ספרא דצניעותא/פרק ד
מתוך: זוהר חלק טו (עריכה)
פרקא רביעאה
עריכהעתיקא טמיר וסתים, זעירא דאנפין אתגלייא ולא אתגלייא, דאתגלייא באתוון כתיב, דאתכסייא סתים באתוון, דלא מתיישבן באתרוי, בגין דאיהו לא אתיישבו ביה עלאין ותתאין.
"ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו'". היינו דכתיב (תהלים לו, ז) "אדם ובהמה תושיע יהו"ה", חד בכללא דאחרא משתכחא, בהמה בכללא דאדם, (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, מן הבהמה", משום דאתכלל בכללא דאדם.
כד נחת אדם דלתתא [דף קעח ע"ב] בדיוקנא עלאה, אשתכחו תרין רוחין מתרין סטרין דימינא ושמאלא, כליל אדם בימינא נשמתא קדישא, בשמאלא נפש חיה, חב אדם.
אתפשט שמאלא, ואתפשטו אינון בלא גופא.
כד מתדבקין דא בדא, אתיילדן כהאי חיה דאולידת סגיאין בקטרא חדא.
כ"ב אתוון סתימן, כ"ב אתוון אתגליין, י' סתים י' גלייא, סתים וגלייא במתקלא דטפסין אתקלו.
י' נפקין מניה דכר ונוקבא, ו' ד', בהאי אתר ו' דכר ד' נוקבא, בגין דא ד"ו תרין, ד"ו דכר ונוקבא, ד"ו תרין, קפלין תרין.
י' בלחודוי דכר, ה' נוקבא, ה' ד' הות בקדמיתא, ומדאתעברת בי' בגוה (אולידת), אפיקת ו', (הרי כי בה' אית ד"ו, ובי' אית ה"ה, הרי יה"ו), אתחזי יו"ד בחזויה, כללא דיה"ו.
מדאפיקת יו"ד דהוא דכר, ונוקבא אתיישב, לבתר, ומכסייא לאמא.
(בראשית ו, ב) "ויראו בני האלהים את בנות האדם" היינו דכתיב (יהושע ב, א) "שנים אנשים מרגלים חרש לאמר". מאי "בנות האדם"? דכתיב (מ"א ג, טז) "אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך", בגיניהון כתיב (שם כח) "כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו וגו'", אז תבאנה, ולא בקדמיתא, בקיסטרא דקיטורי דפיגאן.
תרין מתחבקן הוו לעילא, נחתו לתתא, ירתו עפרא, אבדו חולקא טבא דהוה בהו, עטרא דבומלא, (ס"א דחמלה) ואתעטר בקוסטא דענבא.
"ויאמר יהו"ה אל משה מה תצעק אלי" (שמות יד, טו), אלי דייקא, "דבר אל בני ישראל ויסעו", ויסעו דייקא, במזלא הוה תלי, דבעא לאוקיר דיקניה. (שמות טו, כו) "והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו", עד כאן, כי אני יהו"ה רפאך, להאי דיקא: