סוד ישרים (ליינר)/סוכות/ז
בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו'. בזוה"ק (שם) כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל יתיב תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתא מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שאי אפשר להיות בנייחא מזה החג רק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא אבל מי שאינו מהשורש א"א שיהיה בנייחא מזה החג כי זה החג מורה על צלא דמהימנותא וענין צלא דמהימנותא הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפג:) כד נפקי ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלי מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא וכו' היינו כי אכילת מצה מורה שהיו מקבלים השפעתו ית' באותו הבהירות ממש כמו שמאיר אצלו ית' וזה הוא שלא החמיצו כלומר שלא נתערב בקבלתם שום פעולת אדם שיהיה מסתיר בעדם עוצם הבהירות מהשפעתו ית'. ואכילה כזאת הוא למעלה מתפיסת אדם לזה נקרא בזה"ק אכילת מצה מיכלא דמהימנותא. ואחר כך כאשר נגמר קבלתם בשלימות כדכתיב באספך מגרנך וגו' אז יכול האדם לחשוב שכבר קיבל הכל לידו ולרשותו. לזה צריכין אז לישב בסוכה הנקרא צלא דמהימנותא היינו שימסור הכל בחזרה להשי"ת כלומר שיכיר היטב שצריך עדיין בכל רגע ורגע לחזור ולקבל מהשי"ת כי השי"ת לא עזב עדיין מידו שום דבר וכן הוא אחר כל בירורי אדם אזי בגמר תכליתן צריך להכיר היטב שגם אותו כח הבירור שהיה אצלו הוא נמי רק כחו ית' ואין לו לאדם בהם שום כח בפני עצמו כלום רק שצריך עוד בכל רגע ורגע להשי"ת ועל זאת ההכרה רומז מצות סוכה הנקרא צלא דמהימנותא שהוא בחג האסיף באספך וגו' ולכן הוא נמי המצוה לסכך בפסולת גורן ויקב לרמז בה שיכיר האדם אף באותן הדברים שהם כבר ברשותו ובתפיסתו יש נמי להשי"ת הנהגה עמו למעלה מהבנת תפיסתו ויכול להוכיח זאת מהפסולת. כי בכל השפעות יש מאכל אדם. וגם פסולת שאינו מאכל אדם. ועל האוכל יכול הצורת אדם להתגבר ולכלול אותו אל כח בחירתו ומחמת זה נקרא בזוה"ק (בלק קפח) נהמא דקרבא וכו' ועל הפסולת שאינו מאכל אדם אין בכח אדם להתגבר עליו ולכלול אותו בקרבו. ומזה יכולין שפיר להוכיח שיש להשי"ת בכל ההשפעות הנהגה גם למעלה מההבנה שבתפיסת אדם. כי אם לאו מהיכן הם הפסולת הלא מצד השי"ת אין שום פסולת ח"ו ורק מצד תפיסה הנמוכה של האדם נראה בזה העולם שיש פסולת הרי מוכח מפורש מאלו הפסולת אשר אפי' באותו השפע בעצמה שכבר קיבלה האדם אצלו לרשותו ולתפיסתו בה מנהיג נמי השי"ת עמו למעלה מהבנת תפיסתו כי באלו הפסולת אין להאדם בתפיסתו שום הבנה. לזה מסככין עמהם לרמז שמכיר האדם היטב איך שמגין עליו השי"ת למעלה מהבנת תפיסתו. כי כל הנאת האדם מפסולת גורן ויקב הוא רק בבחינת אור מקיף. שרומזין שמגין השי"ת על האדם למעלה מתפיסתו לזה מסכך עמהם להורות שמרגיש האדם ומכיר בזאת ההגנה כי בההגנה יש שתי עניני הגנה. יש הגנה הנקרא בית שאינו מרגיש כלל היושב בתוכו בהגנתה מהאויר שמחוץ מחמת עובי תקרת הבית המסתיר עליו וזה מרמז על הסתר חזק כ"כ שאין האדם מרגיש כלום בהנהגתו ית' וחושב שהנהגתו היא בקביעות מצדו. ויש ג"כ הגנה שנקרא סוכה שמרגישין הגנתה מהאויר שמבחוץ כי כוכבים נראים בתוכה וזה רומז שמרגיש האדם בהגנתו ית' שמגין עליו למעלה מתפיסתו ולזה איתא בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע וכו'. והוא כי עיקר מצות סוכה הוא כדכתיב למען ידעו וגו' היינו שידעו וירגישו את הגנתו ית' ולמטה מעשרים מורה שמרגיש האדם בתפיסתו את ההגנה אבל כאשר מגביהין הסכך למעלה מעשרים זה מורה שאין בתפיסת אדם שום הרגשה באותה ההגנה. כי למעלה מעשרים מורה על למעלה מהתפיסה. ומאחר שאין האדם מרגיש בו וכל ענין סוכה הוא כדכתיב למען ידעו וגו' שידע האדם שכל הגנתו הוא רק מהשי"ת. וצריך נמי לדעת שגם למעלה מתפיסתו מגין נמי עליו השי"ת. וממילא יהיה נמשך אחר הנהגתו ית' בכל פסיעה ופסיעה. וזאת נקרא צלא דמהימנותא שלא יהיה להאדם שום סדר בקביעות רק לפי הבנת תפיסתו. אלא שידע ברור שרצונו ית' יכול להראות לו למעלה הרבה מההבנה שבתפיסתו. כדאי' בתזוה"ק (תיקון כא) איהו אומן ואיהו אמונה דיליה וכו' היינו שלא מסר השי"ת בזה העולם שום סדר שיהיה בקביעות אלא בכל רגע מראה סדר חדש. עד היכן שאפילו בסבת פרנסת אדם שאמרו ז"ל בגמ' (שלהי נדה) שצריך לעמול בשתי ידיו מ"מ צריך האדם לדעת ברור שאין לו בזאת הסבה שום קביעות. כי כל הסדר מאותה הסבה הוא נמי רק גבי השי"ת כי השי"ת יכול להראות לו אף בזאת הסבה בעצמה ג"כ סדר אחר מה שלא היה בהבנת תפיסתו כלל ברגע הקודמת. כי עצם הסבה הוא נמי רק בידו ית' ומנהיג עמה כפי רצונו. וכן הוא בדברי תורה כאשר נפתח לאדם איזה פתח בד"ת לא יחשוב שכבר יש בידו זה הפתח בקביעות כי השי"ת יכול להראות לו אח"כ שלא היה לו מלפנים שום תפיסה בדברי תורה וזה דאיתא בזוה"ק כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא היינו שהוא בנייחא מזאת האמונה להיות נמשך כך אחר רצונו ית' אבל מי שאינו משרשא וגזעא קדישא דישראל אין יכול להיות בנייחא מאמונה כזאת. כי נחשב אצלו זאת על דרך והיו חייך תלואים לך מנגד זה הקונה תבואה מן הפלטר וכו' אבל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא יש לו מזה בעצמו כל הנייחא כשמכיר שאין לו מצדו שום סבה בקביעות ואין לו שום בטוחות כי אם על השי"ת. וזאת נחשב אצלו כענין הכתוב אחזת ביד ימיני וגו' ולכן נאמר בתורה הטעם למצות סוכה למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' כי עיקר הגלות מצרים היה זה שהיו משוקעים שם מאד עד שהיה נראה לישראל שיש להם קביעות גמור בכל הדברים ולזה לא היה עבד יכול לברוח משם כי היה נראה לו שנקשר שם כל חיותו ולכן כאשר הוציאם משם נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגו' וזהו כי בסכות הושבתי וגו' להורות שידעו ויכירו היטב שאין בזה העולם קביעות בשום דבר להיות משוקע בו כי סכותה הוא המקום של יעקב אבינו שנאמר עליו ויעקב נסע סכותה וגו' היינו שהמקום הנקרא סכות הוא עיקר הקביעות שלו בזה העולם וזה המקום הוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו ברקיע השמים היינו באוירא דעלמא ולזה קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו משום שהבית של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא היינו למעלה מהבנת התפיסה לכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו להורות על הכרתו באורו ית' גם אחר שבא בהתלבשות התפיסה מכל הקנינים וזהו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכיר בכל הלבושים את האור ובאמת מהיכן הכיר כ"כ את האור בכל הלבושים משום שעיקר ביתו באוירא דעלמא שהוא למעלה מהתפיסה ומנהורא דשמשא היה מנהיר לו השי"ת בכל הלבושים והקנינים שלו וכמו שנתבאר במקומו לקמן אי"ה: