ספר סיפורי מעשיות/משבעה בעטלירס
[מבוא]
עריכהאספר לכם איך היו שמחים:
מעשה. פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול (שקורין "באל"), ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד.
והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה.
וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאד, והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש (מקהלות זמר) וקאמעדייש (משחקי הצגות) וכיוצא מזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה. וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאד. וקבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה, ועשה לו שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחיל.
וזה הבן מלך היה חכם והיה אוהב חכמה מאד, והיו אצלו חכמים גדולים, וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חכמה, היה אצלו בחשיבות גדול מאד, והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החכמה, לכל אחד כפי רצונו: מי שהיה רוצה ממון היה נותן לו ממון ומי שהיה רוצה כבוד היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החכמה.
ומחמת שהיה חשוב אצלו החכמה כל כך, היו כולם לוקחין עצמן אל החכמה, ועסקו כל המדינה בחכמות, כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה, וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות, על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחכמות, עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, עד שהקטן שבאותה המדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם. והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאד, ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה, ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו, מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה ליכנס באותה החכמה ולא הזיק להם, אבל החכמים והבן מלך נתפקרו כנ"ל.
והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תיכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל.
וכן היה כמה פעמים, שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותיכף כשהתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל.
ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם, ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה, אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים, ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול.
בתוך כך בא אצלם בעטליר(קבצן) אחד עם השקים שלו (שקורין "טארבעס"), שנושא בהם לחם, והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ונתן להם לחם לאכול ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם ובקשו ממנו שיקח אותם עמו, ואמר להם: את זה איני רוצה שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו והנה הוא עור, והיה אצלם פלא, מאחר שהוא עור, איך יודע לילך. (ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת, כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם, (זה הבעטליר העור), שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם והזמין להם בעטליר עור בכאן ליתן להם אוכל.
אחר כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעוק עבור אוכל. אחר כך נעשה לילה ולנו שם. בבקר גם כן לא היה להם לאכול, והיו צועקים ובוכים, וחזר ובא בעטליר שהיה חרש, והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו ואמר להם שאינו שומע, ונתן להם גם כן לחם לאכול והלך מהם, ורצו גם כן שיקחם עמו ולא רצה, וברכם גם כן שיהיו כמותו, והשאיר גם כן להם לחם והלך לו.
וחזר וכלה הלחם אצלם, וחזרו וצעקו כנ"ל, וחזר ובא אצלם בעטליר שהיה כבד פה, והתחילו לדבר עמו, והיה מגמגם בלשונו ולא ידעו מה הוא אומר, והוא היה יודע מה הם מדברים, אך הם לא ידעו מה הוא אומר, כי היה מגמגם בלשונו כנ"ל, ונתן להם גם כן לחם לאכול, והלך לו גם כן כנ"ל, וברכם גם כן שיהיו כמותו והלך לו, הכל כנזכר לעיל.
וחזר ובא בעטליר שהיה צוארו עקום והיה גם כן כנ"ל.
וחזר ובא בעטליר בעל חטוטרות שקורין "הויקיר"(גיבנת).
וחזר ובא בעטליר בלא ידים.
וחזר ובא בעטליר בלא רגלים, וכל אחד נתן להם לחם וברכם שיהיו כמותו, הכל כנזכר לעיל.
אחר כך חזר וכלה הלחם אצלם והתחילו לילך לישוב, עד שבאו לאיזה דרך והלכו על אותו הדרך, עד שבאו לאיזה כפר, ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם כן, והיו מחזירים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם, ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם שקים (שקורין "טארביס") גדולות, והיו מחזירים על הפתחים והלכו על כל השמחות, על סעודת ברית מילה ועל חתונות, והלכו להם למקום אחר, והלכו לעיירות והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על הירידים וישבו בין הבעטלירש (קבצנים) כדרך שיושבים שם על "הפריזביס" (אצטבאות) עם הטעליר (צלחת לאסיפת מטבעות), עד שהיו אלו הבנים מפורסמים אצל כל הבעטלירש, כי כולם הכירו אותם וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנזכר לעיל.
פעם אחד היה יריד גדול באיזה עיר גדולה, והלכו לשם הבעטלירש, ואלו הבנים הלכו גם כן לשם, ובא על דעת הבעטלירש שישדכו את אלו שני הבנים, שישאו זה את זו, ותכף שדברו זאת קצת בעטלירש, הוטב הדבר מאד בעיני כולם וגמרו השידוך, אבל איך עושין להם חתונה?
ונתייעצו, באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך (שקורין "מיניניס"), וילכו לשם כל הבעטלירש, וממה שיבקשו לעצמן שם בשר ולחם, מזה יעשו חתונה, וכן היה, והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש ובקשו להם לחם ובשר וגם קבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם שקורין "קוליטש" (חלות גדולות מיוחדות לשמחות), והלכו וחפרו בור גדול, שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכסו אותו עם קנים ועפר וזבל, ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה, והיו שמחים שם מאד מאד, וגם החתן והכלה היו שמחים מאד.
[יום א']
עריכהוהתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער, והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד, איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העור, שהביא לנו לחם ביער, ותיכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העור, ענה ואמר: הנני, הנה באתי אצלכם על החתונה, ואני נותן לכם מתנה לדרשה, (שקורין "דרשה גישאנק"), שתהיו זקנים כמוני, כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארוכים כמוני.
ואתם סוברים שאני עור, אין אני עור כלל, רק שכל זמן נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל, ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק (צעיר מאד) לגמרי (היינו "יונג"), ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד, ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול, ואספר לכם מעשה, כל זה הוא דברי העור הנ"ל.
כי פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים, ובא רוח סערה ושבר את הספינות והאנשים נצלו ובאו אל מגדל אחד, ועלו אל המגדל, ומצאו שם כל המאכלים ומשקאות ומלבושים וכל מה שצריכים, והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה, מה שהוא זוכר מזכרון הראשון, היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה.
ענה ואמר: מה אספר לכם. אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף. ולא ידע שום אחד מה הוא אומר, אך היו שם חכמים ואמרו: בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד. וכבדו את השני שיספר.
ענה השני, שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תימה), זאת המעשה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כשהיה הנר דולק. ענו ואמרו שם: זאת היא מעשה ישנה ביותר מהראשונה, והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון; וכבדו את השלישי שיספר.
ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: אני זוכר גם כשהתחיל בנין הפרי, דהיינו כשהתחיל להתרקם הפרי. ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה ביותר.
ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי".
ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין".
ענה הששי וכו', שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קודם שנכנס הטעם בתוך הפרי".
ענה השביעי וכו' ואמר שהוא זוכר "גם הריח של הפרי קודם שנכנס בפרי".
ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קודם שנמשכה על הפרי".
ואני, (היינו זה הבעטליר העיוור, שמספר כל זה), הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני לא זוכר כלום (און איך גידענק גאר נישט). ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד יותר מכולם. והיה חידוש גדול אצלם, שהתינוק זוכר יותר מכולם.
בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים; שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם. ואמר להם שיצאו מן המגדל כדרך זקנותם, שכל מי שזקן יותר, יצא תחילה. והוציא כולם מן המגדל, והוציא תחילה את התינוק הנ"ל, כי באמת הוא זקן יותר מכולם, וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קודם, והזקן הגדול הוציא באחרונה, כי כל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר כנ"ל, והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם.
ואמר להם, (הנשר הגדול הנזכר לעיל): אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל הנ"ל. כי זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, היינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו, (היינו שגם את המעשה הזאת שנעשה עמו תיכף בעת ההולדה בעת שחתכו את טבורו, גם את זה הוא זוכר); והשני, שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, היינו שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו, וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל ריקום הפרי, היינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהיינו בעת יצירת הולד; וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטוע הפרי, היינו שזוכר גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג; וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, היינו שזוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במח, (כי המוחין ממציאים את הטיפה); וזה שזוכר את הטעם, היינו הנפש. והריח, היינו הרוח. והמראה, היינו הנשמה. והתינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכל וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין".
ואמר להם: חיזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו, עתה חיזרו אליהם. וברך אותם, ולי, (היינו זה הבעטליר העיור, שהיה תינוק אז, שהוא מספר כל זה), אמר הנשר הגדול הנ"ל: אתה בוא עמי, כי אתה כמותי, כי אתה זקן מאד ועדיין אתה יניק מאד, ועדיין לא התחלת לחיות כלל, ואף על פי כן אתה זקן מאד, וגם אני כך, כי אני זקן ועדיין אני יניק וכו'.
נמצא שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול, (שאני חי חיים ארוכים כנ"ל), ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי במתנה לדרשה. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה ועצומה מאד מאד:
[יום ב']
עריכהביום השני של שבעת ימי המשתה חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני, היינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם, והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחין לכאן את אותו הבעטליר החרש שהחיה אותנו כנ"ל.
בתוך שהיו מתגעגעים אחריו והנה הוא בא ואמר: הנני, ונפל עליהם ונישק אותם, ואמר להם: עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני, שתחיו חיים טובים כמוני, כי בתחילה ברכתי אתכם בזה ועתה אני נותן לכם חיים טובים שלי במתנה גמורה לדרשה, ואתם סוברים שאני חרש, אין אני חרש כלל. רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם, כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם, כולם הם רק מחמת החסרון ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא, ואצלי כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים, שאין בהם שום חסרון, ויש לי הסכמה על זה שאני חי חיים טובים מן המדינה של עשירות. וחיים טובים שלו היו, שהיה אוכל לחם ושותה מים. (וסיפר להם).
כי יש מדינה שיש בה עשירות גדול, שיש להם אוצרות גדולים. פעם אחת נתקבצו והתחיל כל אחד להתפאר עם חיים טובים שלו, איך הוא חי חיים טובים, וכן סיפר כל אחד ואחד מסדר החיים טובים שלו, ועניתי ואמרתי להם: אני חי חיים טובים שהם טובים יותר מחיים טובים שלכם. והא ראיה, כי אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע את מדינה פלונית:
היות שיש מדינה שהיה להם גן, והיה באותו הגן פירות, שהיה להם כל מיני טעמים שבעולם. גם היה שם כל מיני ריחות שבעולם. גם היו שם כל מיני מראה, כל הגוונין וכל הקווייאטין (פרחים) שבעולם, הכל היה שם באותו הגן. והיה על הגן גנני אחד (שקורין "אגראדניק"), והיו בני אותו המדינה חיים חיים טובים על ידי אותו הגן, ונאבד שם הגנני, וכל מה שהיה שם באותו הגן בודאי מוכרח להיות כלה ונפסד, מאחר שאין שם הממונה, דהיינו הגנני, אבל אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן, ובא עליהם מלך אכזר, על אותה המדינה, ולא היה יכול לעשות להם דבר, והלך וקלקל את החיים טובים של המדינה, שהיה להם מן הגן, ולא שקלקל את הגן, רק שהשאיר שם באותה המדינה שלש כיתות עבדים, וציוה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם, ועל ידי זה קלקלו את הטעם, שעל ידי מה שעשו שם, כל מי שירצה לטעום איזה טעם, יהיה טעם נבילה. וכן קלקלו את הריח, שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים, (הכל על ידי מה שעשו שם כאשר ציוה עליהם מלך האכזר כנ"ל).
ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם, ואני אומר לכם, (כל זה דברי החרש הנ"ל), שאם לא תושיעו אותם, יוכלו הקלקולים הנ"ל של אותו המדינה להזיק לכם גם כן. והלכו העשירים הנ"ל אל אותו המדינה, וגם אני הלכתי עמהם, וגם בדרך הילוכם היו חיים גם כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל.
כשבאו סמוך להמדינה, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם ואמרתי להם: אם עתה, שעדיין לא נכנסתם אצלם, כבר נתקלקל אצלכם הטעם וכו', ואיך יהיה אם תיכנסו לשם, ומכל שכן איך תוכלו להושיע אותם. ולקחתי לחם שלי ומים שלי ונתתי להם, והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים (וכל הריחות וכו'), ונתתקן מה שנתקלקל אצלם.
ובני המדינה הנ"ל, היינו המדינה שהיה שם הגן הנ"ל, התחילו לפקח על תיקון המדינה, שנתקלקל אצלם הטעם וכו' כנ"ל, ונתיישבו: היות שיש מדינה של עשירות, (היינו אותו המדינה עצמה הנ"ל), ונראה להם שהגנני שלהם שנאבד (שעל ידו היה להם חיים טובים), הוא משרש אחד עם אותן בני המדינה של עשירות, שיש להם גם כן חיים טובים. על כן היתה עצתם לשלוח אל אותו המדינה של עשירות, ובודאי יושיעו אותם. וכן עשו, ושלחו שלוחים אל אותו המדינה של עשירות, והלכו השלוחים ופגעו בהם. (היינו שהשלוחים פגעו בבני אותו המדינה עצמה של עשירות, כי הם היו רוצים לילך אצלם כנ"ל), ושאלו את השלוחים: להיכן אתם הולכים. השיבו: אנו הולכים אל אותו המדינה של עשירות, שיושיעו אותנו. ענו ואמרו: אנחנו בעצמנו הם בני אותה המדינה של עשירות, ואנו הולכים אצלכם.
אמרתי אני להם (היינו החרש שמספר כל זה אמר להם): הלא אתם צריכים אלי, כי אתם לא תוכלו לילך לשם להושיע להם כנ"ל. על כן אתם תשארו כאן, ואני אלך עם השלוחים להושיע להם.
והלכתי עמהם ונכנסתי במדינה באיזה עיר, ובאתי וראיתי, שבאים אנשים ואומרים איזה דבר הלצה, (שקורין "ווערטיל"), ואחר כך מתקבצים עליהם עוד איזה בני אדם, עד שנעשה איזה קיבוץ ואומרים איזה דברי הלצות (היינו "ווערטליך"), והם מחייכים ושוחקים, והטיתי אזני ושמעתי שהם מדברים ניבול פה, וזה אומר דברי ניבול פה, וזה אומר בדקות יותר, וזה שוחק, וזה יש לו הנאה וכיוצא.
אחר כך הלכתי להלן לעיר אחרת וראיתי ששני בני אדם מריבים זה עם זה מחמת איזה משא ומתן, והלכו אל הבית דין לדין, ופסק להם הבית דין זה זכאי וזה חייב, ויצאו מן הבית דין. אחר כך חזרו ונתקוטטו זה עם זה ואמרו שאינם רוצים זה הבית דין, רק הם רוצים בית דין אחר, ובחרו להם בית דין אחר (כי מאחר שהם מרוצים על אותו הבית דין שבחרו להם, יכולים לדון לפניהם), ודנו לפני אותו הבית דין. אחר כך חזרו ונתקוטטו אחד מאלו עם אחר, ובחרו להם בית דין אחר, וכן היו מריבים ומתקוטטים שם ובחרו להם כמה בתי דינים, עד שכל העיר היתה מלאה מבתי דינים, והסתכלתי שזה מחמת שאין שם אמת, ועתה זה מטה דין ונושא פנים לזה, ואחר כך חברו נושא פנים לו, כי הם מקבלים שוחד, ואין בהם אמת.
אחר כך ראיתי שהם מלאים ניאוף ממש, ויש שם ניאוף הרבה, עד שנעשה כהיתר אצלם.
ואמרתי להם, שבשביל זה נתקלקל אצלם הטעם והריח והמראה, כי זה המלך האכזר השאיר אצלם שלש כיתות עבדים הנ"ל, שיהיו הולכים ומקלקלים את המדינה, שהיו הולכים ומדברים ביניהם ניבול פה, והכניסו ניבול פה בתוך המדינה, ועל ידי ניבול פה נתקלקל הטעם, שכל הטעמים הם טעם נבילה. וכן הם הכניסו שוחד במדינה, ועל ידי זה נחשכו העיניים ונתקלקל המראה, כי "השחד יעור עיני חכמים". וכן הם הכניסו ניאוף במדינה, ועל ידי זה נתקלקל הריח. (ועיין במקום אחר בדברינו שעל ידי ניאוף נפגם הריח). על כן תראו לתקן את המדינה משלש עבירות אלו ולחפש אחרי האנשים הנ"ל ולגרשם. ואז, כשתתקנו שלש עבירות אלו, לא די שיתתקן הטעם והמראה והריח, כי אם גם הגנני שנאבד יוכל גם כן להימצא.
ועשו כן, והתחילו לתקן את המדינה משלש עבירות אלו, וחיפשו אחרי האנשים הנ"ל והיו תופסים את איזה אדם ושואלין אותו: מהיכן באת לכאן. עד שנתבררו אצלם האנשים של המלך האכזר הנ"ל וגרשו אותם, ותיקנו את המדינה מעבירות הנ"ל. בתוך כך נעשה רעש, אפשר אף על פי כן זה המשוגע, שהולך ואומר שהוא הגנני, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע, וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו, אפשר אף על פי כן אולי הוא הוא הגנני באמת?! והלכו והביאו אותו לפניהם (היינו לפני אלו שישבו ותיקנו את המדינה, וגם הוא, היינו החרש שמספר כל זה, היה שם), ואמרתי: בודאי זה הוא הגנני באמת. (נמצא שנתתקן על ידו המדינה הזאת).
נמצא שיש לי הסכמה מאותו המדינה של עשירות, שאני חי חיים טובים, כי אני תיקנתי את המדינה הנ"ל כנ"ל, ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים טובים שלי. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
(וכן כל הבעטלירש הנ"ל כולם חזרו ובאו על החתונה ונתנו במתנה לדרשה מה שבתחילה ברכו אותם שיהיו כמותם, ועכשיו נתנו זאת במתנה לדרשה).
הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, והשני נתן להם במתנה חיים טובים.
[יום ג']
עריכהביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה, והיו בוכים ומתגעגעים, איך לוקחין בכאן את הבעטליר השלישי, שהיה כבד פה, בתוך כך והנה הוא בא ויאמר הנני, ונפל עליהם ונשק אותם, ואמר להם גם כן כנ"ל: בתחלה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני.
ואתם סבורים שאני כבד פה, אין אני כבד פה כלל, רק שהדבורים של העולם, שאינם שבחים להשם יתברך, אין בהם שלמות (ועל כן הוא נראה ככבד פה, כי הוא ככבד פה מאלו הדבורים של העולם, שאין בהם שלמות), אבל באמת אין אני כבד פה כלל. אדרבא, אני מליץ ודברן נפלא מאד, ואני יכול לדבר חידות ושירים (שקורין "לידער") נפלאים, עד שאין נמצא שום נברא בעולם, שלא ירצה לשמע אותי, ובאלו החידות והשירים שאני יודע, יש בהם כל החכמות, ויש לי הסכמה על זה מאותו האיש גדול, הנקרא איש חסד האמת. (דער גרוסיר מאן, דער אמתיר איש חסד. בזה הלשון ספר רבנו זכרונו לברכה.)
ויש בזה מעשה שלמה, כי פעם אחת ישבו כל החכמים, וכל אחד התפאר בחכמתו. זה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשית ברזל, וזה התפאר במין מתכות אחר, וזה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשית כסף, שהוא חשוב ביותר, וזה התפאר שהמציא עשית זהב, וזה היה מתפאר שהמציא כלי מלחמה, וזה היה מתפאר שהוא יודע לעשות אלו המתכות שלא מאלו הדברים שהם עושין מהם אלו המתכות, וזה היה מתפאר בחכמות אחרות, כי יש כמה דברים שהמציאו בעולם על ידי חכמות, כגון סאליטרע (חומר גלם לעשיית מתכות) ופילוויר (חומר נפץ) וכיוצא בזה, והיה כל אחד מתפאר בחכמתו.
ענה שם אחד ואמר: אני חכם יותר מכם, כי אני חכם כמו היום, ולא הבינו שם מה זה שאומר שהוא חכם כמו היום. ואמר להם, כי כל החכמות שלהם יכולים לקבץ אותם ולא יהיו מהם רק שעה אחת, אף על פי שכל חכמה וחכמה היא נלקחת מיום אחר, כפי הבריאה שהיה באותו היום, כי כל החכמות הנ"ל הם הרכבות (ועל כן החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה). אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת, אבל אני חכם כמו יום שלם (כל זה התפאר אותו החכם האחרון הנ"ל). עניתי ואמרתי אליו (היינו זה הכבד פה הנ"ל אמר להחכם הנ"ל): כמו איזה יום. (היינו כמו איזה יום אתה חכם). ענה ואמר (החכם הנ"ל): זה (היינו זה הכבד פה), הוא חכם ממני, מאחר ששואל כמו איזה יום, אבל כמו איזה יום שתרצו אני חכם. ועתה יקשה, מפני מה זה ששואל כמו איזה יום הוא חכם יותר ממנו, מאחר שהוא חכם כמו איזה יום שירצה.
אך יש מעשה שלמה. כי זה האיש חסד האמת הוא באמת איש גדול מאד, והוא (היינו זה הכבד פה), הולך ומקבץ כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת, ועקר התהוות הזמן (כי הזמן בעצמו הוא נברא), הוא על ידי החסדים שלאמת, וזה הכבד פה הוא הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת כנ"ל.
ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו', אבל הצפרן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלבב (בלשון אשכנז: "הארציקער") יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו.
וזה הלב יש לו שתי חלישות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין), וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד בכלות הנפש אל אותו המעין וצועק וכו' כנ"ל, כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל וצועק: "נא גיוואלד" (ביטוי צעקה באידיש כמו "אהה") ומשתוקק אליו מאד כנ"ל, וכשצריך לנוח קצת שיהיה לו אריכת הרוח קצת (שקורין "אפ סאפין" נשימת רווחה), אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת, וגם אז בשעת ניחא הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך מפני מה אינו הולך אל המעין. אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע ואינו יכול להסתכל על המעין, ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין, וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר ששם עומד המעין, אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש), ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו חס ושלום, וכשזה הלב היה מסתלק חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כלו, כי הלב הוא החיות של כל דבר, ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל.
וזה המעין אין לו זמן, כי זה המעין אינו בתוך הזמן כלל, אך עקר הזמן של המעין הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד, וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיגמר היום לא יהיה זמן להמעין ויסתלק חס ושלום, ואזי יסתלק הלב חס ושלום כנ"ל ויתבטל כל העולם חס ושלום כנ"ל, ואזי סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה, שקורין "גיזעגינין" (איחולים וברכות פרידה) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין"לידער") נפלאים זה לזה (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד).
וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל והלב נותן היום להמעין, ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד (שיש בהם כל החכמות). ויש שנויים בין הימים, כי יש יום ראשון בשבוע ויום שני וכו', וכן יש ראשי חדשים וימים טובים.
וכל הזמן שיש להאיש חסד שלאמת, הכל על ידי (היינו הכבד פה שמספר כל זה), כי אני הולך ומקבץ כל החסדים של אמת אשר מהם התהוות הזמן כנ"ל.(ועל כן הוא חכם יותר, אפילו מהחכם הנ"ל, שהוא חכם כמו איזה יום שירצה, כי כל עקר הזמן והימים כלם נתהוים על ידו, היינו על ידי כבד פה, שהוא מקבץ החסדים של אמת אשר משם הזמן, ומביא אותם אל האיש חסד האמת, והוא נותן יום ללב, והלב נותן להמעין, אשר על ידי זה נתקים כל העולם כלו. נמצא שעקר התהוות הזמן עם החידות ושירים, שיש בהם כל החכמות, הכל על ידי הכבד פה).
נמצא שיש לי הסכמה מזה האיש חסד האמת, שאני יכול לומר חידות ושירים שיש בהם כל החכמות (כי כל הזמן עם החידות והשירים נתהוים על ידו כנ"ל), ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה מאד "הילוא גיטאן"(ביטוי שמחה):
[יום ד']
עריכהכשגמרו השמחה של אותו היום ולנו אחרי כן, בבקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקם. בתוך כך והנה הוא בא ואמר הנני וכו'. בתחלה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני, ואתם סוברים שיש לי צואר עקם, אין צוארי עקם כלל. אדרבא, יש לי צואר שוה מאד; צואר יפה מאד, רק שיש הבלי עולם, ואני איני רוצה להוציא שום הבל ורוח, שקורין "דוך"(נשיפת אויר החוצה) בהבלי עולם (ומחמת זה נדמה שצוארו עקם, כי הוא מעקם צוארו מהבלי עולם ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי עולם), אבל באמת יש לי צואר יפה מאד; צואר נפלא מאד, כי יש לי קול נפלא מאד, וכל מיני הקולות שבעולם, שהם קול בלא דבור, כלם אני יכול להוציאם בקולי, כי יש לי צואר וקול נפלא מאד.
ויש לי הסכמה על זה מאותה המדינה. כי יש מדינה שהם בקיאים מאד בחכמת הנגינה, (שקורין "מאזיקא"), וכלם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים, ואין שם קטן שלא יוכל לנגן על איזה כלי שיר, והקטן שבאותו המדינה הוא חכם גדול במדינה אחרת באותו החכמה של נגינה, והחכמים והמלך שבאותו המדינה והקאפעלייש (מקהלות זמר), הם חכמים מפלגים מאד מאד באותו החכמה. פעם אחת ישבו החכמים שלאותו המדינה, והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר בכלי שיר פלוני, וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר, וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תף ממש,(שקורין "פויק"), כאלו מכין בתף, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאלו מורין בקני שרפה, שקורין "אורמאטיס" (תותחים). ואני הייתי גם כן שם. עניתי אני ואמרתי להם: קולי טוב יותר מקולות שלכם, והא ראיה: כי אם אתם חכמים כל כך בקול נגינה, אם כן הושיעו את אותן שתי מדינות. ואלו השתי מדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות, ובאלו שתי המדינות, כשמגיע הלילה, אין יכולים לישן, כי כשנעשה לילה, אזי מתחילים הכל להיות מיללים בקול יללה, אנשים ונשים וטף. אם היה מנח שם אבן היה נמוח, כי בלילה הם שומעים קול יללה מאד, ומחמת זה כלם מיללים, אנשים ונשים וכו', (וכן מתנהג בשתי המדינות), כי במדינה זו שומעים הקול יללה ומיללים הכל כנ"ל, וכן במדינה אחרת גם כן כן, ושתי המדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות, ועל כן אם אתם חכמים כל כך בנגינה אראה אם תוכלו להושיע את אותן שתי המדינות או שתוכלו לכון לעשות את קולם (היינו שהם יכונו להוציא קול מכון כמו קול היללה הנשמע שם). ואמרו לו (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקם): התוליך אותנו לשם. ואמר: הן, אני מוליך אתכם לשם. ונתעוררו כלם לילך לשם. והלכו ובאו לשם (היינו לאחת משתי המדינות הנ"ל). כשבאו לשם, כשהגיע הלילה היה כנ"ל, שהיו כלם מיללים מאד כנ"ל, וגם החכמים הנ"ל גם כן היו מיללים (וממילא ראו בודאי שאינם יכולים להושיע את אותן המדינות). ואמר להם (היינו זה שצוארו עקם אמר אל החכמים הנ"ל): על כל פנים תאמרו לי מהיכן בא זאת, שנשמע קול יללה הנ"ל כנ"ל. אמרו לו: ואתה יודע. השיב: אני יודע בודאי. כי יש שני צפרים: אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם, ונאבדה הנקבה והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו, והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו וראו שאין יכולים למצא אחד את חברו ונשארו עומדים ועשו להם קנים: זה הצפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת משתי המדינות הנ"ל, ולא סמוך ממש, רק שבערך קול הצפור הוא סמוך, כי יכולים לשמע הקול של הצפור באותו המדינה ממקום שעמד שם ועשה לו קן. וכן היא עשתה לה גם כן קן סמוך למדינה השניה (היינו גם כן כנ"ל, שהוא סמוך מחמת שיכולים לשמע שם הקול כנ"ל), וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג צפרים מתחילים כל אחד ואחת לילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על זוגו כנ"ל, וזהו הקול יללה שנשמע באלו שתי המדינות (אשר מחמת אותו הקול יללה כלם מיללים מאד, ואינם יכולים לישן), אך לא רצו להאמין זאת, ואמרו לו: התוליך אותנו לשם. ואמר: הן. (אני יכול להוליך אתכם לשם).
אך אין אתם יכולים לבוא לשם, כי כשתתקרבו לשם לא תוכלו לסבל את קול היללה, מאחר שגם כאן אין אתם יכולים לסבל ואתם מכרחים גם כן לילל כנ"ל, כשתגיעו לשם לא תוכלו לסבל כלל. וביום (אי אפשר לבוא לשם, כי ביום), אי אפשר לסבל השמחה שיש שם, כי ביום מתקבצים שם צפרים אצל כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל, והם מנחמים ומשמחים את כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל בשמחות גדולות מאד מאד ואומרים להם דברי תנחומין, שעדין אפשר שתמצאו זה את זו, עד שביום אי אפשר לסבל את גדל השמחה שיש שם. וקול הצפרים שמשמחים אותם אינו נשמע למרחוק, רק כשמגיעים לשם, אבל קול הזוג הנ"ל שמיללים בלילה, הוא נשמע למרחוק, ואי אפשר לבוא לשם מחמת זה כנ"ל.
אמרו לו (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקם): ואתה יכול לתקן זאת. השיב: אני יכול לתקן זאת, כי אני יכול לעשות ולכון כל הקולות שבעולם (היינו שכל מיני קולות שבעולם הוא יכול להוציאם בקולו ולכון ממש כמו איזה קול שיהיה). גם אני יכול להשליך קולות, היינו כי אני יכול להשליך קול, שבכאן במקום שאני מוציא הקול, לא יהיה נשמע הקול כלל, רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול, ועל כן אני יכול להשליך את הקול של הצפורה, שיגיע סמוך למקום הצפור, וכן להשליך קול הצפור, שיגיע סמוך למקום הצפורה, ולהמשיכם יחד על ידי זה (ועל ידי זה יתתקן כל הנ"ל). אך מי יאמין זאת?. והוליך אותם לתוך איזה יער, ושמעו כמו אחד שפותח את הדלת וחוזר וסוגרו ונועלו בבריח, (שקורין "קלאמקא"), ונשמע קול ההכאה של (הקלאמקא). ומורה בקני שרפה, (שקורין "ביקס"), ושולח את הכלב לחטף (את הדבר שהיה מורה), והכלב היה מתחבט וגורר את עצמו בתוך השלג, (בלשון אשכנז: "גיגראזניט אין שנייא").וכל זה שמעו אלו החכמים והסתכלו ולא ראו דבר. גם לא שמעו ממנו (היינו מן זה שצוארו עקם), שום קול כלל. (רק שזה שצוארו עקם היה משליך קולות כאלו, ועל כן שמעו אלו הקולות וממילא ראו שהוא יכול לעשות כל הקולות ולכונם ממש, וגם להשליך קולות, ועל כן יוכל לתקן את כל הנ"ל. ולא ספר יותר בזה הענין, ומובן שדלג בכאן). נמצא שיש לי הסכמה מאותו המדינה, שקולי נפלא מאד, ואני יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם כנ"ל, ועתה אנינותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה, שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד:
[יום ה']
עריכהביום החמישי גם כן היו שמחים, וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרת, (שקורין "הוקיר"), והיו מתגעגעים מאד איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן, היתה השמחה גדולה מאד. והנה הוא בא ואמר: הנני. הנה באתי על החתנה. ונפל עליהם וחבק ונשק אותם, ואמר להם: בתחלה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם במתנה לדרשה, שתהיו כמוני, ואין אני בעל חטוטרות (היינו "הוקיר") כלל, רק אדרבא, יש לי כתפים כאלו,(שקורין "פלייציס"), שהם בחינת מועט מחזיק את המרבה, ויש לי הסכמה על זה. כי פעם אחת היה שיחה וספור, שהיו אנשים מתפארים עצמם בבחינה זו, שכל אחד ואחד היה מתפאר שיש לו בחינה זו של מועט מחזיק את המרבה, ומאחד מהם היו מחיכים ושוחקים ממנו, והשאר, שהתפארו בבחינה זו של מועט מחזיק את המרבה, נתקבלו דבריהם, אבל בחינת מועט מחזיק את המרבה שיש לי הוא גדול מכלם.
כי אחד מהנ"ל התפאר שהמח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי הוא נושא במח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל ההצטרכות שלהם (וכל התנהגות שלהם), וכל ההויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במחו, ועל כן הוא מועט מחזיק את המרבה, כי מחו נושא כל כך אנשים עם וכו' כנ"ל. ושחקו ממנו ואמרו, כי האנשים אינם כלום והוא אינו כלום.
ונענה אחד ואמר: אני ראיתי מועט מחזיק את המרבה כזה. כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מנח עליו הרבה זבל וטנוף, והיה חדוש אצלי מהיכן בא על הר הזה כל כך זבל וטנוף. והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר ואמר: כל זה ממני, כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר, והשליך שם תמיד על אותו ההר זבל ופרש שלו מאכילה ושתיה שלו, וטנף שם, עד שעל ידו נתרבה הזבל והטנוף שם על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרבה, כי על ידו נתרבה הזבל כל כך. (כן הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה של האיש הנ"ל, שהתפאר במחו שמחזיק כמה אנשים כנ"ל).
ואחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש (לו) חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה, ואחר כך, כשמחשבין את הפרות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפרות, כי אין בה מקום כלכך להחזיק כל כך פרות, נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרבה. והוטבו דבריו, כי באמת בודאי הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה.
ואחד אמר שיש (לו) פרדס נפלא מאד, שיש שם פרות וכו', ונוסעים לשם כמה וכמה בני אדם ושררות, כי הוא פרדס נאה מאד, ובקיץ נוסעים לשם כמה בני אדם ושררות לטיל שם, ובאמת אין בהפרדס מקום כל כך שיחזיק כל כך אנשים, ועל כן הוא מועט מחזיק את המרבה, והוטבו דבריו גם כן. ואחד אמר שהדבור שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי הוא בעל סוד שקורין "סעקרעטיר"(מזכיר) אצל מלך גדול, ובאין אצלו כמה וכמה בני אדם: זה בא עם שבחים להמלך, וזה בא עם בקשות, וכיוצא בזה, ובודאי אי אפשר להמלך לשמע את כלם, ואני יכול לקבץ את כל דבריהם בתוך איזה דבורים מועטים ולספר לפני המלך אלו הדבורים מועטים, ויהיה כלול בהם כל השבחים והבקשות שלהם וכל דבריהם כלם בתוך איזה דבורים מועטים שלי. נמצא שהדבור שלי הוא מועט מחזיק את המרבה.
ואחד אמר שהשתיקה שלו היא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש עליו מקטרגים הרבה, ובעלי לשון הרע שמלשינים עליו הרבה מאד, וכל מה שמלשינים ודוברים ומקטרגים עליו בלשון הרע הרבה, הוא בשתיקתו מתרץ הכל על ידי מה שהוא שותק לבד (כי הוא עושה רק איזה שתיקה, והוא תרוץ על הכל). נמצא ששתיקתו הוא מועט מחזיק את המרבה.
ואחד אמר שהוא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש עני אחד והוא סגי נהור (עיוור), והוא (היינו העני), גדול מאד, והוא (היינו זה שהתפאר וספר זאת), קטן לגמרי, ומוליך אותו, היינו שזה שהתפאר בזה הוא קטן ומוליך את העני הסגי נהור, שהוא גדול מאד. נמצא שהוא מועט מחזיק את המרבה, כי הסגי נהור היה יכול להחליק והיה יכול לפל והוא מחזיק אותו על ידי שמוליכו, ועל כן הוא מועט מחזיק את המרבה, כי הוא קטן ומחזיק את הסגי נהור הגדול כנ"ל.
ואני (היינו זה ההוקיר שמספר כל זה), הייתי גם כן שם ואמרתי: האמת הוא שיש לכם בחינת מועט מחזיק את המרבה, ואני יודע כל מה שכונתם בדבריכם (היינו שהוא יודע כונת כל הנ"ל, שהתפארו בבחינת מועט מחזיק את המרבה שלהם), וזה האחרון שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, הוא גדול מכלכם, אבל אני למעלה למעלה מכלכם בכלל, כי זה שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, כונתו שהוא מוליך את גלגל הירח, שהוא בחינת סגי נהור, כי אין לה אור מעצמה כלל, ולית לה מגרמה כלום, והוא (היינו זה שהתפאר בזה), מוליך את הירח, אף על פי שהוא קטן וגלגל הירח גדול מאד, והוא קיום כל העולם, כי העולם צריך את הירח. נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרבה באמת. אבל בחינת מועט מחזיק את המרבה שיש לי הוא למעלה מכלם בכלל. והא ראיה:
כי פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים, באשר שכל חיה יש לה צל מיחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם, וכן יש צל מיחד לכל חיה וחיה, כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם כפי הצל המיחד לה, וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן. ועל כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות, שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן), ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן, כי הענג המפלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער, כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה, וכל החיות וכו' מערבים שם, וכלם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מפלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן, ונפל מחלקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם, כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה אמר לכאן וכו', עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן.
ובא חכם אחד ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן. חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן, כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המדות של האילן, כי זה האילן יש לו שלשה שרשים: שרש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות, ואמת הוא גוף האילן, ומשם יוצאים ענפים, ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו הנ"ל.
ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה, שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו, כי לא היו כלם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם, כי אם קצתם שהיו בהם מדות הנ"ל, אבל השאר לא היו בהם אלו המדות, ועל כן נתעכבו כלם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם כן המדות הנ"ל, כדי שיהיו כלם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו, ויגעו וטרחו, עד שבאו כלם לאלו המדות הנ"ל, ואזי, כשבאו כלם לאלו המדות הנ"ל, אזי באו כלם על דעת אחת והסכימו כלם על דרך אחד לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כלם. והלכו איזה זמן, עד שהיו רואים (מרחוק), את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל, כי אין לאילן מקום כלל, ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו.
ואני, (היינו זה ההוקיר), הייתי גם כן שם עמהם, ואמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן, כי זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ובחינת מועט מחזיק את המרבה הוא עדין במקום, כי על כל פנים יש לו מקום מועט, רק שהוא מועט מחזיק את המרבה, אבל עדין יש לו מקום מועט על כל פנים. ובחינת מועט מחזיק את המרבה שיש לי, (היינו לבעל החטוטרות), היא בחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה אין מקום כלל. על כן אני יכול לשא את כלכם אל האילן, שהוא למעלה מהמקום לגמרי. (כי זה בעל החטוטרות הוא כמו בחינת ממצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי, כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מועט מחזיק את המרבה, שהיא בחינת סוף המקום ממש, שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל, כי משם ולמעלה היא בחינת למעלה מן המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום לבחינת למעלה מן המקום, והבן). ולקחתי אותם, ונשאתי אותם לשם, אל האילן הנ"ל. נמצא שיש לי הסכמה מהנ"ל, שיש לי בחינה עליונה של מועט מחזיק את המרבה. (בשביל זה היה נדמה כבעל חטוטרות, כי הוא נושא עליו הרבה, כי הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה כנ"ל). ועתה אני נותן לכם זאת במתנה, שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
[יום ו']
עריכהביום הששי היו גם כן שמחים, והיו מתגעגעים איך לוקחין בכאן את אותו שהיה בלא ידים. והנה הוא בא ואמר: הנני. הנה באתי אצלכם על החתנה, ואמר להם גם כן כנ"ל, ונשק אותם ואמר להם: (אתם סבורים שאני בעל מום בידי), אין אני בעל מום כלל על ידי, רק באמת יש לי כח בידי, רק שאין אני משתמש עם הכח שבידי בזה העולם, כי אני צריך את הכח לענין אחר. ויש לי הסכמה על זה מן המבצר, (שקורין "שלאס"), של מים (פון דעם וואשיריקן שלאס). כי פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים, והיה כל אחד ואחד מתפאר בכח שבידיו. זה התפאר שיש לו גבורה זו בידיו, וזה התפאר שיש לו גבורה פלונית בידיו, וכן כל אחד התפאר בגבורה שיש לו בידיו.
(היינו) כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה כזו בידיו, שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזר ולמשכה אליו, כי יש לו כח כזה בידיו, שאף על פי שהורה כבר החץ, עדין יכול להחזירה, לחזר ולמשכה אליו. ושאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר. כי יש עשרה מיני חצים; כי יש עשרה מיני סמים, היינו כי כשרוצין לירות חץ, מושחין אותה באיזה סם. ויש עשרה מיני סמים, שכשמושחין אותה בסם זה, היא מזקת כך, וכשמושחין בסם שני היא מזקת יותר. וכן יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר (היינו שמזיק יותר), וזהו בעצמו עשרה מיני חצים, כי החצים הן מין אחד, רק מחמת שנוי הסמים שמושחין את החץ בהם, שהם עשרה מינים כנ"ל, על כן נקראים עשרה מיני חצים, ועל כן שאל אותו איזה מין חץ אתה יכול להחזיר. גם שאל אותו אם קדם שהגיע החץ לאותו שזרקה לו הוא יכול להחזירה, ואם גם אחר שהגיעה החץ עדין יכול להחזירה. ועל זה השיב: אפילו כשהגיע החץ עדין אני יכול להחזירה. אך איזה מין חץ הוא יכול להחזיר וכו' כנ"ל השיב: מין חץ פלוני הוא יכול להחזיר. אמרתי לו (היינו זה שהוא בלא ידים, שמספר כל זה, אמר לזה שהתפאר בענין החץ כנ"ל): אם כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזר ולמשך כי אם מין חץ אחד, על כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה.
אחד היה מתפאר שיש לו כח כזה בידיו, שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו, הוא נותן לו. (פרוש, שבזה בעצמו שהוא לוקח ומקבל, בזה הוא נותן, כי קבלתו היא נתינה). וממילא הוא בעל צדקה. ושאלתי אותו; איזה צדקה הוא נותן. כי יש עשרה מיני צדקה. השיב, שהוא נותן מעשר. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, כי אין אתה יכול כלל לבוא למקומה, כי אין אתה יכול לכנס כי אם בחומה אחת (במקום שהיא יושבת שם), ועל כן אינך יכול לבוא למקומה.
אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו, כי יש ממנים בעולם, וכל אחד צריך חכמה, ויש לו כח בידיו, שעל ידי ידיו הוא יכול לתן להם חכמה, על ידי שמסמיך אותם בידיו. שאלתי אותו: איזה חכמה אתה יכול לתן בידיך. כי יש עשרה קבין חכמה. השיב: חכמה פלונית. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, כי אין אתה יודע הדפק שלה, כי אינך יכול לידע כי אם דפק אחד, כי יש עשרה מיני דפקים. (ואתה אינך יכול לידע כי אם דפק אחד, מאחר שאינו יכול לתן בידיו רק חכמה אחת).
אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו, כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו ולעשות בידיו לרוח משקל, שיהיה הרוח במשקל כראוי. שאלתי אותו: איזה רוח אתה יכול לאחז בידיך, כי יש עשרה מיני רוחות. השיב: רוח פלוני. אמרתי לו: אם כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם נגון אחד, כי יש עשרה מיני נגינה, והנגינה היא הרפואה שלה, ואתה אינך יכול לנגן כי אם נגון אחד מהעשרה הנ"ל. ענו ואמרו הם: מהו היכלת שלך. השיב: אני יכול מה שאין אתם יכולים, היינו כל התשעה חלקים הנ"ל (מכל הנזכר לעיל), שאין אתם יכולים אני יכול הכל. כי יש מעשה:
כי פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה והשתדל בתחבולות לתפסה, עד אשר עלתה בידו ותפסה. פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו, והקיץ ונכנס החלום בלבו, וקרא לכל פותרי החלומות, ופתרו לו כפשוטו; שיתקים החלום כפשוטו, שהיא תהרג אותו. ולא יכל המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה: יהרג אותה צר לו. ישלחה מעל פניו, זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה, וזה חרה לו מאד, כי הוא השתדל אחריה כל כך, ועתה תבוא ליד אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקים החלום שהיא תהרג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו הוא מתירא מחמת החלום כנ"ל. ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא, גם היא נתקלקל גם כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו.
ושלח המלך אחריה לבקשה, ובאו והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים, כי יש מבצר של מים, ושם הם עשר חומות, זו לפנים מזו, וכלן של מים, וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים. וכן יש שם אילנות ופרות, הכל של מים. ויפי המבצר וגדל החדוש של זה המבצר אין צרך לספר, כי בודאי הוא חדוש נפלא מאד, מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי יהיה נטבע במים מי שיכנס בו, מאחר שהוא כלו של מים. והבת מלכה הנ"ל, כשברחה, באתה עד אותו המבצר, והיתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים, והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר כנ"ל.
והלך המלך וחילו לתפסה. כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר, כי היא רוצה יותר לטבע במים משיתפס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי אף על פי כן תנצל ותוכל לכנס לתוך המבצר של מים הנ"ל. כשראה המלך כך, שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן צוה לירות אותה, ואם תמות תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל, והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל, והיא עברה ונכנסה לתוך כל העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים, ונפלה שם ונשארה חלשות.
ואני רופא אותה (היינו זה שהוא בלא ידים הנ"ל). כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות הנ"ל אינו יכול לכנס לתוך כל העשרה חומות הנ"ל, כי יטבע שם במים, והמלך וחילו הנ"ל רדפו אחריה ונטבעו במים, ואני יכול לכנס לתוך כל העשרה חומות של מים הנ"ל. ואלו החומות של מים הם גלי הים, שעמדו כחומה, והרוחות הם מעמידים גלי הים ומנשאין אותם. ואלו הגלים, שהם העשרה חומות הנ"ל, הם עומדים תמיד שם, אך הרוחות הם המעמידין ומנשאין את הגלים, ואני יכול לכנס לתוך כל העשרה חומות כנ"ל, ואני יכול לחזר ולמשך ממנה, היינו מן הבת מלכה הנ"ל, כל העשרה מיני חצים, ואני יודע כל העשרה מיני דפקין על ידי העשר אצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשרה אצבעות יודעין דפק מיחד מהעשרה מיני דפקין, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה, ועל כן אני רופא אותה. נמצא שיש לי כח כזה בידי כנ"ל, ועתה אני נותן לכם זאת במתנה. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד:
[הערות]
עריכהזאת הַמַּעֲשֶׂה קָשֶׁה לִי מְאד לְסַפֵּר, אַךְ מֵאַחַר שֶׁהִתְחַלְתִּי לְסַפְּרָהּ, אֲנִי מֻכְרָח לְגָמְרָהּ. בְּזאת הַמַּעֲשֶׂה, אֵין שׁוּם תֵּבָה שֶׁלּא יִהְיֶה בָּהּ כַּוָּנָה, וּמִי שֶׁבָּקִי בִּסְפָרִים יוּכַל לְהָבִין קְצָת רְמָזִים. וְהִנֵּה, עִנְיַן הַחִצִּים הַנַּ"ל, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ בְּהַיָּדַיִם לְהַחֲזִיר הַחִצִּים כַּנַּ"ל, זֶה בְּחִינַת: "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י "בָּשָׂר וָדָם זוֹרֵק חֵץ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹרֵק חֵץ וּמַחֲזִירָה." וּבְחִינַת הַצְּדָקָה הַנַּ"ל, שֶׁהִיא כְּנֶגֶד הַחוֹמוֹת שֶׁל מַיִם שֶׁהֵם גַּלֵּי הַיָּם, זֶה בְּחִינַת: "וְצִדְקָתְךָ כְּגַּלֵּי הַיָּם." וְהָרוּחַ הַנַּ"ל שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדָיו, זֶה בְּחִינַת: "מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו" [שֶׁזֶּה בְּחִינַת נְגִינָה כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר] וַעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, וַעֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין זֶה מְבאָר כְּבָר.
כָּל זֶה שָׁמַעְנוּ בְּפֵרוּשׁ, אַךְ מִי וּמָה וְאֵימַת, זֶה עָמק עָמק. הַיְנוּ שֶׁגּוּף עִנְיַן הַמַּעֲשֶׂה, מִי הֵם כָּל הַנַּ"ל, וּמַה הוּא וְאֵימַת הָיָה כָּל הַנַּ"ל, זֶה עָמק מִלְּהַשִׂיג גְּמַר הַמַּעֲשֶׂה, הַיְנוּ מַה שֶּׁהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, הַיְנוּ עִנְיַן הַקבצן שֶׁהָיָה בְּלא רַגְלַיִם, וְגַם סִיּוּם הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה מֵעִנְיַן הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל לא זָכִינוּ לְשָׁמְעָהּ, וְאָמַר שֶׁלּא יְסַפְּרָהּ עוֹד, וְהוּא הֶפְסֵד גָּדוֹל, כִּי לא נִזְכֶּה לְשָׁמְעָהּ עוֹד עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
גַּם אָמַר: אִלּוּ לא יָדַעְתִּי שׁוּם עִנְיָן אַחֵר, כִּי אִם זאת הַמַּעֲשֶׂה, הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ גָּדוֹל מְאד! כָּךְ אָמַר בְּפֵרוּשׁ. כִּי זאת הַמַּעֲשֶׂה הִיא חִדּוּשׁ נִפְלָא מְאד וְיֵשׁ בָּהּ מוּסָר הַרְבֵּה מְאד, וְתוֹרָה הַרְבֵּה, כִּי יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה תּוֹרוֹת. גַּם מְדַבֶּרֶת מֵהַרְבֵּה צַדִּיקִים קַדְמוֹנִים, מִדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כִּי דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עָמַד בִּקְצֵה הָאָרֶץ וְצָעַק אֶל הַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הָאֶבֶן שֶׁעַל הָהָר, כַּנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא, בַּעֲטף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי."
[כָּל זֶה שָׁמַעְנוּ מִפִּיו בְּפֵרוּשׁ. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו כִּי דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הוּא בְּחִינַת לֵב כַּמּוּבָא וְעָלָיו מְרֻמָּז בַּמַּעֲשֶׂה עִנְיַן הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁעוֹמֵד בִּקְצֵה הָאָרֶץ כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן, וְצוֹעֵק וּמִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו תָּמִיד וְכוּ'. וַעֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְהַשִּׂיג סוֹדוֹת הַמַּעֲשֶׂה]
עִנְיַן דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְהַמִּקְרָא הַנַּ"ל מִקְּצֵה הָאָרֶץ. שֶׁמְּרֻמָּז בְּהַמַּעֲשֶׂה, זֶה שַׁיָּךְ לְיוֹם שְׁלִישִׁי כִּי שָׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן הַלֵּב וְהַמַּעְיָן עַיֵּן שָׁם וְתִרְאֶה נִפְלָאוֹת אֵיךְ בְּכָל עִנְיָן מְרֻמָּז דְּבָרִים נִפְלָאִים. וּבִגְדֻלַּת נוֹרָאוֹת מַעֲשֶׂה זוֹ אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר כְּלָל, כִּי הִיא עוֹלָה עַל כֻּלָּם אַשְׁרֵי אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה אֲפִילּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא לֵידַע בָּהּ קְצָת קְצָת. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ בְּקָדְקֳדוֹ, תִּסָּמַר שַׂעֲרוֹת בְּשָׂרוֹ וְיָבִין קְצָת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּגְדֻלַּת הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּמַעֲשֶׂה נוֹרָאָה הַזּאת אֲשֶׁר לא יִשָּׁמַע כָּזאת.
עִנְיַן פָּסוּק מִקְּצֵה הָאָרֶץ הַנַּ"ל שֶׁשַׁיָּךְ לְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי כַּנַּ"ל זֶה שָׁמַעְתִּי מְפרָשׁ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. עוֹד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אַחַר כָּךְ שֶׁרב דִּבְרֵי הַקַּפִּיטְל תְּהִלִּים שֶׁכָּתוּב שָׁם זֶה הַפָּסוּק, שֶׁהוּא קַפִּיטְל ס"א, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ מְבאָר שָׁם רִמְזֵי סוֹדוֹת נִשְׂגָּבוֹת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי הַנַּ"ל. "יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף" וכוּ', כִּי הוּא צָרִיךְ תָּמִיד שֶׁיּוֹסִיפוּ לוֹ יָמִים עַל יָמָיו וְכוּ' וְכַנַּ"ל. חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרוּהוּ זֶהוּ אִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת וְכוּ' כִּי כָּל הַזְּמַן וְהַיָּמִים נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הָאִישׁ גָּדוֹל, שֶׁהוּא. אִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת וְכוּ', כַּנַּ"ל שָׁם בְּמַעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְהוּא נוֹתֵן וּמוֹסִיף בְּכָל פַּעַם, יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ יִנְצְרוּהוּ, כִּי הוּא שׁוֹמֵר וְנוֹצֵר שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁמַּגִּיעַ סָמוּךְ מְאד שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַיּוֹם, וְאָז הָיָה מִסְתַּלֵּק הַמַּעְיָן, וְהַלֵּב, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי אִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת נוֹצֵר וְשׁוֹמֵר זאת, וּבָא וְנוֹתֵן יוֹם לְהַלֵּב וְכוּ'. וְזֶהוּ: "כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם" כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, הוּא בָּא בִּזְמִירוֹת וְשִׁירוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל אֶחֱסֶה בְּסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶלָה, כִּי כְּשֶׁהַלֵּב הַנַּ"ל צָרִיךְ לָנוּחַ בָּא צִפּוֹר גָּדוֹל וּפוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עָלָיו וְכוּ' וְזֶהוּ אֶחֱסֶה בְּסֵתֶר כְּנָפֶיךָ וְכוּ'.
שַׁיָּךְ לְיוֹם רִאשׁוֹן, עִנְיַן הַזְּקֵנִים שֶׁהִתְפָּאֲרוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁהוּא זוֹכֵר, שֶׁזֶּה זוֹכֵר אֲפִילּוּ כְּשֶׁחָתְכוּ לוֹ אֶת הַטַּבּוּר וְכוּ', וְזֶה הָיָה הַזָּקֵן הַקָּטָן שֶׁבְּכֻלָּם וְכוּ'. אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁבַּגְּמָרָא אִיתָא מֵעֵין זֶה: שֶׁשְּׁמוּאֵל הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ שֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת כְּאֵב הַמִּילָה וְכוּ' עַיֵּן שָׁם.
מִי יְפָאֵר מִי יְסַפֵּר מִי יוּכַל לְהַעֲרִיךְ. מִי יוּכַל לְשַׁעֵר אֶפֶס קָצֶה אֶחָד מֵאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת מֵהִתְנוֹצְצוּת קְצָת רִמְזֵי פִּלְאֵי פְּלָאוֹת מִסּוֹדוֹת נוֹרָאוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת מְאד מְאד שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה הַזּאת אֲשֶׁר הִיא מְלֵאָה סוֹדֵי סוֹדוֹת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וּמַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב הִתְנוֹצְצוּת אֵיזֶה רְמָזִים לְפִי עֶרְכּוֹ.