ומי יתן ויוחקו בעט ברזל כל ספרי וחידושי וס' שו"ת שלי, מי יתן שומע לי כאשר עם לבבי, אם יהיה הפנאי מסכים עמי, ויתנני השב רוחי, ללקוט ולקבץ הכל ככתוב בהקדמה שעשיתי לספרי אליהו בארבע, כולם נקבצו ובאו בזכירה, שם עומדים לעשות בהם מהדורא בתרא, הואיל ויש בהם כמה מילי דקטנותא שחידשתי כד הוינא טליא, עד לא בשילנא ידענא (זוהר פ' וארא דף כ"ט ע"א), הכל בכתב עלי השכלתי, ידי כותב"ת הגסה, כל העולה במצודתי קלות וחמורות, דבר קטון ודבר גדול, כדרך הצייד דאמור רבנן בפ' שור שנגח ריש דף מ"ב. משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל, וכמ"ש בעל חוות יאיר בתשובה סי' א'. וכתוב בשיטה מקובצת שם, וכן בד"ת יגדיל תורה ויאדיר ע"כ. ומה גם מחמת קטנות שהיתה בי שהייתי כותב כל הבא לידי, מנחה מאל דעות ה', לזכרון כפעמונים במעיל אהרן (כלשון ר"י בר' שלמה הספרדי ז"ל בהעתקותיו), ודורשי רשומות אמרו בפ' כי נעים "כי "תשמרם "בבטנך, ר"ת כת"ב. (רש"י בפ' חלק סוף דף ק"ד פירש דורשי רשומות, דורשי פסוקים, דכתיב את הרשום בכתב אמת (דניאל י, כא). ובעל תורת חיים פירש, רשום חתום, בלשון משנה שם, אדאמרינן דורשי רשומות היו אומרים, כולם באים לעה"ב). ועיין בקונטריסי פ' תזריע סי' נ"ט. מ"ש בלישנא דדורשי חמורות, דאיתא שם או המורות כפי גירסת העירוך, וראשי תיבות זה כתבוהו ג"כ ס' מטה משה, וס' יוסף אומץ דף קמ"ט ע"ב. וכמה הזהיר על זה בעל שבט מוסר פרק כ"ב. ובס' החסידים סי' תק"ל. והובא ג"כ בס' אור חדש דף ו' כתוב וז"ל, כל מי שגילה לו הקב"ה ואינו כותב ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שגילה לו, כי לא גילו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' וגו'. וכתיב יפוצו מעיינותיך חוצה. וז"ש יביא במשפט על כל נעלם וכו' עי"ש. וכ"כ עבודת הבורא בשם הרוקח, וסיומיה דקרא הנזכר כי נעים כי תשמרם בבטנך. הוא כי יכונו יחדיו על שפתיך, כי הלשון קולמוס ושליח הלב, כמ"ש הר"ם עראמ"א בס' אורים ותומים, בישעיה סי' כ"ט. ושמעתי סי' לדבר, קנה לך חבר. שהקנה דהיינו שזכה קנה וכו'. הוא חבר לאדם להקנות לו ד"ת, עד שאנו לומדים מן הקנה (לשון משנה). וכתב הלחם הפנים בקונטריס אחרון הל' ס"ת, בשם הרמ"ז לרבני קראק"א, שקולמוס גימ' ארי"אל, והוא מהאר"י ז"ל, הובא ג"כ מהמקדש מלך פ' תשא דף קצ"ב ע"ב, כי ארי"ה עם הכולל בגימ' חר"ט. והקולמוס מקנה הוא סוד קנ"א עם ד' אותיותיו. אי נמי מנוצה של כנף בגימט' קנ"א עם הכולל. ועם כי משמועה שמענו מן הפילוסוף שאמר לתלמידיו, עד שאתם כותבים בעורות תמותות ונבילות, כתבו בעורות שלכם החיות. והובא מהר"ב של"ה בהקדמתו דף י"ג. וגם הרי"א ממודו"נא בספרו לב האריה בשער א' כתב שהכתיבה איננה ראויה להקרא סיוע אל הזכרון, כי אדרבא מזקת לו, כי הנסיון מוכיח כל הבוטח על קולמוסו מחליש זכרונו, וכשהדבר כתוב ניתק מן הזכרון, וכל הבלתי יודע לכתוב חזק הזכירה מן הכותב עכ"ל. אני לא אצית ליה בהאי כללא, כי ניסיתי בעצמי שע"י הכתיבה נזכרתי רובי תורתי, וכמו זר לא נחשבו לי, ולפחות זכרתי שכתבתי על אותו ענין. ואולי יש לחלק בין כותב בעצמו למכתיב לאחרים, כי מה שטורח בעצמו נרשם יותר, ומי שאינו יודע לכתוב, ודאי שהזכירה שלו יותר חזקה, מפני שמתפעל יותר בלבו ומחשבתו, וחושב בו תמיד לחסרון כתיבתו. ובפ' אלו טריפות דף ס' איתא, א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא, זיל כתוב קניגי בליסטרי ואדוניקי באגדתיך ופירשה. וראיתי למהרש"א בפ"ק דבתרא, אדאמרי' אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. שכתב י"ל כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא בכתיבת היד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים ע"כ. וגם הר"ב אבות עולם (הרב"ך ז"ל), במשנת כל השוכח דבר א' ממשנתו וכו'. (אבות) פ"ג מש' יו"ד. כתב ותלמודו בידו, שכותב בידו בספר כל מה שמחדש בתורה, ואותיות ביד"ו הן בדי"ו, ע"ד הכתוב ואני כותב על הספר בדיו (ירמיה לו, יח). ולימדנו המשורר במזמור קי"ט. נפשי בכפי תמיד. ר"ל שאני כותב בכפי תמיד, ובזה תורתך לא שכחתי. ועוד יש לחלק חילוקים אחרים בדעת המחלק למי שיש לו דיעה, דאם אין דעת הבדלה מנין, וגם יש לחלק בין לה"ק לשאר לשונות, כמ"ש הפרד"ס בפ"א בשער האותיות, הובא ג"כ מבעל של"ה דף י"ג ע"א, וגם הלום ראיתי מ"ש החכם החסיד רב חסדאי קרישקש בס' אור ה' בהקדמה ז"ל, אתה חושד רעיוניך הזכים ובוטח בעורות הבהמות, מ"מ העלה שכאשר גברה יד היונים ותקפו הצרות, היו קצתן מתירין לעצמן לכתוב מה שהיו מקבלים, וקורין להם מגילת סתרים, עד סוף דורות התנאים שראו הדורות מתמעטים, ומיראתם פן תשכח התורה באו לכתוב וכתבו יע"ש.
והוא דבר מוסכם מכל החכמים בפרט בזמנינו, דאנן כי אצבעתא בבירא לשכחה, והיד הכותבת מועלת לזכירה, מביאה לידי עשיה מעשה בתו"י. והיה על מצחי תמיד, והאדם ידע את חו"ה. והיא העושה שלא תשכח מפי זרועי"נו, ונחת זרועי יראה, והן על כפים חקותיה. שאם תשכח היא אשכח ימיני. ובס' החסידים סי' קב"ל. והובא בס' אור חדש דף ו', כתב וז"ל, כל מי שגילה לו הקב"ה וכו' כנזכר למעלה בפרק זה.
והואיל ונפלו עלי מילי דצבורא ומילי דביתא מבית ומחוץ, הא בבתי גוואי והא בבתי בראי, האמנם באולי לא אוכל, חלותי היא לבני ה"י, או לבני בני או איזה מתלמידי, יאבה ה' שיוכלו לעיין בהם, ויהיה זרועם לבקרי"ם, לבקר בין טוב לתוה"ו. חידושי"ם לבקרי"ם רבה אמונתם, ואף הביקו"ר אשר יבוק"ר לה' יהיה לרצון, ולא יהיה בז ליום קטנות, באותם דברים שכתבתי בינקותי, ואף כי רכו דברי מזמ"ן, כי הייתי רך בשנים, ואנכי נעור ורך, אני אמרתי לא לריק יגעתי, וסמכתי בשתי ידי למ"ש המעבר יבק פ' מ"ב ז"ל, אל נא תזלזל בפירורין אלו, דאפילו בעלי חיים לעולם אין נדחין, כ"ש פירורי תורה יע"ש. ואני אומר דלא גריעי מפירורין שנפלו מסעודת קידוש החדש, דאמרינן בירושלמי פ"ב דמ"ק, ר' יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל וכו'.
והנני משביע לבני ידידי ולכל תלמידי שהכתבים שלי, כל מין שיהיו, פירושי' חידושים פסקים כללים ואגרות, יהיו נשמרים מן המזיקים ולא יאבדו, ולא יתעביד בהו קלנא חלילה, כהנהו שכתב בעל קהלת יעקב שרש ה' דף ע' בפ' ושנאתי את כל עמלי. שנמצאו רבים מהבנים שנחלו מאביהם ספרים, שהיו צולים בהם תרנגולים לאכילתם, אוי לאזנים שכך שומעות חס וחלילה לזרעא דאבוכון, לא תהא כזאת בישראל, ומלבד העתקות הנ"ל שצויתי לעשות, הן צו לצו שתעשו בהם שמירה מעלייתא, כל דאיתיה בשמירה, וכמה חשו חכמים להיכא דשכיח היזקא מן העכברים, עד שאמרו ספרי הקדש מטמאין את הידים. לפי חיבתן דלא ליתו לאנשויי, וחבל על דאבדין כמה פסקים מהגאון מהרח"ש, שצווח עליהם בעל בארות המים בהקדמתו שעיניו ראו ולא זר, דהני עכברי רשיעי לא סגי להו דאכלי אלא דגייטי. ובסוף מס' הוריות דף י"ג, אמר רב אפי' גממי גייסי. רב פפא אמר אפי' שפתא דמרא גייסי. וכן בפ' אלו מגלחין דף כ"ו, אתא בת נעמיתא בעי למיבלעא לטוטפתא דר' אבא, שדא רב הונא ידיה ואצלינהו. אמר אי בלעא אתחייבנא ב' קריעות. ובירושלמי אמרינן דשקליה לתפילוהי דר' הונא, וצדה ר' אבא וחנקה. ובמס' ב"ב פ' גט פשוט, פליגי רבנן אם כותבין שובר או אם אין כותבין, משום שנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ועיין ב"י ח"מ סי' נ"ד. ובפ"ג דסוכה דף ל"ו, אתרוג שנקבוה עכברים. א"ר אין זה הדר וכו'. ולכן, אין לכן אלא לשון שבועה, למיעבד בהו נטירותא יתירתא, ושומר תורה אשרהו, כי זה חלקי מכל עמלי. ומובטח אני שתמצאו בהם תועלת הרבה ותרבה הדעת. וכי תאמרו מה נאכל, תבן אתה מכניס, מה לתבן את הבר. דעו כי אין תבן בלא בר. ויהי פיסת ב"ר באר"ש, ובין העמרים תלקטו הא דנפיק בב"ר. וימת תבנ"י וימלוך עמר"י. דהן לצדק ימלוך על דברתי. אם ישמרו בני את בריתי. משיט"ה שה"ן בה דגן. והיתה נפשם כגן. והשתא קא אתינא אנא נפשאי כתבית יהבית ידא לסבא (גמרא דגיטין) בחידוש"ין דבי לוי. (פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נב, א)). ואחותי באזניכם עד שלא תכלה הליחה, וככחי עתה ולא עזבני כחי, בעבור תהיה יראתו על פניכם. ויחי לבבכם לעד, ולא נכחד עצמ"י ממני, זאת הפעם עצ"ם, גרמ"א בעלמא, ועד דמגרריתו גרמי, אתו ואכלו בשרא שמינא, בשרא אגומר"י, אך עצמי עצמות קראתי בחיי, אשר תקראו אותם. אשר תקראו אתם. סימניה ריחא דבשרא, הלא כתב הזוהר שלח דף ק"ע ע"א ז"ל, חשיבו דגופא גרמין הוו ע"כ. וכתב בן סירא הובא בתיקונים תיקון ס"ה, גרמא דנפיל בחולקך טב או ביש גרריה ע"כ. כן ראשית חכמה יראת ה'. ואידך פירושא הוא, זילו גמורו, ותהי לכם חזות הכל שני חזיונות, אחד של אליה"ו, וגם שלשים וגם רבעים, יחדיו יהיו תמים, ועוד חזון לימים. בס"ד.