ואל ירך לבבכם מזנבות האודים העשונים וקול עלה נדף. שכן אמרי' ב(קידושין כד, ב). דשאני אדם מבהמה, דאי מבעית בקלא, כיון דבר דעת הוא איהו מבעית אנפשיה. ולמדו היטב, רצוני לומר לחשוב מחשבת טובה, כי תאות צדיקים אך טוב כתיב (משלי יא, כג), ולא כאותם שמתייראים מכל נדנוד דבר רע. ציפורא רבה חזו ואסיקו שמיה גמלא, וקרני חגבים דומים להם כקרני ראמים, אילים המנגחים יוד קרת ומתנבאים רעה לעצמם, וכהדין סבא דמדרש קהלת בפ' (קהלת יב, ד) וסגרו דלתים וגו' ויקום לקול הצפור. ז"ל הדין סבא כד שמע צפרין מצוציין, אמר לסטין אתו לקפחא יתיה ע"כ. כי יסורין קא בעו הנהו גברי, כדאמר ר"י בר' יוסי לההוא תלמידא דהוה מפחד תמיד, ואשרי אדם מפחד תמיד בדברי תורה כתיב, הלל הזקן כשהי' שומע קול צוחה בעיר היה מטה לבבו הטיה לטובה ודורש טוב ודובר שלום לכל זרעו, באמרו מובטח אני שאין זה בבני ביתי, כי משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה', מרישיה לסיפיה מדריש ומספיה לרישיה כדאי' ב(ברכות ס, א). וזכורני מאז בימי ילדותי ששמעתי מפי חכם לבב מליצה זו, דרך בעלי מרה שחורה לדמות ולפחד ממה שלא היה ולא נברא, והירא את ה' ומפני שמו ניחת ישחק לפחד ולא יפחד, והלא חכמה תקרא התורה לדורש טובה לעצמו, כי דורש רעה תבואנו (משלי יא, כז). ותדע שכן, לא נמנע הכתוב מלקרוא חכמות לנכריות המבשרות צבא רב לאם סיסרא, כדכתיב חכמות שרותיה תעננה וגו' (שופטים ה, כט). הלא ימצאו יחלקו שלל וגו' (שופטים ה, ל). שעם כי לא תרגשנה בוטחות האמת, מ"מ שמו בוטחות חכמה, ודרך חכמה הורתנו הנבואה, שחכמה היא לחשוב מחשבת טובה לעצמו. ואשנה כאן מה ששניתי וחידשתי בכורסייא דאליהו שלי בדרוש פ' שלח, שדקדקתי מ"ש אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, דמאן מוכח ההבטחה זו לומר שאל יראו את עם הארץ, וגם צריך ביאור לשון רש"י שכתב שם נאכלם כלחם ע"כ. ובאתי אל תכלית הכוונה בהבנת לשון אחר של רש"י בפסוק ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ז"ל, שמענו שהיו אומרים זה לזה נמלים יש בן הכרמים. וכבר דשו ביה רבים, נמלים מאן דכר שמייהו. ובגמ' פ"ז דסוטה אמרו, שמעו דקא אמרי, קא חזינא אינשי דדמו לקמצי באילני. ופירש"י והעירוך חגבים. והנה הרא"ם כתב ששבוש נפל בספרים, וגם לגרוס חנמלים אינו מתיישב ואינו ענין כלל שהוא לשון ברד, עיין שרשים שרש חנמל, ומ"מ לשבש הספר אינו מחוור, ואני בעניותי באתי בביאורו על נכון, דודאי היו אומרים זה לזה חגבים יש בכרמים, אלא שרש"י בא ופירש על איזה מכוון שהבינו הם מלת חגבים כאמרם נמלים. וזה בהקדים מ"ש רש"י ע"פ הספרי בפ' אלה הדברים בפ' ונשלחה אנשים לפנינו וגו'. וישיבו אותנו דבר ז"ל, באיזה לשון הם מדברים עכ"ד. ונ"ל ביאורו שישמעו ויגידו מה הם מדברים, וכן בפ' שלח וילכו ויבאו וגו'. וישיבו אותם דבר. ולבי אומר לי שביאורו ע"ד מ"ש בגדעון, ואם ירא אתה לרדת רד אתה ומורה נערך אל המחנה, ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך. וממנו למד יונתן משמואל א' י"א. הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלינו אליהם אם כה יאמרו וגו' ואם כה יאמרו עלו ועלינו כי נתנם ה' בידינו. והנה כי כן מ"ש והיינו בעיניהם ודאי ר"ל שהיו אומרים חגבים יש וכו'. והיה סימן טוב לישראל, וסי' רע להם, כי החגב אוכל ומכלה הזרעים והפירות, כמ"ש ויתר הגזם אכל הארבה. ובטור וש"ע א"ח סי' תקע"ו איתא שעל החגב צועקים עליו, ונמצא שלשונם שהיו אומרים היתה בשורה טובה לישראל, שיהיו ישראל מכלים ואוכלים אותם בכל פה, וכ"כ בד"ה ב' ז'. והן אצוה על חגב לאכול את הארץ. והם הפכו את השיטה ודרשו רעה לעצמם, שמה שהיו אומרים חגבים יש בכרמים, לא היה על כוונה זו שיהיו ישראל מכלים ואוכלים אותם על צד איכותם, כי אם על צד כמותם שהיו קטני הכמות בלא חשיבי, ושהיה סימן רע לישראל, ולזה נחית רש"י לומר שישראל רצו לפתור לרעה לשון חגבים, שאמרו על כמותם שהיו קטני הערך, והוי כאלו אומרים נמלים יש בכרמים, קטנים בתכלית הקטנות, ונ"ל דכך היא דעתו, כההיא דסוטה הנ"ל שאמרו אינשי דדמו לקמצי עכ"ל. פי' קמצי נמלי. כמו גבי עוג בפ' הרואה, אייתי הקב"ה עלי' קומצי. שפירש רש"י שם קומצי נמלים, ותלמודא גופיה נחית לזה ע"ד פירוש רש"י כפי מה שפירשתי. והגם שרש"י פירש בסוטה חגבים, התם פירש מ"ש האומות בפיהם, שאמרו חגבים, וכאן פי' על משמעות דסליק אדעתייהו דמרגלים לפורענות ישראל במקום שהיה להם לדרוש לטובה, וכל זה נ"ל פירוש נכון. ועם כי אשכחן משמעות חגבים לרמוז קטנותם, שכן כתיב בישעי' מ', ויושביה כחגבים. מ"מ הי' להם לחשוב מחשבת טובה ולא לפורענות, כמשפט חולם חלום, ובכל הנהו דפ' הרואה דף נ"ו ע"ב, אריב"ל הרואה נהר בחלום, ישכים ויאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום. קודם שיקדמנו פסוק אחר כי יבוא כנהר צר. וכן הרואה צפור קדירה ענבים שופר, דמייתו התם דאמרי' שישכים ויאמר פסוק לטובה קודם שיקדמנו פסוק דכוותיה לרעה. וביותר שהי' להם לדרוש הלשון לטובתם, מאחר שמשה נתן להם לסימן טוב הלשון שישמעו מדברים זה לזה, ושגם כן אמרו חגבים יש בכרמים. שהוא מין טהור, והם אמרו שכמו ששמעו שהיה הם אומרים, כך היו הם עצמם (אומרים) בעיניהם, וחשבו על עצמם רעה על קטנות מהותם וכמותם, איידי דזוטר טובא, וגם לא דקדקו על לשון נקייה של מין טהור שנזרקה בפיהם. והיינו ודאי דנחית רש"י לומר שמה ששמעו חגבים, חשבו על הקטנות, כמו נמלים וכל מידי דזוטר אפי' דבר טמא, ולא על משמעות שיהיה סימן טוב לישראל. ועפ"י פירושי זה ברור ונכון יומתקו דברי יהושע וכלב הנ"ל, ודברי רש"י שם שאמרו אל תיראו את עם הארץ. ממה ששמעתם חגבים יש בכרמים, שאין הדבר כמו שחשבתם על צד קטנותם, אלא על איכותם שמכלים ואוכלים, והיה סימן טוב לנו, כי לחמנו הם שנאכלם כלחם ובשורה טובה נתבשרה להם.
וראיתי אני את הענין שכל אשר ישב עליו יתמ"ה תמיהה גדולה שהמוציא דבה הוא כסיל, ואלישע אמר גם אני ידעתי החשו, כי השתיק"ה כדת ה"ן אונס, ולענין הטובה אינו כן, וגם זה לטובה דקייל"ן בשבת פ"ט, מדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורענות, דאילו במדת הפורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת וגו'. ואילו במדה טובה והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו, וגם קייל"ן דאקדומי פורענותא לא מקדמינן, ועם כל זה הנסיון מוכיח שהשמועות רעות יש להן רגלים ממהרות לרוץ לרעה, ואלה כעב תעופינה, לשמע אזן יותר ויותר מהשמועות טובות כמ"ש חכמים, איחר שלוחך קוה לטוב. ותדע שהרי בפ"ג דמ"ק במעשה דפנחס אחוה דמר שמואל ילפינן, ברית כרותה לשפתים, ממה שנא' באברהם שבו לכם עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ואסתייעא מילתא והדרו תרווייהו, וקשה דמה ראיה מדה טובה למדת פורענות, הלא מדה טובה מרובה, אלא ודאי היינו טעמא כדאמינא, שברית כרותה לשפתים במדה רעה יותר ממדה טובה, כי אוררי יום נקראים אלה כדלקמן פ' ל"א. שמזומנים ומוכנים יותר לשמוע ולהשמיע בשורות רעות ומלות של פורענות, ותבא ח"ו מאירה במהירות, ל' נופל על לשון, והוא הדבר דבמדת פורענות כתיב וישמע עלי את קול הצעקה וגו' והאיש מהר ויבא ויגד לעלי. ואמרי' במדרש וירץ איש בנימין מהמערכה ויבא שילה ביום ההוא איש בנימין, זה שאול. ר' לוי בר סימון ורבנן, ר' לוי אמר ס' מילין הלך שאול באותו יום וכו'. ורבנן אמרי ק"פ מילין וכו'. ונראה דלדבר הזה כיוון דוד בקינה שקונן עליו, מנשרים קלו מאריות גברו, שתפס וחטף הלוחות מיד גלית כדאיתא במדרש. ומנא הא מילתא דאמרי אינשי שהשמועות רעות רצות ונעות, ממ"ש בשמואל ב' י"ג. ויהי המה בדרך והשמועה באה אל דוד לאמר הכה אבשלום את כל בני המלך. וכתב הכלי יקר שם דף ש"א ע"ד שהיתה ביאת השמועה כ"כ במהירות, שויהי המה שמו לדרך פעמיהם והשמועה כבר באה עי"ש. והטעם נראה משום ועוף השמים יוליך את הקול, וכתיב ובני רשף יגביהו עוף, יגביהו דייקא ועוף כפשוטו, שלא יופשט מלשון עפיפות, ואין רשף אלא מזיקין, שנא' ולחומי רשף וקטב מרירי. שאלה נקראים אלה לפי שהם מזומנים, כמ"ש על אלה אלקיך ישראל, ונקראים חצונים מלשון ודבר המלך נחוץ, כמ"ש לקמן בפ' ל"א בשם רש"י. וכל מגמתם רעה ירוצו ולא יגעו, והיינו דאמרי' ביונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף, שפירושו לע"ד על אלו הדינין הכוחות והקליפות. וע"ד מ"ש הזוהר פ' ויחי דף רי"ג ע"א, בהנהו צפרי דשרו בטרטישא והוו צווחין להון ולא מתפרשן, ועבר חד גברא שהוא אליהו ז"ל, אמר לא קיים דא הא דכתיב וירד העיט וגו' וישב אותם אברם עי"ש. הוי כמו שכתבתי כי עוף השמים יוליך את הקול, קולו כנחש ילך ותהי מרוצתו רעה. וזכר לדבר מ"ד בב"ר פ' י"ו. אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, א"ל הלואי נשמיע קולנו ונראה וכו'. ובפ"ק דמגילה אמרי', אמר רבינא ש"מ האי מאן דמבעית אע"ג דאיהו לא חזי מידי מזליה חזי, מאי תקנתיה, ליקרי ק"ש, ואי קאי במקום הטנופת, לינשוף מדוכתיה ד' אמות, ואי קאי בדוכתא מנוולא, לימא עיזא דבי טבחא שמינא מנאי ע"כ. ועוד טעמא דמסתבר במ"ש הזוהר פ' שמיני, חמרא לא שתיק לעלמין, ושמן בחשאי הוא תדיר, מה בין האי להאי, אלא שמן דאיהו בחשאי תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר ולא אשתמע והוא בחשאי ועל דא הוא מימינא, ויין דאיהו לארמא קלא לא שתיק לעלמין אתי מסטרא דאמא, וירתין ליואי לסטר שמאלא וקיימי לארמא קלא וקיימי בדינא וכו' ע"כ. דזהו יסוד מובן אצלי מ"ד בפ' הרואה (ברכות) דף ס"א, א"ר יצה"ר דומה לזבוב וכו', שנא' זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ופירש"י לחד לישנא כשהשמן מבאיש מסריח ונותן קול כשהוא מביע, כמו יביע אומר, כך שמעתי עכ"ל. שבמקום שהשמן לא אישתמע ואיהו בחשאי, כשמסריח נותן קול, ולאידך לישנא מביע לשון אבעבועות שמעלה רתיחה, הוי בכל משקין, אבל חידושא הוא בשמן. ונ"ל דזהו נכנס יין יצא סוד, מה שהוא בחשאי דחמרא לא שתיק, וכן בזהר פ' קרח דף קע"ז ע"ב איתא, מלה בחשאי לא אית לגבייהו אלא לכהני, ועל דא מלה דלהון ועובדא דילהון ברזא, וליואי לארמא קלא, בגין כך כהני בחשאי וברזא, ואסיר לון חמרא, דחמרא לארמא קלא, בגין כך אתמסרו בדינא, דהא דינא באתגלייא איהו ולפרסמא מלה וכו'. וכתב הרמ"ז והמקדש מלך שם, דהפנימיות שהוא מכוסה נקרא שמן משח רבו, שאינו משמיע קול, וחצוניות נקרא מ"קולות מ"ים ר"בים. ר"ת גימט' פ"ר גבורות וס"ת ת"פ, ה"פ הוי"ה בנקודות אלקי"ם, והקול שה"ס הדין בוקע האוירים וכו' עי"ש. הרי דחמרא דהיינו הדין, לא שתיק וקיימא לארמא קלא, ובוקע האוירים והוא בחצוניות, ולכן קול מגיד מד"ן מדינא קא אתי, חצציו יתהלכו דדינא באתגלייא. וז"ש בישעיה כ"ד. צוחה על היין בחוצות. ועוד ידוע שהדינין באתגלייא בסוד טובה תוכחת מגולה, ולכן נקראים נהורין בזוהר פ' ויצא סוף דף קנ"ב, שמאירים יותר מהחסדים, כמ"ש הרמ"ז והמקדש מלך שם. ובס' טייעא אליהו שלי פי' על הע"י, ביארתי על נכון בכל זה מ"ד בפ"ג דתענית דף כ"ג, א"ל ר' זירא לרב ספרא, ת"ח מה בין תקיפי ארעא דישראל לחסידי דבבל, ומייתי מעשה דרב הונא ורב חסדא חסידי דבבל, דכי הוה צריך עלמא למטרא, א"ל חד לחבריה ליכנוף לגבי הדדי וכו'. ופירש"י אלמא בפרהסיא היו עושים ולא בצנעא עכ"ל. ותקיפי ארעא דישראל, כגון ר' יונה וכו' קאי בדוכתא צניעא וכו'. דיש לדקדק לשון תקיפי וחסידי, דמשמע דרבותא קאמר להגדיל ההפלגה, מדלא קאמר מה בין חסידי א"י לחסידי בבל, דומיא דמ"ד בפ"ב דע"ז, ת"ח מה בין גנבי דבבל ללסטים דא"י. ופירש"י אעפ"י שסתם לסטים פרוצים מגנבים, להודיעך שבחה של א"י ע"כ. ואיכו השתא א"כ מאי רבותא יתירה הכא, ומה דבר והופכו בתקיפי וחסידי. ועוד יש לדקדק בפירש"י הנ"ל, שאחר שאמר דר' הונא ור' חסדא שבפרהסיא היו עושין, הוסיף עוד ביתור לשון שסיים וחזר ואמר ולא בצנעא. אך לאור יקום, פירושו כמ"ש לעיל פי"ג גבי אסתר, תוקף משמע דין, ותקיפי ר"ל אנשים דמדן קא אתו, מסטרא דתוקפא דדינא ואורייתא מרתחא להו, כלישנא דרב יהודה לרב יצחק באמיה אשת נעוריו, מתקיף תקפיא ועבור מעברא במילי, וכלישנא דזוהר וישב דף קפ"ד ע"א, בשמעון ולוי דאינון מסטרא דדינא קשיא תקיפא. ובפ' מקץ דף ר"א ע"א, דינא קשיא תקיף וכו'. ובכמה דוכתי אחריני אין מספר, ולאידך גיסא חסידי מסטרא דחסד אנשי חסד וריצוי. וא"כ כפי הנימוס המוקדם, שהדינין באתגלייא וחסדים באתכסייא, חמרא לא שתיק ושמן בחשאי, יהיה יותר מוטבע הפרסום ואוושא דמילתא לתקיפי דא"י, והצנע לכת המו"ן מוצנע לחסידי בבל דמשחא בחשאי, ואעפי"כ נהפכה השיטה, ואך יצוא יצא מהמורגל, דחסידי בבל עושים בפרהסיא, ולא כנימוס המוטבע בחסידים שהוא הצנעא. וזהו שסיים רש"י ולא בצנעא, כלומר שהוא חוץ מהיקש הטבעי ומהמורגל, ותקיפי דא"י שהפרסום שייך יותר בהם במעשיהם, אדרבא במקום גבורתם שם ענותנותם, שמצניעים מעשיהם, והיינו רבותייהו בא"י וריבותייהו ועוצם ההפלגה שיש בין אלו לאלו, כי נפלגה הארץ. ובכורסיא דאליהו שלי בפ' ואתחנן, דרוש על הקולנים ביארתי פסוקי חנה עם עלי, ומתוכם מ"ש הסירי את יינך מעליך, ותען חנה ותאמר לא אדוני. דאמר עולא כך א"ל לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקדש שורה עליך. דקשה מה אדנות שייך בדבר זה, ואמרתי שעלי נתרעם על חנה שראה שמדברת על לבה וקולה לא ישמע, שהיא סטרא דמחשבה, וימינא דכהן ולא דלוי, וחשבה לשכורה ששפתה כמעשה שפ"ת כו"ס (מלכים א' ז'. ד"ה ב' ד'). וא"ל הסירי את יינך. שהיא הפך ממה שחשב, דכפי דבריו היין הוא בחשאי, ואחלף ליה שמן ביין, וא"ל הסירי את יינך, וזה אין לו שחר, ובנפשו דבר נגד כהונתו, דבמקום שהוא מסטרא דמשחא דאיהו בחשאי, עשאו ליין מסטרא דלחישו, והן תרי דסתרן, ולכן א"ל כפי הדבר שאמרת אתה יורד מגדולתך, ואי אתה אדון וכהן גדול בדבר זה שאמרת, וגם לא רוח הקדש שורה עליך, שאתה טועה כי מה שקולי לא נשמע, לפי שאני עומדת בתפלה, ואסור להגביה קולו בתפלתו, ועלי הסכים לדבריה ולא מצא מענה, ש"מ שבדין עשתה. וקושיית הרי"ף ושאר המחברים שהקשו למה ילפינן מחנה ולא מעלי ליתא מעיקרא.
וגם יש טעם מספיק דרך הטבע, כי כשיש פרץ ח"ו יש צוחה, וכשיש צוחה יש יוצאת ובא שאון עד קצה הארץ (ירמי' כ"ה). ולכן לשון צעקה נאמר על אסיפה וקיבוץ, וכן בשמואל א' י'. ויצעק שמואל את העם. וכמו כן שמיעה נאמרת על אסיפה, כמו וישמע שאול את העם. בסי' ט"ז. ודבר בעט"ו מה טוב. לימדנו הרמ"ז ז"ל בפי' לזוהר פ' האזינו דף רפ"ו, דמ"ד שמיעה מרחוק הוא משום דעניינה לשון קיבוץ, כמד"א וישמע שאול. והטעם כי האזנה הוא דיבור קרוב לאזן מיד נכנס הקול, ובייחוד בתוך אזן השומע. אבל שמיעה שהיא מרחוק, הלא הקול מתפזר באויר, וצריך חוש השמע לפרוח ולקבץ כל ההברות ע"כ.