הרי מוכח שהיוצא מן הפה אפי' שלא מדעת קללה תחשב לו, ומעשים כמה וכמה יש בגמרא, דאמרינן הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט, כמו ביהודה בריה דר' חייא בפ"ח ד(כתובות סב, ב), דא"ר ינאי כפו מטתו, שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו. ורב אדא בר אהבה בפ"ח ד(נזיר נז, ב), דא"ל לרב הונא תקברינון חובה לבניה, וכלהו שני דרב אדא בר אהבה לא אתקיים ליה זרעא לרב הונא, ופנחס אחוה דמר שמואל בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן יח, א), ואחריני טובא, ויהוא צדיקא רבה הוה ונכשל בע"ז, ואמרינן בפ' חלק (סנהדרין קב, א), מאי גרמא ליה, אמר אביי ברית כרותה לשפתים, שאמר אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה. והעין רואה שלא אמר ברית כרותה ללשון כלשון ס' יצירה בפ"ו, ברית הלשון. וקאמר ברית כרותה לשפתים, כי רבותא קאמר שאפי' לשפתים שהם מבחוץ, אפי' מה שנאמר מן השפה ולחוץ, כמו יהוא שהיה לבו לשמים ולא עשה אלא לפנים, ודיבורו היה לש"ש ולצורך גבוה, מהשפה ולחוץ אעפ"כ עשה רושם. ונכון הדבר מעם איש האלקים האר"י ז"ל שכתב מהרח"ו בשמו בהקדמת ס' עץ החיים, בדרוש האזינו, ותשמע הארץ אמרי פי, שאמר פי ולא ייחסו אליו, כי מן השפה ולחוץ הוא מפיו לבד ולא מלבו היו יוצאים הדברים, ותשמע הארץ כמו עם הארץ יע"ש. ובאו וראו חומר הקללות כי הזהר"ה שמענו במס' מגילה, לקרות קללות שבת"כ קודם עצרת, שהוא ר"ה לפירות האילן. ולא די לנו בזה דבעינן הפסק פרשה בנתים, דלעולם אנו קורים במדבר לפני עצרת, וכן פ' נצבים לפני ר"ה כדי להפסיק בפרשה, וכשיש ב' שבתות בין ר"ה לסוכות בלא י"ט, מחלקים וילך מאתם נצבים, אעפ"י שהיא פרשה קטנה, ומחברין מטות ומסעי שגדולות יותר, כמ"ש ר"י בעל התוספות בפ' הספינה דף פ"ח ע"ב, ד"ה וקללם. וגם הרב באר שבע בתשובה סי' נ"ט, נשאל ההערה עצמה שהעיר הגאון רבינו נסים והתוס' הנז', למה מחלקים וילך מאתם נצבים שהיא פ' קטנה ומחברים מטות ומסעי, ומכולם משמע לי דלית להו מ"ש הרמ"ז בפי' הזוהר ויקהל דף ר"ו ע"ב בישוב לשון הזוהר, דמני הפרשיות חמשין ותלת ואינון ד"ן. ומתרץ דנצבים וילך קרואים פרשה אחת, והראיה שכשהם נפרדים נקראים חצי נצבים, ואי איתא לדעת הני רבוותא עד דאמרי אע"פ שהיא פרשה קטנה דעדיפא, הו"ל למימר דאעפ"י דחשיבי כפרשה אחת, נחלקת ובאה לחצאין להפסיק כל חד כדאית ליה דהוי רבותא טפי, אלא ש"מ דניחא יותר תירוצא כדתריץ מהר"ש אבוהב שמביא הרמ"ז שם, והזוהר מיירי בפרשיות של שבתות ופ' וזאת הברכה היא בפני עצמה עי"ש. ומ"מ כפי תירוץ הרמ"ז נפקא לן שכל כך אצטריך הרחקת הקללו' לשתא חדתא, שמחלקים פרשה הנחשבת כאחת לשתים, ועוד יגדל נא כח חומר הקללות הרחק מאד מאדם.
וכמה זהירי רבנן לתלות קללת ישראל בשונאיהם. ובגמרא ד(שבועות לו, א), יתיב רב כהנא בי רב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתני, א"ל כנה. ופירש"י הפוך דבריך כנגד אחרים, אמור יכהו וכן יכם שלא תקללני עכ"ל. ולא היתה בזה קדשה שום מחשבה רעה, כי יושב ושונה המשנה כצורתה דרך לימודו וקורא פרק כצורתו, ואעפ"כ א"ל כנה, וכן פירש"י קובלנא בפ' חלק, לחד לישנא נגד מתרגמינן קובלנא, כאדם שאומר לחבירו לא כנגדך אני אומר עכ"ל. ולע"ד () לדבר מ"ש ערום ראה רעה ונסתר. ר"ל שאומר לשון נסתר ואינו אומר לשון נמצא ומדבר בעדו, אבל פתיים שלא דקדקו נענשו. וכל כך הקפידו רבנן בזה שאיזה מהם היה נזהר קודם לימודו מס' מועד קטן ומס' יבמות וכיוצא, שיש בהם דברים רעים, להתענות קודם להגן על הפורעניות שיש בהם שלא יהיו ממשמשים ובאים עליהם בביטוי שפתותיהם דרך לימודם, כמו שהעיד בעל יוסף אומץ, ואם בעלמא מהרד"ך פליג אמהררי"ט במה שפסק דבמקום שהלשון סותר הכוונה אין לנו לילך אחר הכוונה, הכא כל אפייא שוין, עיין בשו"ת עבודת הגרשוני ס"ס ב', ועוד לנו מוכיח מעשה דכלתו דנקדימון בן גוריון בכתובות פ' אעפ"י דף ס"ה, שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מע"ש לע"ש, ואמרה להם כך תפסקו לבנותיכם, ולא ענו אחריה אמן מפני שהיתה שומרת יבם, וגבי בתו בפ' מציאת האשה דף ס"ו ע"ב, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, ואמרה להם כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן, התם מוקמי לה התוס' שהיה בעלה חי, ובעלה הטיל על החכמים שיפסקו לה. ורש"י שכתב שמת בעלה דלא כתוס', מתרצינן אליביה שענו אמן משום דקופה של בשמים שייך פסיקא גם באשה שתחת בעלה, ככתוב בספר מגיני שלמה.
ראו איפה כמה עונשם של המקללים, זה דרכם כסל למו עם כי בפיהם לא ירצו, שמוציאים בפיהם דברי' מרים לשכך כעסם, יותר טוב היה להם שיוצק זהב רותח בפיהם, וזממא או עפרא בפומייהו ולא ידברו עתק, שגם שופכים כעסם בקללתם וזורקים קללתם בכעסם, וחמיר יותר מזורק כלי בחמתו, שזה שובר את הכלים ואלו שוברים את כל הגוף באנחה שוברת, ופיהם שולחים ברעה. מחל"ה ונוע"ה. ולא עוד אלא שהקללה חוזרת לבעליה ממה נפשך, שאם היא קללת חנם, כתיב (משלי כו, ב) כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לו תבוא. כתיב לא באל"ף וקרינן לו בוא"ו, שלא תבוא למקולל ולו תבוא בוא"ו, שחוזרת למטעה למקלל, על דרך מתניתין דסוף פ"ג דזבים, הטהור מכה את הטמא טהור. הטמא מכה את הטהור טמא. שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל, לפי שדרך המכה את חבירו, אם חבירו נמשך המכה נופל, וכאן חבירו נמשך בהיותה קללת חנם, והמקלל נופל ונהפכו לו אבני קלע וגולל אבן אליו תשוב, כן הדורכים חצם לדבר מר (על דרך שכתב התי"ט במשנה, ד' אבות נזיקין מיבעי להו, אלא שהמזיק הוא הניזק, וכמו אויב ומתנקם, שכתב בעל אמונת חכמים בפט"ו בשם הרמ"ז שהיל"ל ונוקם, אלא שבהיותו נוקם הוא עצמו מתנקם, והמוסר נקרא מסור, והטעם כתבו בשם האר"י ז"ל, לפי שכאשר בא למסור גופו מסור, וע"ד האמור נ"ל שהרמב"ם והרע"ב בפ"ח דפרה פירשו, מים המוכים המזיקים, כגון שהם מלוחים, דלפי שהם מזיקים הם ניזוקין ומוכים שפסולים למי חטאת, והתי"ט כתב שם שבנסחת א"י מוזקים יע"ש). ומצינו בשמואל ב' י"ו כדוב שכול בשדה וכו'. ופי' רלב"ג לרוב טרפו קראו שכול כמו משכל, וגם רש"י בהושע י"ג ואפגשם כדוב שכול. כמו שוכל ע"ד חנון ורחום, אבל רד"ק שם פירשו פעול, לפי הטורח שעושה בגוריו כמ"ש ג"כ הטבעיים. והיינו דאמרינן בפ' אלו הגולין דף י"א, באמותיהן של כהנים וכו' כדי שיתפללו וכו' טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי, והכתיב כצפור לנוד וגו' כן קללת חנם לא תבא. ומוכרחין אנו לפרש כן, שיאמר הגם שהקרי 'לא' תבוא בלמ"ד וא"ו, מ"מ הכתוב בלמ"ד אל"ף, והא כיצד לא תבוא אל המקולל, כדכתיב ולו תבוא כדקרי למקלל, וז"ש והכתיב וכו'. דמקשי ממה שכתוב ומשני דההיא לאו קללת חנם, שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, והגם דבחידושי על מס' מכות כתבתי דלא תבוא באל"ף נכתב על איש דעלמא, ולו תבוא בוא"ו נאמר על קללת חכם וצדיק, דתבוא כדאמרי' שם קללת חכם אפי' על חנם היא באה. וכן משמע לי פירושא דקרא בזוהר פ' וישלח דף קע"ה ע"א, ודקדקתי לשון כצפור לנוד, שלא אמר כצפור לעוף כמו בדרור, וגם הכפל שבחדא סגי, ואמרתי שצפור לנוד הוא על קללת חכם, שיש בה נדנוד קללה אפי' על חנם ועושה רושם, ולו תבוא בלמ"ד וא"ו, ומדמה לצפור טהורה, וכדרור לעוף על קללת עם הארץ, חנם שאינה עושה רושם, ולא תבוא בלמ"ד אל"ף, על דרך משחז"ל ימינו כצל עובר, לא כצלו של כותל ולא כצלו של אילן, אלא כצל עוף הפורח באויר שאינה עושה רושם, והואיל שהקרי קדים שהוא העיקר, ומיירי ג"כ בת"ח, לכך פתח כצפור לנוד על הקרי בלמ"ד וא"ו, עין מנחת שי באיוב מ"א בפ' לא אחרים בדיו. מ"מ הא והא איתא, וד"ת כפטיש יפוצץ סלע, וכבר מילתא אמורה ומקללך אאור, כדאמר ר"י ב"ר יוסי לההוא גוי דקלליה בירושלמי דברכות, הובא בתוס' פ' אלו טריפות, ובב"ר פ' תולדות, וגם בפ"ו דסנהדרין אמרו תהא לוטא ולא תהא מלטטא. פירש"י נוח לך להיות מן המקוללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל ע"כ. והתוס' בפ"ב דקמא דף כ"ג כתבו, דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק, והובא ג"כ מתי"ט פ"ג משנה ה'. ואם באולי אינה קללת חנם, ונופל לפניו מקול הקריאה, אעפ"כ אינה חוזרת ריקם למקלל ועושה רושם למקלל ולמקולל, כמות זה כן מות זה, שניהם חולשי"ם, ולא עוד אלא שנפרעים מן המקלל תחילה, ואיתא נמי כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ומהאי טעמא פירשו התוס' ההיא דפ' לא יחפור, כי נח נפשיה דרב אדא בר אהבה, רב יוסף אמר אנא ענישתיה דאנא לטיתיה, רב דימי אמר אנא ענישתיה וכו'. רנב"י אמר אנא ענישתיה וכו'. שכולם היו מצטערים ומתייראים דילמא ח"ו נענש על ידם, וכן בפ"ק ד(בבא מציעא כ, ב), כשפקע ארזא דבי רב, מר אמר משום ליתא דידי, ומר אמר משום ליתא דידי, יש לפרש כן. וכן פירשו מ"ש דוד, יפלו ממועצותיהם. שלא תקום עצתם, אמנם בענין העונש ברוב פשעיהם הדיחמו ותדינם על כי מרו בך ולא בי. וידחו על פשעיהם ולא בשבילי, שהם ידחו ולא אני ממחיצתו של הקב"ה בשביל ענשם, עיין כלי יקר שמואל א' כ"ה. בסוף פסוק וישמע דוד כי מת נבל. דף רמ"ו ריש ע"ב, ובכל זאת לא יצא נקי מפשע, כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה, א) שא"ל הקב"ה עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב, על ידך נטרד דואג, על ידך נהרג שאול וג' בניו וכו'. וליישב פירוש הפ' הנ"ל, אפשר שבשביל המודעא שלו היה העון טמון, כלישנא דר"י אמר רב הנזכר. ונמצא אם קדירה יתיב על אבנא ווי לקדירה, ואם אבנא יתיב על קדירה ווי לקדירה, כמשל שמשלו חכמים דעכ"פ הקדרה משתברת, ותכלית הדברים גם ענוש לצדיק לא טוב, וכל חד לימא תיתי לי דלא ענשא, כי לעולם יש לקלל החטא ולא החוטא, כדבר ברוריה בפ"ק דברכות, מי כתיב יתמו חוטאים, חטאים כתיב. וכן מצינו ביעקב אע"ה שאחז"ל ארור אפם כי עז, אפי' בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם. ונ"ל שקילל אפם, כי בתורת כהנים אמרינן בפ' וזכרתי את בריתי יעקב, דביעקב לא נאמר אף לפי שמטתו שלימה. וברוך טעמו ונמוקו של הרמב"ם ז"ל שדקדק במתניתין דיומא, דגבי צדיק כתיב זכר צדיק לברכה, וברשע שם רשעים ירקב, ופירש שהשם של רשעים ירקב, שיעשו צדיקים ושם רשעתם ימחה. ובזוהר פ' וישב דף קצ"ב ע"א, גבי שר האופים שאמר אף אני בחלומי, איתא כיון דפתח פומיה באף מיד דחיל יוסף, וארורין אינון רשיעיא דכל עובדיהון כולהון לביש, וכל אינון מילין דאינון אמרין כולהון לביש ע"כ. וגם בב"ר פי"ט. ארבעה פתחו באף ונאבדו באף וכו'. יעויין בזה בס' ערוגת הבושם פכ"ח. והסימן קנא"ה חמת גבר ק"רח נ"חש א"ופה ה"מן. והנה בב"ר פ' תולדות פ' ס"ו איתא, ששה דברים משמשים את האדם, שלשה ברשותו ושלשה שלא ברשותו וכו'. הפה והיד והרגל ברשותו, אין בעי הוא לעי באורייתא, אין בעי לישנא בישא, אין בעי מחרף ומגדף וכו'. וכן איתא בזוהר פ' מקץ דף קצ"ה.
ואתם בני ידידי, הוו זהירין ברשות, במה שהוא ברשותיכם, שלבסוף תמלכו ותהיו ממלכת בכל רמ"ח איברים, כמ"ש באברהם אע"ה בפ"ב דנדרים, ולמדו לשוניכם לומר אמרות טהורות, ותשמרו מפתיחת פה לרעה ומלשון ארירות. וראו בזוהר פ' אמור בפ' איש איש כי יקלל אלקיו. דאסור לאנהגא קלנא אפי' באינון דאתחזון חבלי ארעא. ומסורת זה בידי מהרבנית הצדקת והמשכלת מרת אמי תנצב"ה, בשעת הרוגז להרגיז יצה"ט על יצה"ר, ולהפך מדה"ד למדת רחמים, כמו ששנו רבותינו מתוך כעס רצון, מתוך רוגז רחמים (במדרש ש"ט ילקוט עקב). ורש"י בפ"א דמכות דף ה' כתב, אראה בנחמה, הפכו לברכה ע"כ. כך אמרה לי אם, וכך היתה עושה ונוהגת בשעת כעסה, רגע זוכרת את הרחמים ובשעת חימום חציה שנוני"ם, לא פסק מעל שלחנה לא צנו"ן ולא חזרת, מאי חזרת חסא בחמלת ה', ורחימותא וקשתה בידה תחליף בתהפוכות טוב הקללה לברכה, וחמת נחש היה למטה בכפה, מטה כלפי חסד, ומה הלשון אומרת, לא תאונה אליך רעה, אל תצר רעה אל יכך אלקים ויברכך וייטיב לך, וכיוצא בדברים אלו שמשיבין דעתו של אדם, ונעימות בימינה נצח, ואתם לא תטושו תורת אמי, היא אמכם ג"כ ותחפצו בברכה כי כל המברך מתברך, וההפך בהפך ח"ו. ולזה הורונו חז"ל במ"ש טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, לפי שהמבורך הוא בשביל שמברך, וכתב הרמ"ז בזוהר במדבר דף קי"ז ע"ב, הטעם כי אין אדם נותן מה שאין לו, ואם הוא משפיע ברכה על חבירו, מוכרח הוא שהוא יבורך בראשונה, וכאז"ל ואני אברכם. וכן אמרו בפרק ואלו נאמרים, כל כהן המברך מתברך, וכל שאינו מברך אינו מתברך. פי' אינו מתברך כלל, אפי' בברכת כהנים הכוללת לכל המון ישראל, לא יהיה לו חלק בה ע"כ. וכן ראינו באליהו שאמר לאלישע, אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן וגו'. שדוקא אם רואה בעלייתו למעלה מדרגה יותר גדולה, יהי לו פי שנים, ואם לא לא, שאין אדם נותן מה שאין לו כנזכר, וכה תברכו והייתם ברכה.