סוד ישרים (ליינר)/יום כיפור/מא
מוצאי יוה"כ איתא בזוה"ק (תרומה ספרא דצניעותא קעז) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו' ועץ פרי מבואר בזוה"ק (תצוה קפו:) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי וכו' ובג"כ עץ פרי הדר איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא ודא איהו עץ עושה פרי וכו'. והענין הוא כי על דשאים אמרו ז"ל בש"ס (חולין ס:) שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וכו' וזה מורה על גודל הצמצום הנטבע בהם אשר בטבע אין חפצם בגודל התפשטות כי אם לכי ומעטי עצמך לזה לא רצו לצאת מפתח קרקע ולהתפשט עצמם עד שהאיר להם השי"ת ע"י תפלת אדם הראשון אז הסכימו לצאת מפתח קרקע כענין שנאמר טוב אמר לך עלה הנה וגו' אבל כל זמן שלא היו מכירין מפורש הארת רצונו ית' לצאת מעטו א"ע לבלתי צאת מפתח קרקע כך ממש הוא הענין מעינוים של ישראל ביוה"כ כי בט' לחדש שהוא ערב יום כפור נתעורר תמיד המדה התשיעית שנקרא יסוד אשר על ידי זאת המדה הולכים כל מיני השפעות טובות לישראל ואז בעת שנתעורר מדת יסוד הוא באמת המצוה להרבות באכילה ושתיה כמאמרם ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי וכו' כי בזה שאוכלין ושותין בתשיעי מרמזין אשר השלימות מכל השפעות טובות הוא באמת רק ע"י הצורת אדם כי בלעדי הצורת אדם היו עומדין כל השפעות על פתח קרקע ולא רצו לצאת ואח"כ כאשר נגמר השפעות מדת יסוד בתכלית השלימות לבוא אל הצורת אדם אזי מעטו ישראל א"ע בחמשה העינוים ומצמצמים א"ע למסור הכל בחזרה אל השורש ית' עד שינהיר להם רצונו ית' מפורש וזה הוא הפירוש ממאמר הזוה"ק תדשא הארץ דשא היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו' כי שניהם הם ענין אחד כמבואר וע"י שישראל מעטו א"ע כ"כ ביוה"כ זוכים אח"כ לחג האסיף. וזה הוא דאיתא (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר פרי דא אילנא דאקרי עץ פרי וכו' היינו שזוכים לתפלה בקביעות כי שני עניני תפלה יש. יש תפלה בשעתה והלבוש בזה העולם לזאת התפלה הוא זרעים שצריכין לזרוע אותם בכל שנה ושנה מחדש. ויש נמי תפלה בקביעות שהוא כענין שנאמר ואני תפלה וכדכתיב ויתפלל בעדו תמיד היינו שהלב הוא מלא תפלה בלי הפסק כלל גם בשעת שינה והלבוש בזה העולם לזאת התפלה בקביעות הוא פירות האילן שזורעין את האילן פעם אחת ושוב עולה אח"כ השרף מעצמו ומצמיח פירות בכל שנה ושנה וע"י העינוים של יוה"כ זוכים ישראל לתפלה בקביעות כי ענין תפלה מבואר בזוה"ק (תקוני זוה"ק תיקון מז) תפלה איהו בגין דאיהו סוס לקב"ה ואיהו אתעבידת טפלה לרוכב וכו' אית טפל בט' ואית תפל בת' היאכל תפל מבלי מלח והאי תפלה הכא איהו בת' וכו' היינו ע"י שישראל מבטלים א"ע ביוה"כ ומחברים א"ע לרצונו וכל מגמת תשוקתם הוא להיות טפלים לרוכב ע"י זה נעשה אח"כ תפלה בת' כדכתיב היאכל תפל מבלי מלח כלומר שמראה השי"ת שכל מה שסבלו ישראל מהחסרונות שלהם מזאת בעצמו סובל נמי השי"ת כביכול כי כל מה שמחוסר לשום נפש מישראל אפילו בצרכי גופו זאת בעצמו נחשב לחסרון בכבוד שמים ח"ו לכן ע"י שישראל מחברים א"ע באלו העינוים לרצונו ית' מגיע להם אח"כ בשורת הדין את חג האסיף שיאספו עליהם כל מיני השפעות טובות כי נעשה מהחיבור שהיה לישראל ביוה"כ הנקרא טפלה בט' תפלה בת' וזהו דאיתא (שם) פרי דא אילנא דאקרי עץ פרי וגו' שמרמז על תפלה בקביעות וכיון שיש בישראל תפלה בקביעות אזי נאספו ממילא עליהם כל השפעות טובות והסדר התפלה מכל יום הוא נמי על זה הענין כמו שאמרו ז"ל בגמרא יפנה ויטול ידיו ויקרא קריאת שמע ואח"כ יתפלל כי ע"י שמקבלים מתחלה עליהם עומ"ש ומוסרים א"ע לרצונו ית' אזי כל מה שמתפללים אחר כך אפילו על צרכי הגוף נמי צרכי כבוד שמים הוא: