ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. אמר אאמו"ר הגה"ק זצלל"ה ולקחתם הוא מלשון מה יקחך לבך היינו שלבו ילקח עם אלו הד' מינים כי מהם מתחיל עולם התיקון שנעשה הכל ממוזג ושוב לא יאמר כל אחד אני אמלוך כמו שהיה מלפנים בעלמין דאתחרבין בקדמיתא וזהו נמי דאיתא במד"ר (אמור) ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות היינו כי מקודם זה החג לא היה מנהיר רצונו ית' בבחינת ראשון אלא בבחינת אחד שמורה על חד ולא בחושבן ולזה יוה"כ שנקרא אחד כמבואר במקומו אינו מחשבון מנין השנה כלל עד שאינו יכול לאסטוני ביה כי אין שייך בזאת הדרגא חטא ועון כלל כדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ג.) תמן באצילות אין שם לא חטא ולא מיתה אכן אינו נגמר בדרגא העליונה כמו תכלית המכוון מרצונו ית' כי עיקר המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם הוא כמבואר בזוה"ק (פנחס רלט:) והאלהים עשה שייראו מלפניו אתקין ליה להאי אילנא בתיקוני שלים דאחיד לכל סטר עילא ותתא בגין דייראו מלפניו וכו' מאי עשה אלא עשה האלהים אילנא אחרא לתתא מיניה ולא עשה כהאי דהאי אילנא תתאה עביד ליה ואתקין ליה בגין דמאן דיעול לאילנא עלאה ייעול ברשו וישכח לאילנא תתאה וידחל למיעל אלא כדקא חזי וכו' היינו שעשה להאי אילנא ואתקן ליה בתקוני שלים כדכתיב בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וגו' כדי שייראו מלפניו כי זאת היראה הוא רק בעולם העשיה משום שבזאת הדרגא האחרונה הנקרא עשיה הוא עיקר השלימות ובאתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו וכו' אבל בדרגין העליונים שלמעלה מהעשיה אין שייך שם כ"כ יראה ועיקר המכוון מהרצון ית' הוא כדי שיהיה מקום לזאת היראה וזאת יתכן רק בעולם העשיה משום ששייך כאן עונות והאדם חוזר בעבודתו לאור בזה יש שלימות כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפד.) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כו' ולית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא וכו' ובזה החג מנהיר השי"ת הרצון שנקרא ראשון שמורה על חד בחושבן כדאיתא בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין וכו' וזה הוא ראשון לחשבון עונות כלומר שמתחיל בו מקום לעונות ועל כל זה יבקיע האדם את ההסתר בעבודת יגיע כפו ויחזור וישוב לאור ובזה יהיה נגמר עולם התיקון: (לד) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וגו' איתא בזוה"ק (ויחי רכ:) יום ראשון מאן הוא אלא יום דנפיק ראשון לנטלא לכלא במבועי דמיין נביעין ואנן בעיין לאמשכא ליה לעלמא מתל למלכא דקטר בני נשא בקטרוי אמיה מטרוניתא אתת ואפיקת לון לחירות ומלכא אשגח ליקרא דילה ויהב לון בידהא אשכחת לון כייפין וצחין אמרת הא אפיקת לון לחירו אייתי לון מיכלא ומשתיא כך הוא יוה"כ אפיק לכלא לחירו ואנן כפנא מזונא קאימנא וצחינין למשתיא הוא אעטרת למלכא בעטרוי בהאי יומא ידענא דהא מיין נביעין עמה שריין שאילנא למשתייא למאן דאפיק לון לחירו וע"ד קרינן ליה יום ראשון וכו'. ביאור הענין כי השי"ת הציב סדר בהמועדים והתחלתן הוא כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי אז הוא עדיין כל הבריאה מכוסה בעומק המחשבה קודם גילוי ההתחלקות ולכך נקרא ר"ה בכסה ולעומת זאת מתיצבין אז ישראל נוכח השי"ת במצות שופר שהוא נמי קול פשוט בלי שום גוון מחיתוך אותיות כלל ואח"כ ביוה"כ אז הוא כמבואר בזוה"ק (פנחס רנה) ביה נפקין לחירות ביה נפקין משלשלהן וכו' ובג"כ תקינו לומר ביה כל נדרי ואסרי וגו' היינו כי בו מתחיל לבנות תקוה שיתגלה ההתחלקות כדי שיהיה מקום לעבודת אדם ואז מתחיל במלולא שישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואחד מורה על חד ולא בחושבן ולזה הוא אז כל עבודת ישראל יותר בשב ואל תעשה כי החמשה הענויים הם בשב ואל תעשה ורומזים שישראל עוזבים ומסירים הלבושים של זה העולם והגם שמצדו ית' יש אז עיקר התקיפות והא ראיה שגם השביתה של ישראל ביוה"כ למצות עשה יחשב שנאמר על זאת השביתה בלשון קום ועשה ועניתם את נפשותיכם כי מצד השי"ת נחשב אז גם שביתת ישראל למצות עשה אכן מצד תפיסת אדם אין אז יותר כי אם לא תעשה ואח"כ בחמשה עשר לחדש מתחיל להאיר הרצון ית' שנקרא ראשון וראשון מחייב שני היינו חד בחושבן להורות שמתחיל הרצון ית' לבא בהלבושים של ישראל כי זה החג הוא מיוחס ליעקב אבינו שנקרא זעיר אנפין בזה נגמר בשלימות הקומה של ישראל ומאחר שנגמר הקומה שלימה של ישראל אזי צריכין לפרנסה כמאמרם ז"ל (ברכות ג') עמך ישראל צריכין פרנסה היינו שעמך ישראל מכירין היטב שמצדם המה מחוסרים הכל וכל השלימות הוא רק גבי השי"ת והוא ית' כל יכול למלאות כל חסרונם. וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפו:) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' פרי דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי ואשתכח ביה פרי עץ הדר כד"א הוד והדר לפניו מ"ט אקרי הדר ומאן איהו הדר אלא דא צדיק וכו' אמאי אקרי הדר והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא וצריכה לאתכסיא תדיר ולית הדר אלא מאן דאתגליא ואתחזי אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא וכו' ובגין כך עץ הדר איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא ודא איהו עץ עושה פרי וכו'. היינו כי כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' ומבואר בזוה"ק (תרומה בספרא דצניעותא) תדשא ארץ דשא וגו' רומז על יוה"כ עץ פרי רומז על חג הסוכות עם הארבעה מינים שמרמזין על עולם התיקון והוא כי על עץ פרי אמרו ז"ל שיהיה טעם עצו ופריו שוה והארץ לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי. והענין מזה כי באמת יש בהעץ עיקר עוצם המתיקות יען ששורה על העץ השם אהיה דאנא זמין לאולדא משא"כ לאחר שנצמח הפרי ובא בתפיסת אדם אזי נכחש ממנה השמנונית ואין בה עוד זאת המתיקות שהיה בה מלפנים בעת שהיתה קשורה בשורש המקור כי עיקר מתיקות העצום מכל הדברים הוא באמת רק קודם בואם בתפיסת אדם כדאיתא בגמ' (סוטה מח:) כדמתרגם רב ששת כמא דנתזין דבריאתא ושייטין ברומא עלמא ומתיין דובשא מעשבא טוריא הרי שעיקר מתיקות הדבש הוא דוקא מעשבא ברא שאינו מאכל אדם אלא שעדיין שורה עליהם השם אהיה דאנא זמין לאולדא. ובזה הוא עיקר המתיקות לכן אמר השי"ת עץ פרי שיהיה טעם עצו ופריו שוה כי השי"ת ברוב חסדו חפץ באמת למסור להבריאה כל הטובות עם אותו טעם המתיקות העצום כמו שיש בהם בהשורש בשם אהיה שיהיה טעם עצו ופריו שוה. ולעתיד אחר שיגמרו כל הברורין בתכלית השלימות ויהיה בכח הבריאה לקבל כל התקיפות בלי צמצום כלל אזי יהיה באמת כך טעם העץ כטעם הפרי אכן כל עוד שלא נגמרו הבירורין בשלימות החמירה הארץ על עצמה לבלתי תקבל עוצם מתיקות כזאת בגודל תקיפות וזהו והארץ לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצז.) ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא דאתמר עצרת כד"א כי עצור עצר ה' דנקיט ולא יהיב הכי הוא ודאי דהא מגו מהימנא סגיא דיליה דלא אשכחן ביה מומא יהבה לה בלא עכובא כלל ואיהו כד מטא לגבה כל מאן דכנישת עצור ומעציר ומעכבת דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא טפין טפין זעיר זעיר וכו' היינו כי השי"ת מצדו מאמין לכנסת ישראל להשפיע להם כל הטובות בעוצם המתיקות כמו שהם בבחינת שם אהיה בלי צמצום כלל אלא כנסת ישראל מצדם מצמצמים א"ע לבלתי יקבלו את התפשטות השפע בגודל התקיפות שבה כי אם ע"י צמצום טפין טפין זעיר זעיר וזהו נמי כענין שמצינו בגמ' (נדה סו.) בנות ישראל החמירו על עצמם שאפילו על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ולא נקטו בלשונם חכמים החמירו על בנות ישראל אלא שתלו זאת החומרא בבנות ישראל כלומר שחז"ל הבינו בהשורש של בנות ישראל שהם חפצים ומבקשים זאת החומרא לזה דייקו בלשונם ואמרו בנות ישראל החמירו וכו' היינו השורש מכנסת ישראל וזהו דאיתא (שם) מגו מהימנא סגיא דיליה דלא אשכחן ביה מומא יהבה לה בלא עיכובא כלל היינו כמו שאמר השי"ת עץ פרי שיהיה טעם עצו ופריו שוה שמורה על עוצם תקיפות והארץ לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא עץ פרי וכמבואר שם ואיהו כד מטי לגבה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת וכו' היינו כי מלכות שמים מכונה בשם הארץ ומרמזת על כנסת ישראל שמחמירה על עצמה כשרואה טפת דם כחרדל כלומר כל עוד שלא נגמרו הבירורין בשלימות אין ברצונה לקבל המתיקות העצום בגודל התקיפות המאיר בו משם אהיה כי אם ע"י צמצום שיהיה עץ עושה פרי ולא עץ פרי ולהיות שזה החג נקרא בזוה"ק עץ פרי וכמבואר שם ולקחתם לכם ביום הראשון פרי דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי וכו' להורות שנתעורר בזה החג מעולם התיקון שלא יצטרכו עוד לשום צמצום אלא שיהיה בכח האדם לקבל כל הטובות עם עוצם המתיקות והתקיפות הנמצא בשם אהיה כי על אתרוג אמרו ז"ל (סוכה לה.) פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ומסיק שם בגמ' ואימא פלפלין כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבים בערלה ואין ארץ ישראל חסירה כלום וכו' היינו כי פלפלין אינו מאכל בפני עצמו אלא כשמערבין אותם עם מאכל ונותנת בו טעם והגם שפלפלין הוא נמי טעם עצו ופריו שוה מ"מ הוא לגמרי ההיפך מאתרוג כי נאחז כלא בפיסת היד וזה מורה שאוחז כל התקיפות בידו ואין בו כח המעצר לצמצם א"ע ולזה הוא מקום צמיחתו בארץ כוש כדאי' במדרש על הפסוק מציון משתיתו של עולם שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין וכו' כי כוש אין בו נמי כח המעצר לצמצם א"ע כמו שמצינו בחם אבי כוש ששמש בתוך התיבה ולקה בעורו ולכך אין לקבל מכוש שום עזר הגם שמצינו במשה רבינו שלקח עזר משם כדכתיב כי אשה כושית לקח אך מ"ר היה למעלה מהגבול של העוה"ז אבל בזה העולם לא יתכן שיהיה מכוש שום עזר כלל משום שמקבלים כל התקיפות לידם ממש וזהו שרמזו ז"ל בגמ' (פסחי' ק.) עתידה מצרים שתביא דורון למלך המשיח נשאו ק"ו כוש בעצמן כו' מיד כוש תריץ ידיו לאלהים היינו שעתידה כוש להחזיר כל התקיפות שקבלו לידם כלומר שיתבטל לעתיד כל התקיפות שיש להם בחוש המישוש שבידם ולזה צומח שם פלפלין שטעם עצו ופריו שוה להורות שמקבלים כל התקיפות לידם וזהו ההיפך לגמרי מאתרוג דקשיא ליה ידא כדאי' בגמ' (שם) ולזה אתרוג הכושי פסול אמנם בא"י גדל נמי פלפלין אכן זה הוא כמבו' שם בגמ' ללמדך שאין א"י חסרה כלום שנא' אשר לא תחסר כל בה היינו שישראל מכירין מצדם גם בזה כבוד שמים כי לא ברא הקב"ה דבר לבטלה כמו שישראל מכירים בכל הרשעים הכבוד שמים המתפשט מהם שלא מדעתם כמו שמצינו מפרעה שנתפשט על ידו כ"ש שאמר מי כמכה באלים ה' וכן מהמן דאיתא עליו (מגילה ו.) והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים הרי שישראל מצדם מכירין כבוד שמים אף מן הרשעים וכדכתיב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ולכן הוא השקלא וטריא בגמ' (שם) ואימא פלפלין כדתניא היה ר' מאיר אומר וכו' היינו כיון שישראל מכירין גם בזה הכבוד שמים ומסיק (שם) בגמ' משום דלא אפשר היכי נעביד ננקוט חדא לא מנכרא לקיחתה ננקוט תרי או תלת אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות הלכך לא אפשר היינו כי הכ"ש שישראל יכולין להכיר בהם הוא רק מהכלל שלהם כדכתיב כל פעל ה' למענהו אבל בכל פרט בפני עצמו אין באמת שום כבוד שמים וזהו ננקוט חדא לא מנכרא לקיחתה כלומר שאינו ניכר כלל בהפרט שום כבוד שמים ננקוט תרי או תלת היינו ננקוט הכ"ש שניכר מן הכלל שלהם על זה אמר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה וכו' כי לקיחת האתרוג רומז על הכ"ש הנמצא בכל פרט נפש מישראל בכל פרט פעולתו וזהו פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות כלומר לא שיהיה רק הכרה בהכלל ולא בהפרט וכן על הדס איתא בגמרא (שם) טעם עצו ופריו שוה ופריך בגמרא (שם) ג"כ כמו על אתרוג ואימא הירדוף אמר אביי דרכיה דרכי נועם כתיב והאי מבריז בריז (את הידים כקוצין שראשי עליו חדין כמחט כמבואר ברש"י ז"ל שם) היינו אף שישראל מכירים כ"ש אף בהרשעים מ"מ קודם שיוצא אל גילוי ההכרה הזאת סובלים ישראל הרבה מזה כמו שהיו סובלים מפרעה בשעתו ומהמן בשעתו אף שאח"כ מתפשט מהם כ"ש וזה הוא דמבריז בריז ואין זאת רצונו ית' כי כל חפצו ית' הוא דוקא שיכירו ישראל הכ"ש בלתי שום סבלנות. ולולב נקרא כפות תמרים ורומז על אחדות שקודם ההתחלקות כי כפות מורה על אחדות והתחברות ומסיק שם בגמ' ציני הר הברזל כשרה והתנן פסולה אמר אביי לא קשיא כאן שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה וכאן שאין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה ומסמיך שם הגמ' אמר ר' מריין וכו' שתי תמרות יש בגי בן הנם וזה ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזה הוא פתחו של גיהנם וכו' רמזו בזה אף שמתפשט הכ"ש גם מהרשעים כדאי' במדרש רבה (וארא פז) כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים וכו' וזה הקילוס והכ"ש העולה מגיהנם מפי הרשעים נקרא בגמ' ציני הר הברזל כשרות וזו הוא פתחו של גיהנם ובכל זאת אם אין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה פסולה כי זה מורה שאין לתפיסתם שום חיבור להכ"ש העולה מהם כי כל הכ"ש העולה מהרשעים הוא רק אחר שנתחלף כל הלבוש מתפיסתם ואין מכירין א"ע עוד כענין הכ"ש שעלה מפרעה ומהמן לאחר שכבר חלפו ועברו ונתבטלו מן העולם אבל להם בעצמם לא היה שום חיבור להכ"ש שהתפשט מסבתם משא"כ ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה רומז על החיבור שיש ביחד הכ"ש עם תפיסת הלבוש שעלה הימנו הכ"ש ועל חיבור ואחדות כזה רומז הלולב הנקרא כפות תמרים שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה להורות שיש חיבור גמור מהלבושים של ישראל ביחד עם הכ"ש העולה מהם ומכירים א"ע בתפיסתם בלי שום ביטול והפסק ח"ו בינתים. ועל הערבה איתא (שם) בגמ' ערבי נחל הגדילות על הנחל פרט לצפצפה שבהרים וכו' ואמרו ז"ל ג"כ סימן לעמקים דקלים כי מה שגדל בעמק יש בו רטיבות הרבה היינו כי הערבה מרמז על כח הצמצום והמעצר שאינה מוציאה פירות ואין בה לא טעם ולא ריח וזהו חלקו של דוד המלך שהיה מבטל עצמו להשי"ת לגמרי ואפילו הטובת הנאה מכל יגיעות עבודתו מסר נמי להשי"ת לבלתי יהנה מזה כלום כדאיתא בגמ' (ב"ק סא.) ויסך אותם לה' וגו' דאמרינהו משמא דגמרא וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שגם מה שתלמידיו היו מחדשים בד"ת ע"י פלפולם איזה הלכה היה ג"כ מלמד להם לבל יקבלו מחידושם לעצמם שום טובת הנאה אלא שאמרו זה החידוש נמי משמא דגמרא למען שלא יחזיקו לעולם שום טיבותא לנפשם וזה מורה על גודל בטוחות עצום שהיה בלבו שבטח לא יפסיד כלום ממה שימסור הכל להשי"ת וזהו פרט לצפצפה שבהרים היינו כי לפי הנראה יש בצפצפה שבהרים ג"כ גודל בטוחות שיכולין לבטל א"ע בצמצום חזק לבל יוציאה פירות וגם אין בה לא טעם ולא ריח עד שנקראה צפצפה מלשון המצפצפים והמהגים בלי טעם וריח כלל לכן אמרו ז"ל פרט לצפצפה שבהרים כלומר שיש חילוק גדול בין ערבי נחל לצפצפה שבהרים כי ערבי נחל חלקו של ד"ה יש להם באמת כח הרטיבות להוציא פירות ג"כ אלא מחמת רוב הרטיבות שבהם יש להם נמי כח עצום המחזיק והמעצר לצמצם א"ע מלהוציא פירות וטעם וריח כי יש בהם בטוחות חזק שבטח לא יפסידו כלום מסבת הצמצום משא"כ צפצפה שבהרים הם ההיפך מערבי נחל שאינם מוציאים פירות מסבת היבשות שאין בהם שום לחלוחית ורטיבות לזה אין בכחם להוציא פירות הרי שכל אלו ארבעה מינים מרמזין על עולם התיקון ומאחר שבזה החג נתעורר תמיד מעולם התיקון שאז יהיה טעם עצו ופריו שוה לזה נאמר בו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' וכדאי' (שם) שזה החג נקרא פרי עץ דא איהו אילנא דאקרי פרי עץ וזה מורה ג"כ על תפלה בקביעות שקובע השי"ת גבי ישראל בזה החג שהוא כמו פירות האילן שאין צריכין לזרוע בכל שנה ושנה אלא שהשרף עולה מעצמו בכל פעם ומצמיח פירות כך קובע השי"ת בלבבות ישראל תפלה כענין הכתוב ואני תפלה וכמו שנאמר ומתפלל בעדו תמיד ומזה הקביעות נמשך לישראל כל מיני טובות: