"שמור את חדש האביב" שמור בהתמדת השגחה שיהי' ניסן חדש האביב ע"י עבורי החדשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה: " ועשית פסח" בערב חג המצות: " כי בחדש האביב הוציאך" כיון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החדש של אביב והוא הנגוד בהיות טלה אלהי מצרים עם השמש בגבורתו והירח בנגודו: " לילה" כי אותו הנגוד היה אז בלילה ובהיות שאין קרבן בלילה הוצרך להקדים הקרבתו ביום הקודם לאותו הנגוד ולזכרון זה קבע כן לדורות:


"ובקר" לקרבן חגיגה. אע"פ שלא נעשה זה עם פסח מצרים:


"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים" אע"פ שפסח מצרים היה איסור חמוצו יום אחד בלבד כמו שהזכירו רז"ל (פסחים): " תאכל עליו מצות" שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עכוב בעשייתו מלוש בצק עד חמצתו: " לחם עוני" לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים: " כי בחפזון יצאת" והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. "והטעם שצויתי להתמיד ההשגחה עד שיהיו שנות הלבנה מכוונות עם שנות החמה ע"י העבורים כדי שיהיה ניסן חדש אביב ולא צויתי למנות לחדשי חמה שהם בלתי צריכין לעבור הוא כדי שתזכור יציאת מצרי' כל ימי חייך שבכל עבור חדש ועבור שנה שתעשה בשביל שיהיה ניסן חדש האביב תזכור שזה הוא בשביל יציאת מצרים:


"ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. "אע"פ שזה לא הוצרך בפסח מצרים: " ולא ילין מן הבשר" שלא תחשוב שנאסר המותר בפסח מצרים בלבד מפני שהיו יוצאים אז משם בחפזון כדי שלא ישאר ממנו ביד מצרים:


"לא תוכל לזבוח את הפסח." אע"פ שפסח מצרים נעשה כזולת מזבח ובזולת מקדש לא יעשה כן לדורות:


"וביום השביעי עצרת" נעצרו בו ישראל יחדיו לעבודת האל ית' ושרו לו שירה בשביעי של חג המצות לפיכך נקדש אותו היום. "ולא תעשה מלאכה "כי לולא זה לא הי' השביעי קדוש כלל כמו שהוא הענין בחג הסכות שאין השביעי שלו מקרא קדש:


"מהחל חרמש בקמה" בקמת שעורי העומר כי השעורה אביב ומן האביב עד הקציר תספור שבעה שבועות חקות קציר:


"והגר והיתום והאלמנה" ישמחו בחג הקציר בלקט ופאה המצויים בקציר. והזכירם בענין זה החג בפרשת אמור:


"וזכרת כי עבד היית" שלא היה אז שום ממון שלך: " ושמרת ועשית את החוקים האלה" בנתינת לקט ופאה לרצון לפני ה' שהוציאך משם ונתן לך עושר ונכסים:


"באספך מגרנך ומיקבך" באספך התבואה אל ביתך מן הגורן ומן היקב:


"והגר והיתום והאלמנה" ישמחו בפרט ועוללות ומתנות פירות האילן:


"כי יברכך" שיהיה לך אסיף מרוכה ולעניים יהיו מתנות מרובות: " והיית אך שמח" תהי' שמח בלבד ובמשחתך לא יתערב עצבון:


"איש כמתנת ידו" לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות כמחשבות פתאי האוילים כאמרם ז"ל (כתובו' פרק נערה שנתפתתה) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:


"שופטים ושוטרים" אחר המצות לההמון צוה עניני מנהיגיו והם המלכי' והשופטים והכהנים והנביאים אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל כמו שהעיר הנביא באמרו שריה בקרבה אריות שואגים שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר נביאיה פוחזים אנשי בוגדות כהניה חללו קדש חמסו תורה: " נותן לך לשבטיך" בשעריך שהוא נותן לך שתחלק לשבטיך לא במה שתכבוש חוצה לארץ שאינו מתחלק לשבטים כאמרם ז"ל (סנהדרין) בחוצה לארץ אין אתה מושיב דיינים בכל פלך ובכל עיר ועיר וזה כמו בסוריא וזולתה: " משפט צדק" תהי קבלת הטענות באופן שיפסקו הדין בצדק שלא יהא רך לזה וקשה לזה:


"צדק צדק תרדוף" כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בהו את היותר שופטי צדק אע"פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין כמו שלמות הקנין ושלמות הגוף כענין אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו: " למען תחיה וירשת" תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה כאמרו בעון בצעו קצפתי:


"לא תטע לך אשרה" הביא שלשה דומים מענין דברים שהם נאים כפי החוש ונמאסים מפני מומם הרוחני ראשונה היא האשרה שהיא לנוי היכלות ומ"מ הי' נמאסת לקדש מפני שהיתה תכסיס לעבודת גלולים וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני לשלמות גוף הדיין שהוא חושיי וגשמי. שנית המצבה שאע"פ שהיתה לרצון קודם מתן תורה כאמרו ושתים עשרה מצבה. וזה כי היה ענינה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקדש כענין שויתי ה' לנגדי תמיד ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל כאמרו שם כי לא אעלה בקרבך. וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה שיצא עליו שם רע בילדותו כשתמצא זקן ופרקו נאה. שלישית הביא ענין המום הנמאס אע"פ שתהיה הבהמה יפה כפי החוש ושמנה שוה אלף זוז ועם כל זה היא נפסלת לקדש מפני מום בלתי מחסר מדמים ויהיה שור שוה סלע בשביל היותו תמים כשר לקרבן וכן יהיה בזקן בעל מדה מגונה כשתמצא שלם ממנו במדות אע"פ שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו: