סוד ישרים (ליינר)/סוכות/לד

יום א דסוכות ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וגו'. בזוה"ק (תצוה קפו.) פתח ואמר החדש הזה לכם וכו' דלכון איהו באתגליא אבל שביעאה דילי איהו וע"ד איהו בכסה ולא באתגליא וכו' וירחא דא דקב"ה איהו בלחודוי. כיון דמטא יומא דחמיסר כדין גליא כלא איהו מטא בחדתותא דסיהרא וכו' וע"ד אקרי ראשון וכו' עד השתא קיימא כלהו יומין ברזא עלאה מכאן נחתין לרזא תתאה וכו'. ביאור הענין הוא כדאי' בזוהר חדש (בראשית א.) אמר ר' שמעון קב"ה אקרי אחד ואקרי ראשון וכו' וההבדל שביניהם ידוע כי אחד הוא מספר העומד לעצמו שאין מחייב להיות מספר שני אחריו ועל רצון עליון כזה איתא בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו חד ולא בחושבן כד שריא על עלמין עלאין וכו' וראשון הוא מספר סדורי שמחייב אחריו מספר שני ומצטרף אליו כי אין ראשון בלא שני ועל זה הרצון דאקרי ראשון איתא (שם) אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין וכו' וזהו דאי' בזוה"ק (שם) עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה מכאן נחתין לרזא תתאה וכו' והוא כי מר"ה עד יום ראשון של חג נקרא הש"י אחד חד ולא בחושבן ומשולל מהתלבשות הבריאה. וביום ראשון של חג הסוכות מתחיל אורו ית' להתלבש בהרצון הנקרא ראשון שהוא חד בחושבן למען שיהיה תפיסה באור רצונו ית' היינו כי בר"ה מברך אז השי"ת יומין עלאין כמבואר שם למעלה ברישא דירחא אנא איהו באתכסיא שמחזק אז השי"ת היסודות מהבריאה ומשפיע בהם חיים לכן נקרא אז בכסה כי אין עדיין שום תפיסה באור עליון כזה ואח"כ ביוה"כ הוא כמבואר בזוה"ק (אמור קב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא היינו שאז מתחיל לזרוח הארה מזה הרצון החפץ בהתלבשות שיהיה נקרא ראשון. וביום ראשון של חג נגמר זה הרצון הנקרא ראשון בשלימות הגמור ומתחיל עולם התיקון כי אז בא אורו ית' בהתלבשות למען שיהיה לישראל כלי למשוך אצלם אורו ית' שישכון בגבול תפיסתם וזהו דאיתא שם כיון דמטא יומא דחמיסר כדין גליא כלא איהו מטא בחדתותא דסיהרא וכו' וע"ד אקרי ראשון וכו' מכאן נחתין לרזא תתאה וכו' וזהו כמבואר נמי בזוה"ק (פנחס ריד.) מר"ה עד חג הסוכות הוא שמאלו תחת לראשי ומיום ראשון של חג מתחיל וימינו תחבקני וכדין כל חדוה וכל אנפין נהורין וכו' היינו כי מר"ה עד החג משפיע השי"ת אור בהעלם והסתר ונקרא אחד חד ולא בחושבן ואיזה תקיפות יתכן שיהיה מזה להבריאה לכן נקרא אז שמאלו תחת לראשי כי שמאל רומז על העלם והסתר. אמנם ביום ראשון של חג הוא כמבואר שם כיון דמטא יומא דחמיסר כדין גליא כלא ואיהו מטא בחדתותא דסיהרא וסיהרא אשתלימת ואתנהרת מאמא עלאה וכו' היינו שאורו ית' הבלתי גבול נתלבש בהגבולים של ישראל ועל זה מרמז סוכה וארבעה מינים כמבואר בהאר"י הק' ז"ל שנתהווה מהגבולים של ישראל כלי לקבל אורו ית' הבלתי גבול ואנו ממשיכים זה האור על ידי הארבעה מינים לגבול תפיסתנו ולזה נקרא אז השי"ת ראשון שהוא חד בחושבן וזה הוא בחינת וימינו תחבקני וכמבואר שם וכדין כל חדוה וכל אנפין נהורין וכו' בכל אתר דשארי ימינא חדותא וכו' היינו כי ימין מורה על התגלות האור ומזה מגיע שמחה ותקיפות בלבבם של ישראל שמכירים שאורו ית' שוכן אצלם ע"י פעולת עבודתם. ובזה נגמר עולם התיקון שכל ארבעה מינים רומזים על עולם התיקון כמבואר בהאר"י הק' ז"ל וכדאיתא במדרש על הפסוק ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים אלו הארבעה מינים וכו' היינו כי הם מרמזין על תכלית השלימות הנמצא בישראל. כי פרי עץ הדר אמרו ז"ל בגמ' (סוכה לה.) הדר באילנא משנה לשנה וזה הוא משום שיש בו כח לסבול כל מיני התחלפות הזמנים מחמת השלימות שנמצא אצלו כי הרי על טרפה אמרו ז"ל (חולין נז:) ימות החמה היה ואלו עברו עליו ימות השנה היה מת והוא כי דבר שאינו בשלימות אינה יכולה לסבול התחלפות הזמנים והשתנות העתים. כפת תמרים מרמז כמאמרם ז"ל (סוכה מ"ה) צדיק כתמר יפרח מה תמר אין לו אלא לב אחד וכו'. וזה מורה שמביט תמיד להשורש ואינו מתפשט לשום צד. ענף עץ עבות איתא עליו בזוה"ק (ויחי רכ:) עץ דאחיד לאבות שהוא תרי יחד להורות שמכיר היטב שיש אחד המאחד ומחבר כל ההפכיים. וערבי נחל הוא כדאי' בזוה"ק (תרומה קסט) תרין ירכין היינו כמו שהירכין המה המקיימים את הגוף כן נמצא בערבי נחל כח המקיים ביותר. וזה הכל מרמז על השלימות הגמור הנמצא בכלל ישראל. ולכן בזה היום שמתחיל אורו ית' לבוא בהתלבשות כדי שיהיה בתפיסת אדם נצטוו ישראל ליטול אותן ארבעה מינים להמשיך על ידם אור רצונו ית' אל גבול תפיסתם וכמבואר בזוה"ק (תצוה שם) כתיב בסכות תשבו וגו' והאי קרא על עלמא עלאה אתמר וכו' כד שריא חכמה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי וכו' היינו כי בסכות תשבו שבעת ימים רומז על זה המקום הנקרא אני בינה שמשם מתחיל התלבשות הרצון ית' בגבולי ישראל שממשיכים אצלם ע"י הארבעה מינים את אור רצונו ית' לשכון בגבול תפיסתם. וזהו נמי ענין מאמרם ז"ל בגמ' (סוכה מב:) לולב וערבה ששה וכו' אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה, א"ה יום ראשון נמי, ראשון הא תקינו ליה רבנן בביתו כו' א"ה האידנא נמי אנן לא ידעינן בקביעי דירחא אינהו דידעי וכו' ומסיק שם כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי וכו'. והענין מזאת הגזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי וכו' הוא כי כל בירורי אדם ועבודתו הוא בהמדות שהעמיד השי"ת כדאיתא בזוה"ק על הפסוק כי ששת ימים עשה וגו' בששת לא כתיב אלא ששת ימים וגו' אלו הששה מדות שמהם נסתעפו כל התפשטות הנראה כהפכיים וכל עבודת אדם בעוה"ז הוא לברר עצמו באלו המדות. אמנם מצד השי"ת אין בעולם רק מצוה או איסור כי מה שהוא ברצונו הוא מצוה ומה שנגד רצונו ח"ו הוא איסור וכל הבירורין המה רק מצד הבריאה שהוא אילנא דספיקא מעורב טוב ורע הנקרא קליפת נוגה ומחמת זה נמצא דבר רשות אשר תלוי ועומד כפי מה שיברר האדם אח"כ אם יעבוד בזה הכח את השי"ת. יתברר זה הדבר רשות למפרע. שהיה רצונו ית'. וממילא היתה מצוה. ואם יעשה בזה הכח נגד רצונו ית' ח"ו. יתברר למפרע שהיה איסור. נמצא שכל בירורי אדם המה רק