סוד ישרים (ליינר)/סוכות/ג
הנה לאחר הגורל שהי' ביוה"כ נצטוו ישראל לישב בסוכה וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלל"ה שכל מקום שישראל זוכים ומנצחים את האומות אז צריכין ישראל לברר א"ע במצות סוכה וכמו כן מצינו גבי יעקב אבינו לאחר הניצוח שהיה לו נגד האומות נאמר ולמקנהו עשה סכות וכן לאחר שנצחו ישראל את מצרים נאמר ביציאתם ויסעו מרעמסס סכותה וגו' וכד' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' והענין הוא כדכתיב בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו היינו אף שנראה לעיני אדם שכל זכות הגורל הוא בדרך מקרה ח"ו לא במשפט אבל באמת מה' כל משפטו כי מאחר שיודע השי"ת שישראל יבררו א"ע אח"כ במשפט לכן המשפט הוא אצל השי"ת שיזכו ישראל את הגורל גם קודם ברורי עבודתם אכן נתעורר נגד זה קטרוג מאחר שכל הזכיה של ישראל בהגורל הוא משום שמאמין להם השי"ת שיבררו א"ע אח"כ אף שעכשיו אינם מבוררין עדיין כי הם משוללי כלים לברד אולם אח"כ כשיגמור השי"ת אצלם הכלי לברר יהיו הם מוכנים לכל מיני בירורים א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת גם לאומה אחרת ויתן להם כלי לברר א"ע וכן היה הקטרוג עוד בהתחלת הבריאה על צורת האדם מאחר שכל בריאת צורת האדם הוא רק כדי שיברר ויעלה את כל הבריאה נוכח השי"ת פב"פ ועל זה האדם בעת שהוא נולד הוא קטן בדעת וכל השלימות הוא משיג רק אח"כ כשנתגדל ובא בימים אז נעשה כלי לברר וכל שאר הברואים אותו השלימות שיש להם בסופן נולד עמהם מיד בהולדם כמ"ש במד"ר אמור שור בן יומו קרוי שור משא"כ האדם ובכ"ז מאמין השי"ת להאדם בהתחלה שיהי' מברר אח"כ א"ע לכן היה הקטרוג מה אנוש וגו' וכן היה הקטרוג ביציאת מצרים כד' בגמ' הללו וכו' והללו וכו' כי ישראל לא היו מבוררין עדיין רק השי"ת האמין לישראל כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' ועל זה נתעורר קטרוג מדוע מאמין כ"כ השי"ת בישראל ונגד זה צריכין באמת לברורין גדולים וכמו כן לאחר שזכו ישראל את הגורל ביוה"כ והכה"ג היה מראה אור בהיר בכל הלבושים והיה שולח את השעיר המדברה להראות בזה שבכל הסתרות רואה הכבוד שמים ובכל הלבושים שוכן השי"ת והראה מפורש ד' הוא האלהים ונגד זה נתעורר קטרוג הלא כל הכבוד שמים שיכולין להכיר במדבר זה הוא רק כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה ובכ"ש כזה יש לאומות ג"כ אחיזה וכדאי' (בגמ' מנחות ק"ח) דקורין לי' אלהא דאלהיא וא"כ איזה הבדל יש בין ישראל לאומות עו"ג הלא מצינו שדוד המלך ג"כ אמר הודו לאלהי האלהים אמנם באמת יש חילוק גדול כי ישראל אומרים ד' הוא האלהי' היינו אף ששוכן השי"ת בכל הלבושים מ"מ אין אנו נוטלים ההגנה משום לבוש רק מעצמות שם הוי' אבל האומות אומרים אלהא דאלהיא היינו שנוטלים כל ההגנה שלהם רק מהלבושים בלבד לכן לאחר זכות הגורל של יוה"כ צריכין ישראל לכנוס לסוכה שהכוכבים נראים בתוכה וזה הוא עיקר ההבדל והבירור הגמור בין ישראל להאומות כי ההגנה של אומות נקרא בית שאין כוכבים נראין בתוכו משום שמסתיר מאד אבל סוכה שהכוכבים נראים בתוכה רומז שישראל בוקעין בעבודתם כל ההסתרות ומגיעים לאורו ית' שהוא בלי גבול לכן הוא מצות סוכה נמי בזמן האסיפה שמורה על גמר השלימות והוא כדאי' (בזוה"ק יתרו ע"ט) באתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח וכו' כי קודם האסיפה אל הבית אז קודם שבאו אל תפיסת אדם המה עדיין כל הדברים בבחינת עיגול כי גבי השי"ת הוא הכל בעיגול שאין שום מדה מתפשטת א"ע להקצה רק שכל המדות המה ממוזגין שוה בשוה חסד הוא ממוזג בגבורה וגבורה עם חסד אבל בזמן האסיפה שבאו בתפיסת אדם שקובע האדם אצלו להיות נקבע במדתו והמדה של אדם הוא יציאה אל הקצה וכאשר יוצא האדם מן המרכז ונוטה לאחת הקצוות אז צריך האדם לראות שלא יתרחק כ"כ עד שלא יראה עוד את נקודת המרכז וכמו שמצינו בטלית עגול שאינו מחויב בציצית וב"ד כנפות חייב בציצית כי כנף מורה על יציאה להקצה אזי צריכין ציצית להסתכל היטב לנקודת המרכז. כמו כן כשמאסף אדם כל העבודות משנה שעברה וקובע אותם אצלו צריך לישב בסוכה שהכוכבים נראין בתוכה ולכן מסככין בפסולת גורן ויקב וזה הוא כמבואר בהאר"י הק' ז"ל שעל הפרי שורה השם הויה ועל הקשין שהן הפסולת שורה אהי' דאנא זמין לאולדא היינו שלעתיד יתן השי"ת גם את הפסולת הזה אל תפיסת אדם אבל כעת אינו עדיין בתפיסת אדם לכך מסככין כעת באלו הפסולת והקשין את הסוכה להורות שמכיר היטב האדם שאין לו מצדו שום כח בכל מה שאסף לעצמו רק הכל הוא בידי השי"ת וזהו עצה טובה לאדם שיחזיר הכל להשי"ת וע"י זה יתוסף לו בכל פעם כח חדש לעבודה ולזה נקרא נמי זה החג זמן שמחתינו כי כיון שישראל מחזירין הכל לההתחלה להשם אהיה דאנא זמין לאולדא מחמת זה נתרבה השמחה וע"ד מאמרם ז"ל (מדרש שמיני ובגמ' מגילה) אין והיה אלא שמחה וכו' כי והיה רומז על זה שלא מסר עדיין השי"ת לידו של אדם רק שזמין ליתן ומאחר שהוא עדיין בבחינת דאנא זמין לאולדא וגבי השי"ת יש עד אין שיעור ליתן עד בלי גבול. אבל ויהי איתא במדרש (שם) אין ויהי אלא לשון צער כי ויהי מורה שכבר הוא ביד האדם ומה שבא ברשות אדם נתיישן והטובה הוא בצמצום הגבול ועלול להפסד. ולזה איתא בגמ' (ברכות י"ח) ברכת המזון לאחריה עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו כי קודם שנתעכל המזון יכול עדיין לברך ברכת המזון היינו שיכול עוד להמשיך אור לאותו המזון אבל לאחר שנתעכל המזון ונבלע באברי הגוף שוב אין ביד האדם להמשיך אור לזה המזון. כי ענין ברכת המזון הוא שהאדם מושך אור לתקן המאכל ומה שכבר נבלע אצלו שוב אין בידו לתקנו ולכן נמי מסככין בפסולת גורן ויקב שלא בא עדיין בתפיסת אדם שזה הוא עצה שבהגמר יחזור האדם תמיד לההתחלה: