סמ"ג עשה קיא
"כי יפלא ממך דבר למשפט". ובפרק הנחנקין [דף פ״ו] ת״ר "דבר" זה הלכה. "למשפט" זה הדין. "בין דם לדם", בין דם נדה לדם לידה לדם זיבה. "בין דין לדין", בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות. "בין נגע לנגע", בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. "דברי" אלו הערכים והחרמים וההקדשות. "ריבות" זה השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. "בשעריך" זה לקט שכחה ופאה. "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל ושם סנהדרי גדולה יושבת בלשכת הגזית. "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה", זו מצות עשה.
עוד שם [בדף פ״ח כל הסוגיא] תניא א״ר יוסי בתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושתי בתי דינים של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינים של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול, שואלין לבית דין של עירו. אם שמעו אומרים להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אומרים להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. אם שמעו אומרים להם, ואם לאו אלו ואלו באים ללשכת הגזית, ששם סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחול נשאלה שאלה בפניהם. אם שמעו אומרים להם, ואם לאו עומדין למנין. רבו המטמאין טמאו, רבו המטהרין טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל המקומות. כל מי שהוא חכם ועניו ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, ומשם לעזרה, ומשם ללשכת הגזית. עד כאן הברייתא.
בע״ז [דף ז׳] פוסק כרבי יהושע בן קרחה שאומר כל מקום שתמצא שני תלמידי חכמים חולקין יחד [בתוס׳ שם בד״ה בשל] והוא הדין. כגון שני לשונות שאומר שם איכא דאמרי, ולא נתברר הלכה כדברי מי מאחר שנסתלקה סנהדרי גדולה והיו רב אשי ורבינא סוף ההוראה ואין מי יברר הספיקות. בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. עוד שם ת״ר [בדף ז׳ והסוגיא עם הירושלמי בתו׳ שם בד״ה הנשאל] הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. ובפ׳ אלו טריפות [דף מ״ד] תניא חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר. ובירושלמי דפרק רבי אליעזר דמילה גרסינן שאל לרבי סימון ושרא, שאל לרבי אמי ואסר, ואיקפד ר׳ סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר, לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור. א״ר יודן להפך היה: שאל לרבי אמי ואסר, לרבי סימון ושרא, ואיקפד רבי אמי כהדא דתניא נשאל לחכם ואסר, לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר. ונראה דלא כן תני, קושיא היא למה כעס רבי סימון והלא לא שנינו בשום מקום נשאל וכו׳ ומפני כך מתרין שלהפך היה. ופי׳ ר״ת בספר הישר [וכן בתוס׳ דלעיל] דאין קפידא בנשאל, רק כשיגלה לזה מה שזה אומר בו, והא דאמרינן בפ׳ אין מעמידין [ד׳ מ׳ אכן הגירסא שם בהפך שיפורי דרבא ואסר וכו׳ ובפרק רבי ישמעאל דף נ״ז הוא כגירסת הסמ״ג ע״ש נפקי שיפורי דרבא ושרו ושיפורי דרב הונא ברבי חנינא ואסרי ואמרינן נמי בחולין דף מ״ט] במחט שנמצאת בסמפון הכבד רב הונא טריף ור׳ אדא מכשיר מיירי כגון שבאו יחד בביהמ״ד ונחלקו שם ולא פשטו לא דברי זה ולא דברי זה.
גרסינן בירושלמי דתרומות פ״ה [ומביאה שם בפי׳ ר״ש] אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. בית דין הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך נוטה ודנו בה דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנא׳ אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין אתה חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. כדאמרינן במסכת ראש השנה [דף כ״ה]. בית דין שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקשו לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. כדאיתא בפ׳ השולח [דף ל״ו] ובעבודת עכו״ם [דף ל״ו והסוגיא בתוס׳ שם] אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו בו הראשונים או תקנו התקנה. [מהמיימוני פ״ב דהלכות ממרים]
וא״ת היאך תמצא בסנהדרי גדולה גדולים במניין מן הראשונים, מאחר שכל בית דין הגדול הוא משבעים ואחד. המניין שאנו אומרים הוא מניין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר, שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. אמרינן ביבמות [דף צ׳] שיש רשות לבית דין לעקור אפילו מד״ת לצורך שעה. ובסנהדרין [דף מ״ו] נמי תניא והבאתים למעלה [בסמל״ת ל״ת ר״ח] אמר ראב״י שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא כדין מה״ת ולא לעבור על ד״ת אלא כדי לעשות סייג לתורה. [בפרק אין מעמידין דף ל״ו] אין בית דין גוזרין גזירה על הצבור אא״כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. [שם] ואם מתחילה גזרוה מפני שסברו שרוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואחר זמן מרובה ראו שלא פשטה בכל ישראל, יש לבית דין אחר רשות לבטל ואפילו היה אותו בית דין פחות מן הראשון בחכמה ובמניין. ומטעם זה התיר רבי יהודא הנשיא ובית דינו את השמן. אמרינן בירושלמי פרק קמא דשבת [וכן בגמ׳ דידן בדף ל״ו דלעיל] בכל דבר יכול בית דין לבטל דברי חבירו אם הוא גדול ממנו, חוץ מי״ח דברים המפורשים במס׳ שבת [דף י״ג] שאפילו יבא אליהו ובית דינו, אין שומעין לו, מפני שקבעום בנפשותם כמו שאומר שם [בדף י״ז] שנצחום בית שמאי את בית הילל בחרבות וברמחים. [במיימו׳ דלעיל] הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי התורה לפי שעה, מה הוא שהזהירה תורה לא תוסיף ולא תגרע ממנו? פירושו שלא להוסיף על ד״ת ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם דבר שהוא מהתורה, בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה.