סוד ישרים (ליינר)/סוכות/לה
ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפת תמרים וגו'. במדרש (אמור) זש"ה ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים וגו'. כוונתם ז"ל לבאר בזה אף שבמה נחשב הכח מהארבעה מינים הלא קטן הוא הגם שהם רומזין על עולם התיקון כי הם נגד ארבעה אותיות משם הויה כידוע מ"מ מה יש לו להאדם מזה וכי יש כלום לבריה אצל בוראו. לזה מבאר המדרש ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים היינו שהם מחכימים את האדם ומלמדים אותו עצות כאשר ילך בהסדר מאלו ארבעה מינים בתוך ההסתר של העולם הזה אזי יבקע בכחם כל ההסתרות וישיג על ידם כל התקיפות שיהיה נשאר אצלו לעולמי עד גם בהזמן שיהיה מאיר כדכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא בכל זאת אותו התקיפות שהשיג האדם בתוך זמן ההסתר ע"י עבודתו באלו הארבעה מינים לא יתבטל לעולם. הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם. היינו כי הציב השי"ת קיץ וחורף והם נגד יום ולילה כי יום מורה על התפשטות ולילה מורה על צמצום כן בקיץ יש התפשטות ופעולת אדם כי אז הוא כדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. וחורף הוא כדכתיב מנשמת אלוה יתן קרח היינו כשמושך השי"ת אצלו כל התפשטות הבריאה נתבטלו ממילא כל פעולת אדם ולזה כתוב הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם וזה הוא נגד עץ הדס כי תלתא בדי הדס מרמזין על תלת אבהן כמבואר בתזוה"ק תיקון כ"א ס"ב ובהקדמה ב'. ועבודת האבות נקרא עבודת הקיץ. כי בזמנם נתפשט ההסתר כ"כ בהתגברות עד שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו ובכל זאת היו האבות הקדושים בוקעים בעבודתם את חוזק ההסתר והגיעו לאור. לזה נאמר עליהם ויכינו בקיץ לחמם להורות שהשיגו ע"י כח עבודתם בקיץ כל התקיפות שלא יתבטל לעולמי עד וזהו דאיתא בגמרא על הדס שיש בו ריח ולא נעם כי טעם מורה על תפיסת אדם ובגודל תקיפות עצום מהאבות אין שום תפיסה בזה העולם כי הוא למעלה מהתפיסה ועל זה מורה הריח כי הריח אינו תופס מקום כלל בעולם הזה כדאיתא בגמ' (עירובין כא:) תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח וכו' שאין כלל בזה העולם שום תפיסה בתיקון כזה אולם מצד האבות עתידין אלו ואלו שיתנו ריח כי מצד גודל עבודתם יש למעלה מזה העולם גבי ישראל תיקון לכל הדברים: השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. זה הוא נגד האתרוג וכאן לא נאמר עם לא עז אלא עם לא עצום להורות שרק התגברות אין בזה כי אין עוד מדה למטה הימנה שאתרוג מורה על מדת המלכות מדת דוד המלך שאמר לבי חלל בקרבי היינו שיהיה מכיר כ"כ היטב דלית ליה מגרמיה כלום ולזה נאמר עליו וישימו בסלע ביתם היינו שע"י אותו הכרה שהיה מכיר כ"כ היטב דלית ליה מגרמיה כלום נבנה אצלו כל עוצם הבטוחות הנקרא בית כמו שאמר לו הנביא והגיד לך כי בית יעשה לך ה' היינו שיהיה הכרה מפורשת גם בזה העולם בעוצם הבטוחות שלו ולזה איתא על אתרוג שיש בו טעם וריח להורות שניכר זאת הבטוחות גם בזה העולם וזה נקרא בית וזהו וישימו בסלע ביתם: מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו. זה הוא נגד לולב כי ארבה מורה על התרבות היינו כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ששת ימים עשה ה' וגו' בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה וגו' והוא כי הציב השי"ת ששה מדות שנראה כנפרדים ששה עומקים עומק רום עומק תחת עומק מזרח וכו' וכל מדה כאשר היא נפרדת מחברתה אין בה שום כח היינו כשהאדם הוא משוקע באיזה פרט מדה מגביה השי"ת א"ע מזאת המדה כדאי' בזוה"ק (וירא קט:) והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם וגו' הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשובין בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לו לאינון עובדין מכמא דהוו בקדמיתא וכו' אכן כל הקיום מהתרבות המדות הוא רק כאשר יש בהם התכללות ואחת נכללת בחברתה אז מכירין שיש אחד המאחד את כל המדות וזה הוא ויצא חוצץ כולו היינו שעיקר קיום הויה לכל התרבות הוא רק מזה שהשי"ת מאחד אותם ועל זה החיבור והאחדות מורה הלולב שצריך להיות כפות כדאיתא בגמ': שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך. זה הוא נגד ערבה שאיתא על זה במ"ר אמור אין בו לא טעם ולא ריח והוא כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שזאת היא מה שאיתא בגמ' (ב"ק ס"א) דאמרינהו משמא דגמרא היינו שסילק א"ע ועזב מאתו כל נגיעתו לבלתי יהיה לו אפילו טובת הנאה מיגיעת עבודתו שלא יאמרו דבר הלכה משמו ועבודה בסילוק נגיעה כזו נראה בזה העולם שאין בו לא טעם ולא ריח ועל זה אמר שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך היינו שכל מה שעוזב האדם ומסלק ממנו נגיעתו הכל מונח מוכן ומזומן בהיכלי מלך. והשי"ת יחזיר לו משם אותן הדברים בעצמם שסילק אותם בזה העולם ולא כמו שמצינו אצל מי שאסר א"ע בפירות מותר בפירי פירותיהן אבל הפירות הראשונים בעצמם אסורים עליו לעולם לכך מרמז כאן הכתוב והיא בהיכלי מלך להודיע שיחזיר לו השי"ת אותם הפירות הראשונים בעצמם שעזב וסילק אותם ממנו בזה העולם כי הם מונחים ומזומנים בהיכלי מלך: