סמ"ע על חושן משפט קעו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א עריכה

אין השיתוף נגמר בדבור כו':    דה"א כיון דצייתי אהדדי ושניהם שווים בהתנאי גמרי ומקני אהדדי קמ"ל דלא ועפ"ר:

כל דבר ודבר לפי קנינו:    פי' כדרך שקונין אותו א' מחבירו (דהיינו בהגבהה או במשיכ' או בחליפין או ע"י המקום שעומדין בו עליו וכמ"ש הטור והמחבר מסימן קצ"ז והלא' כל א' לפי ענינו ע"ש) כן יוגמר על ידן השיתוף וכמ"ש הטור גם כאן ואזיל:

המטבע שאינה נקנית בחליפין כו':    לקמן בסי' ר"ג יתבאר זה בטור ובדברי המחבר:

וכתבו שטר ע"ז והעידו העדים:    "בע"ש כ' דנ"ל דהיינו דוקא כשכתוב סתם פלוני ופלוני נשתתפו בקנין וכיוצא בזה ותו לא אבל אם כתב בשטר שקבלו עליהן פלוני ופלוני להשתתף בח"ח ובש"ד כו' (דמהני לבטל האסמכתא וכמ"ש מור"ם ל' בסי' ר"ז סי"ט ע"ש) ל"מ לחזור בהו ואע"ג דלא ידעינן אי קבלו עליהן כן בפי' מ"מ כיון דכבר נהגו לכתוב הסופרים כן בשטרות שקבלו עליהן הצדדין לאשר ולקיים הדבר בכל תוקף סתמא דמילתא כל הבא לפניהן ואמר להן שיכתבו ביניהן שטר על ענין מה בודאי קיבל עליו לקיים בכל חומר וא"י לחזור בו עכ"ל ע"ש ודברים של טעם הן מיהו אף שבאו לפני עדים וקבלו עליהן שיהי' משותפין יחד אין להעדים לכתוב שטר ביניהן בכל תוקף כל שלא קבלו בפניהן בק"ס עד שיצוו עליהן הצדדים לכתוב דכל דהכתיב' מגרע כחו דא' אין כותבין בלא דעתן וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס י"ג:

ויטילו מעות שניהן בכיס א' ויגביהו כו':    עפ"ר שם כתבתי בשם כ"מ דל"ד קאמר דיטילם בכיס א' ושזהו שמסיק הטור והמחבר דה"ה אם משך כל א' מעות של חבירו ר"ל ל"ד אם הגביה כל אחד מעות של חבירו ואפילו בפני עצמו אלא ה"ה אם משך כו' ע"ש:

ויש מי שאומר דה"ה אם משך וכו':    פירוש כל אחד משך המעות של חבירו לשם שותפות אבל לא שכל אחד ימשוך מעותיו של חבירו שיהי' שלו דא"כ יהיה זה כחליפין דלא מהני במטבע ועפ"ר ושם כתבתי דנראה דליכא מאן דפליג בהא דמהני ג"כ משיכה לזה אלא משום דקנין דמשיכה אינה מועלת בכל מקום והגבהה מועלת בכל מקום כמ"ש לקמן סי' קצ"ז וקצ"ח מ"ה נקט הרמב"ם בל' הגבהה:

אלא נשתתפו והתחילו כו':    בפרישה כתבתי דר"ל נשתתפו בהנחת ממונם שעירבן יחד והתחילו כו' ואז מהני אפי' שלא יוכלו לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהן בתחלה משא"כ כשלא הניחו ועירבו ממונם יחד אלא התחילו שכל אחד קנה מממונו בפ"ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא וע"ש בדריש' ובחידושי שכתבתי ד' שיטות בדינים הללו:


סעיף ב עריכה

וכן אם עירבו פירותיהן:    עפ"ר שכתבתי שנראה דבעירוב פירותיהן בלא קנין סגי כיון דכל אדם ניחא ליה בפירות שלו והם ערבום יחד עד שאינו ניכר איזהו של זה ואיזהו של זה מחשב קנין לענין שותפות ול"ד לעירבו מעותיהן יחד דבמטבע אין קפידא לאדם לדקדק בין מטבע שלו לשל חבירו כיון דהכל מין מטבע א' הן ובתרי מיני מטבע לא שייך עירוב גם בחבית של יין ודבש לא שייך עירובו כל אחד ניכר של מי הוא מ"ה הצריכו שם קנין או שכירות מקום כו' ע"ש ודו"ק:


סעיף ג עריכה

דיכולין להקנות זה לזה:    דכיון דגופן הוא בעולה הקנין חל על גופם ששיעבדו כל א' נפשו לחבירו לעשות מלאכה המובא להן וכמו שמהני בעבדים ובאומר יקדשו ידי לעושיהן:

אפי' קנין אינם צריכין:    משום דגמרי ומקניא הדדי וכמ"ש מור"ם אחר זה ועד"ר:

אבל אם היו לוקחים הבגדים כו':    עד ונשתתפו במעות שלוקחים בפרישה כתבתי דאם אומנתן הוא בכך שהחייטין רגילין לקנות בממון עצמן כו' והאורגין לוקחים שתי וערב ממעותיהן אף שעכשיו לא לקחו עדיין הבגדים או השתי וערב וערבם יחד אלא נשתתפו בהמעות שלוקחין בו כו' וערבם יחד מהני ביה הגבהה או משיכה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כיון שהבגדים והשתי והערב מצוי לקנות ודוקא כשאומנתן הוא שנותנים להם שכר על מה שתופרים הבגדים שמביאין להם הבעלי בתים לעשות ולתקן להם באלו אמר דלא מהני בהו קנין ע"ש:


סעיף ד עריכה

שותפין ששמו:    פי' אם שמוהו קודם הנחתן בשותפות וכיוונו להיות הנחתן שוה ואח"כ נמצא שלא היה שוה יש בו אונאה וקמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנה לא תונו והאי לאו מכר וקנין הוא מ"מ כיון דראינו דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דגם לשון הטור שכתב שמו הדבר שנשתתפו בו כו' פירושו כן ע"ש:

עירבו פירותיהן בלא שומא כו':    קמ"ל בזה דאף שעירבו סתם וגם לא באו לחשבון עד אחר זמן אפ"ה לא אמרינן דמחלו זה לזה ויחלוקו הכל בשו' אלא מחשבין הפירות כמה היו וכל אחד נוטל קרנו בראש:

ומחשבין השכר או ההפסד:    כל' זה כתבו ג"כ הטור וסתם ולא פירש האיך יחלקו הריוח או ההפסד מפני שיש בו חילוקי דינים וסמך אמ"ש אחר זה.


סעיף ה עריכה

השכר או הפחת ביניהן בשיה כו':    והיינו דוקא כשקנו שור בשותפות ומכרוהו חי כדמסיק דבעודו חי החלקים מצורפים יחד ואי אפשר לזה בלא זה ומ"ה חולקים בשוה משא"כ כשטבחוהו ומכרו הבשר או חלקו הבשר ביניהן כיון דאין החתיכות צריכין זה לזה ועומדים לחלוק מ"ה חולקין לפי מעותיהן ול"מ כשלקחו מתחלה השור בשותפות כדי למכרו חי וכן עשו ומכרוהו חי דהשכר והפסד הוא לאמצע אלא אפילו אם היה דעתם מתחלה כדי לטבחו אפ"ה לא אזלי' בתר תחלת המחשבה אלא בתר סוף המעשה דמכרוהו חי והאי שור ומכרוהו חי ל"ד הוא אלא כל הדומה לו דהיינו סחור' שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה יחד דאז חלק המועט נתערב בהמרובה ושוה לו וכמ"ש בפרישה כן נראה שהוא כוונת המחבר והוא דעת הרי"ף והרמב"ם לחד הפירושים והשיטות שכתבתי בדרישה ע"ש שכתבתי שה' שיטו' בדין זה על פי פירושיהן הגמרא והדין מתחלק לכל חד לפי פירושו ולא כע"ש שכ' בזה דהטעם דחולקין בשוה הוא משום דה"ל לאתנויי שיחלקו הריוח וההפסד לפי מעותיהן ומדלא אתנו אנו אומרים דהאי דהטיל הרבה ידע בזה שהטיל מעט שהוא חריף טפי והיה דעתו ליתן לו חצי הרויח אף דלא הניח כ"כ כמוהו וכן להיפך בהפסד ומדלא אתני ודאי גמר ושיעבד נפשו בעל המעט להיות לו חלק בהפסד כמו שהוא למרובה מאיזה טעם שהיה בדעתו כו' ע"ש וז"א דטעם זה כתבו התוס' והרא"ש דוקא לפי שטתם דס"ל דאף אם קנו שור לטביחה וגם טבחוהו אפ"ה הריוח וההפסד הוא לאמצע וכן אם קנו פירו' ומכרם אף שעומדים לחלק בתחלה ובסוף וא"צ זה לזה והיינו מטעם שכתבתי אבל לא שייך ה"ט להרי"ף והרמב"ם והמחבר דס"ל הדין כן דוקא במכרוהו חי:

ופחתו או הותירו מחמת המטבע כו':    הטעם דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל אחד הגיע להן הרויח או ההפסד:

וכ"ש אם נשתתפו בפירות כו':    פי' והפירות בעינן נתייקרו או הוזלו והא דכתב דהוא כ"ש ה"ט משום דכשנשתתפו במעות אזי היה דעתן לקנות מה שיזדמן להרויח בו ואם בא לידם שור לחרישה היה קונים אותו ומכרוהו חי רק שאירע כן ולא קנו בו שום דבר ושינה המלך המטבע ובזה י"ל דאזלינן בתר המחשבה ויחלקו בו לאמצע וכנ"ל כ"ש אם נשתתפו בפירות דעומדים לחלק מתחלה ועד סוף דאמרי' דיטלו כל אחד בהריוח או הפסד לפי מעותיהן וק"ל:


סעיף ו עריכה

וה"ה אם שינו כו':    פי' אפילו אם הסכימו יחד על השינוי אפ"ה כל שלא עסקו בהעסק בענין שעלו במחשבה תחלה ה"ל כאלו לא נשתתפו יחד אלא כל אחד קנה בשלו ועד"ר וד"מ מ"ש בזה:


סעיף ז עריכה

חולקין לפי המעות:    דכיון דלא אשתנו המעות ממה שהיו ה"ל כאלו נתייקרו אונפחתו בעודן הן בעין שנתבאר בסעיף שלפני זה דהוא כפי המעות:

ויהיה לו שליש הריוח וכן עשו:    פי' שגבו החוב בסיועת שמעון והחוב היה דרך משל ד' זהובים ועלה בו ריבית ג' זהובים והריבית הוא הריוח נמצא דהוה ליה לשמעון השליש מהריוח החוב ולראובן ב' חלקים בריוח וגם גוף החובל ראובן ואפ"ה נוטלין בשוה במה שהרויחו אח"כ בהסחורה שקנאו ומכרו דה"ל כשנים שהטילו לכיס זה מאה יזה מאתים כו':

דחה אותו ליתנם:    פי' שדחייתו היה אין לו עתה אבל אתננו היום או מחר לאפוקי אם דחה אותו לומר שלא ליתן לו חלקו וכדמסיק:

אז שינ' בענין השותפות:    דדרך השותפין להניח כל אחד מעותיו בהשותפות ולהיותם שניהם שוה בהענין הנולד לפניהן:


סעיף ח עריכה

שומרי שכר הן:    דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור את חלקו ומה"ט אמרי' דהיינו דוקא שהתנו כן מתחלה וכמ"ש מור"ם בהג"ה דאז ה"ל כשכרו זא"ז בתחלת השותפות:

אפי' אם אח"כ נתעסקו כו':    דהא דפטר רחמנא להשומר כשהוא עמו במלאכתו היינו כשהוא עמו בתחלה ואף שאינו עמו בשעת גניבה אבל אם לא היה עמו במלאכתו בתחלה אף אם היה במלאכתו בשעה שנגנב או נאנס אינו פטור אלא חייב כל חד לפי דינו וכמ"ש לקמן ס"ס רצ"א ועפ"ר:

ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו:    גירסא זו עיקר ולא כמ"ש בטור ז"ל ואם מתחל' נתעסקו בו "כל אחד לבדו כו' דז"א דאם נתעסקו בו כל א' לבדו ה"ל שניהן שוה בחיוב ובפטור השמיר' כשאח"כ עסקו ביחד ועפ"ר מ"ש ישוב ל' הטור:

הראשון חייב כו':    בפרישה כתבתי דכשנגנב בשעה שנתעסקו שניהם ביחד אזי אינו חייב הראשון אלא רביעי' מהסך דבשעה דנתעסקו בו יחד השמירה הי' מוטל על ב' בשוה אלא שהשני פטור מגנבה בהחצי שהיה מוטל עליו שמירתו אבל עכ"פ על הראשון לא היה מוטל אלא שמירת החצי' ומאותו החציה החצי שלו וחצי השני דהיינו רביעית מכולו עליו לשלם לחבירו אבל אם אחר שעסקו ביחד ונפרדו זה מזה וחזר ושמרו הראשון ונגנב מידו אזי ודאי חייב לשלם לחבירו חצי שלו מכולו ואם נגנב בשע' שעסק בה השני אח"כ לבדו פטור בכולה מחבירו וק"ל ועמ"ש עוד מזה בפרישה:


סעיף ט עריכה

אחין שהן שותפין:    פי' שהן שותפין בעזבון שהניח להן אביהן וה"ה אם נשתתפו בממון של עצמן או שאר שותפים וכמ"ש מור"ם בהג"ה:

אבל אם כלו לגמרי כו':    דאמדו חז"ל דעת השותפים דמחלו אהדדי בכה"ג כיון דלא מיחו או התנו מתחלה:

אין שמין אותן:    כיון דאין דרך נשים ובנים לבא לב"ד ולשום הבגדים שעליהם אמרי' דמחלו אהדדי בזה אבל בבגדי שבת דיכולין לשלחן לב"ד לשומן הוה דינייהו כבגדים שעל השותפים עצמן דאם הן בעין שמין להן לחלקן:

וגדול האחין כו':    פי' גדול האחין הנושא ונותן במה שהניח להן אביהן דמסתמא ניחא להו דילבש ויכסה נפשו בבגדים נאים כדי שישתמעו דבריו בעוסק עסקיהן מש"ה אמרי' דמחלו ליה לגמרי אף מה שישאר מהן בעין בשעה שחולקין:

דאזלינן בזה אחר המנהג:    דכל שהמנהג אינו כן ה"ל כהתנו אהדדי מתחלה וסמכו על המנהג ומ"ש מור"ם בזה ר"ל בדין כזה התלוי באומדן דעת הבריות דלא כע"ש:


סעיף י עריכה

ולא יתעסק בסחורה אחרת:    מדכתב אחר זה ז"ל אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו כו' ש"מ דוקא עם אחר דמותר הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור להתעסק בשעה שקיבל לידו עיסקא דאחריני ועמ"ש הטור בי"ד סי' קע"ו וכתב ז"ל וכן כל הדומה לו ולאפוקי אם היה רועה ויש לו בהמות של עצמו ולוקח אחרות בעיסקא שא"צ לטרוח יותר בשביל העיסקא ע"ש משמע דוקא דומיא דרועה הוא מותר הא סתם עיסקא אחר חסור לעצמו לעסוק בממונו בעסק אחר ומ"ה סתמו הרמב"ם והמחבר כאן וכתבו ולא יעסוק בסחורה אחרת ור"ל שאינו מהשותפים ועד"ז פירשוהו הב"י ע"ש ועד"ר:

להמכר תמיד בהקפ':    כתב "תמיד לאפוקי אם לפעמים אינן מוכרין אותו בהקפה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בכשיש קצת ב"א שאינן מקיפי' דלא יקיף בלא דעת חבירו:

ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו כו':    משמע דיסכים עמו בפי' אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא י"ל דשתק מאחר דכבר עשאוהו ולא היה בידו לשנות ועמ"ש בטור בסעיף ל"ד מדין זה:

ואין הדברים האלו צריכים קנין כו':    דכיון שהסכים עמו ה"ל מחילה ומחילה א"צ קנין ב"י ☜ ועפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה:

או שמכר בהקפה כו':    וכן אם זקף החוב שיש להם כבר לזמן אחר ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ח סי' ב' שהאריך בזה:

השכר לאמצע:    שהרי במעותיו הרויח וזה לא נתכוון בהשינוי לקנו' לעצמו אבל כשהפסיד יכול חבירו לומר אלו לא שנית לא הוה לך הפסד:


סעיף יא עריכה

אבל אם כו':    וע"ל ס"ק ל"ב מ"ש מזה:


סעיף יב עריכה

ואם הפסיד הפסיד לעצמו:    משום דיש איסור בעסק סחורתן נמצא דהוא שינה להתעסק בדבר שאין הדרך לסחור בו וכל המשנה ידו על התחתונה:

וכמו שנתבאר לפני זה:    בסעיף י' כתב המחבר דין זה והוא מדברי הרמב"ם והטור:

שלא כדין אין חבירו כו':    ז"ל ד"מ שם ול"ד להעליל עליו שקנה גניבה שזהו בדין לפי דיניהן שלא הי' לו לקנות גניבות ולכן חביריו חייבין לסייעו כשחלקו עמו וכנ"ל וע"ש:

מי ששכר חבירו לישא וליתן כו':    הג"ה זו מקומה כאן והג"ה המתחלת וכן אם גנב או גזל כו' שייכ' לדברי המחבר וכדמשמעות ל' "וכן שדינ' שוה ודלא כס"י וכן ראיתי בהגהות דמור"ם שהועתק מכתיבת ידו דמור"ם כמ"ש שנסדר הג"ה דוכן אם גנב כו' על דברי המחבר והג"ה זו דמי ששכר כו' היא כתובה בסוף הג"ה דסעיף זה:

לכך מי שהחזירו לכותי:    עיין בטור בסי' זה בססמ"ד מ"ש מעין זה:


סעיף טו עריכה

ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן:    כ"כ ג"כ הטור וס"ל דל"ד לפועל וגם לא להמקבל עיסקא מחבירו לזמן שיכול לחזור כו' כמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ג דשאני התם דשם עבד הוא על המתעסק שמתעסק בו לבד וכתיב כי לי בני ישראל עבדים משא"כ בשנים שנשתתפו יחד ומתעסקים בו שניהן דאין שם עבד על שום אחד מהן וכ"ע מודו בזה דאין אחד מהן יכול לחזור ולא כבית יוסף שכ' דלהתוספות והרא"ש יכולין לחזור גם אחד מהשותפים מחבירו ועד"ר:

מהקרן ולא "מהשכר:    פי' מהריוח ובגמ' יהיב טעמא דהריוח לקרן משתעבד מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקבלו עיסקא מיד אחר דבו שייך לומר כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות הריוח בידינו למלאות בו הקרן אם יחסר משא"כ בשיתפין וכמ"ש בפרישה אבל יש טעם אחר משום דיכולים למימר לא נחלק בשום דבר אלא נרויח בו עדכלות הזמן ואף אם יאמר האחד אקח חלקי בקרן ובריוח ועסוק את בשלך וקח לך הריוח יאמר לו השני מזלא דביתרי עדיף וגם בגמ' יהיב האי טעמא לבסוף ועד"ר:


סעיף יח עריכה

אפילו הן הדיוטות:    פי' אפי' שלשתן הדיוטות לגמרי ואין פירושו וטעמו כמ"ש בטור ובדברי המחבר לעיל סי"ג דבכל ג' איכא חד דגמיר וסביר ע"ש דא"כ מאי רבותא דקאמר הכא אפי' הן הדיוטות הא סתם ב"ד נמי הכי הוה וכ"כ ר"ן ועד"ר.

הוא יכול לבטל החלוקה כו':    ז"ל הטור בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאלו לא חלקו וי"א דכל הפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו אינו יכול לערער ולבטל החלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא ע"ד שהי' סבור שהחלוקה היתה בדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה עכ"ל הטור ובב"י הסכים עם הי"א מטעם דה"ל כמשנה דקי"ל שותף המשנה והפסיד ההפסד הוא לעצמו ואם הרויח הוא לאמצע ואני כתבתי בדרישה דל"ד להתם דשם הפחת בא מכח השינוי משא"כ זה דהרי אף אם לא חלק הי' לו הפסד דהרי לא שינה בענין התעסקות הסחורות ע"ש והמחבר הב"י בעצמו נרא' שחזר מהדברים שכתב בב"י מדסתם וכתב בש"ע סתם לא עשה ולא כלום דמשמע בין הרויח בין הפסיד וממילא ההפסד הוא לאמצע כאלו לא חלקו:

שכולם מטבע א' ושוים:    לאפוקי אלו ישנים ואלו חדשים או אלו טבי ואלו תקולי וע"ל ר"ס קע"ה וקע"ו מ"ש מזה:

ומניח חלק חבירו בב"ד:    פירו' ואומר לפניהם שאינו רוצה עוד בשותפות:


סעיף יט עריכה

בטלה השותפות כו':    דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' שכ"ט בהמקבל שדה מחבירו לזמן ואינו דומה לשואל ששאל פרה לזמן ומת דהיורשים א"צ להחזירו עד שכלה שאלתו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' שמ"א ס"ג דשאני התם דכל הנאה דשואל מ"ה בניו ירשו הזכות שהי' לאביהן בה אבל בשותפות דשניהן שוין בהנאתן כשמת הא' יכול הב' לומר נשתתפתי עם אביכם מפני שידעתי שהוא בקי בטיב משא ומתן או טעם אח' ואין כן אני עמכם ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן ולומר אבינו נשתתף עמך ואנו אין דעתינו נוחה הימנך ועפ"ר:


סעיף כ עריכה

הי' להם חוב כו':    ועיין בתשו' הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' ☜ בדין ראובן ושמעון שקבלו חובות עכו"ם בתורת עיסקא ונפסדו החובות ופסק דא"צ לשלם אלא כמו שהיו שוים בשעה שקבלו ע"ש שהאריך:

או יכולין לחלוק השטרות:    בטור משמע דיש פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש דהרא"ש ס"ל הכי והרמב"ם ס"ל דיחלוקו שאר דברים ויניחו החובות מלחלקם עד שיגבום וכמו שכתב המחבר ומור"ם פסק כהרא"ש ומשום הכי תלה הדבר ברצון הרוצה לחלוק אבל אין נראה לחלק בין חובות בעל פה לחובות שבשטר דאין טעם לדבר דיש שומא לזה כמו לזה:

או בגוד או אגוד:    ע"ל ס"ס ס"ו סעיף מ"א דכתב המחבר גם כן כן אבל בסי' קע"א ססי"ד כתב מור"ם די"א דאין גוד אגוד בכה"ג דסוף יבואו לגבות המעות ועמ"ש שם לחלק ואפשר דמור"ם כ"כ לכל מר כדאית ליה:

הי' עליהן חוב לאחד:    פי' ועדיין לא הגיע זמן הפרעון אפ"ה כשאינן אחראין זה לזה חולקים ואין האחד יכול לומר נעסוק בו יחד עד שיגיע זמן הפרעון דמזלא דבי תרי עדיף מאחר דכבר כלה שותפתן ואיננו מחוייב לעשות לטובת חבירו כלום אבל אם הם אחראין זה לזה ויש לחשוש שיחזור עליו המלוה יכול למחות לו החלוקה עד שיגיע זמן הפרעון ויאמר זה אני רוצה לעסוק בחלקי עד שיגיע הזמן דשמא אז לא יהיה לך כו':


סעיף כא עריכה

וטול אתה דמים כו':    ומה"ט נמי נראה דאף אם זה שרוצה לחלוק אומר אני אשלם חלק חובי מיד להמלוה יכול האידך לומר כיון שנעשינו אחראין זה לזה הרי הוא כאלו אני חייב בכולו וקרנא להדדי משתעבד ומזלא דבי תרי עדיף ועפ"ר:


סעיף כב עריכה

עד שילך למקום שהתנה ויחזור. וגם ימכור הסחורה שקנה שם וכמו שמסיק וכ' כן בפירו':    ותיבת וימכרו שכ' בסוף בפירו' קאי גם אקניית סחור' שברישא א"נ מ"ש ברישא לילך למדינ' פלונית לסחורה ר"ל לסחור ולישא וליתן שם במעותיו וירויח שם ויחזיר ויביא מעותיו המזומנים עפ"ר:


סעיף כג עריכה

המקבל עסק לזמן קצוב כו':    עד "כדין פועל דקדק וכתב לזמן קצוב דכל שעלה העיסקא לזמן הוא משועבד לחבירו בכל אותו הזמן למכו' זה ולקנות אחר ולהחליפו ולעסוק בו מ"ה יש לו דין פועל שנשכר ג"כ לזמן משא"כ מקבל דלקמן סי' שע"ג [של"ג] בטור ובדברי המחבר ס"ד דשם איירי דקיבל מחבירו לחרוש לו שדה אחת או לבנות לו בית בלא זמן וגם אותו מלאכה עוסק בה אימת שירצה מ"ה מחלק שם בין פועל לקבלן וכתב דקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חוזר ידו על התחתונה:

משא"כ בשותפים כו':    ארישא קאי דקא' שהמקבל יכול לחזור בו תוך הזמן ה"טמשום דשם עבד עליו אבל שני שותפים אין שום א' יכול לחזור בו וה"ה בשני' שקבלו עיסקא מהשלישי לעסוק בו למחצית שכר עד זמן פלוני דאין שום אחד יכול לחזור בלא רצון חבירו מאחר דאין לזה נגד זה שם עבד צריכין להשלים תנאם שנשתתפו יחד לעסוק בו עד זמן קבוע אבל אם שניהם רוצים לחזור חוזרים אף שאין הנותן מרוצה לזה ששניה' נקראים עבדים לגבי הנותן וכן הוא בגמ' הבאתי ל' בדרישה:


סעיף כה עריכה

אבל כשהן נתבעי' כו':    עיין בטור סל"א שכ' בשם הרמ"ה דאם היה נתבע אחד הן בקרקע ויצא חייב דלא מצי שותפו למסתר דינא מסתמא כיון דלא מחוסר גוביינא ונראה דהכל מודים בזה ומור"ם איירי כאן בתביעת ממון שמחוסר גוביינא ועפ"ר:

הואיל ולא צוהו לטעון כו':    והיינו דוקא כשאחד בא להוציא מהן דמסתמא כל עת שיכול להשמט מהתובע ניחא ליה דלא ניחא ליה ששותפו יעמוד נפשו לדין ויטעון ג"כ עבורו משא"כ כשהן התובעים דמסתמא ניחא ליה בתביע' שותפו להוציא ממונו מיד הנתבע וק"ל:


סעיף כו עריכה

שלא נתחייב השותף מתוך כו':    דאף שהשותף היה התובע מיירי שהנתבע חזר ותבעו באותו מעמד או שע"י תביעתו למד הנתבע זכותו ותבעו בו ונתחייב:

או שאמר אין לי ראיה:    פי' ותו אף אם ימצא ראיה ועדים אינו יכול להביאם כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ' ומשום הכי מסיק ואמר שהשותף השני אם יש לו ראיה יביא' דוקא השני ולא הראשון וק"ל:

וא"י לדחות כו':    אף שמיירי שאין לו טענה לזכות בו יותר מחבירו מ"מ ירויח בדחיית זו הזמן עד התביעה וגם בשעת התביעה יבקש מהב"ד שיתנו לו זמן משעת התביעה והלאה ולא יתחיל הזמן משעה שדן בו חבירו:

שאם לא היה בעיר כו':    אבל אם הי' בעיר ויוכל לשנות בטענו' א"י להחרים שלא הלך בשליחותו וברצונו להדין שיש לזה טענה לומר ידעתי שילך ובשליחותי הלך אבל לתקוני שדרתיהו ולא לעוותתי וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ב:


סעיף כח עריכה

שחייב להם כותי כו':    ☜ ועיין בפסקי מהרא"י סי' קכ"ה מדין ראובן ושמעון שהי' להם חוב אצל כותי ועלה עליו ריבית ונזקף עם הקרן ונתן ראובן לשמעון ו' זהובים על החוב ואח"כ צוה השר שלא ליתן שום ריבית אימת גובה ראובן מהקרן הו' זהובי':

לך וקח חלקך מן הכותי כו':    דומה לזה כתב הטור בשם הרא"ש כשיש להן חוב אצל ישראל וא' מהן הוציא המחצה שא"י לעכבו לעצמו לחלקו ע"ש סעיף ל' ולא כב"י שכתב בס"ס קכ"ב על דברי הרא"ש שיש פירכא על דבריו בזה ועמ"ש שם:

אם אמר זה לעצמי אני מציל כו':    נראה דגם בכל הני צריך שיאמר כן בפני ג' שהן ב"ד ואפי' הדיוטו' וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ח בחלוקת השותף במעות שאינם שוים ובפירות לאחר זמן שכלה השותפות דגם בחוב שמוציא מידו אין ברור שהפרעון יהיה במעות שווים:

וכן בכל מקום כו':    וכ"כ ☜ בתשובת מהרי"ו סי' ק' בא' שקבל מעות מהכותי וטעה וקיבל פחות ממה שהיה לו לקבל חייב לשלם לחבירו אבל אם אמר לעצמי אני מציל לא הוה שלוחו של חבירו ופטור עכ"ל ד"מ י"א:


סעיף ל עריכה

או פטר שמעון את לוי כו':    פי' דוקא "או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאלו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביע ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא הב"י בסי' זה סכ"ד וגם הד"מ הביאו ולכאורה היה נראה דה"ט דס"ל להעיטור דשמעון השותף ברשות נשתתף עם לוי דכל שותף יכול להשתתף עם אחר כשרואה שהוא לטובת השותפי' (והיינו כעין מ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ט ועמ"ש שם) ואין לראובן על לוי כ"א שבועת השותפי' כמו שהיה לו על שמעון ואין ביד שמעון לפטור ללוי משבועה דלא עדיף לוי לגבי ראובן משמעון עצמו אבל כשפטר ראובן לשמעון משבועה יש ביד שמעון ג"כ לפטור ללוי משבועה ודוקא בראובן שהניח פקדון או משכון דבר ביד שמעון ושמעון הפקידו או השכינו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשבועה ולא לוי וכמו שכתב הטור והמחבר בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי וראיה לזה ששם בעיטור כתוב והביאו הב"י שם אהא דראובן יכול להשביע ללוי ולא מצי לוי לומר לו לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל ראובן ממונא דידי ושליחות דידי עבד שמעון ע"ש הרי לפנינו דמה שנתן שמעון ללוי מחשב לשליחות' דראובן אלא שצ"ע הלא כתב הרמב"ם והטור והמחבר בסי' זה סעיף י' דהמשתתף עם חבירו בסתם לא ישתתף בה עם אחרים וא"ל שפליגי אהדדי דא"כ לא ה"ל להמחבר לסתום לעיל כדעת הרמב"ם והטור וכאן כדעת העיטור לכן צ"ל דס"ל להעיטור ולהמחבר דאף דאין לו להשתתף עם אחר מ"מ אם עבר ועשה יטול ראובן חצי ריוח כנ"ל וג"כ משביעו ללוי וכיון דנתרצה ראובן למעשה שמעון ליטול חצי ריוח מה"נ אם פטר ראובן לשמעון משבועה ושמעון פטר ללוי משבועה נפטר לוי ג"כ מראובן אף דשמעון עשה מתחלה שלא כדין במה שנשתתף עם לוי בממונא דראובן:

אא"כ פטר גם את באי כחו:    פי' ואז אין ראובן יכול להשביע ללוי אף אם שמעון לא פטר ללוי ועד"מ:


סעיף לא עריכה

שנים שלוו מאחד ערבים זה לזה:    ע"ל סי' ע"ז שנתבאר דין זה:

ה"ג ואין מקבלין עדותו על חבירו:    וכ"כ המחבר בסי' ל"ז ס"ד וסי' ע"ז ס"ה.

כאלו הודה ופרע לשותפו:    פירוש כאלו הודה לחבירו וצריך לשלם גם לחבירו וכן אם הלך לו לאחר שפרע לאחד המחצה אותו האחד צריך לחלק קבלתו עם השני דידו כיד חברו דמי ומה שקיבל הוא בשביל שניהם קיבל וע"ל סי' ע"ז ס"ז ואפשר דהתם מיירי שנתפשר עם האחד ופשרה שאני ודו"ק:


סעיף לב עריכה

נאמן כעד א':    ע"ל סי' ע"ז ס"ה שם נתבאר דהיינו דוקא כשלא נתחייב חבירו בהודאתו בכולו כגון שנתחייבו בשטר אחד כל א' סך בפני עצמו והאחד הודה שהשטר עדיין בתקפו והשני כופר ע"ש ובס"ד שלפניו:


סעיף לה עריכה

אינו יכול לומר "יבא אחד כו':    ע"ל סי' י"ז ס"ד ושם מסיק המחבר וכ' ז"ל אלא יטענו כולם זא"ז והוא מהמרדכי וע"ש מ"ש בסמ"ע:


סעיף לו עריכה

דאפי' שבועה א"צ:    דסתם עכו"ם משקר ואין האח' יכול להשביע להשני מכח ספק ע"פ העכו"ם דאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי:


סעיף לז עריכה

שלא פרע היהודי לעכו"ם כו':    אבל אם אין מברר זה אף שמברר שהוצרך הוא לשלם לעכו"ם א"צ לשלם לו ראובן כלום דהא לא נשתעבד שמעון להעכו"ם אלא אם לא יפרענו היהודי וכל שלא בירר העכו"ם זה אינו חייב לו שמעון כלום מן הדין אלא בעלילה בא עליו ואינו נתפס על חבירו בעליל' ועד"ר כאן ולעיל סי' צ"ג סט"ו מ"ש עוד מזה דיש לחלק:


סעיף לח עריכה

יודה ראובן בפני עדים כו':    אבל א"צ לעשות שטר עליו לשמעון שנתחייב בדברים הללו החצי' לשמעון בכל מה שיפרע להעכו"ם כיון דגם שמעון לא נתן עליו שטר בדברים הללו משא"כ בדין שלפני זה:


סעיף לט עריכה

אע"פ שלא הודיע לראובן כו':    בטור משמע דה"ט בשותפין דיש רשות לכל א' לעשות מה שנראה לו שהיא תועלת השותפות ע"ש:

יטול הלה חלקו בריוח כמו "שהתנה:    אבל אם לא הי' תנאי ביניהם היו חולקין בהריוח אפילו הניח יותר חבירו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה ס"ה:


סעיף מ עריכה

ולקחו הקהל השטרות בעד מס כו':    בתשו' הרא"ש מבואר שהשטרות היו ביד ראובן ותפשום הקהל מיד ראובן וכמ"ש הטור ל' התשובה ס"ס קכ"ח וכ"כ בד"מ כאן ומשמע שם ג"כ שהשט"ח היו נכתבין ע"ש ראובן לחוד אלא שהמעות היו משל השותפו' והי' החציה של שמעון ע"ש:

ראובן קנה סחורה והניח לשמעון כו':    עיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' י"ג מדין ☜ ראובן שנשתתף בחכירות שיהא לשמעון רביע ואח"כ השתתף עם לוי שיתן לו שתות והגיד לו שגם לשמעון נותן רק שתות וכן הגיד לוי לשמעון ופסק דמ"מ צריך ליתן לשמעון רביע ע"ש שהאריך:

מחשב הסחורה כפי מה ששוה כו':    בד"מ הביא ל' ר' ירוחם ונתבאר שם דאיירי אפילו קבל הסחורה מחבירו בסכום ידוע והטעם נראה משום דאמרינן דמסתמא לא הי' דעתם שיתחיל השותפות אלא שיוליכנו מכאן למקום אחר וכפי מה שישוה הסחורה אז יקבלנה עליו למחצית שבר ולא כע"ש שכ' דמיירי שקבלה סתם ושאם קיצב לו מתחלה נתחייב בכל הסך ע"ש:

בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה:    שם מסיים בזה (וכתב ג"כ בד"מ שם) ז"ל וה"ה אם נתיקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה עכ"ל:


סעיף מה עריכה

להוליכה למקום אחר למכור כו':    נראה שמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו ומ"ה אין שומעין לו כיון דבלא"ה צריך להוציא על מזונותיו:

הוצאות כו':    ולפי מ"ש בסי' קע"ז לחלק בין עוסקים יחד בזמן אחד דאין להן מזונות ורפואה ובין אם עוסק אחד לבדו או בזא"ז דיש לו מזונות להמתעסק ע"ש י"ל דגם כאן מיירי דבשעה שעסק זה בהולכת עסק גם השני פה לצורך השותפות:


סעיף מו עריכה

כיון שאינו חלוק בעיסתו:    כלומר שלא אכל כל אחר בפני עצמו דאם הוה חלוק עמו בהוצאות אכילתו וה"ה בדבר אחר הי' נאמן לו' שהוא של אחרים במיגו דאי בעי הי' אומר שהוא שלו שקימץ אותו ממזונותיו וע"ל סי' ס"ב ושם מבואר:


סעיף מח עריכה

שני שותפין שקנו משי כו':    ז"ל התשו' ראובן שמכר לשמעון י' ליטרות משי והתנה עמו שכשימכר' שמעון יהי' לו ההפסד והשכר לאמצע ולקחה שמעון ושקלה ואח"כ כשבא למכרה הי' חסר מהמשקל חצי ליטרא וראובן אומר שקיבל עליו הפסד ושכר ולא חסרון המשי ופסק הרא"ש דגם חסרון בכלל הפסד וישבע שמעון שלא שלח בה יד ושלא פשע בשמירתו ויתן לו ראובן חלקו בהחסרון עכ"ל:

נוטלים בתחלה מהאמצע כשיעור פדיון כו':    ז"ל הטור בסי' קע"ז ס"ד דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרי' שהוא כמו מזונות ולאמצע אבל אונס תפיסה ושבייה אין זה כמו מזונות דבעסק שמירת גופו כל א' שמירתו עליו ואין חייב בשמירת חברו ואע"פ שלא תבע לשמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה:

ויש חולקין כו':    עיין במהרי"ק שם דחילק בין אחר ובין בנו שהוא שליח שמחוייב לפדותו וע"ל ס"ס קפ"ח דשם סתם כדעת החולקים ושם כתבתי הטעם לחלק ביניהם ע"ש:

דאונס' דלא שכיח הוא:    לקמן בר"ס רכ"ה כתב הטור והמחבר דין זה דאף מי שקיבל עליו אונסין ואחריו' אמרי' דלא הית' דעתו בקבלתו כ"א אאונסי' דשכיחים ע"ש:


סעיף נא עריכה

ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה:    משום הפסד ממונו הקילו בו כי מ"ש לא ישמע על פיך על ישראל גופיה אזהר רחמנא וגם על לפני עור לא תתן מכשול לא שייך הכא דעכו"ם עצמו לא מוזהר ע"ז (ועמ"ש עוד מזה בפרישה בר"ס קפ"ב ע"ש) רק שמדת חסידות הוא שלא יגרם שישמע על ידו אף מפי עכו"ם עפ"ר ר"ס קכ"ב ובא"ע סימן קנ"ו: