התורה והמצוה ויקרא יד לג-לו
סימן עד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[א] "כי תבואו"-- יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה)-- אל הארץ המיוחדת. [ב] יכול משבאו לעמון ומואב?... ת"ל "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.
[ג] "לאחוזה"-- עד שיכבשו.
מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות (גרסת הגמרא "לשבטים") ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו-- יכול יהיו מטמאים בנגעים?... ת"ל "ובא אשר לו הבית"-- עד שיהא כל אחד מכיר את שלו.
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה: הזכיר ג' תנאים:
(תנאי א) שיבואו אל ארץ כנען שהיא הארץ שבעבר הירדן המערבי שכולו נקרא על שם כנען, לא ארץ סיחון ועוג שאינו נקרא בשם זה. ובספרא (קדושים פרשה ג, אמור פרשה י, בהר פרשה א) דריש מ"ש גבי ערלה ועומר ושמיטה "כי תבואו אל הארץ"-- הארץ המיוחדת ולא ארץ סיחון ועוג, שמ"ש "הארץ" בה"א הידיעה הוא ארץ כנען הנז' פה שהוא הארץ הידועה שנתן ה' לאברהם אבינו.
(תנאי ב) אשר אני נותן לכם" שאף מן הארץ שנתן ה' לאברהם וכבשוהו ישראל שהוא חלק עמון ומואב שטהרו בסיחון, הם נטלוהו כעת מעצמם לא על ידי מתת ה' שלא יתנם להם על לעתיד לבא. וכן אמר בספרא במקומות הנ"ל ועיין בתשב"ץ (חלק ג סימן קצה) באורך.
(תנאי ג) "לאחוזה" שהוא אחר שכבשו וחלקו. וגם מוסיף שיהיה כל אחד מכיר את חלקו כמ"ש "ובא אשר לו הבית" שמאז התחיל חיוב זה. ומובא ביומא (דף יב)
ואם דין נגעי בתים היה נוהג בעבר הירדן אחר שכבשו וחלקו תלוי בפלפול המבואר בתשב"ץ הנ"ל ואכמ"ל.
סימן עה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[ד] "ונתתי נגע צרעת"-- אמר ר' יהודה בשורה הוא להם שבאים עליהם נגעים. ר' שמעון אומר "ונתתי נגע צרעת"-- פרט לנגעי אנסים.
ונתתי נגע צרעת: כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה' לא יאמר לשון נתינה רק אם הם לטוב או שהם לתכלית טוב כמו "וה' נתן קולות וברד", "ונתן מלכיהם בידך"-- היא לתכלית טוב. אבל על הדברים הרעים לא יבא לשון "נתינה" רק אם יכוין על הוראת הקיום כמו "ונתתי את עריכם חרבה" (ויקרא כו), "ונתתי את ירושלים לגלים" (ירמיהו ט), "ונתתי את הארץ שממה" (יחזקאל טו) פי' שתשאר שממה ימים רבים.
לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון נתינה הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טוב לכלא פשע ולהתם חטאת כמ"ש "אני אהיה לו לאב...אשר בהעותו והוכחתיו...בנגעי בני אדם" שהוא בשורה והבטחה כמ"ש בפירושי שם. וז"ש בהוריות (דף י) עמ"ש "אשר נשיא יחטא" יכול גזרה?.. מהיכא תיתי אמרי כן. אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת ואמר ר' יהודה בשורה, הכא נמי נימא גזירה. ע"כ. ר"ל אחר שאמר ר' יהודה שהנגעים בשורה כי אין אדם ניצול מחטא בדרך הטבע הכא נמי יש לומר שנשיא יחטא גזירה שהכתוב יאמר שבדרך הטבע בודאי יחטא כי אין אדם ניצול מחטא.
ור' שמעון השקיף מצד שמצאנו שייחס לשון מתנה לה' בדברים המסודרים מסדר הטבע הקבועה מאת ה' יתברך כמו "ונתתי גשמיכם בעתם", "הנותן יורה ומלקוש בעתו", "נותן שמש לאור יומם", ובבראשית רבה (פ' ז') שלשה מתנה לעולם עיי"ש. ובא למעט נגעי אנסים [היינו נגע הבא על ידי רוח או כישוף, כי שאר אונסים מטמא בנגעים כמ"ש בספרא תזריע (פרשה א' משנה ג)].
לפי זה לר' שמעון מה שכתוב "ונתתי נגע" שייך אל התנאי-- "כי תבואו" ואם "ונתתי" אני על ידי סדר טבעי, לא באונס, אז-- "ובא אשר לו הבית". ולר' יהודה הוא נשוא המאמר "כי תבואו" אז-- "ונתתי נגע".
סימן עו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"בבית ארץ"-- פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא, ועל ארבע קורות. ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים.
בבית ארץ אחוזתכם: היה די לאמר "בבית אחוזתכם" שתמיד יאמר שם "אחוזה" סתם.
ודרשו "בית-ארץ"-- בית הבנוי על הארץ, ומוציא הבנוי על הים ועל האויר שאינו על הארץ (באסכליא פי' על תורן הספינה). אבל הבנוי על העצים ועמודים הוא על הארץ.
סימן עז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"אחוזתכם"-- אחוזה מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר, אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. [ו] ר' ישמעאל אומר "אחוזתכם" מטמאים בנגעים ואין אחוזת עכו"ם מטמאים בנגעים, וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים כך אין בגדיהם מטמאים בנגעים.
אחוזכתם: היה די לומר "בית ארצכם" והוסיף שם "אחוזה" שבא על מקום שאחז בה האדם והוא קנויה לחלקו, וממעט ירושלים שלא נתחלקה לשבטים. ור' יהודה סבר שנתחלקה לשבטים וממעט מקום מקודש שהם בתי כנסיות ומדרשות שהם של רבים ואינם אחוזה ליחידים (כן פירשו ביומא דף יב ובמגילה דף כו).
ור' ישמעאל (במשנה ו) דייק כינוי אחוזתכם היינו שלכם ולא של עכו"ם וכמ"ש בגיטין (דף פב).
סימן עח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[ז] "אשר לו הבית"-- שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן, אפילו חולה? ת"ל "ובא".
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן: היה די לומר "והגיד לכהן" והוסיף "אשר לו הבית" שלא יגיד על ידי שליח, רק "אשר לו הבית" יגיד. ועדיין היה יכול לומר "והגיד אשר לו הבית" ועל כרחנו פירושו לכתחלה-- "ובא אשר לו הבית" בעצמו. ואם לא יוכל לבא, כגון זקן או חולה, "והגיד" (פועל סתמי)-- אף על ידי שליח.
סימן עט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"והגיד לכהן"-- ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.
"לאמר"-- יאמר לו דברי כבושים: בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. [ח] והלא דברים ק"ו: ומה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך, מדבר גנאי של חברו בפניו על אחת כמה וכמה!
[ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיה שנאמר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל ביהוה אלהיו ויבא אל היכל יהוה להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים ליהוה שמונים בני חיל ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר ליהוה כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר, צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מיהוה אלהים ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית יהוה מעל למזבח הקטרת"
יש הבדל בין הגדה לאמירה. ש"המגיד" מבאר פרטי הדבר בכל סעיפיו שמגלה דברים שלא ידע השומע מעצמו. ולכן ממה שכתב "והגיד" ולא אמר "ואמר לכהן" פירושו שצריך להגיד לו כל פרטיו מאין בא הנגע.
וכבר בארנו (סדר ויקרא סימן ו) שמלת "לאמר" יש לו כמה הוראות ואחד מהוראותיו שישיב תשובה להאומר עיי"ש. ומזה פי' בדרך צחות מ"ש "לאמר" היינו שעי"כ יאמר לו הכהן דברי כבושים שהנגע בא על חטא לשון הרע. ורמז על זה "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים...זכור את אשר עשה ה'..למרים" ר"ל שכהנים יורו אתכם ויאמרו לכם מוסר שתזכור את אשר עשה ה' למרים שלקתה בצרעת על שדברה באחיה שלא בפניו, וכל שכן המדבר גנאי חברו בפניו.
ור"ש באר שגם על גסות רוח באו הגנעים כמו שהיה בעוזיבו וכמ"ש במדרש על "עץ ארז ואזוב".
סימן פ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[י] נגע-- מה ת"ל "כנגע"? אפילו תלמיד חכם ויודע שהיא נגע ודאי לא יגזר ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית.
כנגע נראה לי: לא יחליט הדבר שהוא נגע כמורה לפני הכהן רק יאמר דרך ספק-- "כנגע". וכן בנגעים וברמב"ם (פרק יד הלכה ד)
סימן פא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[יא] "נראה לי"-- ולא לאורי. מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.
יש הבדל בין הפעל "ראיתי" שיראה בכוונה לראות ובמקום אפל ידליק נר ויפתח חלון, ובין הנפעל "נראה לי", שהנפעל נעשה מעצמו מבלי שהכין את עצמו לראות. מזה הוכיחו בספרא ובמשנה מו"ק (דף ה) וחולין (דף י) שבית אפל אין פותחין בו חלונות ש"נראה לי" פירושו מעצמי, לא על ידי הכנת אור ונר.
סימן פב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"בבית" (פסוק לה)-- להביא את הצבוע. "בבית" (פסוק לו)-- להביא את העליה. "בבית"(פסוק לז)-- מתוך הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.
נראה לי בבית: שלשה פעמים נאמר מלת "בית" אצל ראיה-- "כנגע נראה לי בבית", "ואחרי כן יבא הכהן לראות את הבית" (פסוק לו), "וראה והנה הנגע בקירות הבית". ודרשם לג' דרשות (כי היה יכול לכתוב בכינוי):
(א) שאף בבית צבוע, כל שנראה הנגע (ב) אף העליה, כי העליה לפעמים אינו בכלל בית ולפעמים הוא בכללו כמ"ש "ויורידהו מן העליה הביתה" (מ"א יז כג) וכתיב "ויבא אלישע הביתה והנה הנגע מת... וישב וילך בבית (מ"ב ד לב-לה) וזה היה בעליה. ולכן ממ"ש שנית "בבית" אצל ראיה מרבה גם העליה. (ג) וממ"ש פה "בבית" בב' דריש שרק מתוכו מטמא ולא מאחוריו.
ועי' (בסימן צב) דריש ד' פעמים "בית" שנאמר אצל פשיון.
סימן פג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
[יב] "וצוה הכהן ופנו"-- הציווי בכהן והפינוי בכל אדם
כבר התבאר למעלה שהאדם לא יצוה אל עצמו וע"כ יצוה הכהן לאחרים.
סימן פד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"ופנו את הבית"-- אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים דברי ר' יהודה. ר' מאיר (ר' שמעון נ"א) אומר, עסק הוא לפינוי. אמר ר' מאיר וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו-- מטבילם והם טהורים! על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו. וכי מה מטמא בנגעים? הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב! אם כך על ממונו ק"ו על נפש בניו ובנותיו! אם כך על רשע ק"ו על של צדיק!
[יג] "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע"-- לראות את הפינוי
ופנו את הבית: דע שלשון פינוי הנמצא בנת"ך בבנין הכבד מורה תמיד שמסיר דבר שמזיק למקום אשר הוא שם-- "פנו דרך ה'" (ישעיהו מ), "פנו דרך העם" (שם סב), "פנית לפניה" (תהלות פ), "פנה אויביך" (צפניה ג) שמסיר אבני מכשול מן הדרך.
ויש הבדל בין לשון פינוי ובין לשון ביעור. המבער מבער הדבר מן העולם ונקשר עם המקום ביחוס שממנו-- "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג), והמפנה מסלקו לצד אחד. ובכל זאת גם המפנה הוא מפני שהדבר מזיק אל המקום בערך מה שהוא רוצה לעשות שמה-- המפנה הדרך מרים אבני מכשול שיהא דרך סלולה. ואמרו חז"ל "ואנכי פניתי הבית"-- מעכו"ם, כי ממה שלא אמר "ואנכי כבדתי הבית" או "הכינותי הבית" מבואר שפינה משם דבר המזיק בערך מה שרצה שיתאכסן שם אליעזר, והוא העכו"ם.
וזה דעת ר' יהודה שאמר אפילו חבילי קש ועצים ר"ל שאם נאמר שטעם הפינוי הוא לצורך הכלים עצמם, שלא יתטמאו, ולא לצורך המקום, היה לו לומר "ויוציא כלי הבית", לא לשון "פינוי" דמשמע שהכלים מזיקים לו למלאכתו. ועל כרחנו שהוא גזרת הכתוב שלא יראה הנגע בעוד יש דבר בבית אף שאין מקבל טומאה. וז"ש (במשנה יג) בטרם יבא הכהן לראות את הנגע-- לראות את הפינוי ר"ל מ"ש "את הנגע" היינו שלא יראה שם רק הנגע לבד, לא דבר אחר כי יהיה מפונה מכל וכל, ומצד זה יצדק לשון פינוי כיון שכלי הבית מזיקים לו למלאכתו עתה שהיא ראיית הנגע.
ור' מאיר דייק סיפא דקרא שאמר "ולא יטמא כל אשר בבית" שמשמע שהוא רק משום טומאה. אמנם מה שכתב לשון פינוי אמר "עסק הוא לפינוי". ובאר זה במ"ש וכי מה מיטמי לו וכולי על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ר"ל הגם שמצד כוונת התורה שחסה על חרסו ופכו לא יצדק לשון פינוי, מכל מקום מצד עסק המפנה שחרסו ופכו אינם שוים כלום, בודאי אינו מוציאם בשביל עצמם רק מפני שמזיקים למלאכתו ומעכבים ראיית הנגע. מצד עסק האיש תפס לשון פינוי וז"ש עסק הוא לפינוי. ובמשנה ה' (פרק יב דנגעים) גריס ר' שמעון אומר עסק הוא לפינוי. ר' מאיר אומר וכי מה מטמא לו וכולי ובא ר' מאיר לפרש דברי ר' שמעון.
והנה נמשכתי אחר דברי הרע"ב שלר' יהודה אין חבילי קש וקנים מטמאים וכמו שכן דעת הרמב"ם גם כן כמו שהוכיח המשנה למלך (פרק יד מהל' טומאת צרעת) באורך, והוכיח כן מסוכה. והניח דברי הגמ' דמו"ק בצ"ע ואכמ"ל.
סימן פה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"ולא יטמא כל אשר בבית" מה ת"ל? לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהא בכדי אכילת פרס, יכול אפילו היו שם כלים מקופלים על כתפו, כלים מקופלים ומונחים בתוך הבית? יכול לא יהיו טמאים עד שישהו בכדי אכילת פרס? ת"ל "ולא יטמא כל אשר בבית"-- מיד.
ולא יטמא כל אשר בבית: כבר התבאר (בסימן הקודם) שלר' יהודה מ"ש "ופנו את הבית" היינו אפילו דברים שאין מקבלים טומאה ואם כן יקשה איך סיים הטעם "ולא יטמא כל אשר בבית" שהוא רק לדברים המקבלים טומאה?
פירש סתמא דספרא לשיטת ר' יהודה שהכתוב משמיע שני דברים ( א ) שיפנה הבית היינו להסיר הכל גם שאין מקבל טומאה מפני שמזיק לראיית הנגע כנ"ל ( ב ) שבזה ירויח גם כן ולא יטמא כל אשר בבית דברים שמקבלים טומאה. ומשמיעני שלא תאמר שכלים שנמצאו בעת בא הכהן לא נטמאו מיד רק עד שישהא כדי אכילת פרס. לכן אמר "ופנו..בטרם יבא הכהן..ולא יטמא"-- שאם יפנה אחר בוא הכהן יטמא תיכף אף שלא שהה שיעור אכילת פרס.
סימן פו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ה:
"ואחר כן"-- אחרים כיוצא בהם. רבי אומר אם ממתינים לדבר הרשות לא ימתינו לדבר מצוה?! וכמה הוא מצותו? נראה בחתן-- נותנים ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל-- נותנים לו כל ימי הרגל.
ואחר כן יבא הכהן:יש הבדל בין מלת אחר ובין מלת אחר כן או אחרי כן. שמלת "אחר" מורה שתיכף אחר דבר אחד יעשה דבר השני וכמ"ש למעלה (סימן לג) אבל מלת "אחר כן" או "אחרי כן" מורה שיעשה הדבר השני אחר דברים רבים קודמים. וגם בזה יש הבדל בין "אחר כן" ובין "אחרי כן" שמלת "אחר כן" מציין אחר דברים רבים שנזכרו בענין שהם תלוים זה בזה ומחויבים לקדם אל המעשה שאחריה כמ"ש בספרי (תצא) על "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה"-- הא אם לא עשה כל המעשים האלה ובא עליה הרי זה בעילת זנות ע"כ שכל המעשים הם כולם מחויבים לקדם אל הבעילה. אבל במלת "אחרי כן" מציין דברים רבים שונים הבלתי תלוים זה בזה ולא מחויבים לקדם להמעשה המתאחר כמ"ש בבראשית רבה (פרשה מד) על "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" א"ר אחא אחר כן אינו כתיב כאן אלא אחרי כן-- אחר שאביא עליה עשר מכות שעל מ"ש בענין שעבדום ועינו אותם וידון את הגוי היה לו לומר "ואחר כן" כי הם תלוים זה בזה ומוכרחים לענין היציאה. ובמה שכתב "ואחרי כן" רמז אחר שיביא מכות שונים שאין תלוים זה בזה ולא מוכרחים לענין היציאה, שאם היה משלח תיכף לא היו באים עליו.
ובזהר (פרשת חיי שרה דף קכח) אר"ש בשעתא דעאל אברהם למערתא ואעל שרה תמן קמו אדם וחוה ולא קבולי לאתקברא תמן...אמר אברהם הא אנא זמין קמיה דקודשא בריך הוא בגינך...מיד "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" מהו "ואחרי כן"? בתר דקביל עליה אברהם מלת דא. ומובן במה שכתבנו שהיה שם עוד דברים שונים חוץ מהענין שנזכר בכתוב.
ובזה פרשתי מ"ש במדרש בראשית רבה (פרשה סג) הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סלוני "מי תופס המלכות אחרינו?" הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש ר"ל שמ"ש "ואחרי כן" מוקשה הא לא היה קודם לו רק מעשה אחד ולכן דרש לפי הדרוש שרמז על מה שיהיה באחרית הימים שיעקב יצא אחרי כן", אחרי עבור דברים רבים ועתות רבות וגלגולי דברים שונים שזה רומז במלת "אחרי כן". ועל זה אמר "וידו אחזת בעקב" שהיד רומז על הכח והממשלה, ממשלת יעקב, וידו יהיה בעקב וסוף. והנה קיי"ל דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט רק לדרשה שרי כמ"ש בגיטין דף ס' ובכמה מקומות וכמ"ש בחבורי על הלכות ספר תורה (ס' רפד) ולמען הראות שלא כתב את הפסוק כפשוטו רק לדרוש בו דרוש נטל נייר חדש (ר"ל בלתי משורטט) וכתב עליו.
והנה פה לא הזכיר רק דבר אחד שהוא הפינוי והיה לו לומר "ואחר יבא הכהן" שמלת "אחר" מורה על הסמיכות לדבר אחד קודם לו. לכן אמר הספרא אחרים כיוצא בו שבהכרח יש עוד אחרים ר"ל דברים רבים, שלכן אמר "אחר כן" וכן בהכרח שהם כיוצא בו שהם מוכרחים לקדם לביאת הכהן שזה מוכח ממ"ש "אחר כן" ולא "אחרי כן" והוא חתן ויום טוב שלא יבא הכהן רק "אחר כן" אם אין דבר מעכב כמו הפינוי, מה שאין כן חתן נותנים לו ימי המשתה כמו שלמד ר' יהודה (בספרא נגעים פ"ה) מן "ביום הראות"-- דרוש יום שאי אתה רואה בו ורבי סבירא ליה שהוא קל וחמר ועי' במו"ק (דף ו).