חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרשה ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ה
עריכה( א ) יכול משבאו לעבר הירדן: תחלת ביאתכם לארץ סיחון ועוג יהא בתיהם מיטמאים בנגעים.
אל הארץ המיוחדת: החשובה מכל הארצות וזו היא ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש.
( ב ) יכול משבאו לעמון ומואב: שאף היא היתה זבת חלב ודבש.
( ג ) לאחוזה עד שיכבשו: כלומר "לאחוזה" משמע עד שיכבשו שאינו מקפיד אלא על הכיבוש לפי שכיון שכבשוה מיד היתה אחוזתם.
( ד ) בשורה היא להם וכו': דאיתא בויקרא רבה פי"ז (ויק"ר יז, ו) תני רשב"י כיון ששמעו כנענים שישראל באים הטמינו מטמונות בקירות הבית. מה הקב"ה עושה? מגרה בהם נגעים לבתים וניתוצים.
פרט לנגעי אנסין: מפרש בהוריות פרט לנגעי רוחות ולנגעי כשפים אבל אונסין אחרים כגון מחמת מלחת או מחמת דברים אחרים המזיקין את האבנים מטמאין כדאמרינן לעיל בתחלת נגעים לא אם אמרת בזבים שלא טימא בהם אונסים תאמר בנגעים שטמא בהם אונסים.
ובאסדיא: רפסודות והן חבילות של קורות ובאות ע"פ המים.
על ארבע קורות: ר"ל או על ארבעה קורות היוצאים מן הכתלים הואיל שהקורות עומדין באויר.
הבנוי על העצים: שמוטים על צידיהם על הארץ.
ועל העמודים: היינו שיש ארבעה עמודים תחובים בארץ כנגד ד' זויות הבית ועליהם הבית בנוי דהוי מחובר לארץ הואיל ובנה ע"ג העמודים הנעוצים בארץ.
( ה ) ואין ירושלים מטמאה בנגעים: סבר האי תנא דלא נתחלקה ירושלים לשבטים ולא מקרי אחוזתכם.
בלבד: סבר דנתחלקה לשבטים.
( ז ) תלמוד לומר ובא: דהיה לו לכתוב "ואשר לו הבית יגיד וגו'".
והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו: מדלא כתיב "ואמר" כי אם "והגיד" היינו בביאור הדברים כמו שכתוב "הגדתי היום לה' אלהיך" בפרשה תבוא.
לאמר יאמר לו הכהן וכו': דהאי לאמר יתירא הוא אלא שבא להורות דלפיכך הצריכו הכתוב לבוא בעצמו ולספר לפניו ענין נגעו כדי שיאמר לו הכהן *) סיבת הדבר שבא הנגע לביתו.
שנאמר השמר בנגע הצרעת וגו': היינו השמר מעון המביא לידי צרעת.
( יא ) אין פותחים בו: היינו שאינו זקוק לפתוח דנראה לי משמע שיכול לראות בלא שום תחבולה לזה ואם אינו נראה כמו שהוא טהור.
בבית: יתירא הוא דהא בבית מיירי אלא דבא לרבות איזה בית שהוא אפילו צבוע אף דלענין נגעי בגדים ממעטינן לעיל כשהוא צבוע, לענין בית מטמא.
בבית להביא העליה: והיינו דאף דאיתא בתוספתא פ"ו דיציע אינו מיטמא בנגעים אבל עליה בכלל בית הוא ואם נראה נגע בתוכו נטמא.
בבית מתוכו וכו': דהוה מצי למכתב כנגע נראה לי בביתי, ומה דכתיב "בבית" לשון בפנים הוא.
ואינו מטמא מאחוריו: היינו כל זה שלא נעשה הבית מוחלט עיין ביבמות דף ק"ג (זית רענן).
( יב ) אפילו חבילי עצים וכו': שאין מקבלין טומאה.
הכי גרסינן ר"ש אומר עסק הוא לפנוי: ר"ש כר' יהודה ס"ל ולפרושי טעמא דר' יהודה אתי כלומר שלא אמרה תורה "ופנו את הבית" אלא להתעסק בפינוי ושמא בין כך ובין כך ילך לו הנגע מן הבית או יכהה מירקרק או מאדמדם לשאר מראה ירוק ואדום על ידי תשובתו של בעל הבית.
א"ר מאיר וכי מה מיטמי ליה וכו': ר"מ לית ליה דר' יהודה ודר"ש ולא ימתין לו הכהן לחבילי עצים וחבילי קנים ולא לכל דבר שאינו מקבל טומאה אלא לכלים המקבלים טומאה.
אם כן חסה התורה על ממון הבזוי: פי' שלא לאבדו מיד כי כלי חרס כיון שנטמא מיד הוא אבוד לטהרות שאין לו טבילה במקוה. וא"ת הרי ביתו ממון החביב ולא חסה עליו התורה לנתצו -- התם לאחר ג' שבועות הוא וכיון שהיה לו לחזור בתשובה ולא חזר ינתץ את ביתו אבל טומאת כלי חרס אם אינו ממתין לפנוי מיד יהא אבוד והתורה חסה עליו שמא יחזור בו.
( יג ) ולא לראות את הפינוי: כצ"ל וכן הוא בילקוט וכ"מ מהגר"א. והכונה מדכתיב "את הנגע" דהוא יתר להורות שלא יבוא לראות בעת שמפנין את הבית כ"א אחר כך.
ולא יטמא כל אשר בבית מה תלמוד לומר: פי' דהיה לו לכתוב "ולא יטמאו" ואנא ידענא דהפינוי כדי שלא יטמאו מה תלמוד לומר "כל אשר בבית".
עד שישהא וכו': כדילפינן לקמן מקרא דכתיב "והאוכל בבית יכבס את בגדיו" דהיינו שישהא כדי שיעור אכילה.
יכול לא יהיו טמאים עד ששהו וכו': כמו הבגדים אשר הוא לבוש בהן.
תלמוד לומר ולא יטמא כל אשר בבית מיד: פי' הנמצאים בבית שאין לבוש בהן נטמא מיד כשהכהן יאמר שהבית טמא.
ואחר כן אחרים ביוצא בהן: פי' דבקרא כתיב "ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית"והו"ל למכתב "ויבוא הכהן לראות את הבית", מאי "ואחר כן"? אלא בא לרבות דיש עוד אופנים אחרים כיוצא בהם שצריך הכהן להמתין עבורם ואחר כן יבוא לראות דהיינו כשם שממתין הכהן עד שיפנו הבית לטובתו כן ימתין הכהן לחתן שבעת ימי המשתה מלראות את הבית וכן ברגל עד שיעברו ימי הרגל.
ר' אומר: א"צ קרא לזה דאם ממתינים לדבר הרשות וכו'.
בחתן נותנים לו וכו': כדי שלא לערבב את שמחתו.
ולכסותו: פי' כשהנגע בבגדו דילפינן נגעי בגדים מנגעי ביתו.
הערה *): תניא בתוספתא (תוספתא נגעים, ו#הלכה ו) כיצד ראית הנגע וכו' היה בא אצל כהן אומר לו הכהן בני צא ופשפש במעשיך וחזור בך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע ואין המקום דן את האדם אלא בדיינים [גירסת הגר"א "בהתראה"] הרי הן באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה הרי הן באין על בגדיו [ר"ל כשלא חזר בו אף על ידי נתיצת ביתו] חזר בו טעון קריעה ואם לאו טעון שריפה הרי הן באין על גופו [ר"ל כשלא עשה תשובה אף לאחר שנשרף בגדו] חזר בו חוזר הנגע מעליו ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, עכ"ל התוספתא.
ונוכל להתבונן מטומאתו גודל העון שיש בזה שמשכבו ומושבו הן אב הטומאה ומטמאין את האדם וגם הבגדים שהוא לבוש וכל מעינותיו טמאין כגון רוקו ומימי רגליו כי דומה לזב ויותר ממנו שמטמא באוהל דהיינו כל הבא אל אהלו נטמא וגם הוא מרוחק מכל השלש מחנות דהיינו אפילו ממחנה ישראל מה שאין כן בזב. מכל זה יוכל האדם להתבונן שהטומאה מקיף אותו מכל עבריו מפנים ומבחוץ ואשרי מי שנותן ללבו להשמר מזה העון החמור.