ספרא (מלבי"ם)/פרשת מצורע מצורע/פרשה ה

פרשה ה

[א] "כי תבואו"-- יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה)-- אל הארץ המיוחדת. [ב] יכול משבאו לעמון ומואב?... ת"ל "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

[ג] "לאחוזה"-- עד שיכבשו.

מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות (גרסת הגמרא "לשבטים") ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו-- יכול יהיו מטמאים בנגעים?... ת"ל "ובא אשר לו הבית"-- עד שיהא כל אחד מכיר את שלו.

[ד] "ונתתי נגע צרעת"-- אמר ר' יהודה בשורה הוא להם שבאים עליהם נגעים. ר' שמעון אומר "ונתתי נגע צרעת"-- פרט לנגעי אנסים.

"בבית ארץ"-- פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא, ועל ארבע קורות. ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים.

"אחוזתכם"-- אחוזה מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר, אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. [ו] ר' ישמעאל אומר "אחוזתכם" מטמאים בנגעים ואין אחוזת עכו"ם מטמאים בנגעים, וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים כך אין בגדיהם מטמאים בנגעים.

[ז] "אשר לו הבית"-- שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן, אפילו חולה? ת"ל "ובא".

"והגיד לכהן"-- ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.

"לאמר"-- יאמר לו דברי כבושים: בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. [ח] והלא דברים ק"ו: ומה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך, מדבר גנאי של חברו בפניו על אחת כמה וכמה!

[ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיה שנאמר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל ביהוה אלהיו ויבא אל היכל יהוה להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים ליהוה שמונים בני חיל ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר ליהוה כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר, צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מיהוה אלהים ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית יהוה מעל למזבח הקטרת"

[י] נגע-- מה ת"ל "כנגע"? אפילו תלמיד חכם ויודע שהיא נגע ודאי לא יגזר ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית.

[יא] "נראה לי"-- ולא לאורי. מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.

"בבית" (פסוק לה)-- להביא את הצבוע. "בבית" (פסוק לו)-- להביא את העליה. "בבית"(פסוק לז)-- מתוך הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.

[יב] "וצוה הכהן ופנו"-- הציווי בכהן והפינוי בכל אדם

"ופנו את הבית"-- אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים דברי ר' יהודה. ר' מאיר (ר' שמעון נ"א) אומר, עסק הוא לפינוי. אמר ר' מאיר וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו-- מטבילם והם טהורים! על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו. וכי מה מטמא בנגעים? הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב! אם כך על ממונו ק"ו על נפש בניו ובנותיו! אם כך על רשע ק"ו על של צדיק!

[יג] "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע"-- לראות את הפינוי

"ולא יטמא כל אשר בבית" מה ת"ל? לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהא בכדי אכילת פרס, יכול אפילו היו שם כלים מקופלים על כתפו, כלים מקופלים ומונחים בתוך הבית? יכול לא יהיו טמאים עד שישהו בכדי אכילת פרס? ת"ל "ולא יטמא כל אשר בבית"-- מיד.

"ואחר כן"-- אחרים כיוצא בהם. רבי אומר אם ממתינים לדבר הרשות לא ימתינו לדבר מצוה?! וכמה הוא מצותו? נראה בחתן-- נותנים ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל-- נותנים לו כל ימי הרגל.