סמ"ע על חושן משפט קעה

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט קעה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

וכולם מטבע אחת ושווים:    לאפוקי מקצת טבי ומקצת תקולי ופרש"י יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצא בהוצאה והורגלו בה יותר מצורת זוזי אחרת אף שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים:

נותנים להם חלקן כו':    ע"ל סי' ע"ז מ"ש הטור והמחבר בס"ט מזה:

סעיף ב

לבטל החלוקה:    שאיגלאי מלתא למפרע שחלוקה בטעות היתה:

סעיף ג

נפל חלקו באותו כו':    כגון שכתבו השלשה שדות בשלשה קלפים ונטל האח הבא עתה א' מהקלפים והיה כתוב בו השדה שנחלק ביניהם לא אמרי' הרי נסתלק זה בשדה זו וישאר כ"א בשלו דכאן שבאו ליטול מה שירשו מאביהם שאני.

סעיף ד

כגון שעשאו אפותוקי כו':    כ"כ ג"כ בטור ור"ל דאי לאו הכי לא הוה גובה כל חובו מהא' לבד ודין האפותיקי נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ז ע"ש מיהו בלא אפותיקי מצינו נמי שגובה כל חובו מאחד כגון שלא הגיע לחובך אלא כשיעור שדה אחד ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ק"ז. א"נ כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הב"ח מחויב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"א והטור והמחבר קצרו כאן וסמכו אמ"ש במקומות הנ"ל שהוא מקום מקור דינ' ועפ"ר:

סעיף ה

דין מצרנות:   

אחד מן האחין או שותפין שמכר חלקו כו' כלל טעם דמצרנות שבסי' זה הוא מדכתב רחמנ' ועשית הטוב והישר למדנו ממנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין כגון זה דאף שקדם הלוקח וקנה שדה א' כיון שאפשר להאי לוקח לקנות במקום אחר ובעלי שדות שסביב אותה שדה הנמכר יש טיבות' וניחות' בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהן סמוכות זו לזו מ"ה תקנו חז"ל שיכולין א' מבעלי השדות שסביב' לסלק הלוקח והן נקראים מצרנים מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה זו הנמכר והתחיל הטור והמחבר דינו בא' מן האחין כו' וכוונתו דל"מ כשיש לשני אחין או לשני שותפין שדה א' ומכר א' מהן חלקו לשלישי בזה פשיטא דיכול השותף או האח השני לסלקו דהא כשיחלקו יחד יהי' חלקו סמוכ' לזה החלק שמכר השני אלא אפי' הן ג' ד' שותפין או אחין בשדה זו ומכר א' חלקו א' מהנשארין מסלק להלוקח ואין הלוקח יכול לומר לו שמא כשתחלקו יפול חלקך רחוק מחלק זה שקניתי ממנו נמצא שאינך מצרן דמ"מ השתא דלא חלקו שם מצרן עליו בכל השדה ולא עוד אלא אפי' אם זה הלוקח הוא מצרן לזה השדה שיש לו שדה סמוכה לזו שהיא של שותפין מסלקו השותף דעדיף כחו ממצרן דעלמא מפני שכל זמן שלא חלקו יש לכל א' חלק בכולו והרי מה שמכר הא' כאלו מכר חלק של זה שבא לסלקו. ויש לתמוה על המחבר למה כתב האי דינא בשם י"א דלא מצאתי מי שחלק ע"ז ועד"ר:

סעיף ו

בעל כרחו של המוכר:    והיינו דוקא בדלית ליה פסידא למוכר במכירתו להמצרן שהוא רוצה לקנותו בכל ענין כמו הלוקח דאל"כ אין זה בכלל עשיית הטוב והישר ואפי' בדלית ליה פסידא לא תקנו דין מצרנות על המוכר אלא על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו וממילא יצטרך המוכר למכור לזה המצרן וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בסמוך מסעיף כ"ג והלאה ע"ש:

אם חפץ בה:    דזה פשוט דאין הלוקח יכול לכפות להמצרן שיצטרך לחזור ולקנותו ממנו הן שהוזלו או לא הוזלו:

וידו על העליונה:    פי' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ח ועפ"ר:

מנכה לו מן הדמים:    ואף שקלקל קודם שבא המצרן לסלקו ולא דמי לפירות שאכל קודם שבא המצרן שכתב אחר זה. דהתם לא קלקל השדה והשדה עומדת לאכול פירותיה למי שהשדה בידו משא"כ זה שקלקל משווי' ואין המצרן צריך ליתן לו טפי מדמי שוויה:

אין שיעבוד הב"ח כו':    עפ"ר שם כתבתי דאפי' אם כבר נתן המצרן מעותיו להלוקח וכ"ש כשעדיין המעות ביד המצרן דאז אין פסידא לבע"ח דיכול ליקח דמי הלוואתו מהמצרן מהדמים שהכין ליתן להלוקח:

סעיף ז

על המצרן להביא ראיה:    דהלוקח הוא מוחזק בה ובזה נראה דכ"ע מודים אף להחולקים בכיוצא בזה כמ"ש הטור סעיף ל"ו ש"ה דאין דרך העולם למכור בפחות משוייה ובודאי משום חיבובו דזה הלוקח בעיניו הוא שמכרה לו בזול ועפ"ר:

סעיף ח

בהמתנה ליתבהי כו':    משום דיכול המוכר לומר הלוקח נוח לי ובוודאי יפרע לי לזמנו שקבעתי עמו משא"כ זה המצרן וזהו שסיים מור"ם וכתב ז"ל או שאין המוכר מקפיד כו' ואף כשמוכר מפני רעתה אינו עושה בשביל זה חובות שקשה להוציא מידם ועפ"ר:

סעיף ט

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה כו':    הטור מסיים בזה וכתב ז"ל ולא אמרי' דהמצרן יאמר לו שלוחי אתה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותתי ויתבטל המכר (כדין שליח שטעה כמ"ש לקמן בסי' קפ"ב) שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו בה כל המאתים עכ"ל ועפ"ר שכתבתי פרושו וגם כתבתי שם דהאי קנאה במאתי' ואינו שוה אלא מנה ל' גמרא הוא ולהתוס' והרא"ש והטור שכתבו שבכפל יש ביטול מקח גם לקרקעות וכמ"ש הטור בשמם בס"ס ס"ו ובסי' רכ"ז צ"ל דקנא' במאתים ל"ד קאמר אלא ר"ל במעט פחות ממאתים וכן נדפס בטורים המדוייקים והמחבר דעת הרמב"ם והרי"ף דפסקו דאין להם אונא' אפי' ביותר מהכפל נקט אבל מור"ם כתב שם דעת חולקים ועמ"ש בסמ"ע בפי' דברי המחבר ומור"ם שם:

והוא יודע בודאי כו':    לכאורה נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי שקנוניא הוא דאל"כ לא היהמתקנים להשביעו מספק והטור והמחבר כתבו כאן שטען שיודע בודאי ללמדינו דאע"פ דיש לפנינו עדים שמעידים שנתנו לו ק"ק וה"א דלא מצי להשביעו אפי' אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים להלוקח נוטל ממנו כל הדמים תחל' בלא שבועה אלא שאחר זה יכול לתבעו ולהשביעו היסת וכבר נתבאר בסי' ע"ה ובשאר דוכתי דלא תקנו היסת כ"א אטענת ברי מ"ה כתבו דמיירי דטוען טענת ודאי משא"כ ברישא דמיירי שאין עדים והלוקח בא ליטול מהמצרן כפל והוא נגד הסברא ודרכי הקניי' י"ל דאפי' אם אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו חז"ל שלא יטול ויוציא מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבוע' בנק"ח אטענ' שותפין ואריסין וכיוצא בו אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי לנפשם היתרא כמ"ש בסי' צ"ג ה"ה זה הלוקח נמי י"ל דג"כ מורה לנפשו היתרא כיון שהוא לקחו תחלה וכדי שישאר השדה בידו ועפ"ר:

כפי שומת ב"ד:    דדרך העולם לקבל בחוב מטלטלין וכ"ש קרקע ביותר משוויה ול"ד לקנאה במאתים שוה מנה הנ"ל דהתם איירי דנתן לו מזומני' דאז אמרינן אין אונאה לקרקעות וכמ"ש כ"כ ריב"ש שם בסי' תפ"ג ע"ש אלא דקשה לי דמשמע שם דלא כ"כ כ"א אנדון שבא לפניו שאיירי שהלוה כבר מת ולא הניח אלא קרקע זו ולא היה יכול הב"ח לגבות ממקום אחר חובו משא"כ כשהלוה עדיין חי דניחא ללוה דהוא המוכר שישאר הקרקע ביד המלו' שגבאה בחובו שעי"ז יפטר מכל חובו וכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ד דאם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותו דאין שומעין להלוקח מטעם דכתיבנא (ויש לדחוק וליישב דכאן מיירי שגבה המלוה הקרקע מתחל' בשומת ב"ד ולא אמר שרוצה לקחנו בכל חובו ע"כ צריך ליתן בשומא זו) וצ"ע:

סעיף י

בין שהתנ' הלוקח:    פי' והמצרן רוצה לסלק הלוקח ע"פ אותן התנאים:

עד שיתקיימו התנאים:    משום דיכול המוכר או הלוקח לומר שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי:

סעיף יא

ויחלקוה באלכסון כו':    כזה:

מיהו לכתחלה כו' וי"ח:    עיין בב"י ובד"מ תמצא מוכח ומבואר דלדע' תלמידי רשב"א כל שבאין כאחד אפי' אין המוכר רוצה למכור אלא לאחד אין האחד רשאי לקחנו לנפשו עד שיתן חלק גם להאחרים עמו ובע"כ של המוכר וע"ד שכתב מור"ם לפני זה בהג"ה דכשאינו רוצה המוכר למכור למצרן ואפ"ה קנאו בע"כ ולפי זה מ"ש מור"ם כאן ומיהו לכתחלה כו' ר"ל לאפוקי אם כבר קדם וקנה א' מהן ומ"ש וי"ח הוא דעת האית דמפרשי דמייתי שם בד"מ ע"ש ודוק:

סעיף יב

וה"ה שאם קנאו אינש דעלמא כו':    בטור כתב ז"ל ואצ"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' והמחבר דכתב וה"ה לטעמיה אזיל משום דכתב בב"י דאצ"ל זה ל"ד קאמר דברישא לא קאמר אלא דאין המצרן יכול לסלק לאחד מהשותפין שכבר קנאו אבל לא נלמד מיניה האי דינא דכשקדמוהו אינש דעלמא וקנאוהו דיכול א' מהשותפין לסלקו אלא בה"ה מתני' דכמו שנחשב השותף למצרן ברישא שהרי אין המצרן יכול לסלקו ה"ה דנחשב למצרן לענין זה דיכול הוא לסלק להלוקח שקדמוהו וקנאו וכדין מצרן גמור ועפ"ר שם ישבתי ל' ואצ"ל דכתב הטור:

סעיף יג

אבל שני שדות יכול לסלקו כו':    לכאורה נראה דמיירי דוקא כשקנאן משנים דעלי' קאי אבל קנה שני השדות מאחד אין המצרן יכול לסלקו אפי' משניהן יחדיו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף ל"ו במכר כל שדותיו לאחר דאין בעל המצר יכול לסלקו אפילו אם גם הוא רוצה לקנות כולן מיהו אינו מוכרע דיש לחלק בין כל שדותיו לשני שדות דזיל בתר טעמא דנתבאר שם דהוא מפני דאינו מצוי להיות א' קונה שדות הרבה בפעם אחת ולא תקנו לעשות טובה להמצרן במקום שיש פסידא להמוכר ע"ש דבשני שדות מצוי היא שיקנה אחד יחד אבל ל' המחבר שכתב לקמן בסל"ו ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע:

סעיף יד

אפי' אם קנו מידה כו':    דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ונחשב שלו ואין לה כח למחול המצרנות:

סעיף טו

וגם הלוקח שקנה כו':    שהרי הלוקח הראשון זכה בהשד' קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה:

סעיף טז

אע"פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות:    בפרישה כתבתי הרבותא דאע"פ שהוא עצמו מצרן לא כ' אלא משום סיפא דא"י לסלק להלוקח וה"ק אע"פ שהשליח מצרן והדין נותן שאינו רשאי מתחלה לקנות לעצמו משום חשד וה"א דאחר שמכר' יכול השליח לחזור על הלוקח ולסלקו ולא יהא נחשב המכירה למחילה להלוקח קמ"ל:

אינו רשאי לקנות:    הטור מסיים בזה וכ' כדאמרי' גבי אפטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכרה לעצמו עכ"ל והטעם משום חשד וע"ל סי' קפ"ה ס"ב דכ' הטור בשם הרשב"א אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך דאפי' במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע"ה ואין דבר יוצא מרשות אחר נראה דהיינו דוקא התם דהמוכר בא לחזור בו משא"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ"מ וגם שם בסי' קפ"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דלא שייך חשדא מ"ה קאמר שם טעם דלא יצא מתחת ידו ועפ"ר:

אינו יכול לסלק להלוקח:    הרמב"ם מסיים בזה ז"ל שהרי מכר ואין לך מחיל' גדולה מזו ור"ל דהיה לו למנוע מלילך בשליחות זר למכרו לו מטעם שלא יאמרו מחלת מצרנותך כיון שאתה בעצמך מכרתיהו לו ואף שהטור כ' בשם גאון דלא כהרמב"ם מ"מ רבוות' הסכימו לדברי הרמב"ם וכמ"ש הב"י ומ"ה סתם ופסק כוותיה:

וכן מי שחתם על שטר כו':    הטעם ג"כ דאמרינן דמחל לו דהרי ידע ומחל ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' קי"א דאם חתם המלוה אשטר מכירה שקנה לוקח מהלוה דיכול אח"כ לטרוף ממנו דשאני התם דאין להמלוה עליו אלא שיעבוד בעלמא ויכול לומר סברתי שיפרע במעות או בדברים אחרים אבל זה דומה למערער על השדה והמערער חתום בעד שכ' הטור והמחבר דינו בר"ס קמ"ז דאין שומען לו ע"ש:

סעיף יז

א"י לסלק ליורש:    דזיל בתר טעמא דתקנו לסלק הלוקח דמדקנה זאת יכול לקנות במקום אחר ולעשות טוב עם המצרן וזה לא שייך ביורש ובמקבל מתנה מהלוקח דלא נחית לקנות השדה ולא הצריכוהו חז"ל לקבל מזה מעות ולמכור לו שדה שזכה בו משמיא בירושה או במתנה ולטרוח נפשו ולקנות במקום אחר (משא"כ בלוקח שקנה מיורש או ממקבל מתנה כיון שהוצרך למוכרו ואי לא יקנהו זה יקנהו בן המיצר ולוקח זה יקנה במקום אחר) וזה טעם מ"ד דס"ל דאינו יכול לסלקו ביורש ובמקבל מתנה בשני הסעיפים וכתב כן הטור בשם הרמ"ה וכתב עליו ז"ל ואיני מבין למה אין המצרן יכול לסלקו והלא אין הלוקח יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה עכ"ל. וזהו טעם החולקין שבשני סעיפים וכתב עלייהו מור"ם שכן נ"ל עיקר:

סעיף יח

שלא באחריות:    פי' דאלו באחריות אמרי' דמכרה לו דאין דרך נותן במתנה לקבל עליו אחריות וכדי שתשאר בידו כתבה לו בל' מתנה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סנ"ד:

סעיף יט

מכרה הלוקח כו' וכן אם כו':    בזה כ"ע מודים ומטעם שכתבתי לעיל ובטור הוסיף וכ' ז"ל ואפילו היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון מסלק ללוקח שני עכ"ל ול"מ לוקח שני לומר למצרן אי שתקת שתוק ואי לאו מהדרינא שטרא ללוקח הראשון דכיון דאין לו ריוח בהחזרה אמרי' לכי תהדר וכמ"ש לעיל בסי' קי"ח ובי"ט ע"ש:

סעיף כ

טרפו ב"ח בחובו כו':    פי' ב"ח של בעל השדה:

תחזור שדיהו לעולם:    אהגבהו אב"ד לב"ח קאי אבל בהגבה הלוה מעצמו לב"ח בזה קי"ל דאין השומא הדרא. מהב"א ללוה וכמ"ש הט"ו לעיל סי' ק"ג ס"י א"כ גם זה המצרן שסילק לב"ח אינו צריך להדר השדה להלו' מאחר שנתן מעצמו להמלו':

סעיף כא

שאין דין המצרן עם הלוקח כלל:    הוסיף המחבר וכ' תיבת כלל מה שלא כ"כ הטור בשמו דהרמב"ם משום דנמשך המחב' אחר מ"ש בב"י דל"פ הרמב"ם ואמר דהמצרן חוזר ונוטל מהלוקח אלא כשיש להמוכר במה לשלם דאז מסתבר ליה דהמצרן יקח מעותיו מה שנותן לו דהיינו ללוקח והלוקח חוזר על המוכר ולא המצרן על המוכר דיאמר לו המוכר לאו בעל דברים דידי את והרמב"ן ס"ל דאפי' בכה"ג דיש להמוכר ולא יהיה הפסד להלוקח אפ"ה אין צריך הלוקח לטפל בתביעתו להמוכר ונמשך המחבר אחר אותן דברים וכ' כאן דחלקו עליו כו' עד כלל וק"ל. ולפ"ז מ"ש מור"ס ע"ז וכן נראה עיקר טעמו דכיון דקי"ל כהרא"ש דאמר עדים שראו הקנין כותבין השטר להמצרן בשם המוכר א"כ פשיטא דלא מצי לומר המוכר להמצרן לאו בעל דברים דידי את ואפי' לא כתבו השטר בשם המוכר להמצרן מ"מ בעל דברים דידיה הוא דהא איבעי הוה כ"כ בשמו ודוק:

סעיף כב

לאחותי לאינש אחריני כו':    עפ"ר שם הוכחתי דר"ל אפי' לשלחו וליתן לו הרשאה שיעמוד במקומו לסלק הלוקח ויהיה השדה להמצרן אינו יכול להעמידו אם לא שיקנה לו חלק באות' שדה עצמה הסמוכה שבא המצרן מכח' לסלק להלוקח ואע"ג דכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' קכ"ב וקכ"ג דלא בעינן אלא שירשהו אגב קרקע איזה שיהי' שאני התם דלא עדיף קרקע מקרקע לומר שיקנהו דוקא בזו ומסיק וכ' ה"מ לאפוקי כו' אבל למהוי בדוכתי' כי' פי' אם המצרן הוא טרוד ואינו פנוי להשתדל מעות או לילך מיד לסלק הלוקח וירא לנפשו פן יאבד זכותו בעברו הזמן שנתנו לו חז"ל לסלק בו הלוקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסמוך ומעמיד זה במקומו שלא יאבד זכותו ויניח מעותיו להלוקח בב"ד ואח"כ יבא בעצמו לסלקו בכה"ג אפילו לא הקנה לו שום קרקע אלא עשאו שליח בעדים סגי ליה בהכי לעמוד במקומו וע"ד שנתבאר לעיל ר"ס קכ"א וכן הוא פירושו דדברי המחבר כאן אבל אין לפרש דברי המחבר דר"ל אם בא להעמיד אחר במקומו שיסלק הלוקח ויקחנו האחר לנפשו בזה צריך להיות לו חלק בגוף השדה של המצרן אבל אם אינו מעמידו במקומו לקחנו לנפשו אלא שיעמוד השדה ביד המצרן יוכל להעמיד במקומו בלי הקנאה בגוף השדה דהא כבר כ' הטור והמחבר בסט"ו דאם קודם שסלקו המצרן מכר השדה העומדת על המצר דאין להלוקח דין מצרן (אלא שיש לדחוק וליישב דשאני התם דמיירי שמכר לאחר לחלוטין) ועיין בפרישה ודרישה הוכח' דא"א לפרש דברי הרמב"ם בעל דין זה כפי' זה:

סעיף כג

הביאו המצרן והלוקח כו':    הטור הקדים הנחות לדינים הללו וכתב הואיל ודינא דמצרנא לא תקנוהו חז"ל אלא כדי לעשות טוב וישר עם המצרן לא שייך האי תקנ' אלא היכא דליכא פסידא להמוכר בהאי סילוק לפיכך אם יש לו צד פסידא כגון שהביאו כל א' מעותיו כו' לא תקנו בזה אלא אם ירצה המוכר ימכריהו להלוקח כו' ע"ש:

או שאלו צרורין וחתומין כו':    בטור מפורש דמיירי דאומר להמוכר שלכך נותן לו צרורין וחתומין לפי שאין בידו רשות לפותחן כו' וכיון דאין המוכר רשאי לפותחן והוא צריך למעות ויהיה לו פסידא בהמתנה זו עד שיבא בעל המעות למנותן מ"ה נסתלק בזה זכות המצרן ועד"ר שם כתבתי פי' אחר אהאי צרורין כו':

אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו:    ל' זה משמע דס"ל דאפי' אם לא יהיה לו הפסד בשינוי המטבע אלא יהיה לו קצת טירחא יותר במעותיו שאינן כ"כ חריפין אפ"ה אינו יכול לסלקו עד שיתן לו כעין מעותיו ממש ועיין בטור שחולק בזה ואמר שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם והרא"ש והב"י דחה דברי הטור וכ' שאין כוונת הרמב"ם הוא כן ועד"ר שם הוכחתי שראיות הטור הן שרירין וקיימין וא"כ נראה שהדין עם הטור בזה ודוקא בהמוכר אמרו כן משום דתקנת הטוב והישר לא ניתקן אהמוכר מצד עצמו דהא יכול לומר אי בעינא לא אמכרנה כלל ועד"ר:

סעיף כד

כיון שהיא קרקע בקרקע כו':    פי' דבקרקע דרך העולם לדקדק וחפץ בזו יותר מבזו לפיכך שומעין ללוקח ואין המצרן יכול לסלקו הן שירצה לסלקו במעות הן שירצה לחזור וליתן לו חצר אחר תחת זה שנתן להמוכר די"ל ניחא לי בשלי יותר אלא שזה של המוכר היה חביב בעיני טפי משא"כ כשנתן בעד חצר של המוכר בהמ' ומטלטלין דמצויין הן לקנות בשוק ואין קפידא בהם מ"ה כשרוצה לסלקו בשווין צריך לקבלן:

אע"פ שיש מי שחולק:    נראה שכוון למ"ש הטור בסעיף ס"ב אדברי הרמב"ם הללו שבתשובה לגאון מוכח שאם החליף הלוקח עמו כרם בשדה והמצרן רוצה ליתן להלוקח כרם אחר שהוא טוב כמו כרמו שהדין עם המצרן ומסיק הטור וכתב ז"ל ואפשר שגם הרמב"ם מודה בזה שהוא לא כ' אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ"ל וכתבתי שם טעמו משום דבחצר שהוא בית תשמישו איכא קפידא טפי לכן אף שהוא טוב כמו הראשון י"ל דוקא בשלי אני חפץ מה שא"כ בשדה וכרם ☜ וזה חולק אמ"ש המחבר שגם בהחליף בשדה וכרם א"י לסלקו ומשמע אע"פ שרוצה ליתן לו שדה או כרם טוב כמו שלו משום די"ל דוקא בשלי אני חפץ ועמ"ש ב"י בסי' ס"ב ומ"ש שם בדרישה עליו:

תן לי כמו שלקחתי כו':    פי' תן לי דוקא בהמה או מטלטלין וזהו ערמה דהא כשיהי' לו דמי שוויה יכול לקנות אחרים תחתיהן כשירצה וכמ"ש לפני זה:

סעיף כה

אם הוא אמוד שיש לו כו':    בטור לא כתב שיש לו וכתבתי בפרישה ג' פירושים ויש בהן נ"מ לדינא והמחבר תפס ל' הרמב"ם:

סעיף כו

משום ישוב הארץ כו':    דכל שיש קבוע וקיום בהקרקע טפי יש בו ישוב טפי והבתים בר קיימא טפי מזרעים ואילנות קבועים ונשרשים בהקרקע טפי מבתים ודין זה נוהג אפי' בח"ל דאף דלא מצינו דחששו לישוב דח"ל האי משום ישוב דקאמר ל"ד אלא ר"ל כיון שיש בו לזה לעשות דבר שצריך קיום ועומד טפי מהאידך מ"ה הוא קודם ועפ"ר:

ויש מי שאומר כו':    רוצה לנטעה יכול לסלקו פי' לסלק הלוקח אפי' אם רוצה לבנות עליה בתים וכן מסיים הטור ז"ל לפי שחשובה הנטיעה טפי מבתים עכ"ל ונר' דהוא משום דהאילנות מושרשים ועומדים בקרקע טפי מבתים ומינה דאם הלוקח בא לנטע' והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דינא דב"מ דומיא דזריעה ובתים והשתא א"ש דכתב הטור הנ"ל שהנטיעה חשובה טפי מבתים ונ"מ אם לוקח רוצה לנטוע בה אילנות דלית ביה משום דינא דב"מ אף שהמצרן רוצה לבנות בה בתים דאל"כ ק' הא אף אם שווים הם המצרן יוכל לסלק להלוקח וק"ל ועפ"ר:

סעיף כז

רכב דקלים:    כשהדקלים תכופים וסמוכים עד שזה כמו שוכב ע"ז נק' רכב דקלים:

או גומא:    עפ"ר שם כתבתי דגרסי' גמא בלא וי"ו והגימ"ל נקוד בקמץ והוא מל' קנה וסוף קמלו דמתרגמי' גמא דבמקום ביצה ורטיבא גדלים הקנים ושם אינן יכולין לזרוע ולצרפו לשדות שבצדם לאפוקי אם היה ביניהם גומא ושחת דיכול למלאותן עפר ולצרפן יחד:

סעיף כח

מכר לו קרקע מעט באמצע כו':    כלל דין זה הוא דראובן שקונה מעט קרקע באמצע שדותיו של שמעון ואח"כ קנה גם השדה שסמוכה לאותו המעט שקנה תחלה וכשבא המצרן לסלקו מאותו שדה שקנה לבסוף או' הלוקח הריני מצרן כמותך מכח אותו מעט קרקע שקניתי תחלה בזה אמרו חז"ל דרואין אם אותו מעט קרקע שקנה תחלה אינו דומה להשדה שקנה לבסוף אז יוכל הלוקח לומר מתחלה לא רציתי לקנות אלא זה המעט משום שינוי שבו מה שאינו בשדה הסמוכה לו ואז הוא ג"כ יחשב מצרן אבל אם אין באותו מעט שום שינוי אזי נתכוון להערים בקנייתו הראשונה שיהיה מצרן לשדה שיקנה אח"כ ולא יועיל לו ערמתו:

מהשדה שקנה בסוף:    אבל בהמעט שקנה תחלה ס"ל דהמקח קיים וכדעת הרא"ש שכ"כ הטור בשמו ואפי' אם קנאו ביוקר לא אמרי' דנקנס להמוכר שעשו קנוניא יחד ולבטל המקח הראשון או להכריח להמצרן שיקנה אותו המעט בדמים שלקחו לוקח אלא הלוקח צריך לעמוד במקח דאותו המעט והטור הוסיף וכ' דאפי' שתק המצרן מתחלה ולא התרה בהלוקח ואמר אל תקנה המעט כדי להיות מצרן בשדה הסמוכה כי אסלקך אלא שתק אפ"ה יכול אח"כ לסלקו מהנשאר וגם נראה דאם אין שינוי באותו המעט וניכר ערמתו יכולי' המצרני' לבא מתחלה לסלקו גם מאותו המעט אע"פ שעדיין אינם מצרני' וכן מדוקדק מלשון הטור ועד"ר:

ואם יש כו':    כאן צ"ל הג"ה זו ודלא כב"י שכ' הג"ה זו בסכ"ה:

סעיף כט

דלא ביטל זכותו כו':    דיכול המצרן לומר לכך אמרתי לו לקנותו כדי שימכרו לו בדמים הראוים דאם קניתי אני מהמוכר היה מעלה עלי בדמים כיון שאני מצרן וחביב עלי:

אלא א"כ קנו מידו:    וקנין מיהו מהני ולא הוי כקנין דברים דהקנין חל על הזכות שיש להמצרן בסמיכות השדה לשדיהו ואותו זכות מסלק בקנין אשר"י:

כדין בקנין:    וה"ל כשאר הודאות שאדם מודה בפני עדים ואומר אתם עדים וכמ"ש בסי' ל"ב ופ"א אלא דכאן שצריך קנין משום אמתלא הנ"ל אמרי' דקנה מידו כדינו ועפ"ר:

דאין נעשה שלוחו בעל כרחו:    שם במרדכי מסיים בזה וכתב דה"ל כאלו אמר בפני שלוחן אינני חפץ בפלונית וקדשה דאינה מקודשת וה"נ הרי אמר לא בעינא ליה וצ"ע הא מדכתב הטור והמחבר בסמוך בסל"א בנמלך המוכר בבן המצרן כו' וא"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה ל"צ קנין משמע דוקא באימלך ביה מוכר דינא הכי הא אימליך ביה הלוקח אפי' אמר זיל זבין דלא בעינא ליה לא הוה מחילה בלא קנין (ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוה קנין דברים ולא קי"ל כהמרדכי באותו הדין ובד"מ משמע דלא קי"ל כהמרדכי גם בדין זה ע"ש) ומהתימא על מור"ם שכתב כאן סתם ונראה דכוונת מור"ם הוא כאן בזה דאם א"ל הלוקח אני אקנהו ואתן לך והמצרן השיבו לא בעינא ליה קנהו לעצמך מ"ה זכה הלוקח דהרי בכאן אין לו התנצלו' לומר לכך אמרתי שתקנהו כדי שימכור לך בדמי שווי' שהרי הלוקח רצה לקנותו בשם עצמו ולתנו להמצרן אח"כ ומור"ם אפשר דמ"ה שינה ל' המרדכי וכ' לקנות ור"ל לקנות ואח"כ ימסרנה לו ואפשר דגם כוונת המרדכי הוה הכי וא"ש:

סעיף ל

אבל אם מחל כו' כגון שבא כו':    בפרישה כתבתי דכ"ש אם מחל לו בפירוש אלא בא ללמדינו דאפי' בהאי גוונא דלא מחל בפירוש הוה מחילה.

ומשתמש בו:    עפ"ר שם הוכחתי דהאי ומשתמש ה"ל כאלו אמר או משתמש:

סעיף לא

למכור לו באותם דמים:    דקדק וכתב דא"ל המוכר למכור לו באותם דמים והיינו כמו שקנאה בו הלוקח אבל כשא"ללמכור לו סתם לא מהני מטעם הנ"ל:

סעיף לב

אם שהה המצרן כו':    דהא ידע ומחל מדלא בא לתובעו:

שיגיעו למצרן שלו:    הוא המוכר שמכר ללוקח שדה זו שהיה בן מצרן שלו שהרי היא סמוכה לשדיהו ומיירי שהיה לזה המצרן ערעור וטענה על אותו שדה שקנה הלוקח וסבר שהדין עמו והוא יקבל דמי המכירה לנפשו ואח"כ יצא הדין או נתברר לו בראייה שאין לו זכות בו ובא לסלק וק"ל:

סעיף לג

שזה איים לבן המצר כו':    ע' לעיל סי"א דכתב מור"ם כעין האי דינא בהג"ה:

סעיף לד

שיודיעו לאוהבי כו' אם רוצה לקנות:    ז"ל התשובה ילך לפני ב"ד ויאמר פלוני חפץ לקנותו בכך אם המצרן או אחר במקומו מקרוביו או מאוהביו חפצים לקנותו בכך מוטב ואם לאו תו לא משהינן ליה לאודועי' ויזכה הלוקח במקחו עכ"ל ומשמע מתשוב' זו דאם אין המצרן בעיר אין צריך לשהות עד שישלחו אליו ויודיעוהו אלא שאם אין קרוביו ואוהביו שבעיר המוכר רוצים לקנותו לבעל המצר מיד אבד המצרן זכותו ולפ"ז ה"ל למור"ם לסיים לכתוב אם רוצים לקנותו בל' רבים דהא אקרוביו קאמר שהם יקנוהו במקום המצרן וכוונת מור"ם יש ליישב דר"ל אם רוצה א' מהן לקנותו בשביל המצרן אבל "בע"ש כתב ז"ל שילך המוכר לפני הב"ד שיודיעו לאוהבי או לקרובי המצרן והם יודיעו לו אם רוצה לקנות עכ"ל. וזה ודאי ליתא דהא כתוב בהדיא בתשובה הנ"ל דתו לא משהינן ליה.

סעיף לה

ומכר א' מהן זכותו ללוקח:    קמ"ל בזה דאע"ג דמכר זכותו לזה הלוקח שקנאו כבר אפ"ה יכולין האחרי' לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן קאי כיון שמכר לו זכותו ויהיה כא' מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו עכ"ל והטעם כיון דמ"מ זה הלוקח אינו מצרן צריך לעשות הטוב והישר עם המצרנים האחרים:

סעיף לו

מכר כל נכסיו לא' כו':    לעיל סי"ו בהג"ה כתבתי דנראה דאם אין לו אלא ב' שדות ומכרן לא' דיש בו דין המצרן דשכיח הוא דהמצרן ג"כ יקנה אותן ולפ"ז מ"ש המחבר ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' האחרת ר"ל כל האחרות והל' לא משמע הכי ועמ"ש שם עוד:

ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה כו':    הטור מסיים בטעמו ז"ל לפי שאינו מצוי שיקנה אדם כל נכסיו יחד לפיכך כשיזדמן אחד אין לו להודיעו למצרן דשמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו טוב וישר למצרן להפסיד למוכר עכ"ל אבל לולי ה"ט היה המוכר שואל להמצרן אם ירצה לקנותו ואע"ג דכבר נתבאר דלא נתקן דינא דבר מצרא על המוכר יעשה כן בשביל טובתו דנפשו כי אין המוכר יכול למכור בטוב עד שישאל פי המצרן דאינש דעלמא ירא לקנותו כי יבא המצרן אח"כ לסלקו ועפ"ר שכתבתי ג"כ לפני זה בדינים הנ"ל וכן צ"ל בדברי המחבר הנ"ל כמה פעמים:

א"י ☜ לסלקו:    וכתב בהג"א דלפירש"י אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקי' ללוקח ואם המוכר מתרצה אע"פ דלא יבואו כל המצרנים כ"א מצרן א' מהם נמי מסלקינן ליה הואיל שהוא בעבור המוכר והרי הוא נתרצה עכ"ל ד"מ ב"ד:

סעיף לז

למי שקנאה הוא ממנו:    פי' ראובן שקנה שדה זו משמעון ואחר זמן חזר ומכרה לשמעון דכיון דהיתה שלו מתחלה לא רצו חז"ל לאפקועי מידו דגם מה שישאר ביד הבעלים הראשונים אית בה קצת עשיית הישר והטוב ואפי' בבן בעלים הראשונים אם כבר קדם וקנאו ודוקא כשקדמוהו וקנאוהו אבל אם באים יחד לקנותו המצרן קודם ואפי' לאיש אחר א"י לעכב ואפי' קדם וקנאו היינו דוקא כשקנאה מיד זה שלקחו מידו תחלה משא"כ כשחזר וקנהו מהלוקח דאותו הלוקח וכמ"ש כל זה מור"ם בהגהתו ועד"מ וב"י שהביאו דעות החולקין ע"ז:

סעיף לח

אין המצרן יכול לסלקו:    דא"ל אריה אברחית לך ממצרך ☜ וכתב נ"י פרק המקבל דלוקח כותל והיא רעועה יש בו משום דינא דבר מצר' ולא י"ל ארי' אברחי' כו' דאם לא קניתי היה הכותל נופל על ביתך והיה מזיקך ול"ד לזבן מעכו"ם כו' ע"ש ד"מ:

סעיף לט

עכו"ם לאו בר דינא כו':    ר"ל דהישראל המוכר לו לא תקנו בו דינא דבר מצרא כמו שנתבאר לעיל דלא תקנוהו על המוכר ובלוקח זה שהוא עכו"ם ג"כ לא שייך דינא דבר מצרא לפיכך אין למצרן עליו אלא להחרים למוכר עד שיקבל עליו כו' וכדמסיק בסעיף שאחר זה:

הקונה בצד עכו"ם כו':    שם בת"ה מבואר שראובן קנה בית מלוי ומצר שמעון לאותו בית הוא בדרומו ומצד צפונו של אותו בית דר בו העכו"ם ונמצא שבית זה שקנה מלוי עומד באמצע בין בית שמעון לבין ביתו דעכו"ם ובא שמעון לסלק לראובן וראובן טוען אנכי מגן לך מהעכו"ם:

סעיף מ

המוכר לעכו"ם כו':    ☜וכב"י מחס"ג בשם רב נטרונאי על א' שמכר ביתו לעכו"ם במבוי ובאים בני מבוי וטוענים עליו שהעכו"ם הזיקן ואנס אותן ואין להם עדות והשיב דמאחר שהמוכר אינו יכול לישבע דלא ידע בדבר וסתם עכו"ם אנס הוא אית טעם לטענתייהו וכיון דבני מבוי כולם תבעי ליה לא אמרי' דכולהו באים לגוזלו ולשתבעי מה דגזל עכו"ם מהם ולשתלם עכ"ל:

ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל:    פי' אע"פ שבדיני כותים לא הוה שלא כדין:

ודוקא ששמתוהו תחלה כו':    עיין בדברי הראב"ד והנמשכים אחריו בדין זה והביאם הב"י והד"מ דמוכח מדבריה' דלא בשמתוהו תליא מילתא כ"א בקבלו עליו תחלה לסלק היזיקו מהכותי ומפני שמסתמא מכח השמתא מקבל עליו לשלם הזיקותיו מ"ה סתם מור"ם וכתב דשמתוהו תחל' וע"ל סי' נ"ה ס"א ולקמן סי' שפ"ו ס"ג מ"ש מור"ם מדין זה:

שלא קנסו בנו אחריו:    ואף שקבל עליו בחייו לשלם היזקותיו שיבואו לו מכח הכותי מ"מ כיון דקבלה זו קנס היא לא קנסוהו לבנו אחריו בחוב כזה שנעש' אחר מיתת אביו כי הממון נקרא על שמו מיד אחר מיתת אביו:

סעיף מא

בדמים שנותן לו הכותי כו':    עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי השווים או יותר מעט ולא כשהכותי מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל בדמים השווים והב"י פי' כן מ"ש הטור ואי חזינן שמכוון לקנות במצר ישראל כו' דהיינו שראינו שמוסיף דמים הרבה ע"ש ועמ"ש בסמוך:

כדי להשחית נחלתו:    כגון שיש להכותי לקנות בשכונת הכותיים וכוון לקנות בשכונה זו דישראל במקום שאין בו כותים:

סעיף מב

המוכר שדה כו':    כן הוא לשון הגמר' והטור ובב"י הביא דפירשו בעל העיטור דרע ויפה דקאמר ר"ל דניכר לכל שהוא רע או יפה אבל רע לזה ויפה לזה או איפכא לא עכ"ל ונראה דליכא מאן דפליג ע"ז:

אין בהן דין בן המצר:    מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיעו להמצרן ומ"ה אף שכבר לוה א' לצורך דברים אלו כשבא לפרוע לו דינו כאילו בא לפרוע חובות הללו עתה ואין צריך לשהות להודיע להמצרן ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' ק"ט לענין שמוכרין נכסי יתומים בלא הכרזה לשלם חובות כאלו:

סעיף מג

דה"ה למזונות עצמו:    פי' ולא אמרינן דהוא היה יכול לשאול על הפתחים:

או שלוה מחבירו לפרוע המס:    בטור כתב או שהלוה לו חבירו לפרוע מס וכתבתי דמ"ה נקטה לבבא בפני עצמו ללמדינו דאף ע"פ שהלוה לו חבירו מעצמו ופרע המס עבורו אפ"ה לית ביה מדינא דבר מצרא ודוקא במס דינא הכי משום דאדם נתפס על חבירו במס משא"כ בשאר חובו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח:

סעיף מה

אפי' היה בדבר ספק כו':    כ"כ הרמב"ם שם בפי"ב דשכנים והמ"מ ציינו ולא כתב עליו שום דבר ונראה דאדסמוך לי' לפניו קאי וקאמר דאפי' אם טען הלוקח בספק שמא המוכר מכרה משום מס או כדי לפרוע למה שלוה לצורך מס ומזונו' וקבור' דג"כ צריך המצרן להביא ראייה:

ומ"ש לפיכך אם טען הלוקח כו':    ענין בפני עצמו הוא ואדלעיל קאי וקאמר לפיכך כיון דנחשב הלוקח מוחזק ואין מוציאין מיד הלוקח בלא ראיה מה"נ אפי' טוען הלוקח גזלן אתה כו' ג"כ אין כח ביד המצרן להוציאו מיד הלוקח בלי ראיה ובירור שהשדה היא שלו:

צריך בה"מ להביא ראיה כו':    פי' ואי לא מייתי ראיה נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת א"צ לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן גם בטור לא נזכר בזה שום שבועה וק"ל:

סעיף מו

והיה יכול לסלקו בעידנא כו':    היינו שהיה לו לבא לב"ד ולו' להן שדה זו שלי הוא אלא שזה גזלה ממני ואני אסלק הלוקח ואתן לו מעותיו מהיום ועפ"ר:

סעיף מז

לאשה או ליתומים קטנים כו':    משום דלא שייך למימר בהו דהן ימצאו לקנות במקום אחר דלאו בר הכי הם:

קטנים שאינם יתומים:    דיכול אביהן לטרוח עבורם לקנות להן במקום אחר:

נכסים ידועים:    פי' שידוע שיש להממון שאין לבעלה רשות בה דמצי למימר לנפשי קניתיהו דאל"כ מה שקנתה היא כאלו קנה בעלה:

קנתה היא ובעלה ביחד כו':    פי' וידוע שיש לה ממון בפני עצמה שאין יכולין לסלק אותה מ"ה גם לבעלה אין יכולין לסלק כיון שבמקח אח' קנאוהו ביחד:

הקונה מן האשה כו':    הטעם מפורש שם דלפי שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חז"ל שיהיה מעשיה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה אבל במהרי"ו סי' צ"ט פסק דיש בזה משום דינא דב"מ ע"ש ובד"מ:

סעיף מט

אע"פ שאינו שותפו בקרקע:    והיינו דוקא אם קדם להמצרן וקניהו אבל אם המצרן קדם וקנוהו אין השותף יכול לסלקו אא"כ הוא שותף עמו באותו שדה וכמו שכתב לעיל בס"ה:

ודחיקא ליה שעתא כו':    האי דינא ילפי' לה ממ"ש דאם מכר לאשה וליתמי לית ביה דינא דב"מ משום דדחיקא להו לטרוח ולזבן במקום אחר ומ"ה נר' דהג"ה מור"ם זו אין מקומה כאן כ"א קודם ס"ז דשם כ' המחבר לאשה או לקטן לית ביה משום דינא דב"מ ועוד כ' מררא"י שם טעם אחר בשם א"ז ז"ל כיון דכל בר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר וכה"ג אינו ישר וטוב שזה יקנה על השובע וזה יטלטל אנה ואנה וכ' וכיון דאיכא בזהפלוגתא דרבוות' הדין עם הלוקח שהוא נקרא מוחזק כיון שקנינו קנין מן התורה וכ' עוד די"ל דאפי' הג"מ החולקת על א"ז וכתבו דלא נהגו כוותי' היינו דוקא כשיש להלוקח בית דיר' או שדה ולא בא לקנות אלא מפני שדחיקא ליה שעתא ורוצה להתפרנס ממנו וכההיא דרוניא לפירש"י ע"ש דבזה איכא למימר דפליג הג"מ משום דבזמן הזה אין אנו בקיאין שפיר באומדן דדחיק' ליה שעתא אבל היכא דלית ליה להלוקח בית כלל איכא למימר דגם הג"מ מודים דלית ביה משום דינא דב"מ ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהיה הלוקח יכול לקנות בית במקום אחר אף שאותו בית היה קטן וצר ובא לקנות זה שהוא מרווח כפי צרכו אית ביה משום דדב"מ ומהרי"ו סי' צ"ט מחלק עוד בין אם הלוקח הוא בן עיר או לא וכל א' הביא ראיה לדבריו ע"ש ועד"מ וז"ש בהג"ה זו ודוקא כו' ולא יוכל למצוא כו' ודוק:

סעיף נ

אם הי' אחד מיושבי העיר כו':    ל' הגמ' והטור שכני העיר ושכני השדה כו' וזה משמע שהא' דר אצלו בעיר סמוך לו והשני יש לו שדות אצל זה המוכר אלא שאינו מצרן לזה השדה שמוכר עתה אלא אצל שדות אחרות ול' המיימוני והמחבר משמע שאפי' אינו דר אצלו בעיר סמוך ממש אלא דר עמו בעיר והשני אינו דר בעיר כלל ג"כ שכן העיר מיקרי:

קדם אחד מהן וקנה זכה כו':    הב"י וכ"מ כתבו בשם העיטור דת"ח מסלק להשכן וכ"כ הגהות וצ"ע למה השמיט דעתן בעל הש"ע:

אבל מה שדר אצלו אינו כלום:    וכ"כ הטור לקמן בסי' רנ"ג בסט"ו ז"ל כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות ביחד אלא שכן ר"ל חבירו ורגיל עמו במשא ומתן:

סעיף נא

אפי' [הלוקח] הוא מצרן:    מפני שאלו נחשבים כשותפים בקרקע זו יחד ושותף באותו הקרקע מסלק להמצרן כמ"ש לעיל ס"ה:

אלא כל זמן שירצה א"ל עקור אילניך כו':    כן הוא ל' הרמב"ם ומשמע מיניה דאם יש לו זמן לעמוד שם בנינו או אילונו כיון דאינו יכול לו' תוך הזמן עקור אילניך כו' גם הוא נחשב כשותף לסלק למי שבא לקנותו באותו זמן וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא כ"כ אלא כל שאין לבעלהאילן או לבעל הבנין זכות בהקרקע להיותם שם עולמית (אף אם יבשו אילנות הללו יכול ליטע אחרים במקומם וכן בבנין) לא מיקרי שותף ובדרישה כתבתי שכן היא דעת הרי"ף ומ"ה סתם הטור וכתב דעה זו לחוד ומהתימ' שלא הזכיר המחבר ומור"ם לדעתם כלל:

הבית והעליי' כו' עד דלא מיקרו שותפין:    עיין בב"י מחס"ב שהביא תשובות הרא"ש סי' נ"ז דין ג שכ' דאם מכר בעל הבית ביתו לבעל העלי' דאין המצרן הדר בצד הבית יכול לסלק לבעל העלייה מהבית שקנה דמחשב כשותף וכתב הב"י דנראה לו לומר דאף אם קדם המצרן וקנה הבית דבעל העלייה מסלקו למ"ד שותף מסלק להמצרן אלא שאין ל' התשובה מוכיח כן עכ"ל ב"י וז"ש מור"ם כאן דאם קדם המצרן וקנה הבית דאין בעל העלייה יכול לסלקו ולא עמדתי על דעת הרב ב"י ומור"ם ז"ל בזה דהלא בהדיא כ' בתשוב' דמחשב כשותף ואף שכ' דינו אכשקדם בע"ה וקנאו נראה דלאו בכה"ג ס"ל הכי אלא משום דמעשה כך היה השיב עליה ורימז במ"ש דמחשב כשותף דה"ה אם קדם המצרן וקנאו דבע"ה יכול לסלקו (אבל אין להקשות מדברי הב"י ומור"ם דלפני זה פסקו דבעל בנין שיש לו זכות בקרקע לעמוד שם עולמית עדיף ממצרן ויכול לסלקו די"ל דס"ל דבעל העליי' אף שיש לו כח להיות ביתו על הקרקע עולמית מ"מ אין לו דין שותפות להבית רק כאלו הבית והעלייה שניהם סמוכין זה אצל זה בנוין ע"ג הקרקע ובא"כ הוא דין מצרן יש להן אהדדי ולא דין שותף משא"כ בבית או אילן העומדים נטועים וקבועים ע"ג הקרקע דמחשב בעל הבית ובעל הקרקע שותפים גמורים) ואפשר דס"ל להב"י ומור"ם ז"ל דמה שסיים הרא"ש הנ"ל וכתב דהוה עמו כמו שותף לא כ"כ אבעל העלייה אלא דכתב שם לתרץ דל"ת ממה שפסק דאין המצרן יכול לסלק לבעל העלייה מהא דאמרינן ארעא דחד וביתא דחד דאין בעל הבית נקרא מצרן ואזה כתב שם בתשובה דהרי"ף פירשו דהיינו דוקא שאין כח לבעל הבית לחזור ולבנות שם כשיפול זה אבל כשיש לו כח הוה כמו שותף כו' ע"ש וס"ל דדוקא אארעא דחד ובתי דחד כ"כ ולא אבעל העלייה אלא דנלמד מיניה דלכל הפחות בעל העליי' מחשב כמצרן לענין שאם קדם וקנה דאין המצרן שבצדו יכול לסלקו וכמעש' שהיה שם גם בד"מ הקשה אהא דכתב הב"י דאם קדם המצרן וקנה הקרקע דבעל הבית יכול לסלקו מהא דאמרי' בהבית והעלייה של שנים ומכר בעל בית ביתו למצרן דאין בעל העליי' יכול לסלקו ומסיק ז"ל ומיהו אפשר לחלק עכ"ל. ונראה דר"ל דיש לחלק בין בית שקבוע ועומד בקרקע טפי מעלייה וכמ"ש מיהו צ"ע אהא דכתב מור"ם בפשיטות בשם הרא"ש בהבית והעלייה דאין בעל העלייה יכול לסלק למצרן וזהו לא נזכר בתשובת הרא"ש בהדיא ואדרב' פשט לשונו שם משמע דיכול לסלקו וכמ"ש וצ"ע:

סעיף נג

בכל קרקעות שבעולם כו':    ל' הטור בשם ר"י אברצלוני בכל קרקעות שבעולם יש בו דין מצרנו' כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין בורות שיחין ומערות והדומה להן והמחובר לקרקע כללא דמילתא כל דבר שיש בו חזקה יש בו דין מצרנית חוץ מהעבדים דיש להן חזקה ואין להם מצרנות עכ"ל ועפ"ר:

אבל במטלטלים ועבדים אין בהן דין מצרנות:    פי' אם יש לו מטלטלים או עבד בשותפות עם א' והשותף רוצה למכור חלקו לאחר אין ביד זה ששותף עמו לסלק האחר דדוקא בקרקע שהוא קנין עולם תקנו דין מצרנות משום ועשית הטוב והישר ולא בהני אם לא שאין דעת זה נוחה עם הלוקח שקנאה דבזה מסיק מור"ם וכתב בסוף הג"ה דסעיף זה דאם נראה לב"ד ממש בטענתו דשומעין לו ומצי מסלק ליה:

יש דין מצרנו' בבתים:    כ"כ לאפוקי ממ"ש ר"ת דדוקא בשדות דמצוי לקנות במקום אחר יש בו משום הישר והטוב משא"כ בתים דאינן מצויים לקנות כ"כ ועוד עשיר צריך לשדות הרבה והקדימו הלוקח משא"כ עשיר שיש לו דירה יפה ומסלק הלוקח כדי להשכירו לאחרים ועוד דהרי בהפסק סלע או ריכבא דדקלא נסתלק דינא דב"מ והבתים ג"כ מובדלים בחומות עכ"ל וכ' עליו הרא"ש ז"ל דברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן עכ"ל והביאו ג"כ הטור וכתב עליו דברי הרי"א הנ"ל דכתב דלכל דבריש חזקה כו' והטעם דהחומה שבין הבתים יכולין לפתחו ושיכנס מזה לזה:

וה"ה במקומות שבב"ה כו':    ז"ל הטור ובמקומות שבב"ה כתב הראב"ד מן הדין יש בהן דין מצרנות שהן כקרקע (ר"ל שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע) אע"פ שאין מתקבל על הדעת אבל זה אנו רואין שאם היתה אצטבא דחוק שרבו יושביה ואחד מבני האצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למוכרה לבני האצטבא עכ"ל ופירש ב"י דבריו דמ"ה כתב דאינו מתקבל על הדעת דדי לאדם אחד במקום אחד בב"ה כו' ע"ש ☜ והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל למה שעיניו רואות ולפסוק שהדין עם הלוקח עוד יש חילוקי דינים דבר מצרא במקומו' שבבית הכנסת כתבם הב"י וד"מ והשמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ועיין שם בד"מ: (הגה וכתב הריב"ש סי' שנ"ז דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק ואי אפשר לחבר המקומות יחד אין בהן משום דד"מ משום שאין ישיבתן שוה רק א' למעלה מחבירו ועיין בתשובת רשב"א סי' אלף כ"ב עכ"ה):

וכמו שאמרו לענין המוכר קבר וכו':    דין זה נתבאר בי"ד ר"ס שס"ו ובח"מ ס"ס רי"ו:

סעיף נד

הנותן מתנה אין בה כו':    הטעם דניחא ליה להנותן להיות להמקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה וכן ניחא ליה להמקבל להיותו לו לשם שמפני עבודתו הטוב' נתן לו מתנה זו וב"י כ' עוד טעם אחר:

שאחריו' מתנה זו כו':    מפני שאין דרך הנותנים לקבל עליהן אחריות על מה שנתנו לאחרים חנם ובודאי ערמה הוא ביניהן וע"ל סי"ח מ"ש שם:

דמים שהן ראויין כו':    עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דהאי דמים ראויים אינו כמו שווים דוקא אלא מעט יותר ומ"ש או יותר מעט ר"ל עוד מעט יותר דהא לפני זה כתב דנוטל כדי שוויה אפילו בלא שבועה ואפשר לומר דדוקא התם דא"א לו לישבע בכמה לקחה דהא אינו מודה שלקחה אלא עומד בטענתו שניתן לו במתנה וגם שם אינו ברור לנו כ"כ שלקחה מ"ה נוטל כדי שווי' בלי שבועה משא"כ בזה שמודי' דהערמה היה ביניהן מ"ה אינו נוטל אפי' כדי שווי' אלא בשבועה מ"מ מדשינה הל' וכ' ונוטל דמים שהן ראוים ולא כ' דמי שווי' כמ"ש לפני זה משמע דמים שראוי להאמין לו עליהם שקנאם בכך ובכלל זה הוא אף אם אומר מעט יותר מכדי שוויה ומשום דאין דרך העולם רגילין לדקדק כ"כ בקניות קרקע והשתא א"ש דסיים וכ' אבל אם אמר על שוה מנה ק"ק אינו נאמן דמשמע דוקא בהפליג מדרך העולם הוא דאינו נאמן וק"ל:

היה כתוב בהשטר מתנה כו':    ל' הטור ואם פי' בשטר המתנה שקיבל האחריו' בכך וכך ואינו מודה שלקחה אלא שאמר מתנה היא צריך המצרן כו' וכב"י הטעם דממ"נ אי מתנה היא לית ביה דינא דב"מ ואי לקוחה היא אין דרך המוכרים לקבל עליהן אחריות יותר ממה שקבלו מהלוקח ואע"פ שאינו שוה כ"כ פעמים שאדם קונה שוה מנה במאתים עכ"ל אלא שהב"י כתב שם דאין חילוק בין הודה שנעשה בערמה או שעומד בטענת הנתינה ומ"ה נמי סתם המחבר כאן ומשמע דבכל ענין איירי ובפרישה כתבתי דהטור דקדק וכתב ואינו מוד' כו' דס"ל דדוקא בכה"ג הוא דנוטל אפילו יותר מכדי שוויה כל מה שמפורש בשטר כיון דאין ערמתו ידוע משא"כ כשבעצמו מודה שהערים וזה נגד הסברא שלקחו בכפליים משוייה מ"ה אין מאמינים לו ע"ז ע"ש:

סעיף נו

היתה שדה שאצל המצרן כו':    כגון שדות של מלך ושרים שניחא להו שיבואו אנשים ויחרשו ויזרעו אותן ויתן להם מס מהן בכל שנה כפי מנהגיהן וז"ש אם ימצא כמוהו במקום אחר ועפ"ר:

יכול המצרן לסלקו:    פי' אפי' בלא דמי שוויה אלא נותן המסוהחוק לבעל השד' כמו שקיבל עליו ליתנו לו:

ומ"ש ואם לאו אין יכול כו':    פי' בלא נתינת דמי שויה אינו יכול אבל בנתינת דמי שוויה נראה דיכול לסלקו דלא יהא אלא לוקח דאמרי' ליה קבל דמיך וקנה במקו' אחר ודוקא בנותן מתנה אמרינן לפני זה בסנ"ד דלית ביה משום דדב"מ מטעם דנתבאר שם ואותו טעם לא שייך כאן ועפ"ר ומיהו אינו מוכרע כ"כ די"ל דהואיל דמתחלה החזיק בה בהיתר כיון דלא נמצא כמוהו להחזיק בה בחנם במקום אחר ואי לא החזיק בה לא היה זה המצרן נותן לו דמי' תו לא מצי לסלקו בע"כ אפי' בדמי שווי':

סעיף נז

אין המצרן יכול לסלקו:    דלכך נקרא משכנתא דהוא שוכן בכולהו עדיף ממצרן דאינו שוכן אלא מן הצד ובצד א' לחוד:

ואם קנה המרתף המצרן מסלקו:    שם בנ"י כ' דאפי' למ"ד דהמלוה שממושכן הבית בידו מסלק המצרן שקנה הקרקע שבצד אותו הבית וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסוף סעיף שאחר זה שכן נ"ל עיקר מודה בזה דדוקא התם שהבית הממושכן בידו עומד על הקרקע שבצדה וכאלו הכל אח' הוא משא"כ המרתף שתחת הבית או בית אחר עומד ע"ג קרקע שלא הלוה עליו שאין לזה המלוה שייכות בה כלל ע"ש וגם בד"מ כתוב דין זה דמרתף אחר זה שפסק תחלה דיש למלוה דין מצרן ע"ש:

סעיף נח

וי"א דלמלוה דין מצרן:    עיין ב"י שמשוה דין סילוק המלוה לאחר לדין קדם המלוה וקנאו שאין בעל המצרן יכול לסלקו ולפ"ז האי י"א גם אשלפני זה קאי דס"ל דאם אין הלוה חפץ לקנותה וקנאה אחר שהמלוה מוציאה מידו כדין מצרן ואף שהטור כתב ז"ל ואם קדם המלוה וקנה זכה דמשמע דוקא שקדם וקנה ה"ט משום דהטור לא איירי שם לפני זה בקניית אחר וס"ל פשוט דהמלוה עדיף כחו מאחר ע"ש אבל בדריש' הוכחתי ממ"ש הטור בסעיף ס"ה והמחבר סעיף מ"ה (וכמ"ש בסמוך בסי' ס') דס"ל דאם קדם אחר וקנאו דאין המלוה שהוא ממושכן בידו יכול לסלקו ע"ש:

וכן נ"ל עיקר:    עמ"ש לעיל בסמוך:

סעיף נט

והמצרן רוצה להוציאו מידו כו':    עד"ר שכתבתי שלהרא"ש יש בו דינא דב"מ דשכירות דיומא ממכר הוא:

סעיף ס

דיש לשכירות דין מצרנות:    ממ"ש המחבר בסעיף מ"ה דאם טוען הלוקח למצרן שדה שבאתה מכחה לסלקני שכורה או ממושכנ' היא בידך כו' מוכח דס"ל להמחבר (וגם למור"ם שלא כתב שם עליו כלום) וגם הטור סתם וכ' אותו הדין בסס"ה דאין שכיר או מלו' שממושכן היא בידו יכולין לסלק להלוקח בזקנה בצד אותה שדה כנ"ל ומ"ש מור"ם דיש בשכירות דין מצרנות היינו לענין אם קדם השכיר או הממשכן וקנאו דאין המצרן יכול לסלקו והמחבר ס"ל דכשם שאין לו דין בן המצר לענין שאין יכול לסלק לאחר כך אין לו דין מצרן לענין שהמצרן יכול לסלק להשכיר אף אם קדם וקנאו וכ"כ בב"י ועמ"ש לפני זה בס"ס נ"ח:

סעיף סא

כיון שהוא שותף:    להי"א שכתב מור"ם לפני זה דיש בשכירות משום דינא דב"מ בלא ה"ט דהוא שותף הוא קודם לכתחלה לאחר בל שלא קדמו האחר וקנאו והמחבר כ"כ לשטתו וק"ל:

סעיף סב

אין בן המצר יכול להוציאו מידו:    עמ"ש בסמוך בס"ס זה:

סעיף סג

אין השוכר יכול להוציאה מידו:    לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה ובדרישה דשכירות ומשכנתא דין א' להן א"כ במ"ש מור"ם בסעיף נ"ז דאפי' קדם המצרן וקנא' יכול הממושכן להוציא' מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציא' מידו והמחבר כ"כ לשטתו דלשם: