיא לדוּכתא: חיישינן לטינופת! תירץ שוב הראשון:
לא קושיה: אותם הנקבים פקוקים קש.
קימט מצחו שלישי מן החבורה, נענה ואמר:
נמצאנו למדים: מבנאי הבלן, שנעליו נקובות ופקוקות – קיסר הוא...

2105

כתריאליבקה, אף-על-פי שקהילה קדושה היא, לא היתה בקיאה במנהגים דייה. עמדה ושלחה שני שליחים מיוחדים לחקרן מפורסם ושאלה:
ילמדנו רבינו, כמה דברים משמשת מטפחת-אף?
קיבל החקרן המפורסם את השליחים בסבר פנים יפות, הושיבם לפניו ואמר להם:
מנהג ישראל, שמטפחת-אף משמשת חמישה-עשר דברים; ואלו הם: אבנט לתפילה כל-יום; סודר לצוואר בשבת; ספוג לרחיצה ערב-שבת; מסננת ליין של קידוש לשבת ויום-טוב ושל הבדלה למוצאי-שבת; סוכך בימות-הגשמים; מניפה בימות-החמה; חגורה למכנסיים; מפה לשולחן; אלונטית לנטילת-ידיים; כר לבית-המדרש; סודר לקניין; חציצה בין זכר לנקבה ב"מחול של מצוה"; קלפי לשליפת קשרים; "במקום-רצועה" לחינוך ילדים...
דיקדקו השליחים ומנו סדר התשמישים לפי אצבעותיהם ושאלו: הרי ארבעה-עשר, ואילו אתה אמרת חמישה-עשר?
החזיר להם החקרן המפורסם:
פעמים, בשעת הדחק, היא משמשת גם מטפחת לאף...

2106

ישבו חקרנים ודנו:
מה טעם נהגו ישראל, שלא לאכול לפיתה בימות-החול אלא בשלישי בשבת?
נענה החריף שבהם והסביר:
מנהג זה נהגוּ ישראל על-פי חשבון. אין אוכלים לפיתה בראשון בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשבת, ואין אוכלים לפיתה בשני בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בשלישי בשבת; אין אוכלים לפיתה ברביעי בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשלישי בשבת, ואין אוכלים לפיתה בחמישי בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בליל-שבת, ולמחרת, בשבת. נמצא, שכל ימות החול אין לאכילת לפיתה אלא יום אחד – שלישי בשבת...

2107

שאל שמעיה בטלן את רבי תנחום חקרן ואמר לו:
תמיהה גדולה אני תמה על מעשי-בראשית. כשיצר הקדוש ברוך-הוא את האדם, למה התקין לו נחיריים מפולשות כלפי מטה, וכל אימת שמריחים טבּק כמה וכמה גרגרים נושרים לקרקע ויוצאים לבטלה? אילו נתקנו לו לאדם נחיריים מפולשות כלפי מעלה, לא היה מאבד אפילו גרגר אחד.
החזיר לו רבי תנחום:
יפה עשה הקדוש ברוך-הוא, שלא נטל עצה מבטלן שכמותך. אילו התקין, חלילה, את הנחיריים מפולשות כלפי מעלה, היה הגשם יורד לתוכן ומפסיד כל הטבק כולו...

2108

שני חקרנים מישראל טיילו מחוץ לתחומה של עיר ועסקו במעשה-בראשית, כאותם חכמי-יוון, להבדיל, שהיו מטיילים ועוסקים בפילוסופיה. אחד שיבח ואמר:
כמה יפים מעשי אלהינו!
השני השיאו יצרו להטיל ספק, הראה בידו על ציפורים פורחות באוויר, חזר והראה בידו על פרות רועות באחו ואמר:
כמה תמוהים מעשי אלוהים! פרה, שברייה גדולה היא וצרכיהּ מרובים, לא נתן לה אלא את הארץ בלבד, וציפור, שברייה קטנה היא וצרכיה מועטים, גם את הארץ וגם את השמים נתן לה.
תוך כדי דיבור טסה ציפור מעל לראשו של החקרן, ואגב טיסה חלקה לו על חוטמו "מתנה" משלה. נענה חברו ואמר לו:
עכשיו בוא וראה, כמה יפה עשה הקדוש ברוך-הוא, שלא נתן לפרה את השמים...°

2109

מעשה בחקרן הגדול של חלם, שישב שלושה ימים ושלושה לילות רצופים וחקר וחקר. לחם לא אכל, מים לא שתה – וחקר וחקר. נכנסו אצלו חבריו ואמרו לו:
קצת בחייך?
השיב להם:
הניחו לי, מחשבה גדולה מנקרת במוחי.
פרשו הימנו והניחו לו.
למחר שוב באו אצלו ומצאו, שפניו מהורהרות וחמורות משהיו. אמרו לו:
רצונך, שתגלה לנו, על מה אתה חוקר? שמא ממנו תסתייע מחשבתך הגדולה?
נענה להם ואמר: עשו אוזניכם כאפרכסות ואגלה לכם מחשבתי הגדולה. אילו נעשה כל האדם אשר על-פני האדמה איש אחד... אילו נעשו כל העצים אשר ביער עץ אחד... אילו נעשו כל הימים אשר בעולם ים אחד... אילו נעשו כל הקרדומות אשר בידי כל האדם קרדום אחד... וקם אותו ענק, שנעשה איש אחד מכל האדם אשר על-פני האדמה, ונטל את הקרדום, שנעשה קרדום אחד מכל הקרדומות אשר בידי כל האדם, וכרת את העץ, שנעשה עץ אחד מכל העצים אשר ביער והפילו לתוך הים, שנעשה ים אחד מכל הימים אשר בעולם...
עצרו חבריו של החקרן הגדול נשימתם מרוב עיון ושאלו פה אחד:
מה היה אז?
תחילה חלש החקרן הגדול מרוב עמקות, ולסוף שבה אליו רוחו והחזיר:
הרי כאן אני עומד וחוקר וחוקר: אילו כך, כמה גדולה היתה החבטה...

2110

מצאו לחקרן הגדול של חלם, שהוא פוסע בבית-המדרש הגדול מכותל לכותל ופניו מבהיקות. אמרו לו:
שמא חקירה חדשה העלית בחכמתך, שפניך מבהיקות? הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:
הן; הוברר לי בעזר השם, למה קרא אדם הראשון לאווז אווז ולתרנגולת תרנגולת. אילו הפך הסדר וקרה לאווז תרנגולת ולתרנגולת אווז, היה מטיל מהומה בעולם. אשה היתה באה לשוק ליקח אווז, פירוש תרנגולת, ומחמת טירדה של מקח וממכר היתה התגרנית שבשוק טועה ונותנת לה תרנגולת, פירוש אווז, ומתוך כך היו מגיעות שתיהן לידי קטטה ומריבה. עכשיו שאווז קרוא אווז ותרנגולת קרויה תרנגולת – שלום ושלווה בעולם...

[נוסח אחר:
הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:
הן; דבר גדול נתגלה לי, בעזר השם, ומכאן ואילך יאכלו עניים שמנת, ודווקא עשירים יאכלו קוּם.
אמרו לו:
מי יעשה סגולה לאלו, ומי יכריח את אלו?
השיב החקרן:
אין הדבר תלוי אלא בנו. בואו ונגזור גזירה בחרם חמור, שמכאן ואילך יהא קוּם קרוי שׁמנת, ושמנת תהא קרויה קוּם...]

2111

יום מימים, בשלהי חורף קשה, מצאו את החקרן הגדול של חלם יושב דומם בביתו, ברכיו בין ידיו ופניו זועמים מאוד. תמהו עליו חבריו:
כלום יש כעס לפני פילוסוף כמותך?
הזעים החקרן הגדול פניו עוד יותר והחזיר:
הן; כעס גדול אני כועס על הקדמונים, שתיקנו לעבר את השנים באדר. אילו עמהם הייתי, לא הייתי מניח להם ואומר: "דייכם, שתעבּרוּ את השנים בתמוז, כשאין צורך לא בעצים יפים לתנור ולא בנעליים שלימות לשלג"...

2112

יום מימים באו משוחות של המלכות לחלם, מיצו מידתה ממזרח למערב, העמידו כלונסאות גבוהים ומתחו מזה לזה חוטים של-ברזל מסוף העיר ועד סופה. תהו החלמאים:
מה צורך יש בכך?
נענה זקן אחד ואמר:
מכאן, שאין כבר מקום באוצרותיה של המלכות, ובכוונה היא מוציאה ממון לבטלה.
ליגלג החקרן הגדול של חלם ואמר:
חלמאים בני-חלמאים, טלגרף הוא זה.
שמעו החלמאים ושאלו:
טלגרף מה פירושו?
החזיר החקרן הגדול:
טלגרף שלוחה של המלכות הוא. רוצה המלכות שבעיר-הבירה לדעת, שמא, חס ושלום, ניצנץ מרד כנגדה בעירנו, מיד היא שואלת בטלגרף שם, והוא משיב לה תיכף כאן.
רגנו החלמאים ואמרו לו:
עד מתי אתה מתמה עלינו! כמה בין עיר-הבירה לעירנו? לא פחות מת"ק פרסה, ואתה אומר, שהיא שואלת באותו חוט של-ברזל שם, ומיד הוא משיב לה כאן!
גער בהם החקרן הגדול:
חלמאים טיפשים, לא ראיתם מימיכם כלב גדול? לוחצים זנבו מלמטה, ומיד נובח ראשו מלמעלה...°

2113

חקרנים ישבו ושנו:
מה צורך יש לו לקיסר להטיל מיסים וארנוניות על הציבור? שמא לא כל הממון הוא עושה, ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו חפץ?
נענה הזקן שבחבורה והסביר:
מלמד, שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, קיימא לן: העושה מצוה, בורא מלאך^[7]. וקשה: מה צורך יש לו לקדוש ברוך-הוא במלאכים אלו? שמא לא הוא עושה מלאכים מן העולם ועד העולם ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו, כביכול, חפץ. אלא לאו, שהקדוש ברוך-הוא מתאווה דווקא למלאכים שלך; אף הקיסר, להבדיל, כך: מתאווה דווקא לממון שלך...

2114

שאלה נשאלה בחבורה של חקרנים:
מי שלקה באחד מחושיו, חושו השני משתלם כנגדו, או שאינו משתלם כנגדו?
החליט הזקן שבחבורה ואמר:
חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שרגלו האחת קצרה, רגלו השנייה ארוכה יותר...

[נוסח אחר:
...החליט הזקן שבחבורה ואמר:
חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שחכמתו מועטת, טיפשותו מרובה...]

2115

שאלו תלמידים לרבם, שהיה חקרן גדול:
ילמדנו רבנו, מהיכן גשמים באים?
השיב להם הרב:
עננים דומים לספוג, והם יורדים לאוקיינוס וסופגים מים^[8]. וכשהם חוזרים ועולים מן האוקיינוס, בא רוח ומטיחם זה בזה, ומחמת הטחה שותתים ויורדים המים מתוכם. וזהו הגשם.
לא נתקררה דעתם של התלמידים ושאלו:
ומה אות, שכך הוא.
תמה הרב החקרן:
טיפשים, מה שאלה היא זו? הרי עיניכם רואות, שגשם יורד...

2116

שוב שאלו התלמידים לרבם, החקרן הגדול:
ילמדנו רבנו, קריאה וכתיבה איזו מהן עדיפה?
החזיר להם הרב החקרן:
הסברה מחייבת שכתיבה עדיפה, שהרי כיוון שיודע מי-שהוא לכתוב אפשר למצוא כל-שעה מי-שהוא, שיודע לקרוא...°

2117

על הכל דיברו בקרון הרכבת, ולסוף הגיעו ל"תורת היחסות" של איינשטין. אמר אחד מן החבורה:
מחקר זה, שקורין לו תורתו של איינשטין, רבים יגעים בו, ואינם מוצאים. ומודה אני: אף אני כך; יגעתי ולא מצאתי.
אמר שני מן החבורה:
ואני יגעתי וברוך-השם מצאתי. כלל גדול אמר איינשטיין: שני דברים, אף-על-פי שהם דומים זה לזה, מכל-מקום אין הם דומים זה לזה.
תמה הראשון:
הרי מה שאין אני מבין, ואין איש מבין. ממה נפשך: אם שני דברים דומים זה לזה, כיצד אין הם דומים זה לזה, ואם אין הם דומים זה לזה, כיצד הם דומים זה לזה?
אמר השני:
הטה אוזנך ואסביר לך. הרי שאתה יושב לפני בחורה זקנה, והיא מחטטת לך בשיניך – כל רגע דומה עליך כשעה שלימה; ואילו כשאתה יושב לפני בחורה צעירה, והיא מסלסלת לך בשערך – כל שעה דומה עליך כרגע אחד.
קפץ שלישי מן החבורה, נענה ואמר:
וזהו שהמציא איינשטין בחכמתו? הפלא ופלא...

2118

ישבו חקרנים ודנו:
רכבת - סוסים אין לה, שימשכוה מפנים, סבלים אין לה, שידחפוה מאחור, – ואף-על-פי-כן היא רצה. במה כוחה גדול?
נענה הזקן שבחבורה והסביר:
שעה ארוכה עמדתי שם, נסתכלתי וראיתי: גוי יוצא לרחוב שלפני רכבת, מצלצל בפעמון ומטיל מהומה, כאילו נפלה דליקה. שוב יוצא גוי, כובע של גזלן בראשו וסינר של נשים בידו, וכיון שפורש את הסינר, מיד מתחילה בהלה גדולה. גויים בהוּלים ורצים, יהודים, להבדיל, בהוּלים ורצים. ומרוב מהומה ובהילות אף היא נבהלת ורצה...

2119

רבי ירוחם חקרן ישב בקרון הרכבת, ההולכת מבריסק לווארשה. נכנס הקונדוקטור, ושאל לו רבי ירוחם:
כמה מילים מבריסק לווארשה?
השיב הקונדוקטור:
מבריסק לווארשה מאתיים מיל.
חזר ושאל רבי ירוחם:
וכמה מווארשה לבריסק?
גחך הקונדוקטור:
מה שאלה היא זו? אם מבריסק לווארשה מאתיים מיל, גם מווארשה לבריסק מאתיים מיל.
הסיע רבי ירוחם מקטרתו בפיו ממזרח למערב ואמר:
פלא נפלא!
תמה הגוי הקונדוקטור:
מה פלא יש כאן?
החזיר לו רבי ירוחם:
נראים הדברים, שאתם יש לכם חשבונות מיוחדים שלכם. החשבונות שלנו לא כך הם: מפורים עד פסח חודש אחד, ואילו מפסח עד פורים – אחד-עשר חודש...

2120

אמר רבי ירוחם חקרן לחברו, רבי נפתלי חקרן:
נפתלי חביבי, מודה ומתוודה אני לפניך, שמצאתי פגם במעשה-בראשית. אילו אני במקומו של הקדוש ברוך-הוא הייתי עושה לאשה מה שהוא עשה לתרנגולת.
שאל רבי נפתלי:
דהיינו?
השיב רבי ירוחם:
גוזר הייתי על האשה, שבמקום ילדים תטיל ביצים.
תמה רבי נפתלי:
זו למה?
החזיר רבי ירוחם:
מפני תיקון-העולם הייתי גוזר עליה כך.
שאל רבי נפתלי:
פירוש?
הסביר רבי ירוחם:
יש לך אדם, שרוצה להוליד בנים ובנות, והיה אומר לאשתו:"זוגתי, איספי ביצייך ודגרי". ויש לך אדם, שרוצה לפטם כריסו, והיה אומר לאשתו: "זוגתי, טלי ביצייך – ועשי לי חביתה"...

2121

שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:
מפני-מה דרכּוֹ של כלב לכשכש בזנבו?
החזיר לו החקרן הזקן:
משום שיפה כוחו של כלב מכוחו של זנב. אילו להפך, היה הזנב מכשכש בכלב.

2122

אף זו שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:
מפני-מה שערות-הראש מלבינות קודם, ואחר-כך מלבינות שערות הזקן?
החזיר לו החקרן הזקן:
משום ששערות-הראש גדולות עשרים שנה משערות-הזקן...°

2123

ועוד שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:
מפני-מה מי-הים מלוחים?
החזיר לו החקרן הזקן:
הרי זה דבר פשוט: משום שמי-הים דגים מלוחים מצויים בהם...

2124

חקרן ישב בחבורה של יהודים וסיפר:
טחו עיניהם של הבריות מראות נכוחות. נדמה להם לבריות, שהשמש מהלכת והארץ לעולם עומדת, ואילו למעשה השמש עומדת והארץ לעולם מהלכת.
גער בו אחד מן החבורה: הללו דברי-מינות הם. אילו השמש עומדת, מה צורך היה לו ליהושע לגזור עליה: "שמש בגבעון דום"? ^[9]
החזיר החקרן:
אדרבה, מכאן ראיה: כיוון שגזר עליה יהושע, שוב לא בטלה גזירה, ומאותה שעה ואילך היא עומדת...

2125

מגיד-חקרן דרש ברבים ואמר:
הרבה דברים, שהיו סמויים מעיני הבריות, נתגלו להם למחקרים הגדולים. אפילו דבר זה נתגלה להם, שהלבנה יש לה רבבי-רבבות תושבים.
הקשיב זקן אחד לדבריו של המגיד-החקרן ונאנח.
אמרו לו:
סבא, על מה אתה נאנח?
החזיר הזקן:
אוי, כמה גדול וקשה שם הדחק כשהלבנה במיעוטה!...

2126

היתה שעת חירום. שלח בחור חקרן מכתב לרבו החקרן הגדול וקבל לפניו:
אימת המלחמה עליו.
החזיר לו רבו מכתב וכתב:
"תמה אני, שבעל-היגיון אתה ובקי במחקר ואימת מלחמה עליך. תאמר, שמא יגיע, חלילה, הגיוס עד למקומך? שתי תשובות בדבר: אפשר, שגילך לא יהיה בכלל, ואפשר, שגילך יהיה בכלל. אם גילך לא יהיה בכלל – טוב ויפה, ואם גילך יהיה, חלילה, בכלל, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תמצא ראוי לצבא, ואפשר, שתמצא ראוי לצבא. אם לא תמצא ראוי לצבא – טוב ויפה, ואם תמצא, חלילה, ראוי לצבא, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תלקח לחזית, ואפשר, שתלקח לחזית. אם לא תלקח לחזית – טוב ויפה, ואם תלקח, חלילה, לחזית, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיפצעו אותך, ואפשר, שלא יפצעו אותך. אם לא יפצעו אותך – טוב ויפה, ואם יפצעו אותך, חלילה, שתי תשובות בדבר: אפשר שתחיה מפצעיך, ואפשר שלא תחיה מפצעיך. אם תחיה מפצעיך – טוב ויפה, ואם לא תחיה, חלילה, מפצעיך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שתבוא לקבר-ישראל ואפשר שלא תבוא לקבר-ישראל ויחד עם הגויים יקברוך. אם תבוא לקבר-ישראל – טוב ויפה, ואם לא תבוא, חלילה, לקבר-ישראל ויחד עם הגויים יקברוך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיניחו אותך למטה, על גוף הקרקע, ואפשר שלא יניחו אותך למטה על גוף הקרקע. אם יניחו אותך למטה, על גוף הקרקע – טוב ויפה, ואם לא יניחו אותך, חלילה, למטה, על גוף הקרקע – כלום בשביל-כך אימת מלחמה עליך?"…

1. "פסיק" – נזהה של חתול.
2. "גוואלד"! – זעקת קריאה לעזרה.
3. בראשית ג טז
4. עבודה זרה כה ב
5. "גריבנה" – מטבע של-כסף רוסית, ושוויה – עשר קופיקות.
6. יושבים" – חסידים בטלנים, פרושים מהוויות-העולם ויושבים בחצרו של הרבי, ויותר משהם עוסקים בתורה ובחסידות, הם מבלים ימיהם בשיחות בטילות ובדברים של מה- בכך.
7. כנראה, לפי המימרה של רבי אליעזר בן-יעקב: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד", משנה אבות ד יא
8. זה כמובן איננו נכון. אבל בימי האמוראים האמינו בכך, לכן הגמרא כותב שכך מגיע הגשם. ראה תענית ט ב
9. יהושע י יב