הכנות להכניס על ידם מאילנא דספיקא תחת הקדושה. וכל זה הוא רק בחול. אבל בשבת אסור כל מיני הכנה ואינו רשאי האדם להכניס א"ע בבירורין כי בשבת נתעלו ממילא כל הדברים לשרשם העליון גם בלעדי ברורי עבודת אדם. ואין בשבת שום דבר רשות אלא מצוה. או איסור. כמו שהוא ממש מצד השי"ת. כי כל מה שאינו נגד רצונו ית' הוא מבורר מאד עד שאפילו הנאת הגוף הוא ג"כ בשבת מצות עשה וקראת לשבת עונג ומקיים בזה רצונו ית'. לכן אין בשבת שום מקום להכין ולברר וכל עסק הבירורין לברר מקליפת נוגה הוא רק בחול. אולם אי אפשר בכל פרט נפש בפני עצמו שיהיה אצלו הבירור בשלימות הגמור כי מי יוכל לומר זכיתי לבי רק כאשר מכניס האדם א"ע בכללא דצבורא אזי יכול שפיר להתברר בשלימות כי בהכלל יש בירור בשלימות כי מה שחסר זה גלה זה שבכל נפש מישראל נמצא נקודה יקרה מה שאין בנפש האחר אשר הוא מבורר ומדוגל בה יותר מכל ישראל והנקודה היקרה מכל פרט נפש לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא וכאשר נתאחדו הפרטים להיות ביחד כללא דציבורא. מלמד ממילא כל אחד על חבירו. עד שאינו בנמצא עוד שום חסרון בהצבור. ולזה משבחים מאד חז"ל תפלה בצבור כי ענין תפלה הוא שמבקש האדם להשי"ת שימלא לו משאלות לבו. וזאת צריך שיהיה מבורר בתלת נקודין. א' שלא תהיה בקשתו נגד רצונו ית'. ב' שלא תהיה נגד הכלל. ג' שלא תהיה נמי נגד הצורת אדם שלו כמבואר במקומו. אכן אצל היחיד א"א כלל שיהיה הבירור כ"כ בשלימות הגמור כי מי הוא הבקי בעומק רצונו ית' שמא ח"ו זאת התפלה נגד רצונו ית'. אולם כאשר התפלה היא בצבור וגבי צבור יש בקיאות מבררת כי בהכלל ישראל שוכן בודאי רצונו ית' וכל מה שהכלל מבקש בטח הוא רצונו ית' גם כן. ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שקודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך כי ע"י זה תהי' תפלתו נכללת בהכלל ועל זה איתא בזוה"ק (ויחי רלד) פנה אל תפלת הערער דא יחידאה דאתכלל בסגיאין וכו' הוי אימא דא יעקב וכו' היינו שזה מדת יעקב אבינו להתאחד תמיד בהכלל ישראל ומי שיש בו זאת המדה לכלול עצמו בהכלל תפלתו הוא תמיד תפלת צבור וזהו נמי הענין מחג הסוכות שבו ממשיכים ישראל ע"י הארבעה מינים את רצונו ית' בגבול תפיסתם לכן מחויב אז כל נפש להתכלל בכללא דסגיאין בכדי שיהיה מבורר הפעולה שלו מלקיחת הארבעה מינים בשלימות שמכוון בפעולת זאת המצוה לעומק רצונו ית'. אכן בשבת עולה כל פרט נפש להתכלל בשורשו ואינו צריך בשבת להתברר דרך הכלל כדאיתא בזוה"ק (ויחי פח:) ואי איהו בשבתא חדי אע"ג דלא יהיב לאחרא לא יהבין ליה עונשא כשאר חגין וכו' והוא מאחר דבשבת נתכלל כל פרט בשרשו ושוב אין מהצורך שיברר אחד את חבירו כי מצד השורש מבוררים המה כל פעולת ישראל גם בלתי בירורי הכלל כמו שבארנו לעיל לכן מחויב אז האדם לשבות. ולבל יפעול מצדו שום הכנה ובירור כלל רק שיכיר היטב שהשי"ת לבדו הוא המכין והמברר הכל בלתי התעוררות מצד האדם כלל. ולכך גזרו חכמים על נטילת לולב בשבת גזירה שמא ילך אצל בקי וכו' וענין בקי היינו הרבים כי רבים בקיאים המה ע"ד שמצינו כמה הרפתקאות הוא דעדו עליה משום שכל אחד מברר את חבירו וכל מה שנתברר על ידם הוא בשלימות הגמור כי מה שחיסר זה גלה זה ע"כ גזרו ז"ל בלולב שמא ילך אצל בקי היינו שמא יכניס עצמו בכללא דסגיאין ויען שבשבת נכלל באמת כל פרט בשורשו לכן אם יכניס אז האדם א"ע לכללא דסגיאין להתברר ע"י נפש זולתו מראה בזה שהוא יוצא חוץ מרשותו ויכול לקבל מחמת זה מה שאינו לחלקו וזה הוא חילול שבת. א"ה יום ראשון נמי. ראשון הא תקינו ליה רבנן בביתו וכו' היינו כי ביום ראשון של חג מתחיל להאיר רצונו ית' שיהי' נקרא ראשון חד בחושבן כלומר שאז מתחיל להתערב ולהתאחד אורו ית' בהגבולים של ישראל ומחמת זה נתאחדו ממילא ביחד כל הפרטים עד שכל פרט נפש בפני עצמו נקרא אז נמי צבור כי נמצא אז גבי כל אחד מישראל השלימות מהכלל בבחינת צלותא דיחידא דאתכלילת בסגיאין דא יעקב וזה החג הוא מדת יעקב לכן כשחל יום הראשון בשבת בהזמן שיש בו עליה לכל פרט נפש להתכלל בשורשו תקינו ליה רבנן בביתו ולא גזרינן שמא ילך אצל בקי כדי לקבל מרבים השלימות כי כל פרט נפש יכול להכיר אצלו ג"כ כל השלימות מהכלל. ועוד זאת מחמת התחדשות מהתלבשות אורו ית' ביום ראשון יש שפיר הכרה לכל פרט נפש ואין שום מיחוש לגזור שמא ילך אצל בקי. מאחר שזאת הבקיאות נמצא אז גבי כל נפש בפרט כי אז עומדים כל הפרטים סמוך לשורשם ומקבלים להגבולים שלהם מעצמות אורו ית' אכן בראש השנה גבי תקיעת שופר לא תקינו ליה רבנן בביתו כי אז הוא עדיין הכל ברזא עלאה בבחינת חד ולא בחושבן כי נקרא חג הכסה ואז מחויב דוקא האדם להכניס א"ע בכללא דסגיאין לכך כשחל בשבת גזרינן שפיר שמא ילך אצל בקי כי אז אין שום הכרה להאדם שיהיה מבחין התכללותו בהשורש ושמא יכניס עצמו בכללא דסגיאין כדי להתברר על ידם ויהיה נמצא שפסע בשבת לבר משורשו. א"ה האידנא נמי אנן לא ידעינן בקביעא דירחא. היינו כי האידנא הוא פגימותא דסיהרא וזהו כמו שאומרים בתפלת מוסף ואין אנו יכולים להשתחוות לפניך כי כשמכיר האדם שהוא מקבל מהשי"ת אזי הוא מבורר שכל מה שתחת ידו הוא חלקו השייך לו בשורשו וזה נקרא מלואתא דסיהרא שניכר מפורש שהסיהרא מקבל מהשמש וממילא יכולין נמי לחזור ולמסור הכל להשי"ת וזהו ענין השתחויה שכופה האדם את כל הקומה שלו ומוסר אותה להשי"ת בחזרה אבל כאשר נעלם ונסתר מהאדם הקבלת השפע מהשי"ת עד שיכול לחשוב בלבו ח"ו כחי ועוצם ידי וגו' ממילא נעלם נמי ממנו החלק השייך לו בשורשו וזה נקרא פגימותא דסיהרא ועי"ז אין אנו יכולין להשתחוות ולמסור בחזרה כל הקומה להשי"ת וזה הוא שאמרו ז"ל אנן לא בקיאינן בקביעא דירחא לכן גזרו שמא ילך אצל בקי כי יכול האדם לחשוב שהוא המברר א"ע ויחפוץ להתברר ע"י הכלל ישראל ויתאמץ בכח מעשה המצוה ויוכל לקבל מה שאינו לחלקו. אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו וכו' כיון דאנן לא ידעינן אינהו נמי לא דחו היינו כי כל זמן שנמצא עדיין גבי ישראל איזה פרטים שנעלם ונסתר מהם האור ואינם מבוררים עדיין בשלימות צריכין נמי אפילו המבוררים שבישראל לצמצם א"ע מפעולה כדי שלא יהיה נוגע שום אדם במה שאינו שייך לחלקו: