פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · צז · >>


מצות עשה צז - למנות שופטים ושוטרים

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק(דברים טז, יח). "שופטים" הם הדיינים [כפי׳ רש״י בפרשה זו] הפוסקין את הדין "ושוטרים" הם הרודין את העם אחר מצותם במקל ורצועה עד שיקבלו עליהם את הדין, "בכל שעריך" [בספרי שם ובירושלמי דספ״ק דמכות ובסנהדרין דף ט״ז] בכל עיר ועיר, וכן בכל שבט ושבט עושין כן להושיב בתי דינים בכל עיר ועיר שנא׳ "לשבטיך" ושיהא אותם הדיינין צדיקים ומומחין לשפוט צדק שנא׳ "ושפטו את העם משפט צדק".

עיקרי מצוה זו במסכת סנהדרין ומפרש שם [בפ״ק במשנה דף ב׳ ובג׳ דף י״ז] סנהדרי גדולה הקבועה בלשכת הגזית הייתה של שבעים ואחד שנא׳ "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן שנאמר "והתיצבו שם עמך" הרי ע״א. [מהמיימוני פ״א ההלכות סנהדרין] הגדול שבכולם יושב למעלה מכולן והוא הנקרא נשיא בכל מקום שבתלמוד ונקרא מופלא שבדיינין והוא העומד תחת משה רבינו ואינו ממנין השבטים. והגדול שבשבעים יושב אצלו למטה הימנו והוא הנקרא אב בית דין וכל הגדול בחכמה מחברו הוא קרוב לנשיא יותר מימינו ומשמאלו וכן היא שנויה בתוס׳ [ריש פ״ח דסנהדרין] שהנשיא יושב באמצע והזקנים מימינו ומשמאלו [בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ו] והיו כולן יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה. [בפרק הנחנקין דף פ״ו ופ״ח] ועוד מעמידין שני בתי דינין של שלשה ועשרים, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית, וכן בכל עיר ועיר מישראל הייתה סנהדרין של שלשה ועשרים יושבת בשער העיר שנאמר "בכל שעריך" ונאמר "והציגו בשער משפט(עמוס ה, טו).

בפרק אחד דיני ממונות [דף ל״ו] שנינו שכל סנהדרי קטנה יושבים לפניהם ג׳ שורות של תלמידי חכמים, ובכל שורה כ״ג איש. הוצרכו לסמוך, סומכין מן הראשונה מתחילתה ואחד מן השנייה בא לראשונה בסופה ונמשכין כולם למעלה ואחד מן השלישית בא לשנייה בסופה ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית במקום הראוי לו והוא בסוף השורה וכולם נדים איש איש ממקומו. שהרי הקטן שבסנהדרין הוא גדול מכל השורות, והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול מכל השורות והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול מכל השורה שלישית. לפיכך שנינו בפרק א׳ [דף ד׳ והסוגיא בדף י״ז ומה שכתב אהד כותב דברי המזכין וכו׳ בדף ל״ו] עיר שאין בה מאה ועשרים איש אין מושיבין בה סנהדרים. כדי שיהא שם ארבעה פעמים עשרים ושלשה, ועשרה בטלנים של בית הכנסת, ושני סופרי הדיינים שעומדים לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל, אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין, ושני חזנין ושני בעלי דינין, שני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין, ושני גבאי צדקה וכשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם מפני שהצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, [והטעם בב״ק דף ח׳] ורופא הוא המוהל ואומן הוא המקיז דם ולבלר ומלמד תינוקות – הרי מאה ועשרים. [כך משמע שם ושאין ב״ד פחות מג׳ בדף ג׳ ובדף ו׳] עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין להם ג׳ דיינין, שאין בית דין פחות משלושה כדי שיהא בה רוב ומעוט אם היתה ביניהם מחלוקת.

[בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ב ול״ו] אין מושיבין בסנהדרין גדולה וקטנה אלא כהנים ולוים וישראלים מיוחסין הראוין להשיא לכהונה. ויהיו מנוקים מכל מומי הגוף [בסנהדרין דף י״ז] ויהיו בעלי חכמות, בעלי עושר, בעלי קומה, בעלי מראה, בעלי כשפים שידעו לבטל כישוף הבורחין מידם ולדון המכשפין. ודרשינן בפרק ארבע מיתות [דף ס״ח] לא תלמוד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן. [בדף ל״ו דלעיל] אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בו אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן. ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרים מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות דבריו, אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה, כדתנן [בריש פרק כהן גדול דף י״ח] כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידים אותו, אבל מלך לא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידים אותו. א״ר יוסף [בדף י״ט] ל״ש אלא במלכי ישראל משום מעשה שהיה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש ויראו חכמים לדונו ואירע תקלה בדבר, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו, שנאמר בית דוד דינו לבקר משפט ואי לא דינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

גרסינן בירושלמי פרק כ״ג [ריש פירקא] וימנה אנטלר פי׳ ממונה לטעון בשבילו ומתרץ כגון שנפלה בו שבועה ואנטלר אינו יכול לישבע. [מהמיימוני פ״ב דהלכות סנהדרין כל הסוגיא] בית דין של שלשה אע״פ שאין בהם חומר כבית דין של עשרים ושלשה צריכין שיהיו בעלי חכמה, שנאמר "אנשים חכמים וידועים" ולא שיהיו שונאין את הבריות שנ׳ "וידועים לשבטיכם" שאהובין לכל ושיהיו אבירי לב להציל העשוק מיד גוזל שנא׳ "אנשי חיל(שמות יח, כא) ושיהא עניו וסבלן שנאמר ויצוום אל ב״י צום אל ב״י לישא טרחם ומשאם וריבם ושיהא ירא שמים שנאמר "ירא אלהים" ושלא יהיו להוטים לקבץ ממון ונבהלים להון כדתניא בת״כ "שונאי בצע" שונאי ממונם בדין, שאפילו קוצץ כרמו ושורף גדישו, כהוגן דנו. ושיהיו אנשי אמת מתרחקין מן השקר ורודפין אחר הצדק שנא׳ "אנשי אמת".

גרסינן בירושלמי [פרק קמא דסנהדרין ובתוספות שם מביאו בד״ה דברי הכל דף ב׳] רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהון שנים שדנו אין דיניהם דין וכן הלכה בד״א מד״ס [בגמרא דידן שב דף ג׳] אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנאמר "בצדק תשפוט את עמיתך". ומה ששנינו במסכת אבות [פ״ד] אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד עצה טובה מד״ס היא ואפילו למומחה לרבים דת״ר שם [בסנהדרין דף ה׳ והסוגיא בתו׳ שם בד״ה כגון] שדן יחידי אע״פ כן עצה טובה השיאוהו שלא ירגיל לעשות כן [גם זה בתוס׳ שם בד״ה דן כל הסוגיא] יחיד מומחה או שלשה הדיוטות יכולים לדון הנידוני׳ בעל כרחם אפי׳ לא קבלום עליהם מדאמר שמואל [שם ובדף ג׳] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב״ד חצוף ואם היה מדבר בקבלום עליהם לא היה קורא אותם בית דין חצוף וכבר בארנו שאין הל׳ כשמואל אלא כר׳ יוחנן שחולק עליו בירושלמי וצריך שלשה. ומה ששנינו בפ׳ זה בורר [דף כ״ג] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולים שלשה לדונו בעל כרחו. הלכה כרב נחמן שאומר בתחילת פ׳ המניח [דף כ״ז] עביד איניש דינא לנפשיה אפי׳ היכא דליכא פסידא למיזל לבי דינא פי׳ שאין לו פסידא אם ימתין עד שיזמינוהו לדין.

עד אימתי הדיינין יושבין בדין? סנהדרי קטנה וב״ד של ג׳ יושבים מאחר תפלת השחר עד סוף ו׳ שעות ביום כדאיתא בשבת [דף י׳] אבל ב״ד הגדול היו יושבין מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובי״ט היו יושבין בבית המדרש בהר הבית. בפ׳ א׳ דיני ממונות [דף ל״ז] דורש "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג", "שררך" זו סנהדרין שיושבת בטיבורו של עולם בלישכת הגזית שבמקדש "אגן" שמגינ׳ על כל העולם כולו "הסהר" שדומה לסהר שהיו יושבין כחצי גורן עגולה "אל יחסר המזג" שאם הוצרך אחד מהם לצאת אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא. ומכאן יש ללמוד שלא היו יושבין כולם תמיד ולא היו מתקבצין כל השבעים אלא בעת הצורך [שם דף ל״ד] רבה רמי כלו׳ מקשה המקראות זה לזה כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והי׳ ביום הנחילו את בניו ונחלות כדינין [כמבואר שם] שנאמר לחוקת משפט. הא כיצד דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה ורבי יוחנן הכשיר [שם] סומא לדון על ידי כך ממשנתינו ששנינו שם [בדף ל״ב] דיני ממונות דנין ביום וגומרי׳ בלילה ומעמידה כרבנן שחולקי׳ על ר׳ מאיר שעושה הדרשה דמקיש דינים לנגעים ופוסל סומין לדון [בדף ל״ד דלעיל מהמיימוני פ״ג דהלכות סנהדרין] אין מקבלין עדות ואין מקיימין שטרות בלילה מפני שהוא תחת דין. וגרסינן בירושלמי [פרק אחד דיני ממונות ומביאו בתוס׳ פרק מצות חליצה דף ק״ד בד״ה מר] מניין לדיינין שטעו ודנו בלילה שדיניהם דין? ת״ל "ושפטו את העם בכל עת". תניא בפרק יש נוחלין [דף קי״ג] והיתה לב״י לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכתיב והי׳ ביום הנחילו את בניו לומר לך ביום אתה מפיל משפט נחלות ולא בלילה כדרב יהודא אמר רב דאמר [שם] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין. ואמר רב חסדא [שם ולקמן במ״ע ק״ט כתב דבדרבנן כגון קיום שטרות עד נעשה דיין ועוד יותר חילוקים מבוארים שם ועיקר דין זה בכתובות דף כ״א ובגיטין דף ה׳] לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוו להו עדים. ואין עד נעשה דיין.

[בברכות דף ו׳] אפילו בית דין של שלושה שיושבין שכינה ביניהם, שנאמר "בקרב אלהים ישפוט". לפיכך צריכין הדיינין לישב באימה וביראה ובעטיפה כדאמרינן בשבת [דף י׳] מאימתי התחלת הדין? משיתעטפו הדיינין. [מהמיימוני פ״ד דהלכות סנהדרין] משה רבינו סמך יהושע בידו שנא׳ "ויסמוך את ידיו עליו וגו׳" וכן השבעים זקנים משה רבי׳ סמכם ושרתה עליהם שכינה ואותם זקנים הם סמכו לאחרי׳ ואחרי׳ לאחרי׳ ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו שלמ״ר [כך משמע בסנהדרין דף י״ד] ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין הרי זה נסמך. תניא בסנהדרין [דף י״ג ומה שכתב והוא שיהא אחד מהן סמוך וכו׳ במיימוני דלעיל ובפ״י למשניות משנת סמיכת זקנים ממשמעות הגמ׳ שם] סמיכת זקנים בשלושה. והוא שיהא אחד מהן סמוך מפי אחרים [שם] אמר ליה רב אדא בריה דרבא לרב אשי בידא ממש סמכי לי׳ או דילמא בשמא סמכי ליה א״ל סמכי ליה בשמא וקרו ליה רב ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות. [כך משמע שם ובדף ב׳ וי״ד ובפרק החובל דף פ״ד] אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמכו בארץ ישראל, והם האנשים החכמים הראוים לדון שבדקו אותם בית דין של ארץ ישראל והמחו אותם וסמכו אותם. מסקינן בסנהדרין [דף י״ד] שאין סומכין זקנים בחוצה לארץ אע״פ שהסומכין בארץ, אבל אם היו הסמוכין והנסמכין בארץ, סומכין אע״פ שאינם עם הסומכין.

שנינו במכות [דף ז׳] סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח״ל שאם נסמכו בארץ ויצאו ת״ל הרי הן דנין דיני קנסות בח״ל. אמר רב [בסנהדרין דף ה׳] האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מריש גלותא פשיטא הרשות שיתן הנשיא שבא״י לבני א״י, והרשות שיתן ראש גולה שבבבל לבני בבל, ואף לבני א״י מועיל שהרי בבבל השבט ובא״י המחוקק. כדתניא [שם והירושלמי מביאים התוס׳ שם בד״ה דהכא] לא יסור שבט מיהודא אילו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הילל שמלמדין תורה ברבים ואמרו בירו׳ שראש גולה שבבבל גדול מהנשיא שבארץ ישראל לפי שהוא מן הזכרי׳ והנשיא מן הנקבות. ומסקינן שהרשו׳ שיתן הנשיא שבא״י אינו מועיל כי אם בארץ ולא בבבל.

שנינו בפ״ק [דף נ׳] אין דנין לא את השבט שהודח ולא את נביא השקר ולא כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות וגם אין מוסיפין על העיר ועל העזרות ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, [בדף ט״ז] שנ׳ "כל הדבר הגדול יביאו אליך" ומשה במקום שבעים ואחד היה. [בדף ב׳] אין דנין דיני נפשות אלא בכ״ג שהיא סנהדרי קטנה. [שם] ומנין לסנהדרין קטנה שהיא של כ״ג? שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת והם המחייבין ועדה מצלת והם המזכין ואין עדה פחותה מעשרה הרי עשרים ומניין לעדה שהוא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב. [שם] מניין להביא עוד שלשה? ממשמע שנא׳ "לא תהיה אחרי רבים לרעות" שומע אני שאהיה עמהם לטובה. אם כן מה ת״ל "אחרי רבים להטות"? לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי עד אחד, הטייתך לרעה על פי שנים. אין ב״ד שקול מוסיפין עוד אחר, הרי כ״ג. [שם] ואפי׳ נפשות בהמה כגון שור הנסקל ושור הרובע והנרבע בכ״ג, שנאמר "וגם בעליו יומת" כמיתת בעלים כך מיתת השור. [שם] גזילות וחבלות בשלשה מומחין, נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה והמוציא שם רע, בשלשה דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים המוציא שם רע בכ״ג מפני שיש בו דיני נפשות אם יהי׳ אמת הדבר ותסקל הבת. [שם] מלקות בג׳ ואע״פ שאיפשר שימות כשמלקין אותו. [שם] ועריפת עגלה בחמשה. [שם] ועיבור החדש בשלשה ועיבור השנה בשבעה.

[שם ובדף ג׳] הבא לדון בעידי הלואות ובעדי הודאות אינן צריכין מומחים אלא אפילו שלשה הדיוטות, לפיכך דנין בהודאות ובהלואות וכיוצא בהן בח״ל ואע״פ שאין בית דין של ח״ל אלהים [בפרק החובל דף פ״ד ובפרק המגרש דף פ״ח]. שליחות בית דין של א״י עושין. ואין להם לדון דיני קנסות בשליחות. אמרינן בפ׳ החובל [דף פ״ד] כל מילתא דלא שכיחא או לית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו אבל שכיחא ויש בה חסרון כיס עבדינן שליחותיהו. [במיימוני פ״ה דהלכות סנהדרין] מי שגנב או שגזל גובין ממנו בח״ל את הקרן אבל לא את התוס׳ ואדם שחבל בחבירו אין גובין את הנזק והצער והבושת. אבל שבת וריפוי שיש בהם חסרון כיס הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבותם בח״ל [היינו בעלי התוס׳ דב״ק בד״ה ואי דף ט״ו ובפרק החובל בד״ה אי נמי דף פ״ד] ורבותינו שבצרפת חלקו מה שדנו בפ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ [דף ל״ז] חנן בישא תקע לההוא גברא וכן בפ׳ כיצד הרגל [דף כ״א] דאגביה רב נחמן אפדניה מגזלן א׳ שבנאה בקרקע חבירו והיו אומרים דשמא מדבר בעניין שתפש או אקבעיה לדינא בא״י ונדחקו עי״כ. דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותם ודנין אותם בח״ל כדמסקינן בהגוזל [דף צ״ח] דאגביה בי׳ כי כשורא לצלמי וכן הדין במוסר ממון לחבירו אע״פ שלא יעשה מעשה דנין אותו דייני ת״ל כדאמרינן בהגוזל [דף ק״ז] כתב רב אלפס [בפרק החובל] והגאון שמנהג הישיבות בח״ל אע״פ שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לא״י וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו נידויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס. ואומר בכתובות [דף מ״א ובב״ק דף פ״ד ומבואר שם באשירי] שאם תפש הניזק מקודם שיעור הראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו.

כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים וידועין כגון דבר שמפורש במשנה או בתלמוד, חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, כדמסקינן בפרק אחד דיני ממונות. [דף ל״ג] ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם [שם] שמצינו ברבי טרפון שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וא״ל ר׳ עקיבא שהוא פטור מטעם שטעה בדבר משנה ואומר שם דאילו איתא בעינה הוא הדרא לכשרות. טעה בשיקול הדעת מפרש רב פפא [שם] היכי דמי שיקול דעת? כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ועבד כחד מיניהו וסוגיא דעלמא כדברי האחר שנהגו לעשות כמותו, זהו שיקול הדעת. אם היה הדיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין שאין יכול בעל הדין לומר מי יאמר שלא טעה באחרונה הואיל והוא מומחה לסמיכה וה״ה מומחה לסמיכה ולא נטל רשות רק שקבלו עליהן בעלי דינין שחוזר ואם א״א להחזיר פטור מלשלם כמו שמצינו [שם] ברבי טרפון שהי׳ מומחה ונסמך שאמר לו רבי עקיבא אי נמי בשיקול הדעת טעית כל המומחה לרבים פטור. וגרסינן בסנהדרין [דף ה׳] רבה בר רב הונא דן דין וטעה אתא לקמיה דרב אמר לי׳ אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים הא למדת שמומחה שלא נטל רשות וקבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואם לא קבלוהו חייב לשלם והוא שטעה בשיקול הדעת. אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה בסמיכה. שנינו בפ׳ עד כמה [דף כ״ח] במס׳ בכורות דן את הדין – חייב את הזכאי, זיכה את החייב, טימא את הטהור, טיהר את הטמא, [בגמ׳ שם] פירש עירבן עם פירות אחרות – מה שעשה עשוי וישלם מביתו. והטמא בטל ואם אין שם כדי ביטול, ישלם. ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. העמדנוה בפ׳ אחד דיני ממונות [דף ל״ג ועיין בתוספות פרק הגוזל דף ק׳ בד״ה וטיהר] שנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפ׳ קמא [דף ו׳] העמדנוה בדקבלוהו עלייהו. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה אע״פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועה. וכל קניין בטעות או מחילה בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה כדמוכח בגיטין [דף י״ד] ובחזקת הבתים [דף מ״א].

גרסינן בפ׳ זה בורר [דף ל״א] אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו לדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד, כופין אותו ודן בעירו אם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין אם אמר כתבו לו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין ומסיק אמימר [שם] בד״א כשאמר המלוה נדון כאן שלא אצטרך להוציא מנה על מנה והלוה אומר נלך לבית הוועד אבל אם הלוה אומר נדון כאן והמלוה אומר נלך לבית הוועד, כופין את הלוה ועולה עמו משום דכתיב עבד לוה לאיש מלוה. פירש רבינו יצתק [וכן באשירי שם כל הסוגיא עד סוף] כי בית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים, אבל לבית דין הגדול שהוא הנשיא שבא״י אפילו הלוה שאומר כן הרשות בידו כדמוכח בהגוזל [דף קי״ב וכן בתו׳ שם כל הסוגיא] גבי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דמר עוקבא מפרש ליה כגון דפתח ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אי הכי פתחו נמי מצי אמר ליה לבית דין הגדול קאזילנא משמע שהנתבע דהיינו הלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא ואומר ר״ת שבית דין הגדול הוא הנשיא שבא״י מדאמרינן בסוף פרק זה בורר [דף ל״ח] ששלח הנשיא שבא״י לראש גולה שבבבל עוקבן הבבלי קבל קדמנא ואמר ירמי׳ אחי העביר עלי הדרך עשו לו דין שם ואי לא ציית השיאוהו ויראה פנינו בטבריא ופירשו [בתוס׳ שם] ואי לא ציית הוא שאומר לבית דין הגדול קאזילנא שהרי יותר יש כח לראש גולה שבבבל לרדות בשבט יותר מן הנשיא שבא״י [כדאמר בפ״ק דף ה׳ והביאו לעיל] ודווקא מפני שהיה הנשיא מופלג בחכמה אבל עתה נקרא בית דין הגדול התלמיד חכם הגדול יותר בחכמה ובמנין כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות [דף ל״ב] הלך אחר בית דין יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שברומי הוא בית דין הגדול שאין למעלה הימנו. עוד היה רבינו יצחק אומר [בתו׳ פ׳ זה בורר דף ל״א בד״ה ואם] דווקא בשניהם שנתעצמו לדין אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין אבל בעלמא לא כדאמרינן בפרק איזהו נשך [דף ס״ט וכן בתו׳ שם דברי ר״י] גבי הנהו תרי כותאי חזינא דכל אבתראי רדיף מר אמר רב פפא כל כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה.

שנינו [בפ׳ זה בורר דף כ״ג] כשאחד מבעלי דינין בורר לו דיין א׳ וחבירו בורר לו דיין אחד שני הדיינין בוררין להם עוד דיין שלישי ושלשתם דנין לשניהם שמתוך כך יצא הדין לאמתו. אם יש שני ת״ח בעיר אחת והאחד גדול מחבירו, יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אע״פ שהוא קטן ממנו, מאחר שהם בעיר אחת, כדמוכח בפרק זה בורר [דף כ״ג] גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא. אע״פ שלא היה גדול כרב הונא אע״פ שזאת הסוגיא אינה במסקנא מ״מ הסברא אמת וגם ר״ח לא סתרה בפירושי אחר המסקנא אמר רבא [שם דף כ״ד] קבל עליו קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין למחול על פיהם בין ליתן על פיהם אם לא קנו מידו על זה יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור בו שהלכה כחכמים שאומרים כן [שם]. [שם] שלחו ליה מבי רב לשמואל לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קניין כלום. פסק רב אלפס [שם] אפילו קבל הפסול כשנים וקנו מידו אינו יכול לחזור בו שהרי אפי׳ קבל בעל דינו כשנים וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בפרק שבועת העדות [דף מ״ב] ההוא דאמר ליה לחבריה מהמנת לי כבי תרי כל היכא דאטרח לא פרענא כו׳.

וכן שנינו [בפרק זה בורר דף כ״ד] מי שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או דור לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון פירוש דור השבע אם קנו מידו אין יכולין לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו עד שיגמור את הדין נגמר הדין ונשבע כמו שאמרו לו אינו יכול לחזור בו כדברי חכמים [שם] שהלכה כמותם כדפסק שם רב נחמן וחייב לשלם [וכן פסק המיימוני פ״ז דהלכות סנהדרין] וה״ה למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור בו.

עוד שנינו בפ׳ זה בורר [דף ל״א כל הסוגיא עד סוף] שמי שנתחייב בדין שכל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום. הביא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר רשב״ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים יום ומצא לאחר שלשים יום? ובזו הלכה כרשב״ג. אבל אמרו לו הבא עדים והבא ראיה ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ודנוהו וחייבוהו ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה, בזה פוסק בגמרא כחכמים שאומרים שאינו כלום וכ״ש אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה וכיון שראה שנתחייב בדין אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראי׳ מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום ואין משגיחין על עדיו ועל ראייתו. בד״א כשהייתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם באו לו עדים מממדינת הים או שהיו שטרות של אביו מופקדות ביד אחרים ואחר כך מצא שם ראיתו, הר״ז מביא ראיה וסותר אא״כ פירש ואמר אין לי ראיה כלל לא כאן ולא במקום אחר. פסק רב נחמן [שם] שתינוק היורש שאמר אין לי ראיה ואח״כ מצא ראיה שסותר הדין דינוקא במילי דאבוה לא ידע. מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או אם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקניין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו מקודם כן הורו הגאונים [וכן הוא במיימוני דלעיל] וכן כל כיוצא בזה וכן ראיתי בירושלמי דקדושין [פ״ג] בעניין המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך אירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש.