<< · ספורנו · שמות · ד · >>

"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי" אחר שיראו שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך. כי יאמרו לא נראה אליך ה' כי הוא אמד ויהי:


"מה 'ה בידך" הנה המטה הוא דבר שאין בו רוח חיים, והיד היא דבר שיש בו רוח חיים, ואני אמית ואחיה, כי אמית היד בצרעת, ואתן רוח חיים במטה המת:


"וינס משה מפניו" כי אמנם היה אז נחש גמור ורודף. אבל תניני החרטומים בלהטיהם לא היתה בהם תנועה, עם היותם על תמונת תנינים. כי אמנם הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת, כאמרם זל (סנהדרין פרק ד' מיתות) האלהים אפילו כגמלא לא מצו ברו. ולפיכך אמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר לתנין:


"והאמינו לקול האות האחרון" כי יותר רחוק אצל הטבע לרפאת את הצרעת העזה כשלג אשר היא כמו מות לאותו אבר אשר היא בו בלי ספק:


"ולקחת ממימי היאור" כי היות הפשוט נהפך כלו למורכב בלתי אמצעי לא יצוייר כלל:


"לא איש דברים אנכי" בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך: " גם מתמול" בהיותי גר בארץ נכריה: " גם משלשם" בהיותי בבית פרעה: " גם מאז דברך אל עבדך" אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים: " כי כבד פה וכבד לשון אנכי" וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את יעף דבר:


"מי שם פה לאדם" מי נתן ההכנות הטבעיות בכח טבע האדם:


"ואנכי אהיה עם פיך" להכין כלי הדבור: " והוריתיו" לשון למודים:


"שלח נא ביד תשלח" ביד מי שיהיה שליח מוכן לעשות שליחותך, ולא איש כמוני שיצטרך שתהיה עם פי ותוריני באופן שאתה תהיה המדבר:


"הלא אהרן אחיך הלוי" אם היתה הכונה לשלוח איש מוכן לדבר, הלא אהרן אחיך שהוא לוי, בעל חכמה בלי ספק ככל אחיו הלוים: " ידעתי כי דבר ידבר הוא" שמעצמו הוא בעל לשון למודים: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ואף על פי שהוא יוצא לקראתך לכבדך מפני מעלתך עליו, ישמח בלי ספק ויהיה לך למליץ בלב שלם:


"ושמת את הדברים בפיו וכו'" אך על פי שתשים את הדברים בפיו לא יספיק זה, אבל יצטרך שאהיה אנכי עם פיכם, באופן שיכנסו דבריכם בלב פרעה, ולא יתקומם עליכם ולא יגרש אתכם מעם פניו:


"לא" להים. שיעשה נפלאות במצותיך:


"ואת המטה הזה" ואף על פי שאינו ממין עץ חשוב, הנה קדשתיו להיות לך לאות. תקח בידך. לשבט מושל, שמניתיך לשנות את הטבע במצותך: " אשר תעשה בו את האותות" שתצוה לטבע במצותי מצד מה שמניתיך לזה:


"אלכה נא ואשובה" בין כך יהיו. אשתי ובני אצלך: " לך לשלום" כי כן אעשה:


"כי מתו כל האנשים" המלך ועבדיו אשר בקשו להרגך, כאשר באר למעלה באמרו וימת מלך מצרים:


"וירכיבם על החמור" להוליכם מן המדבר למדין ולבית חמיו: " וישב ארצה מצרים" הוא לבדו אחר שלוחיהם:


"בלכתך לשוב מצרימה" בכל פעם שאשלחך מאהלך שיהיה חוץ לעיר מצרים, כאמרו כצאתי את העיר אפרוש כפי ואצוך שתשוב. למצרים לדבר אל פרעה: " ראה כל המופתים אשר שמתי בידך" עיין בכל פעם בכל המופתים שיהיו אז מושמים בידך, לעשותם על האופן והסדר אשר אצוך: " ועשיתם לפני פרעה" אז תצליח לעשותם לפני פרעה כשלא תשנה. כי כשיחטא האדם במצות בוראו בחסר וביתר יקלקל הכונה והיא לא תצלח, כמו שהיה הענין במי מריבה, וכן צוה בקיום המצות לא תוסיפו ולא תגרעו: " ואני אחזק את לבו" כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לאל יתברך לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם:


"בני בכורי ישדאל" אף על פי שלקץ הימין אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא בני עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש. ומצד מה שהוא בכורי ראשון לעבודתי, בתעות כל האומות מעלי, כאמרו כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו וכו':


"הנה אנכי הורג את בנך בכורך" כפי המשפט האלהי שהוא מידה כנגד מידה, כאמרו וכארח איש ימציאנו כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלהים, כאמרם זל (יומא פרק יום הכפורים) עונות נחשבים לו כזכיות או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש. אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים לקיים מדה כנגד מדה:


"ויהי בדרך במלון" בלכתו מן המדבר למדין עם אשתו ובניו. וספר זה אחר שהשלים כל מצות האל יתברך אליו בדבר השליחות: " ויפגשהו ה'" קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו וירא אליו ה' ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה: " ויבקש המיתו" מלאך הממונה על זה ביקש להרוג את משה בשביל שנתרשל:


"ותאמר כי חתן דמים אתה לי" עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית:


"ויירף ממנוי" אבל לא הניחו לגמרי: " אז אמרה חתן דמים למולות" כשהיית חתן אמרת שנוציא דמים בשתי מילות שהן כריתת המילה והפריעה:


"לך לקראת משה המדברה" כתלמיד מקביל פני הרבכאמרו ואתה תהיה לו לאלהים: " ויפגשהו בהר האלהים" בשובו, ממדין ללכת למצרים: " וישק לו" כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד: