סידור בית יעקב (עמדין)/סולם בית אל

סולם בית אל

סולם בית אל מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה. ובו ג' חווקים. לעלות בהם לשלושת הראשים הנזכרים:

עתה נזכיר בקצרה דרך הערה, פרטי העניינים המעכבים והפוסלים בעבודת התפילה, הנכנסים ונכללים תחת שלושת סוגים הגדולים הנ"ל כסדרן:

(א) דיבור הפה ומבטא השפה. צריך להיות שלם בחיתוך הלשון, כל מום לא יהיה בו באות, בניקוד, בטעם, כהלכות לשון הקודש בכל תנאיו העד בעם. מה נמלצו אמרי נועם. ובייחוד שלא לקרות לעייני״ן אלפי״ן וכן ההי״ן, כאשר יבאר הגל״ל. מה פום סכור ממלל. וכל שכן להשמר מחילוף קריאת אותיות שאינן ממוצא א׳ כלל. לא כמו שאנו האשכנזים עושים בקריאת תי״ו רפויה כסמ״ך לבשתנו. אכן בתנועות אשרינו וטוב חלקנו. לא כספרדים שאינם מבדילים כין קמץ לפתח. בזה הם עושים קודש חול ולהפך, כקש נחשבו תותח. ועל זה תמהתי מימי.

אחרי זמן רב מצאתי להרב המקובל הבחיי (ריש פרשת וירא) שהתנגד להם גם כן בזה. והוא ז״ל היה מהם. והעיד עליהם. והזהיר על זה מאד (שוב מצאתי גם לבעל לוית חן שכתב שאין קורא הקמץ על נכון כמו האשכנזים) מלבד שגורעים מספר הנקודות הקדושות שנתנו בסיני ומבטלין מקצתן. כי אין להם לא פתח ניכר. והחולם לגמרי בטל אצלם ונעכר. נמצאת בריאת הברת חולם שלנו נעדר מעיקרו. לחינם המציאו הטבע ובמוצאים הוקבע. וכה עשו בסגו״ל וציר״י, שהשוו הברתם, ואין למחלת לשונם צרי. וכן בניגוני הטעמים יפה כוחם מהם. מה נעים גורלנו בהבדילנו ביניהם.

צריך ליזהר בשוא שאינו תנועה. אלא גבול תנועה. ובזה משוגתנו אתנו חטאת קבועה. שאין אנו מבדילין בין צרי לשוא. אך שוא הוא להמיר זה בזה. כלעג לשון ונבזה.

יזהר בתנועה גדולה ובתנועה קטנה, בדגש ורפה, ובמפיק ובמפסיק הכשר. ולחבר במקום הראוי לקשר. ולרדוף אל המקום אשר יהיה שם הרוח. לעמוד ולנוח. לא יימרון מלה בהלעטה. כנס ונמלטה. רק בנחת כמשפטה. ולא יניח הנד ולא יניד הנח. משפט החטפין לא יגרע. ויזהר במלעיל ומלרע.

ובמי שאפשר לו ויודע הדברים אמורים. אבל מי שלא הגיע לידי מדה זו בנעורים. אי אפשר להטריחו בהנחת הטעמים. שטורחו רב ומייגע דיבורו. והפסדו מרובה משכרו. לכן טוב שלא לבלבל הקורא אשר לא נסה באלה. במטבע תפילה:

(ב) מחשבה וכוונת הלב. אם אמנם נחלקת לנגלית ופנימית זו בזו ישלב. ראשית דבר יהרהר פירוש המלות בכל כח שכלו והבנתו. וידבק מחשבתו במלכו אשר ממנו תוחלתו ותקותו. בעל היכולת למלא שאלתו. לכן בהכרח ישים אל לבו תחילה לפני מי הוא עומד יוצר רוחו ונשמתו. וכל הנמצא מעשה ידיו הוא. מעשיו יודוהו ישירו תהילתו. ואם אמנם גם אין חקר לגדולתו. ואין סוף לרוממותו. במקום גדולתו שם ענותנותו. להשגיח בשפלים ורחמיו עליהם מעולם. כי מעשי ידיו כולם. ואף אם אדם ילוד אשה, נוצר מטפה באושה. מלא כלימה ובושה. לא יבוש יעקב ולא יכלם ישראל בגשתו לקדם פני יוצר ערב ושחר. כי לכך נבחר. והוקדש מרחם משחר. מבטן קראו. לעמוד לפניו לשרתו בראו. והדליק בו נר ה׳ נשמת אדם זה חלק אלוה ממעל וזה חלק אלוה מעולמו. כל הנקרא בשמו. לכן אם אליו יתבונן וימלא אימה ויראה יגיל ברעדה שזכה לעבוד למלך הכבוד. ישמח ישראל בעושיו. וישמח ה׳ במעשיו. כי יעבדוהו בשמחה בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש. ולב מחשבות און חורש, כלה גרש יגרש, מארש ישרש. וירחיק כל עצבות, כי אין מבטל ומפסיד שלמות הכוונה, יותר ממנה. ויצייר אילו היה עומד לפני מלך בשר ודם כמה היה נזהר בכיוון לשונו ודיבורו היטב שלא יכשל בגדולה וקטנה, על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה הרואה ומכיר מצפוני רעיוניו, לא נסתר מנגד עיניו, לכן עיקר ויסוד התפילה היא טוהר וזוך הלב ונקיות המחשבה, שכן היא עבודה שבלב חביבה.

ואמרו ראשונים: תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, ואמרתי אני: כעודר מערכה בלא לב במלחמה, כנודע ממה שכתוב בספר הזוהר [ראשית כג] ובשערי אורה [שער א] שהתפילה עוברה בדרך מסוכנת כמו שיתבאר לקמן בהקדמה, ולא יהא דבורו בתפילתו כצפצוף הזרזיר, אלא עם כל מלה מחשבה כאזהרת הכוזרי מאמר שלישי (סימן ח׳) ואל יקדים פיו את לשונו, כדבר החסיד בעל ח״ה הנזיר (פ׳ו משער אהבת ה׳, ועיין ספר חסידים סימן מו, ומורה פירוש המתבודד, ואב לכולן משה רבנו עליו השלום, שכתב במשנה חורה: "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", ואחריו המלך החסיד, שאמר: "חליתי בכל לב"). ואין צריך לומר שלא יהא חס ושלום פושט טלפיו כחזיר כאותן שנאמר עליהם: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", וכן הוא אומר: "ולא אותי קראת" וגו׳, ונאמר: "ויפתוהו בפיהם" וגו׳; וכתיב: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני וגו׳ ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". והנה ככה נוסח התפילה כמעט שב למעשה מורגל בהתמדתו על נוסח אחד, והעדר הכוונה בהרגלה, וכאשר תוסיף התמדתה, לא תוסיף תת כח כוונתה, על פי הרוב תמעיט מקנתה, כי שב המנהג טבעי ולא תתפעל ממנו הנפש, וכדבר הכוזר ריש מאמרו הנ״ל. לכן בזאת תבחן סגולת התפילה המועילה, בשלימות כוונת הלב הנכון כתובה, אם יוכל לחדש בה דבר, כי בזה יוודע כי לבו שלם ונכון עמה וכל מעייניו בה, והשליכו המחשבות הזרות אחר גיוו שלא יתערבו ויפסלוה מבלי הדעת, גם התפילה בעין דומעת, רצויה ומקובלת מפני שבאה ממעמקי הלב, לפיכך עד לב השמים נוגעת. ואם ככה יעשה מבושר הוא שתפילתו נשמעת, ככתוב: "תכין לבם תקשיב אזניך", וקרוב ה׳ לכל אשר יקראוהו באמת, ותפילת ישרים רצונו, ואת שועתם ישמע ויושיעם. אז תתענג על ה׳ ויתן לך משאלות לבך, ואומר כי אז על שדי תתענג תעתיר אליו וישמעך, וכל חפצי שמים הנעשים בלב שלם מצליחים, כמו שנאמר בחזקיה: "ובכל מעשה אשר החל בעבודת בית האלהים וגו׳ בכל לבבו עשה והצליח" (דברי הימים ב לא, כא):

וידע אמונה אומן, כי המברך מתברך, וכל מה שעושה, לעצמו עושה טובה וברכה שאין לה שיעור, ולא לו בלבד, אלא שגורם שפע בעליונים. ואל יקל בעיניו שנברא בצלם ובדמות, ושורש נשמתו אחוז בעולם העליון קדוש ונורא מאד, אשריו אם זכה לתקן עצמו, באמת כאשר ידבר דיבור קדוש וטהור יש בו כח לפעול למעלה למעלה, כי שם נפשו קשורה בחבל רוחני, כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, הוא החבל הקלוע מחוטי חסד המשוך ממדת יום על מדת לילה, להופיע על נשמת האדם הטוב שבו אחוזה ועל ידו השתלשלה, ובנענעו החבל למטה גורם נענוע והתפעלות למעלה, אפילו שהוא ארוך לאין חקר, ולא יכחיש זה מי שאינו פוקר, ואינו מונה נפשו בשקר, ללכת אחרי ההבל והתוהו אשר בדה מלבו הכופר המכונה החוקר, שלא זכה למסורת האלהית המאירה כאור בוקר, על כן ימשש כעיוור בצהרים לפתות השכל בל יבחין בין אמת והפכו בין טוב לרע לא יבקר, ומייעץ לפקחים לעשות כמוהו עיניהם לנקר, להרוס תחום השכל וגבול המדע לעקר, לחשוב העולם הפקר, לצייר חומר קדמון שאין לו סוף ולייחס הנצחיות לדבר גשמי בלי התחלה ותכלית כל עיקר, ולפי הנחתו הארורה עולם כמנהגו נוהג בלי משגיח וסוקר, עבים סתר לו לא ייטיב ולא ירע לא יסכון גבר ברצותו עם אלהים מה יועיל כי יפגע בו כאלה קשות דברים אשר לא כן חפה על ה׳ יש בוטה כחרב דוקר, אוי לפתי נעדר השכל משולל הדעת נמשל כבהמות נדמו כסיל ובער, איך התקבל במוחו דבר זר כזה סכלות העדרי שהוא נגד המושכל ראשון אל השכל הבריא הער.

וכל זה רק למען יניא לב בני אדם ממורא שמים ולסלק השגחתו מהתחתונים פיו פער, באומרו עזב ה׳ את הארץ ועיר פרא חפשי אדם יוולד משולח ונעזב למקרים וצער, כי בשרירות לבו הולך לבחור חיי החפשיות כבהמות יער, אוי להם ולמזלם הנפתים אחריו, כי באמת מחמת היות נפשם מזוהמת חצובה ממקור מטונף ומתועב כנפש הבהמית וחייתו יער, לכן השתתפו עמהם ביושר בנפשם דיברו מרוח סועה מסער, עם היית עין בעין נראה נרגש, כבוד ה׳ בכל מקום מוקטר מוגש, ומי העיוור שאינו רואה קישור עולם התחתון בעליון הסומך ומעמיד, ועיני השגחתו עליהם תמיד, ואיך לא יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד נכלם, מי שיעיין ביחוד ענייננו ומעמדנו בעולם אנחנו האומה הגולה שה פזורה, אחר כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים, ואין אומה בעולם נרדפת כמונו, מה רבים היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו, צהשמידנז לעקרנו לשרשנו, מפני השנאה שסיבתה הקנאה רבת צררונו, גס לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו, כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם בטל סברם סר צלם, ואנו הדבקים בה׳ כולנו חיים היום, לא נפקד ממנו בכל תוקף אריכות גלותנו אפילו אות וניקוד אחד מהתורה שבכתב וכל דברי חכמים קיימים לא יטה לארץ מנלם, לא שלט בהם יד הזמן ולא כילם, מה יענה בזה פילוסוף חריף, היד המקרה עשתה כל אלה? חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה השי"ת לאבותינו במצרים ובמדבר ובא״י, וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס יותר ונודע מעשה תקפו וגבורתו. בשגם כל הנביאים כבר ראו עומקו והתאוננו והתלוננו על אריכותו הנפלא בטרם היותו. והנה לא נפל מכל דבריהם ארצה. איה איפה פי המכחיש? כלה כעשן וכענן. הלא יתבונן וכלייותיו ישתונן. כי אלהי עולם ה׳, בלב שלם אליו יתחנן: "ה׳ אלהי ארוממך. הורני דרכך לדעת את שמך. להשכיל באמתך. יחד לבבי לייחד שמותיך. ללמד תועי רוח בינה להשתבח בתהלתך. אנא אלהי הרוחות. חוקר לב ובוחן טוחות. למד לשוני העילג לדבר צחות. הרחב לבי ופתח שפתי בארש נכוחות". ואפתח שער. לתת לפתאים ערמה דעת ומזימה לנער. זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו לא כסיל ובער. ואורה אבן פנה הנני מפתח פתוחה על אבן אחת ז׳ עינים לעוור ולתועה בשדה יער:

(א) כוונת השם הקדוש המיוחד הויה ב״ה. פשטו היה הוה ויהיה. זה ידוע לכל (עיין תוי״ט פרק ד דסוכה). וסודותיו ורמזיו וצרופיו אין להם חקר ותכלית. ומי עמד בסוד ה׳. הראויים להשתמש בכתרו. כי אם הקדושים. הפרושים מענייני העולם הזה ודומים כמלאכי השרת ותרשישים. ולא יחשוב אדם שיוכל לעמוד על מהות הבורא ית׳. כי איש כזה לא היה ולא יהיה. ואפילו המלאכים הקרובים אליו לא ישיגוהו איך ומה הוא. רק לפי קורבתם ומעלתם. תתפשט הכרתם וידיעתם והשגתם. להכירו מתוך השפעתם, אליו תשוקתם, להקדישו ולהעריצו ממקום כבודז. לא לפי ערכו ועצמותו הנעלם מהם. וכמאמר האומר: אילו ידעתיו הייתיו. על כן לא יצייר בשום שכל מכל נמצא העלולים והשכלים הנבדלים שישיגוהו על אמיתת מהותו. כי זה נמנע מצד הדבר בעצמו. אמנם כל הנמצאים תכלית חשקם וכוספם להתקרב אליו כל האפשר לערך מדרגתן ליהנות מאור זיו שכינתו, רוחו ונשמתו בל יאסוף. ועל ידי חשקם המתגלה על ידי תפילה ומהלל, גם הוא יתברך למעשה ידיו יכסוף. ישפיע להם שלימות יותר להכיר דרכיו ומהלליו, יגלה אור עליון לובן המחשוף. כמו שנעתר לאדון הנביאים אחר שהתחנן על זה וביקש: "הודיעני את דרכיך". וגילה לו שאי אפשר לעמוד על העצם. אמנם הוחן בהגלות אליו כל האפשרי. וכן כל הנמצאים הנכספים אליו הם מתעלים, אם בכל לב דרשוהו, יערה עליהם רוח ממרום להשכילם. להכיר כי הוא אלהי עולם (ובבראשית רבה ריש פרשת וירא: על כל שבח שישראל משבחים להקב״ה, משרה שכינתו עליהם; מאי טעמא? "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"), ה׳ אלהי צבאות. ולהבין במדותיו הקדושות הנוראות. וזה לך האות:

עתה אתה ברוך ה׳ בן אדם מחומר קרוץ. שים לבך לדברי תטה אזנך לתבונה אז תשכיל ואז תחרץ. אל תהרוס לעלות אל ה׳ פן יפרץ. אשאלך והודיעני גשמך ועצמך וחלקיך. מי אתה איך אתה חי נפשך שוכנת חיקך. נשימתך ודפיקת רוח החיוני אשר בקרב עורקיך. ותנועת איבריך ופרקיך. מחשבותיך וסעיפי רעיונך קולך ודיבוריך. מה ומי הוא הפועל ועושה כל אלה ואיך יפעל ויתפעל. ואם זה נמנע מהשגת כל חכמי קדם אשר הדריכו נהרי החכמות בנעל. לא תעשה נפשך שקר בל תמעול מעל. החקר אלוה ממעל תמצא פתח שער הסגור אשר נעל בפני כל מלאכי שחק? לכן השמר הזהר והתרחק מלהתבונן בנסתר ונעלם. כי תעבור בסך ידיעותיך עד בית אלהים תדדם. בשמחה את פניו תחדם. תסתיר פניך מלהביט אל האלהים. שאם תסתכל אפילו בשמש תכלה מאור עיניך ותפסידם. אבל עיקר הידיעה בדרכיו יתברך ובמדותיו, עין השכל ראתה ותעידם. הוא שאמר הכתוב: "אשגבהו כי ידע שמי". "ויבטחו בך יודעי שמך". וידיעה זו, מענין "וידע האדם את אשתו". והוא פועל יוצא לשלישי. ר״ל שייחדהו תמיד בשמותיו הקדושים שהם בבחינת איברים וכלים. אורות עליונים. שאין יחס וערך בינם ובין הנקראים כן אצלנו, בדרך השאלה ומשלים. לסימן ורמז הצלם והדמות הקדוש שממנו נאצלים. דבקים בעצמותי אחדות גמור פשוט לא יתפרדו. הם הוא והוא הם. ואינם נאמרים בלשון רבים ונספרים, רק כדי לשבר את האוזן, שבאמצעותם תתפשט אלהותו יתברך האין סוף השוכן בקרבם שהיא נשמתם.

ועם שאין לו ערך ודמיון אמיתי ח״ו כנודע ליודעי ספר. הוצרך הדבר להתמשל בזכרון משלי אפר. וכמו שנשמת האדם פועלת ע״י חושיה הפנימיים והחיצונים, והם והוא דבר אחד ממש. כי הנפש לא תתחלק, אף על פי שייחסו לה חלקים וערכים ומדרגות, הכל קשור זה בזה כשלהבת קשורה בגחלת. ואין המוחשים המורגשים והבלתי מורגשים נפעלים ונעשים, כי אם על ידי הנשמה האלהית המתפשטת בהם ושולטת ומנהגת כל האיברים פנימיים וחיצונים. וכל הרגשותיהם ממנו באו ובה נמצאו, אחת היא בעצמה. ומחמת שינוי הפעולות והכרתם בחלוף וחלוק מקומות הגוף וכליו המוציאים פעולותיה לאור. על כן קבלה שמות חלוקות שונות. כן הדבר בהבדל אלף ורבבה לאין חקר בעניין המאורות האלהיות העצמיות. שכל שם מודיע בחינה מיוחדת ממדותיו יתברך, איך מתנהג בהם ומשפיע על ידיהן בנבראים ונוצרים ונעשים. שאף על פי שנתרחקו ונפרדו. מכל מקום יש בכולם ניצוץ קדוש וברוך. מצומצם ומלובש תוך עולמות הנפרדים. ועל ידו מקבלים שפע אותן העולמות. בדרן זה השפע יורד ומשתלשל עד הגיעו לעולם הגשמי הגס הלז שאנו עומדים בו. הכל קשור ואדוק זה בזה בחבלי אור רוחני יתלכדו לא יתפרדו. עם היות שנתרחקו ונפרדו ממאצילם העליון בסבת חומרם העב שירד למטה מחמת כבידותו. אבל אין ריקות נמצא בתחתונים ולא ימלטו מהשפעת ניצוץ אור אלהי קדוש עליוני המתלבש בהם. ומקבלים באמצעותו שפעם איש איש כפי הראוי ונאות להם ומחיה אותם ונותן להם קיומם והשארותם כפי הרצון העליון המשגיח באופן זה על מעשה ידיו כולם. ושוכן בתוך עצם האלהות בכל מקום ובכל הנמצא. כאמור, "הלא את השמים והארץ אני מלא". כי מבלעדי זה לא יתכן להם מציאותם אפילו רגע אחד. אם לא מחמת כי מלא כל הארץ כבודו ובכל מקום מושג השגחתו והשפעתו. שעם היות עיני השגחתו יתברך פקוחים להשפיע ולהופיע בעצם וראשונה מקום מקדשו בשמים כסאו וההר חמד אלהים לשבתו. בירושלים שלמטה המכוונת נגד ירושלים שלמעלה לשכון כבוד בתוך ישראל עם סגולתו. ומהם הקרובים אל ה׳ חסידיהם ונביאיהם. אשר התקדשו והטהרו והחליפו שמלותיהם הגשמיים מעבי לב ופרי תכלית האדם לחול עליו ניצוץ האלהי ולהשרות שכינתו עליהם. ומשם יתפשט השפע ותמשך השגחתו לכל העמים כנודע. ועתה בעו״ה בעוונותינו הרבים נהפכה השורה ונתחלפה השטה. שגלתה השכינה עם ישראל ועליונים למטה. אף על פי שאינה זזה מהם. ועל ידיהם ובאמצעותן נתלבש הניצוץ הקדוש בין האומות שישראל מפוזרין ביניהם. אכן נהיה כאורח נטה ללון אצל בעל הבית כפרי (לפקח על עסקי בנו המתגורר בארץ נכריה ללמוד דרך ארץ ומוסר) חוץ למקומו העצמי וחצרו. שנמצא האכסניא מקבלת בזה כל השפע בראשונה. ומתמציתן שותין ישראל האורחים עמה. על כן צריך להתפלל בשלומה של אכסניא כמ״ש לקמן בס״ד. כי בשלומה יהיה לנו שלום אחר שהעוון גרם. מכל מקום אנו מתפרנסים ממנה וצריך להמשיך השפע להם באופן שנקבל הטוב מהם כל זמן עבדותנו. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא שכבודו בכל מקום. והיא עצמות האלהות המתפשט מאמיתת מציאותו. חלילה להאמין החילוף כי הוא מקצץ בנטיעות. אם יכחיש מהשמות הידיעות והשפעות. או כופר בעיקר. אם יפסיקם מהמקור. השי״ת ישמרנו. אף על פי שאינו דומה פאר מלך וכבודו זיו הדרו והודו, בחצרו והיכלו, כמו בדרך במלון במקום נדודו. עם שהוא הוא המלך לא נשתנה כל עיקר. רק שאינו מראה גדולתו והשפעתו ויקרו והדרו ותפארתו חוץ למקומו ולאנשי מדינה וכפריים (והיינו דקרו רבנן ליחזקאל הנביא בן כפר וישעיה הנביא בן כדך. לא שהיה יחזקאל פחות במעלה. אלא על שום המקום. שהיה שוכן בחו״ל וישעיה היה בא״י. שהיא כרכא דמלכא ודאי. ונכון הוא) אשר לא יאות להם לראות הדר מלכות.

והנה עניין השכינה – אור אלהי מתפשט לקצוות רחוקות, כדמיון אור עין המתפשט למרחוק. אמנם לא ישתווה חוזק עוצם החוש ברחוק כמו בקרוב, אף על פי שהוא אחד בב' המקומות, אף על פי כן בהכרח יתחלף ערכו בריחוק מקום. כן הדבר בלי ערך חס ושלום, עם היות אמת דבר הכתוב כמשמעו, "האלהי מקרוב אני" וכו' (ירמיהו כג, כג), ודאי א' הוא יתברך בלי שינוי. מכל מקום ודאי יש שינוי מצד המקבל בריחוק מקום, כעניין שכתוב: "וטהור עיניים מראות ברע" (חבקוק א, יג). ביחוד כשהמרחק מתעלם על ידי מסכים ומחיצות מתרבות בסיבת חטאים, כמו שכתוב: "סכות בענן לך" (איכה ג, מד). ואין צריך לומר בהשתתף ב' הסיבות המונעות ההשפעה וההשגחה.

אכן זה כל האדם ותכלית היצירה להתקרב התחתונים לעליונים, ולהעלותן מעכירות מדרגתן לזכך עצמיותן, על ידי שנאחזים בניצוץ האלהי המשפיע בהם תדיר השפעה חלושה לפחות. אולם בהתגברם והתעוררם לעבדו שכם אחד לייחדו במקורו, שהכוונה על ידי השתוקקותם ובקשתם ורדיפתם לדעת את ה' ולהשיג רצונו יתברך, בזה מתעלים ונדבקים ונאחזים באור הקדוש ההוא העולה עמהם לשרשו לקבל שפע שבע רצון (בסוד "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול"). זהו כל מעשה היחוד. עם שאמת הדבר שאין זולתו יתברך מבין על אמתתו עצם הדבר ומהותו כנזכר, מכל מקום צריך לקרבו אל השכל כל האפשר אחר שהכל אומרים בפיהם דבר זה. ובפרטות שם שכינה המורגל בדברי רבותינו ז"ל, ההכרח מביא לפרוץ גבול הדיבור לידע ולהודיע את מי הם עובדים שלא יפסידו אמונתם חס ושלום:

והארכתי בזה עם שאינני כדאי ומימי שמרתי דרכי מחטוא בלשוני. לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אך דברי בעל חוות יאיר (סי' ר"י דף קצ"ט ב) הציקוני אלצוני. יעויין שם מעשה שהיה, שנשאל מאיש המוני לפרש לו כוונת מ"ש ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר. והרב השלם הנ"ל בראותו צרתו צרה שאי אפשר לבאר לעם הארץ דבר קדוש רם ונשא כזה. על כן הוצרך לישבע שהוא עצמו אינו מבין הלשון. והחזיק הדבר שכן הוא ושנעלם מכל חכמי הקבלה שבדורותינו. והנה הביא הרב ז"ל עליו תלונת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה) בעניין הקושיא שעורר ז"ל בידיעה ובחירה. שהתחיל בדבר שלא ידע להשלימו, ולא היה לו להכניס ספק בלב התמימים. ואיך נמלט אנחנו אם לא נשכך מעלינו תלונות הקוראים לתומם דברים הללו באין תשובה מוצאת.

לכן אני הקל שבישראל, אכבד לקוני במה שחנני ונתן לי משאת כיד ה' הטובה עלי. ה' אלהים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר. מי שיש לו אוזן ישמע ויקח נא את ברכתי אשר הובאת. אשרי העם שה' אלהיו אין פרץ ואין יוצאת. ואען ואומר:

אם אמנם צדק מאמרו ז"ל בבחינת עצם העניין ומהותו הבלתי מושג בלי ספק. לא לנו בלבד. כי אני מוסיף שאפילו לנביאים לא היה להם השגה במהות האלהות, ככתוב: "החקר אלוה תמצא". וכאמור, שהוא מהנמנע. אכן לא נמנע לחכם לב לציירו בציור שכלי מושג ומובן היטב בדרך דמיון עם שאין לו דמיון (המשליי) ודמות באמת כדבר הנביאים פה אחד. ואף על פי כן הותר להם לדמות הצורה ליוצרה וכמו שאמר הקב"ה בכבודו ובעצמו "בצלמנו כדמותנו". "ויברא האדם בצלמו". ויחזקאל דמהו לאדם יושב על הכסא כנודע לכל. ומשם שאבו החכמים רוח הקודש, שנשתמשו בעניין ידיעת והכרת השי"ת בדמיונות המקרבות אל השכל מעט מעט ולשבר האוזן בהסברות מורגלות אצלם בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכבר לקחו להם משל ומליצה בעניין האלהות מן האדם ונפשו, ומהשמש ואורו, ומהמעיין ומקורו, ויסוד האש וניצוצי זהרו. וסמכו על הכתובים: "ומבשרי אחזה אלוה". "שמש ומגן ה' אלהים". "ה' אלהיך אש אוכלה". "ומקור מים חיים ה'". כי כל אלה יש להם בעצמותם עצם נסתר בלתי נרגש ונישג לחוש הגשמי. ועל ידי התפשטות כוחותיהם ומעשיהם וסעיפיהם למרחוק, בהם יודע ויוכר ויושג עצמותם הנסתר ומתעלם. כעניין הנפש המסתתרת ומתעלמת, ונודעת על ידי פעולותיה המוחלפים ומושגים במקומות מחולפים, עד שהוצרך העניין לחלקה לחלקים. כמו המשכיל, החיוני, המרגיש, המתעורר, המגדל, והזן וכדומה. וכל אלה באמת הם נמצאים באחדות גמור עמה, ולא תקבל החלוקה המושאלת בעצמה. רק להקל על הלשון להרחיבו הרבו לשנות ולכנות שמה. אמנם הכל אחד בה בלי חילוק כל מאומה. אלא שחילוף ושינוי הכלים הגשמיים שבהם נשלמים פעולותיה ויוצאים לאור החוש המורגש, הם הגורמים חילוק דמיוני. לפי שאינו דומה גילוי כח הנפש בראש וכליו, רוצה לומר חדרי המוח, ששם משכן למחשבה ושכל, ויקרא שם הרוח המחשבי או הנשמה, וכל השכלי; ובלב מתגלה כחה החיוני המסתעף ממנה להנהיג החיות האנושי, ויקרא רוח חיוני טבעי. ובכבד יראה ויבחן כחה המתאוה והמתעורר. ודומיהן באבר אבר, הממונה לדבר דבר, מיוחד להראות ולהורות כחו להנהיג בו הגוף. אך מפני הכנת אבר אבר ביחוד לדבר דבר ממשיגי הגוף המונהגים על ידי סעיפי הנפש המושלים בכלים נבדלים, לכן התייחד לה שם פרטי על שם אותו מקום הנבדל מחברו בעניין השגת והוצאת פעולתה וכחה, כאילו הוא חלק חלק, קרוי חלק בשיתוף השם בלבד. אבל באמת היא וכחותיה המסתעפים באיברים הכל דבר אחד, נאחזים ומסובקים זה בזה בלי חילוק ופירוד.

על אחת כמה וכמה אלפי אלפים הבדלות לאין חקר בבורא יתברך, לא שייך חילוק ופירוד ומספר חלקים בעצמו ולא בהתפשטות אצילות אורותיו, כי הכל דבר אחד יחוד גמור, הוא הם והם הוא. אלא שהוצרך העניין לסבול מספר, מחמת התפשטות אורו הקב"ה להראות לבאי עולם, כי יש אדון נמצא בראש והמציאם, ולתת להם השגה באמיתןת מציאותו, אשר לא יושג בעצמותו, המתעלם כדמיון הנשמה, כי אם על ידי שמותיו המורות על מידותיו שבהם מנהיג בריותיו, במדה מדה הראויה לפי המקבלים המוכנים לקבל הטוב והפכו. כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מצד התחתונים בעלי בחירה הגורמים במעשיהם להכין כלי קיבול לדבר והפכו. אחר שהסכימה החכמה האלהית להניחם חפשים בבחירה וברא רע להבחין בו הטוב בבני אדם, כדי לבחון גבורתם וכחם אם יעמדו בנסיון. למען יאכלו שכרם בלי בושה, ולהעלותם למדרגה עליונה. ולמען יקרא שמו חנון ורחום וכיוצא מהמידות, שאין להם שייכות בעליונים, כי הם מוכרחים במעשיהם. וגם הוא יתברך בהטבתו עליהם, כמחוייב להיטיב לטובים, כי מטבע הטוב להיטיב. ולא יקרא ויתואר במידותיו באמת, כי אם בבחינת התחתונים, שהניחם לבחירתם בב' דרכים חפשים. בהם יוודע דרכי י"ג מידותיו לחסד, לדין, לרחמים ולצדקה. וזה סוד שאמרו (במדבר רבה פ' ג): עיקר שכינה בתחתונים היה. כי היא היתה עיקר כוונת הבריאה להודיע ולהוודע דרכי מידותיו בהם:

ומ"ש ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה", עם היות דבר ברור שאם יצדק האדם מה יפעל בו, כמו שאמרו חברי איוב. אם כן, מהו הצורך? וכל שכן שיש להקשות על מה שכתבו המקובלים שגורם שפע בעליונים, וכן להיפך, צור ילדך תשי. וישתומם כל חכם לב על זה, איך יתכן שהבריאה הפחותה הנקלה כזאת תפעל בעליונים. אבל דבר ברור הוא ליודעים חן כי יובן על היות האדם חלק אלוה ממעל. וכשממשיך השפע לעצמו בשופע שבע רצון, שמחה לפניו יתברך ושש ומתפאר ומתעטר במעשיו ובריותיו שיגיעו להצלחתם, על ידי שאין מונע השפע לירד בדרך הישר. והכלל למעלה אין פוסק השפע בשום פעם. רק מחמת שינוי מעשה התחתונים והתעוררותם משתנה דרכו והילוכו הנצרך להתחתונים, או פוסק לגמרי מלהשפיע טוב גמור (כי בהחלט לא יתכן שביתתו אף רגע אחד, אם לא יחרב העולם). ונשאר השפע למעלה גנוז באוצרו הטוב ואינו נמשך למטה, לתת כח לשכינה להשפיעו לראויים שאינם מצויים. ואז נקרא עניות וחסרון, ונהר יחרב ויבש, הכל בבחינת המקבלים. ומתישים כח שלמעלה, היינו אור השכינה השופע עליהם תמיד. אלא שאינה משפעת הטוב כחשקה וכחפצה, אחר שגרמו החטאים המבדילים. כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, צדק ומשפט מכון כסאו, הכל לפי המעשה: לאכול לשבעה ולמכסה, למסתור ולמחסה, או לביזה ולמשיסה, אוצר כל כל כלי חמדה ישסה. כעניין הכתוב: היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו, כדרך נהר הפוסק מחמת עיקולי ופשורי ומושך מן הצד בדרך עקלתון, ונופלים מימיו למקום שלא היה המכוון בתחילה. או כגון צינורות שבורות המטפטפים ומימיהם נבלעים בקרקע או נשפכים לאשפה; הוא שדימה הכתוב לבורות נשברים אשר לא יכילו המים. או סילונות סתומים מכל וכל, הגורמים עמידת המשכת המים וחזרתם לאחור:

עכשיו חזרנו לעניין הבנת לשון "שכינה" כפי טבע האפשר מצד החומר העיוור (כי על כן לא ייתכן שישיג עצמות המהות, כמו שלא נוכל לצייר הגוונים אל הסומא. שהרי אפילו מה שאנו מכנים "אור" באלהות, אינו מעניין אור המוחש אלינו ולא ממינו כלל. אלא לפי שאין לנו אנחנו החומריים דבר יותר דק וזך טוב ונאות להמשיל ולדמות בו, הביאנו ההכרח להשתמש בו, בלשון שיש לו תפיסה וציור שכלי, לפי גבול השגת ידיעתנו, אשר שם בנו הבורא יתברך להבין על ידו דבר מתוך דבר, להכיר הנעלם מתוך הנגלה. וכמו שנתן בנו כח לפשוט הצורות מנושאיהם הנמצאות בשכל בלבד. כן הדבר בעניין הכרת האלהות המקובל בלב כל חכם לב בלי ריחוק וזרות (עם שלא יציירהו המדמה). ודעת לנבון נקל). ידוע לחכמים מקבלי האמת כי הוא אור האלהות ממש, עצם מעצמו. אלא שנמשך ונתפשט למקום רחוק ממדרגתו וחשוך מאוד (כי הוא שוכן עם ישראל בתוך טומאותם). עם שהוא אלהי מרחוק כמו אלהי מקרוב, אבל מכל מקום אינו דומה ברחוק כמו בקרוב. כעניין שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן את הבית". וכתוב אומר: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". ואין דומה "מלא" זה ל"מלא" זה, רק בשיתוף השם בלבד. ולא יקבצם עצם העניין בשיווי גמור מצד המקומות המוחלפים. כי בוודאי גמור אינו דומה גם כן כבודו הנגלה בשמים, שהוא כסאו, לכבודו המושג בארץ, הדום רגליו. ולא במקדשו וביתו, כחוצה לו. ולא אורו הגדול בארצו המיוחדת, לאור ניצוצו בארצות רחוקות. אף על פי שכולם ניזונים ונהנים מאור אחד לגמרי, בהכרח יש חילוף במקבלי האור בדרך קרוב, למרחוק, ובין דרך ישר או חוזר, או מהכאת הניצוץ לצדדים.

כן הדבר מובן בשכינה, שהוא עצם האלהית המתפשט בתחתונים בארץ החשוכה הלזו, ארץ מאפליה. ומחמת ריחוק המקום, דהיינו עובי חומריותו וגשמיותו, אינו ניכר ונישג אלא בלבבות הקדושות, שבהם ישכון ממש ויש לו עמהם דיבוק עצמי בהכרח עם כל התעלמותו. כאשר ידבק הרוחניות אל הגשמיות בהכרח באופן מה, על ידי אד דק וזך העולה ממבחר הדם הצלול שבלב, ומתאחד ומתקשר בעצם הרוחניות המתעבה מעט מעט עד שקונה איכות שווה נאות, להתחבר ולהתמזג יחד, עם כל התנגדותם בהתחלתם מחמת ריחוק עצם חומרם והבדלם, רחוקים נעשים קרובים בדרך השתלשלות והתעבות העליון והתדקות התחתון (כמעשה ארבעת היסודות, המתנגדים באיכיותם, הנקנים בשרשם המתעצם בהפרדם. ואף על פי כן ממקור אחד באו ונולדו ואליו ישובו, כמו שנודע במדע), באופן שיאהבו זה לזה ויחבקו זה את זה. התחתון מפרנס העליון בהעלאת אידיו הצחים הנוחים אליו, ועל ידי זה הוא קושרו אצלו לדור עמו להנהיגו, להשגיח על קיומו, לתת לו כח לפעול התנועה, להעלות נר תמיד, הדלוק משמן האידים הטובים העולים, ובזה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

וכל שכן בארץ טמאה ובגלות, שנעשה כאורח וכגיבור לא יוכל להושיע. הכל בסיבת השתנות הכנת המקבלים. לכן בעוונותינו הרבים נדמה בעיני הבריות כאילו אינה מתייחדת יחוד גמור בשרשה ומקורה הקדוש ב"ה. והוא כוונת הכתוב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כי בגלות כאילו אין ה' אחד ואין שם יחוד גמור, בבחינת המקבלים, מאחר שאין השפע יורד וחל על העם אשר בחר בו לנחלה ולסגולה. ולכן האומות מכחישים יחוד שמו יתברך, אף על פי שמודים הכל בסיבה ראשונה. אך אינם מודים ביחוד שמו בו ועמו ממש, אחר שפסק השפע להראות כוחו הפרטי, הנודע על ידי שמו יתברך השוכן בתוך בני ישראל. ולכן מענים לו שמות אחרים.

אכן ביום ההוא שיתוקן העולם לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, אז יהיה ה' עם שמו אחד ומיוחד בפי כל. וידעו הכל כי הוא הוא האלהים בלי פירוד חס ושלום. ונגלה כבוד ה' אחר שהוסרו המסכים ונגללו המחיצות, וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. ולא מקוצר יד חס ושלום השיב אחרו ימינו ולא גילה כבודו בגלות בהיותו אל מסתתר (אלהי ישראל מושיע חוסיו, המחכים למסתיר פניו מבית יעקב, לא יבושו קויו), מאחר שהוצרך להתלבש בכמה מלבושין דחול, ולבחור דירת עראי במקום חשוך ואפל, בסיבת בניו להגין עליהם שלא יאבדו מכל וכל, ולא יהיו מדרך רגל ההפסד המשחית המוחלט חס ושלום. אבל הכל לטובתם להכניע כל השרים המושלים בזמנם, ולקיים "ומלכותו בכל משלה" (ואי אפשר מבלי שירוויחו גם האומות מאומה לנפשם, בקחתם מוסר מישראל המוכנעים והיו למשל ביניהם, וידעו וישימו על לב כל מעשה ה' הגדול והשגחתו הנפלאה הדבקה בעולם תחתון בהחלט. וכמו שכל האומות הראשיות בזמן הזה מודים בהשגחה ומאמינים בשכר ועונש וגמול העתיד. כל הטוב הזה נמשך להם מהרע אשר מצא אותנו. אלא שהם נותנים הכבוד לאחר, ועדיין לא זכו להכיר האחד, עד בוא העת המקווה). מכל מקום הזמן גורם שאי אפשר מבלי שיתעלם ויסתיר שפע אורו המתפשט בצמצום דרך צינור צר, ואינו מושך שפע לרוב, מסיבת המקבלים החשוכים.

הא למה זה דומה? לאור השמש המתפשט בעולם כולו ומאיר בכל חלקיו על פני השטחים הבהירים ומוכנים לקבל זיו זהרו המבהיק. ואף על פי כן אינו יכול לפלש בגשמים גסים עבי החומר. לא מצד קוצר יד השמש, כי אם מצד העקומות משוללי הבהירות בטבעם נעדרי ההכנה הראויה לקבל אורו. גם ניצוציו המתפשטים בכל חלקי עולם זה מתאחדים בו מכל צד בלי שום שינוי וחילוק, עם היותם מדומי השינוי ועלולי חילוק דמיוני (לא זולת) לפי חלוף פגישתם ברחוק ובקרוב, במקבל בהיר ולטוש מאוד או פחות, לפיהן יתחלפו ניצוצי אורו בדמיון. ויסבלו גם כן שינוי שם בבחינה זו, כגון אור חזק או קל, גדול וקטן, מאיר בכח או בחולשא, עם שאין שם שינוי וחילוף בבחינת עצם אורו (וכן הוא בנביעת מי המעיין והתפשטותן לנהרות ויאורים רחבי ידיים). על אחת כמה וכמה יבחן זה ביתר שאת ויתר עז, בעניין אור השכינה הנעלם, ניצוץ האלהות בעצמו, שנתרחק בבחינת הרחקת מעלה, לא הרחקה מקומית. כי עם שהיא הרבה יותר מהשמש לאין ערך, בוקעת ושופעת אפילו בעמקי תהום. כמו שאמרנו וזכרנו, שאין שום מקום חשוך פנוי מהשפעת אורו המתעלה בתוך לבוש מתגלה שלף ויצא מגוה לקיים כל דבר לחונן העמידה לכל הנמצאים הקרובים והרחוקים. על כן בלי ספק יש הפרש מושכל בין כבודו והדרו והודו במקורו ושרשו ומקום כבודו העצמי המיוחד, להתפשטותו המצומצם שלא במקומו המכוון בעצם וראשונה.

ודי בזו למבין מדעתו. ואם נצטרך להאריך עוד, ה' הטוב יכפר בעדי. והוא יתברך עד, כי לא לכבודי ולכבוד בית אבא, כי אם כבוד ה' הסתר דבר, כבוד מלכים חקור דבר (רוצה לומר, רישא דקרא משתעי ממאריהון דדינא, התם יאות הסתר דבר. וסיפא מיירי בישראל בני מלכים, לגבייהו ודאי מיבעי חקור דבר, וחקר כבודם כבוד. והבן זה מאד כי טוב הוא במשמעו של מקרא זה שנתלבטו בו הפשטנים, בעין מראה סבר פנים). ומאחר שרצה השי"ת שיתגלו סודות התורה והאמונה באחרית הימים. כאשר נראה בכל ספרינו אצל כל זווית ופינה. והרי יד הכל ממשמשין בהם, ובהתחלות ויסודות מגששין כעוורים קיר. (ואין להעלים מן האדם עיקרי אמונתו. וכן ציוו כל המקובלים פה אחד לפרסם ברבים שרשי החכמה, והגדילו לעשות ספרים הרבה בהם. ואפילו בדברים העמוקים מאוד בחכמה הנשגבה הקדושה, שההסתר יפה ודאי, כבר עברו גבול ההעלם בזמן הזה באין מוחה, אף על פי שאינו נכון בלי ספק ואין רוח חכמים נאמנים נוחה מהם. אבל בהתחלות הפשוטות והמוכרחות, אין אומר ואין דברים פשיטא דמצוה היא. מה גם לעת כזאת, כדי שלא ליתן פתחון פה לעם הארץ לרדות). ויש לחוש שלא יצא שכרם בהפסדם חס ושלום. על כן ראיתי זכות לעצמי, להסיר מכשול מדרך בני עמי. להיות לעזור בלישנא קלילא, ולהסבירו בסבר פנים יפות לבעל דעה צלולה:

ובאמת וביושר הלשון מובן היטב כפי כח השכל האנושי על הדרך הנ"ל. שהיא הכוונה במאמר "ליחדא שמא דקב"ה". שהוא שמו המיוחד ב"ה המורה על העצם יתברך. כעניין שם עצם אדם שבו נודע ונרמז. ועדיין בעצם הרמוז נעלם בערך הנשמה. כי אין בו השגה כלל. רק על ידי אחיזת השם הוי"ה ב"ה. שהוא אצילות אור הא"ס האין סוף המתגלה בשמו שהוא צלמו. וגם בו אין תפיסה כי אם על ידי שכינתו. שהיא דמות לבושו והיכלו והתפשטות אור העצם למרחוק, שעל ידו שוכן למטה בתחתונים.

וכוונת המאמר, לייחד הניצוץ המתפשט בשרשו ומקורו מקור מים חיים ה', על ידי ההוא טמיר, הא"ס. שהוא בערך הנשמה המתעלמת. והוא שורש הכל העצם המוחלט מחוייב המציאות יתברך. באופן ידעו ויכירו הכל כי ה' ושמו אחד יחוד גמור. ויודו בזה כי הוא אצילות עצמותו הנמשך גם בריחוק מקום, אין עוד מלבדו, ואין חיות וקיום לשרים וממונים בלעדו. ומה שמכחישים אותו הכופרים, מבלי ראותם והכרתם עוצם ידו עתה פה. והם לא ידעו כי הם הגורמים ומביאים העננים, ומלבישים אותו מסכים מבדילים. אכן הוא אל מסתתר בתוכם, אלא שאינו מראה להם כבודו בהרגש ניכר, בסבת חסרון הכנתם כנ"ל.

ובאופן זה הדבר מתוקן מקובל ומתובל בדרך השכל הישר שלא ימאן מלקבלו קבול ציורי (ומצטייר בקל הרבה יותר מציור הפילוסופים, שהאמינו מה שלא ידעו לא בקבלה ולא בידיעה ולא בא עליו המופת, מה שגזרוהו מעלולים ושכלים הנבדלים, רק הם מגבבי דברים מאת נביאי ה', והלבישום בגדים אחרים פחותים וגרועים, נשארו קרח מכאן ומכאן. מה לתבן את הבר. הלא כה דבר ה' כמעט מושכל ראשון. כי בהכרח יש שם דבר הקושר תחתון בעליון. והלא נאמנת עלינו קבלת אבותינו מכל רעיון), עם האזהרה הנודעת. באופן שלא יאונה כל רע ממחשבת פיגול מקרי הגשם וחסרונותיו חלילה חס ושלום, שטרחו בו המתפלספים מאד והוציאו רוב זמנם בזה ונפלו במבוכה בעניין התוארים שיחסו להשי"ת. ולא היו צריכים לכך. כי אין סכל בעולם ממי שיש לו צורה אנושית שישגה בזה. ולא יצטרך להתחכם בזה לשלול מהבורא יתברך פחיתות, אחר שהשכיל גדר האלהות הנעלם מכל חסרון ואינו בעל מקום גשמי. אכן בתואריו יתברך בחשכה יתהלכו בסיבת היותם משוללי אור האמת הגנוז: