וגם זה עיקר גדול ניתן להזהר בכל המאורעות, טובות ורעות ח"ו, שעל כל גל וגל תניעו ראש, תחת הנעצוץ יעלה ברוש. אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. חדות ה' תהיה מעוזכם. שפירושו לפענ"ד הוא שהעוז או המעוז, שהיא מדת פורטי"צה, והיא המדה לקבל היסורין בשמחה, שמחה זו תהיה חדות ה'. והיא תהיה המעוז שלכם, לא כמדת פורטי"צה שדורשים הפילוסופים איפ"קורי והסטוי"צי, שכתב סיניק"א באגדותיו. והברט"ולי באומו די ליטי"רי ח"א דף מ"ט ון', שלא להרגיש ברעות כאבן דומם לכוונה חיצונית. וכן אחז"ל חסד ומשפט אשירה. אם לחסד אשירה, אם למשפט אשירה. וכן כתיב שוש אשיש בה'. במדת רחמים, תגל נפשי באלקי במדה"ד, כדאי' בזוהר בהעלותך. וזהו לענ"ד דכתיב בסוף ד"ה ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו וגו'. קארי המקוננים והמקוננות בקינותיהם שרים ושרות, כי בקינותיהם לא הניחו מלהיות שרים למשפט ישירו. ורש"י כתב שם ז"ל. כי גם שירה וקינה בקול א' נאמרים ע"כ. וכתב רד"ק בשרש 'רון' שיש רנה לשמחה ויש להכרזה ויש לתפלה ויש לבכי ואנקה, כ"א לפי מקומו. ומ"מ ראינו שהמקוננים שמלאכתם היא לשורר ולקונן כפי הענין והזמן, הם נקראי' בשם העיקר של שירה אפי' בזמן שמקוננים, כי הוא המעולה והמובחר המבוקש ממנו. ודעו שאין אדם מצליח בארץ ולא אובד מכל וכל, ואם יחסר בא' מהדברים, המלא לא יסע ויתגדל בדבר אחר, כמ"ש הטבעיים ומלאכת מחשבת בפ' וירא סי' יו"ד, וכן מצינו בחושים שהחסר בא' יעדיף באחר, והעור ישמע מרחוק יותר מן הרואה, וע"ע שם בפ' שמות סי' ה' בפי' פסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכ"כ החכם תוצאות חיים במאמר המותרות ז"ל, אין רעה בלי טובות ואין טובה בלי רעות, לא תשמח ליתרונות ולא תדאג למגרעות. וכתב במאמר הנחמה ז"ל, אשר לאל יישר בעיניך יכשר, ונפץ או בתר, אמור כי טוב פתר, ואל תרדוף דבר אשר חלף עבר, ושמור הנשאר ותחיה בנותר וכו'. ולפניכם תדוץ דאבה, כי העוצב יהולל חכם ויאבד את לב. ואמרי' בפסחים פ"י, אין השכינה שורה מתוך עצבות. וגדול יתר מאד מזהיר בזוהר פ' וישב דף ק"פ ע"ב, ובפ' ויחי ושאר מקומות. והרב האריז"ל השמיענו כזאת בכל תוקף להתרחק מן העצבות כי מפקיע הקדושה, ואין אני והוא יכולין לדור כאחד, עליהם נאמר מרו ועצבו את רוח קדשו. ובסבא דפ' תצוה דף קפ"ד ע"ב, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עילאה. ונכתב בצדו ממהרח"ו ז"ל ז"ל, מכאן שהעצבות מדה מגונה מאד עכ"ל. ודקדק התנא בפ"ק דאבות דתני, ואל תתייאש מן הפורענות. ולא אמר שתדעו שמי שדואג מגונה הוא, כמ"ש התי"ט שם בשם ד"ח. וזה לענ"ד דכתיב וצדיקי' ישמחו וגו' וישישו בשמחה. שישישו לפני האלקי' חדוה עילאה, בשביל השמחה ששמחו מקודם, ואמשיכו חדוה אחרא. ובזוהר וישב דף ק"פ מקשה, האי זכאה דאתבר, כיון דאיהו חלשא ואיתבר במכאוביו, אן היא חדוה עי"ש. אמנם בגמ' (ברכות ס' ע"ב), אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה, ואמרי' (יומא כ"ג ע"א), הנעלבין ואינן עולבין וכו' ושמחים ביסורין וכו'. ושוב ראיתי בפי' הרמ"ז שם, ביאור ובירור העניין עי"ש. והנה כתבתי לעיל בפי"א מ"ש מהרח"ו ז"ל בספרו שערי קדושה נדפס בקושטנט"ינה, שהמדות טובות ורעות באות מד' יסודות, ושמן יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ולפענ"ד זהו דאמרי' בפ' השותפין (בבא בתרא) דף ט"ז, לו שקול ישקל כעסי. אמר רבא עפרא בפומיה דאיוב, חברותא כלפי שמיא לו יש בינינו מוכיח. א"ר עפרא בפומיה דאיוב, כלום יש עבד מוכיח את רבו. דיש לדקדק לשון זה של עפרא בפומיה, דלא קאמר יוצק זהב רותח בפומיה, כדאמרי' בפ' חלק (סנהדרין) דף צ"ב בנבוכדנצר, וכמ"ש הרמב"ן בפ' ויגש, על מה שטען הראב"ע, אלא רבא קאמר עפרא בפומי', דלשיטתי' אזיל דאמר התם, איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס על צערו. וז"ש רבא עצמו הכא, שדבר איוב שלא כהוגן במה שעשה חברותא כלפי שמיא והוכיח את רבו. אבל עפרא בפומיה שהיה נעצב על היסורין, ויסוד העפר היה בפיו המביא לדבר כך, או שעפר ראוי לו בפיו, כיון שהעצב הבא מיסוד העפר הכשילו לדבר כן. ובספר כורסייא שלי פירשתי כל הנהו מילי דבדיחותא שעשה בר קפרא לרבינו הקדוש, וכתבתי שכל מה שעשה לא עשה אלא לש"ש לשמחו, וכן לוי בפ' החליל (סוכה נג, א) דאמרי' לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמניא סכיני. ופירש"י לשמחו שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ע"כ. ומטעם זה הוו בדחי רבנן מקמי דלפתחו בשמעתתא, כמו שאכתוב לקמן בסמוך. וחזי אנא דאפי' בשמעתתא גופא, בתר דפתחו הוו אמרי מילי דבדיחותא, כדאשכחן כמה פעמים בגמרא. דוגמא לדבר בפ"ק דב"ק דף י' ע"ב, חמשה שישבו על ספסל ולא שברוהו ובא א' וישב עליו ושברו האחרון חייב, ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. פירש"י שהיה בעל בשר. וכתב השיטה מקובצת שם, לא נאמר כן אלא דרך צחוק ומילי דבדיחותא עכ"ל. וכן בזוהר סוף פ' שמות אמרו, בלעם אשתמש בכתרין תתאין דלא קדישין, ואי ס"ד יתיר זיל שאיל לאתניה ע"כ. והוא דרך הלצה ושחוק כמו שפירשו בו, וגם בקב"ה כ"י לשבר את האזן אמרי' בפ' הזהב, חייך ואמר נצחוני בני. והתוס' שם ובפ"ק דע"ז, אדאמרינן אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום, כתבו דהך אינו אלא בדיחותא בעלמא ע"כ. והתוס' בפ' שואל דף ק"ן ע"א ד"ה ריב"ק. ובפ' ערבי פסחים דף קי"ב ע"א ד"ה צוה. כתבו דבן עזאי קראו לר"ע קרח לבדיחותא. ואפשר שעל דברים כאלו וכיוצא אמרו חז"ל בירושלמי סוף ברכות, כל פטיטייא בישין ופטיטייא דאורייתא טבין ע"כ. דאם על ד"ת ממש איך קרי להו פטיטייא, מעשה פטיט כצפצוף הצפור, דאמרי' בפ"ג דערכין, הוא עשה מעשה פטיט, אמר הקב"ה יביא קרבן פטיט. ועוד מי לא ידע בכל אלה דד"ת טבין, כיון שאדם לעמל תורה נברא, ואיך מחליט כל שאר הדברים בישין, ואינו ממעט אותם שהם לצרכין, אלא ודאי פטיטייא הם הדברים שאינם של ממש, רק שיחות קלות של צחוק ומילין דכדי דבעלמא בישין ובאורייתא טבין, דאיזה תועלת יש בהם אעפ"י שהם פטיטיא, כהך דרב פפא ומילי דבר קפרא לרבי, וכן כהנהו דאמרי' כדי נסבא בפ"א דר"ה, פסח כדי נסבא. ובפ' אלו מציאות סימנים כדי נסבא, ובריש פ"ב דביכורים ואסורים לזרים, אמרינן בחנם היא שנויה. או דרך משל כההיא דפ' החולץ, אשתו שמתה מותר באחותה. ואמר רב יוסף עלה כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה, ודכוותייהו טובא. וכתב הליכות עולם בשער ג' פ"ב, ששונה רבי דבר שאינו צריך רק להוציא מלב השוטים ע"כ. ובכגון אלו וכיוצא בהם נכללים בפטיטייא דאורייתא טבין, ומהם נמי נוכל לכוין לשון מילי דשטותא, שאינם אלא להוציא מלב השוטים. ולשון פטיטייא הוא מבואר כמו שכתבתי. ובב"ר ויאמר השלום לו השלום ביניכם לבינו ויאמרו שלום. ואין פטוטין את בעי, והנה רחל בתו וגו'. הדא אמרה שהדיבור מצוי בנשים ע"כ. ועיין בדרושי לפ' מצורע מה שכתבתי על הערוך והיפה מראה בזה. ובריש פ' הישן דף כ"א ע"ב, תניא אר"ש משיחתו של ר"ג למדנו ב' דברים וכו'. פירש"י לשון שיחת חולין ושמחה, ועל לשון המשנה לפי דרכנו למדנו וכו'. פירש למדנו עפ"י דרך בדיחותו עי"ש. ובפ"ק דע"ז דף י"ט לא פי' כן.
והן על כל אלה פטיטייא דאורייתא טבין. הבנתי בחידושי פ' כיסוי הדם מ"ד א"ר יצחק מ"ד אלם צדק תדברון. מה אומנותו של אדם בעה"ז, ישים עצמו כאלם, יכול אף לד"ת, ת"ל צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ת"ל מישרים תשפטו וגו'. מאמר זה כולו מקשה דאיך תיסק אדעתין שאף בד"ת ישים עצמו כאלם, אם אדם לעמל שיחה של תורה נברא, וזה כל האדם נפש חיה רוח ממללא, וגם מ"ש יכול יגיס דעתו, יכול זה אינו ביכול למיסק אדעתין שיגיס דעתו, כי תועבת ה' כל גבה לב. אך לעד"נ ה"פ ישים עצמו כאלם, היינו ודאי בשפת יתר ובדברים דכדי דכל פטיטייא בישין, דאילו בדברים המצטרכים אפי' ר' לוי דאמר אי הוינא על טורא דסיני הוה שאילנא תרי פומי, הוה שאיל חד למלעא באורייתא וחד לצרכין, והשתא דבפטיטייא מיירי שישים עצמו כאלם, שפיר קאמר יכול אף לד"ת בכגון אלו ישב וידום, ת"ל צדק תדברון, דבאורייתא פטיטייא דאוריייתא טבין שאנו לומדים מהם איזו נפקותא ואיזה תועלת נפיק מהן לחכמתא, והשתא נ"ל שחוזר למ"ש שישים עצמו כאלם, וקאמר יכול יגיס דעתו, שיאמרו העולם שמנהיג עצמו בכבדות ובגסות הרוח כדרך המלכים הנוהגים נשיאותם ברמים שאינם מרבים דברים, וגם שלמה אמר חושך שפתיו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה. שזו ממדת יקר רוח, ויאמרו שחושב עצמו כר"ל שלא היה ראשון לדבר עם איש דעלמא, ולפי שהיה פותח ראשון יהבי ליה ממונא בלא סהדי, או יכול שמתוך שתיקתו לא תהיה דעתו מעורבת עם בריות ויבא לידי גסות הרוח, ת"ל מישרים תשפטו וגו'. כלומר לא יחוש לכל זה כי מישרים תשפטו וגו' ולא לכף חובה, והכתוב מזהירם ולא יחשדוהו, וגם אין להחשיד שיחשדוהו כי מישרים תשפטו ב"א, ואם לדרך שני שהוא עצמו יגיס דעתו מתוך שתיקתו אין לחוש כי מישרים תשפטו וגו'. והוא מישרים ירצה, ובהכי ניחא הפסוק דמייתי שנדחק רש"י בפירושו, וכל מעיין בצדק ישפוט שפירוש רחוק הוא, כמ"ש ג"כ מהרש"א, ונמצא יכול יגיס דעתו חוזר לרישא, ואל ימעט בעיניך שונה הלכות, כי דבר מצוי הוא בגמרא, וגדול מזה רב עמנו בפ"ה דמנחות משנה ב', דתנן כל המנחות נלושות בפושרין וכו' ואם החמיצו שייריה עובר בל"ת. שנאמר כל המנחה וגו'. ואמרינן בגמ' דקרא דמייתי מהדר ארישא, דקתני ומשמרן שלא יחמיצו. ושייריה אתי מקרא אחרינא, וכן במש' ב' פי"ט דכלים, החבל היוצא מן המטה וכו'. מעשרה ולחוץ טהור שבו קושרין את הפסחים. וקאי ארישא אבבא, דמחמשה ועד עשרה טמא, דמשום דחזי לקשור בה הפסחים טמא, וכן בכיוצא בזה בפסוק כמו בשירת דבורה על מרומי שדה, לי"מ שנמשך למעלה לזבולון. ואבא ומלאתי את דברי במ"ד בפ' גיד הנשה, דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים דברו חכמים לשון הבאי. פירש"י לשון הדיוט. שאינו מדקדק בדבריו ולא דוקא ע"כ. וגם בפ"ק דסנהדרין דף ז'. על ששים גבורים. דקרי ששים לאו דוקא ע"כ. והעירוך בערך גוזמא פי' אדם המגדל הדבר הרבה ומוסיף בגדולו וכו'. וכתב יפה מראה בסוף מס' שקלים וז"ל, ואני שמעתי גוזמא אגוז מאה. כמי' שעושה מאגוז אחד מאה בד"מ, כך זה הרבה בלשונו ע"כ. ואני בעניותי כתבתי בחידושי שם שנ"ל לשון הבאי, שלשון יהב זִבְחֵי הַבְהָבַי. בהושע ח'. שפירש רד"ק מתנותי עי"ש. והגוזמן נמי יהיב ומוסיף בגדולו ומפליג ומפריז על המדה בדיבורו להגדיל הענין כלשון שפחה גדלת בפ"ב דקדושין מ' ג'. שפירש רע"ב דברנית, מלשון וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם (יחזקאל לה). והוי כנותן מתנה, דבעין יפה נותן בתוספת והרחבה, והוי הבאי לשון (ישיבה) בהפלגה. ונ"ל דפ' () ברע"ב אינו פירוש בפני עצמו רק פי' לפירוש רש"י שפירש חשובה, עיין בחידושי פ' גיד הנשה הנ"ל. וכתב העירוך דהבאי וגוזמא חד הוא, וכדברי מצאתי בתשובת הרמ"ע סי' ע"ג דהבאי שלהן הן שיחתן שצריכה תלמוד, ואין בדבריכם דבר בטל, והיינו הך שכתבתי דפטיטייא דאורייתא טבין, וכתב עוד הרמ"ע, ה"נה ב"רכו א"ת ה'" ר"ת הבאי עי"ש. ירצה לע"ד שגם בדברי הבאי יש בהם גודל לאלקינו ובברכת ה', ונ"ל עוד להמתיק דבריו במה שדקדקתי בההיא דמייתי מפ' גיד הנשה (חולין צ' ע"ב), דבג' מקומות שנו חכמים (היינו במשנה דוקא, כמ"ש הבאר שבע במס' תמיד). לשון הבאי, תפוח גפן ופרוכת. שבכולם השוה התנא מדת הפלגתו בג' מאות. בתפוח ש' כור. בגפן ש' כהנים מטבילין אותה, דלענ"ד רצה ליטול את שם הוי"ה וכיון דהפליג דפליג ברמז הרומז בשמו הכולל הכל, וזה כי ידוע דשם הוי"ה בא"ת ב"ש הוא מצפ"ץ שעולה ש', וגם זה סוד שי"ן של תפילין, כי שם ה' נקרא ר"ת שי"ן, כמ"ש התוס'. והמכוון לשם הוי"ה כמ"ש הלבוש א"ח סי' לב' סעיף מ"ג. אמור מעתה שהוא מדוקדק ומכוון יפה הרמז של הרמ"ע, הנה ברכו את ה' ר"ת הבאי, וכי תידוק תשכח בכל דבר גוזמא דאמור רבנן מילין לצד עילאה, ובחידושי דב"ק בפ' החובל במאמר שיתין רהוטי רהוט וכו'. נשאתי ונתתי באמונה על הכלל שכתב בעל ד"ע ממאה ולמעלה גוזמא, ובמ"ש היכין שמועה עליו. וקצור קצרה ידי כאן שלא לצאת מן הענין ברוב בנין, ועיין בש"ע א"ה ס"ס כ"ג. ובחידושי פ"א בבכורות סי' ב' ד"ב שנתעסקו בדברי שוטות. וכן הוא אומר בסמוך לקמן, אולת כסילים אולת. אבל של ת"ח אינה אולת שיש בה חכמה, כמו בכתובות פ"ק דאהנייא ליה שטותיה לסבא. ובריש פ' המוציא יין, שוטותא שוטותא. ופירש"י בד של הדס שמרקדין, נראה המרקד כשוטה.
וטוב הדבר כל כך שחיי עוה"ב תלוים בו, כהנהו בי תרי דאסהיד אליהו עלייהו דבני עלמא דאתי נינהו, ואזל ר' ברוקא אבתרייהו וא"ל מאי עובדייכו, וא"ל אנשי בדיחי אנן, וכי חזינן איניש דעציבא דעתיה מבדחינן ליה. פירש"י שמחים ומשמחים בני אדם ע"כ. כלשון מדברת שמחתי ושמחתי בו. ואמר גאלינו"ס הובא בס' שבילי אמונה נתיב ה' שביל ט', שתית סם המות קל מדאגה, כי הדאגה היא מיתה טבעית לפי שמייבשת רטיבות הגוף וכו' ע"כ. וכבר קדמוהו רבנן בסוף פ' בנות כותים (נדה לט, א), שחרדה מסלקת דמים. וב(מגילה דף י"ד) (נדה עא, א) אמרינן, שחרדה היינו פחדא צמיתא ביעתותא מרפה, וכן הוא ב(סוטה כ, ב). ופירש"י דאגה שדואגת שמא יבואו האויבים להורגה צומת את המקור, ביעתותא הבאה פתאום מרפה דמים, ובפ"ק ד(חגיגה ג, ב), אימור גנדריפס אחדיה. פירש"י אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה. ובירושלמי ריש פ' מי שאחזו בגיטין הזכירו חולי קוליקוס. וכתב בעל שדה יאושע שם, אפשר שהוא חולי שחוריי שאדם מצטער עד שנראה לבוכה, וכן ביוני קורין לזה סליוסיק"ו, וסבור אני שהוא חולי המכונה בלשון לע"ז קוליק"א colica, והוא מג' מינים כליוז"א פלטואנטי וניפריטיקא. ובגן המלך והוא ספר גינת ורדים בין טי"ד לטאה"ע אות פ' מביא ראיה מן הגמרא דדאגה מן הצרה קשה מן הצרה עצמה, ובמאמר דיוגינ"י הפילוסוף כתוב, החולי מאסר הגוף, והדאגה מאסר הנפש, השמחה חיי הלב, והדאגה חץ הלב. וארסט"ו לימד לאלכסנדרו תלמידו, הדאגה תתיך הלב ותמס אותו, ועשה נסיון בעצירת חיה א' במקום חשך במחיה די ספוקה, ומצא לבה נמס, הובא ג"כ ממהרג"א הלוי בי"ד סי' מ' ס"ק ג'. וכתב הרמ"ז בפי' הזוהר פ' פינחס דף רי"ד ע"ב, שכל שמחה הוא התפשטות הרוח החיוני שענינו חסד, הפך העצבון שהוא התקמטות וקוצר הרוח עכ"ל.
אמנם צריך זריזות וזהירות גדול, שלא לצאת חוץ מדרך הגבול הנשקף לליצנות וקלות ראש, כי שמחה לחוד ושחוק לחוד, כמ"ש העקידה שער נ"ט, ומהרי"א בשמואל ב' ו' כתב, שהשחוק בגוף והשמחה בנפש, והוסיף בשם הפילוסוף שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק, ועיין בס' העיקרים מאמר ב' פט"ו על השמחה, ובפי"ו על השחוק, ומ"ש הענפים עליו שם. ובגמרא פ"ד ד(סוכה מט, ב) והצנע לכת (מיכה ו, ח). זו הוצאת המת והכנסת הכלה. פירש"י בלישנא קמא לסעוד ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו. ואני הרואה ברבא, דאמרי' בפ"ב ד(שבת ל, ב), מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא ע"כ. ומלבד הטעם דאמרי' התם, וכן לדבר הלכה וכן לחלום טוב, דנפתח לבם מחמת השמחה. צ"ל דאיכא ג"כ טעמא רבה, להסביר פנים לתלמידים בהלכה שלא ימנעו מלשאול, כדאשכחן בפ' השוחט דף ל"ב ע"א, מאי כדי שחיטה, אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת, א"ל רב כהנא ורב אסי לרב, כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף או דילמא אף בהמה לעוף, א"ל לא הוה בדיחנא ביה בחביבי דאשייליה. פירש"י לא היה דעתי גסה בדודי ר' חייא כשלמדתי הלכה זו, ולא היה בסבר פנים עמי שאשאלנו דבר זה ע"כ. וגם שמעינן מינה דבדיחותא צריכה אל הלימוד לפקח השכל ומעייני החכמה ויצוק"י המים, נוסף לטעם שנתנו חכמי האמת לסתום פה המעכבים, פה חלק יעשה מדחה לחיצונים, ושמעתי שלכן באשת חיל דווקא שאינה מצוה על ת"ת, ותורתה של חסד היא ולא של חיוב, אמר שלמה פיה פתחה בחכמה, בחכמה ולא במילי דבדיחותא, כי אין מי שיעמוד על ימינה לשטנה, יען תורת חסד על לשונה, בתורת חסד ולא בתורת חיוב, ומי שאינו מצווה ועושה היצה"ר אינו מתגבר בו, כמ"ש התוס' פ"ק דע"ז דף ג' ע"א, ד"ה גדול. וכן איתא בזוהר תזריע דף מ"ז, דרב המנונא סבא כד הוו ילפין מיניה רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמילי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא מיניה ע"כ. ולישנא דמילי דשטותא מורה זה הטעם, כפי מ"ש בזוהר בראשית דף י"ו ע"א, דהא כדין חדוה ושטותא, דקא איתפשט תהו בעלמא. ופירשו המקדש מלך בדף ס"ד ע"א, דבסוד הזיווג הוא חדוה, וכד מפקי מייא גו תהומא לאתזנא תהו זהו שטותא, עי"ש כל הענין. ובדף ס"ו ע"א פי', ביום ירידת הגשמים יש חדוה לעולם, ויש שטותא מצד שיש יניקה לקליפה ע"כ. ואפשר לי לומר דמילי דשטותא דקאמר רב המנונא היינו דהוה גמיר ההוא עניינא מטעם הנז', והדבר מסור למי שהוא שלם בזאת החכמה לראות אם רגלים לדבר, כי יודע אני בעצמי שאיני מאנשיה, כמ"ש הראב"ד בפ"ז מהל' קידוש החדש על עצמו בחכמת התכונה, ואני בחכמה זו לא אסקי מינה אפי' כדמסקי תעלא מבי כרבא, ואמינא ומסתפינא וכמה פעמים מסתפינא ולא אמינא, דנפיש ביעתותא למקרב למסאנא דמטרונא (ב"ר לך לך פ' מ"א), ובסבא דמשפטי' דף ק"ז ע"א איתא ז"ל, ת"ח כל אומנא כד מליל באומנותיה מליל ע"כ. וכדברים האלה השיב אַפֶילֶי הצייר המפורסם לאותו הרצען שבא לשפוט על דמות תבנית אנוש שצייר, וא"ל משרוך הנעל ולמעלה אין לך עסק לדבר, הובא כל מעשה זה מר' אליהו בחור המדקדק בהקדמת ספר התשבי שלו. ומפי חכם שמעתי. הרים הגבוהים ליעלים. ועלות השמים למקובלים. ועוד שמעתי מי שאבד דרך שדהו ילך בקצירה. וכן יעשה מי שדעתו קצרה. ודי לעניינינו האמור בראשונה דבדיחותא צריכה אל הלימוד כדעבוד רבנן בפתיחתא, וכן עשה דימוסטי"ני להטות אזן לב בני אטי"ני לדבריו. התחיל בשוטות בסיפור מעשה זר, כמ"ש הסקול"א של שרים ופרשים עלה קצ"ו, הגם דודאי רב המרחק משטותא דידיה לשטותא דרב המנונא, דודאי לא דבר ריק הוא, ואהניא ליה שטותיה לסבא. וזה לענ"ד שאמר שלמה, אולת כסילים אולת. שדוקא שטותא דסכלי שטותא אבל שטותא דחכימי חכמתא, כמילי דשטותא דרב המנונא. תרגום אולת שטיותא, ובקהלת אמר ואחרית פיהו הוללות רעה, מכלל דאיכא הוללות שאינה רעה, עיין כלי יקר שמואל א' כ"א, בפ' וישנו את טעמו, דף רפ"ט סוף ע"ב, רב המנונא סבא כולו ס"ג, סב"א ס"ג בגימט', וכשמו כן הוא, נונא רבה ויקירא, כדברי הינוקא בריה בפ' בלק דף קפ"ז ע"א, בר נונא רבה ויקירא אנא. ומסייעא להא דר"ח בפ"ק דקידושין דף כ"ה ד"ה המנונא, בפי' מ"ד התם, בההוא רב המנונא שהיה בימי רב חסדא, שא"ל סבי דניקונייא מה שמך, א"ל המנונא א"ל לאו המנונא אלא קרנונא. ופי' ר"ח המנונא היינו חם נונא, דג חם, וקר נונא דג שהוא קר, דלא כפירש"י קרנונא יושב קרנות עי"ש. וה"י כמו חי"ת, כדמצינו כמה פעמים כמ"ש בס"ד בפרק ן', וגם רד"ק בשופטים ד' פי' עליית המקרה מענין קר וחם. ועיין מ"ש אליה רבה בא"ח סי' ג' ס"ק ד', בפי' כל הנותן מטתו בין צפון לדרום. כי צפון קור ודרום חום, ואיש שנולד מטיפה קרה נק' פתי עי"ש. ונ"ל דהיינו טעמא שבני דרום חכמים כמ"ש רש"י בפ"ה דעירובין דף נ"ג (ע"ב), בפירוש והנגיב למפיבושת כמו שעמדתי על זה בפ"ד דתמיד סי' ג' בחידושי גבי שאל אלכסנדרו את זקני הנגב וההפך בהפך. וזהו קר נונא שפי' רבינו חננאל, ורב המנונא דהזוהר הוא חם נונא, הוא הסבא המעולה מהשנים אחרי', רב נהוראי סבא דפ' תצוה, ג"פ אהי"ה גימ' סב"א, ורב ייבא סב"א שהוא ב' מילואים ס"ג וב"ן, שהם ל"ז כ"ו גי' סב"א כמ"ש בס' מקדש מלך בפ' בראשית דף ז' שבספר דף ל"ד ע"ב, ואביי ניצוץ שלו, אותיות אביי ייבא, ככתוב בכנפי יונה חלק ב' סי' ק"ה, למותב תלתא ביחוד ג' ס"ג בעלינו לשבח, ככתוב ברמ"ז פ' עקב דף רע"א ע"ב ובאגרותיו סי' כ"ד דף כ"ד ע"ב, ובס' משנת חסידים במס' שארית ערבית, ובזוהר ויחי דף רכ"ה, ר"ש מתרעם על בבלאין דלא ידעו שבחיה דרב המנונא סבא, וקאמר דמילוי מתקשרן במילוי דשלמה מלכא ברזא דחכמתא, וכתוב בכנפי יונה שם, שנשמתו יאוידע וינוקא בנו היה בניהו, והאריך בסוד שמו עי"ש. וניחא בזה דמילוי מתקשרן במילוי דשלמה מלכא, אך מהרח"ו כתב וז"ל, רב המנונא סבא הי' גלגול מרע"ה, ולכן הרשב"י אמר עליו, אילו היו ידעי בבלאי שבחיה דרב המנונא סבא וכו'. והבנתי מדברי מורי ז"ל כי גם רשב"י הוא גלגול מרע"ה, אך לא בסוד זיהרא עילאה דמשה בפעם ראשונה, רק מבחינת הנשמה שהיתה לו בלוחות שניות, וז"ש באידרא, אסהדנא עלי וכו' בזמנא תניינא דסליק וכו'. כי נתמעטו ממנו אלף חולקין, שהוא אלף זעירא דויקרא עכ"ל. וכ"כ חסד לאברהם מעין חמישי עין משפט נהר כ"ה דף נ"ח סוף ע"ג. ואהא איהו וסחרניה ע' צדיקי מרקיעא ביומא דהלולא דרשב"י בריש דף רפ"ח. ורב המנונא סבא בזמן הבית היה כדמשמע מזוהר משפטים דף קכ"ד. ונראה דמה"ט לפעמים קרו ליה לפעמים רב המנונא סבא קדמאה, כמו בזוהר תרומה דף קמ"ה ע"א, ושם דקמ"ו ע"ב, ומ"ש ס' אספקלריא, דמשמע שהוא רב המנונא סבא אחר, אינו הכרח כלל, שכן מצינו כתוב ספרא דאדם סתם, ולפעמים ספרא דאדם קדמאה, כדאי' בפ' תרומה דף קמ"ג ע"ב, וחדא איהו, והכא נמי איכא למימר חד הוא, וקרי ליה קדמאה על היותו קדמון בזמן הבית, ותדע שכן, דלא כבעל ס' אספקלריא הנ"ל, שהרי התם בפ' תרומה, דקרו ליה קדמאה, מילוי ברזא דמילי דשלמה בפסוק שמח בחור וגו'. ובפ' ישקני וגו'. ואיהו הוא דמלוי מתקשרן במלוי דשלמה מלכא, כדקאמר רשב"י בפ' ויחי כנז', דהא רב המנונא גרסינן התם, ולא רב ייבא כטעות שנפל באיזה דפוס, ואל יקשה בעינינו שחיה כ"כ עד זמן רשב"י ור"א בנו, דחזא ינוקא בריה דההוא נונא רבה, אעא דקיק דנפיק נהורא, ובסוף אידרא רבה דפ' נשא אמר אליהו לרשב"י, דההוא יומא שדרוהו למיעבד נסין לר"ה סבא וחברוהי דאתמסרו בארמונא דמלכא, ובזהר תשא דף ק"ץ, נמי איתא דדריש קרא לר' אחא, ור' אחא הוזכר כמה פעמים בזוהר, ובפ' ויקרא דף ח', אתו ר' אבא ור' יאודה ואודו ליה לר' אחא, ותנא דברייתא הוה בימי רשב"י כמ"ש היוחסין, דהרי מצינו כמה תנאים ואמוראי' שהאריכו ימים הרבה, וגם לא יקשה איך היה לו ילד כ"כ קטן בזמן שר"א היה גדול, דאפשר ואפשר, ואפי' בעל אספקלריא מודה דהאמור בפ' משפטים שסתם נאמר כי הוא זה, ולדידי זה וזה הוא ולא אחר. וגם בזהר בלק דף קצ"ט סוף ע"א איתא, בכל הגוים אעשה כלה. רב המנונא קדמאה אמר וכו' ודוק. ועיין בהקדמת הזוהר דף ז' ע"ב, ואדמקימנא דרי"ה דרב המנונא איעול בהא דבגמ' פ' כל כתבי דף קט"ו ע"ב, בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר ר"ה, היו כתובים בסם וסיקרא וכו', בלה"ק מצילין אותן מפני הדליקה וכו', א"ל אין מצילין, והא רב המנונא תני מצילין וכו'. ורש"י ז"ל כתב דברים ככתבן, והא ר"ה תני ע"כ. ולא הוסיף כלום. ונ"ל דנחית לאפוקי הטעות של מלת אמר במקום תני שלא נאמר, דהאי ר"ה הוא רב המנונא האמורא. דתרי רב המנונא הוו, א' רבו של רב חסדא וא' תלמידו, עיין יד אהרן א"ח סי' קנ"ה בהגהת ב"י. אלא זהו ר"ה שבימי התנאים, ובדידיה שפיר לומר תני, והיינו שבעל חכמת שלמה מחק מלת אמר, וראיתי בס' אליה רבה א"ח סי' של"ד ס"ק י"ב, שעשה מונח שאינו קיים, דהאי ר"ה הוא ההוא אמורא שבגמ', ונתקשה על הגהת מהרש"ל, שאם כדבריו מה חידש רש"י, ואיפוך אנא דאדרבא היינו הך שחידש הפך סברתו, ולומר דהאי ר"ה הוא, כדאמינא ההוא דבימי התנאים, ור"ל ודוקא תני. ולהכי נחית מהרש"ל. ואין להקשות דהיל"ל כדרכו הכי גרסינן, שלא בא לבטל גירסא אלא הסלקא דעתין ולומר דמלת תני היא בדוקא ודו"ק. ותניינא ילפינן דבמקום גילה שם תהא רעדה, והיינו לע"ד שמרבא גופי' אמרי' בפ"ק דע"ז, א"ל רבא לרבנן, במטותא מנייכו לא תתלוצצו דלא ליתו יסורין עלייכו. ולכאורה קשה טובא, מי חשידי רבנן באפי דרבא, דלהוו מד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה, כת לצים וכו'. ומלבד מה שכתבתי במקום אחר, דאל תתלוצצו דקאמ' ר"ל, שלא יתלוצצו מעוברי עבירה כר"ע ור"מ בסוף קדושין (פ"א ע"א). עוד נ"ל לומר דהואיל וארחיה דרבא למיבדח לרבנן, ואמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לכך בהאי פחדא יתיב, שמא יעברו הגבול ויבואו ח"ו לידי שמץ ליצנות, והיה אומר אל תתלוצצו, ונ"ל דלכך קרי ליה רבא גופיה לרב ששת עולא משגיש ארחתיה דאמיה, בפ"ק דבתרא דף ט'. שפירש"י עולל דמשגש דרכי אמו, שגרם להטותה מדרך שאר נשים עכ"ל. לפי שגרם לה לנהוג כמו שגעון של ליצנותא. וכך אני אומר לכם, תנוסו מן הדאגה כאשר ינוס איש מפני הארי, ונס יגון ואנחה, ומשבח אני את השמחה, כי לישרי לב שמחה. אבל בבקשה מכם, לא תצאו מן הגדר אפי' פסיעה אחת, כי שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, מרגילין דייקא, שרגליו מוליכין אותו חוצה החוצה ויורדות מות ח"ו. והלא הוא הדבר לענ"ד דבמילי דבדיחותא דבר קפרא בפ' הנודר, א"ל מאי תועבה, מאי תבל, מאי זמה וכו', דמאי שנא דנקט עניינים אלו, אלא הכוונה באלו ופירושם שפירש, שזה מרחיק האדם מהזמה, ואף הוא לא אמר אלא כדי שבעידן חדוה לא יבוא לידי קלות ראש וליצנות שמרגיל האדם לערוה, וכדי שדיבורו יעיד עליו על שמחתו שהיא לש"ש, ובשמחתו לא יתערב אל זר, ושום מחשבת פיגול יוצאת מהגדר, וזכור ושמור בדיבורו נאמר. וכן בשמחה רבה של ט"ו באב ויוה"כ, היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין. וכתב הריטב"א ללמד כי היצה"ר מסולק מהם. ובמדרש אמרו שראוי ללבוש לבנים ביוה"ך על שם כך, וזהו שהיו בנות ישראל אומרות, בחור שא עיניך וראה וכו' ע"כ. ובפ' אין עומדין, ר' ירמיה ואביי הוו בדחי טובא, ואמרו תפילין מנחנא. פירש"י הם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי ע"כ. והרי כתיב וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקי' וישישו בשמחה. פירושו לענ"ד שישמחו אפי' לפני אלקים מדה"ד, כדאמרי' בפ' הרואה, באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות, וישישו בשמחה, בשמחה דוקא ולא בדברי הבאי וליצנות. ובזוהר פ' מקץ דף ר"ב ע"א, ת"ח יצה"ט בעי חדוה דאורייתא ע"כ.
ולכו חזו מפעלות אלקים מבת היענה, שמטבעה דואגת ומיללת, והעצבות טבעי הוא לה, כמ"ש רד"ק והמפרשי' בפ' ואבל כבנות יענה (מיכה א, ח). באופן שקריתי מפלוסוף אחד, שנגש אל מנגן כנור ללמוד איזו צורה נכבדת היוצאת מהניגון, כנודע לבעלי המוסי"קא, ושמע קולות שבורים ובלתי מתוקנים, ואמר לתלמידיו, אמרו המנחשים כי קול היענה והכוס בלעז צִיוֵיטָה יורה על מיתת האדם, ואם הדבר אמת, קול זה האיש יורה על מיתת היענה והכוס, וזה לפי שקול היענה גנוחי גניח וילולי ייליל, והאלקי' עשה שיהי' מאכלה ברזל וזכוכית, ברזל באה נפשה, כמ"ש מהרש"ל בים שלמה שלו במסכת חולין פיסקא י"ג, וגמ' ערוכה היא בשבת פ' מפנין. ובודאי חושב אני שהוא מצד ההשגחה. (כמו בארי, חוזק חוש השמע מצד ההשגחה לטרוף טרף אוכל לנפשו, ככתוב בשער השמים מ"ד שער א', ובשבט יהודה דף כ"ה ע"ב, וחוזק חוש הריח כמ"ש הזוהר פ' ויחי דף רל"ז ע"ב, אריא מרחיק ארח טרפיה, ומשעתא דארח טרפיה נפל ולא קם עד דידלוג על טרפי' ואכיל ליה ע"כ. ואולי דלישנא מרחיק ארח טרפיה, הוא לשון מושאל על חוזק השמיעה, כי על חוזק חוש הריח לא שמעתי עד כה מחכמי הטבע שימצא בארי כי אם בכלב, כדאיתא בפ' כל שעה סוף דף ל"א, גבי תפישת הכלב ג' טפחים משום ריחא, שיש לו הכרה גדולה בריח עד שבורח בהריחו שומן הארי, שמצניעין הרופאים לרפואה, כמ"ש בעל שער השמים. אמנם כתב המחבר עצמו שם מ"ד שער א', דרך כלל בעופות אוכלים נבילות, מרחוק יריחו כמו בעורב ע"ש. וכן קריתי באגרות המועתקות מלשון צרפתי מהמעתיק סמפוניי"א, בקובץ חמישי ריש פרק כ"ה בענין חוש הריח, ורבת הדיעות שיש עליו, שחוש הריח הוא חזק בבעלי חיים יותר מבני אדם לצורך פרנסתם, ושהעורב מריח ריח הנבילה ברחוק כמה מילין, והדבורים והנמלים ג"כ חזקי חוש הריח יע"ש בארוכה. וכן כתב ג"כ הר' שמעון בן צמח ח"ג דף נ"ו במגן אבות דפוס ליוורנ"ו, והוסיף שהעידו היונים שעוף הרחמה הריחה הנבילות למרחוק מאתים פרסה עי"ש. ואימא דאה"נ בארי ריחא ממש בהשגחת הבורא, וזה בדברים פרטיים, כי דרך כלל כתב העיקרים פרק ד' מאמר ד' דף ק"ט ע"א, שהבעלי חיים שאינם בעלי שכל, הרגשותיהם חזקים יותר מהרגשת האדם, וביענה אני אומר דמצד ההשגחה נוח לה אכילת הברזל מפני האיבול שלה, שכן רפואת ותרופת המרה השחורה והעצבות, היא אכילת המתכת והברזל שתחת ממשלת מאדים כנודע מחכמי הטבע, וכמ"ש בס' טוביה הרופא בב"ח דף קי"ט, ומכבין ברזל או נחושת במים או ביין וקורין קֹוליבֵאָטו, והשתיה מהם מועלת לניפוח הטחול ולדאגה, כנודע מספרי הרפואות כולם, וגם גמ' ערוכה היא בגיטין דף ס"ט ע"ב דלטחלא נישתי ממיא דבי נפחא. פירש"י אותם שמכבין בהם את הברזל ע"כ. ואמרי' התם ההיא עיזא דהוה שתיא מיא דבי נפחא, אשתחיט ולא אשתכח לה טחלא, ואדמטינא להכי אמינא מילתא, שגם בפ' המקבל אמרי' שפת של שחרית מטיב את הלב, כמו שפירש"י שם במוציא את הקנאה, שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס ע"כ. ואעפ"י שדברי חז"ל אינם צריכים חיזוק לא נצרכה אלא להעדפה, שגם ארסטו הובא ג"כ בסקולא של שרים ופרשים מהחכם דעלא מוט"א בחלק מוסר המלכים פ"י, כתב שמי שהוא נוח לכעוס יתרחק מהרעבון מצמאון ומהעייפות, כי בכל א' מאלה מתעורר הכעס, והיה כי ירעב והתקצף ישעיה ח'. ועיין בזה בדרושי פ' כי תצא בכורסיא דאליהו שלי. ופירשתי בזה פי' אחר, מלבד הפי' שכתבתי לעיל בפי"ג בההיא דגיטין דף ע', אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מלואך, שאם תכעוס בשביל הנחת השליש, שעדיין לבך לא טוב עליך, מ"מ תעמוד על מלואך, שייטב לבך באחריתך. והנה אמרינן שם פ"ג חולאים תלוים במרה, וכולם פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן ע"כ. והן קדם הבנתי לשון קיתון של מים, ולא אמרו מים סתם, עפ"י מ"ד בברכות דף ד', ת"ר המקפה אכילתו במים, אינו בא לידי חולי מעיים, וכמה, א"ר חסדא קיתון לפת ע"כ. והבוא נבוא במ"ש רש"י למי שאין לו יין, כי מהרש"א כתב שאלמלא פירושו היה יותר נראה לפרש מים דוקא, ועל דרך מ"ש פת במלח תאכל ומים וגו'. ואני אומר שהענין מוכיח דבחולי מהרה איירינן, כדאמרי' וכולן פת של שחרית וכו'. ורש"י נמוקו עמו, במ"ש למי שאין לו יין, כי אגמריה סמוך בפ' מי שאחזו דף ס"ט, גבי חולי הטחול, דלרפואתו אמרי' דליפתח חביתא דחמרא. ופירש"י שם ישתה יין טוב תמיד הרבה ע"כ. וא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי אית ליה חביתא דחמרא, לא אתי קמיה דמר. ופירש"י לשאול רפואה, שהיין רפואה לו ע"כ. אלא מרגל בפת של שחרית דמעלייא לכוליה גופיה ע"כ. הרי דאף היין מעלי, וריש אסוון אנא חמר. דוקא ריש אסוון, שהוא ראשון המוזכר אלא דלאו הכל אית להו חמרא לשתות תמיד, ולהכי במציעא כדי שלא תקשי קושיית רב אחא לרב אשי, קאמרי' קיתון של מים, ולעולם אם יש לו יין מעלי, וכן אמרי' בשבת דף ע"ח ע"א, אלא מים מכדי שתייתו שכיחא, רפואתו לא שכיחא. מ"ט אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא, אמר אביי בגלילא שנו. ופירש"י שהן עניים ומקפידין בדבר מועט, וחסין על יין וחלב לשוף את הקילור עי"ש. אבל התוס' בחגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה בגלילא. חולקים עליו, וסוברי' דעשירים היו, ואדרבא מרוב היין היה להם כאב עינים. ולזה אפשר לי לומר שאמר שהע"ה במשלי סי' כ"ג, כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. עינו דייקא, אחריתו כנחש ישך. לעינו עצמו ישך, שבא לידי כאב כמ"ש התוס' בחגיגה. וכתב רש"י בשבת דף ע"ח, אדאמרינן מים שתייתו שכיחא, שרוב שתיות מים הם, שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו, עיין מ"ש לעיל פ י"ג על את לחמך ואת מימיך ודוק.
והן אל שגיא, יגד להם פעלם, אשר ישוררו אנשים בעצמם ובגופם לתת שמחה בלבם, כדאמרי' בפ' הרואה, כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו. טחול שוחק וכו'. הרי שהקב"ה עושה שושבין לאדם לשמחו, ואדמטינא להכי אודיעכם דברי חז"ל כתר בינות כמסמרות נטועים, נטיעה כשמה, שכתב מרן בברכת התורה, וחיי העולם נטע בתוכינו בא"ח סי' קל"ח, שהרי גבי טחול שוחק. פירש"י שוחק שחוק ע"כ. ולכאורה הוא דיבור קשה ההבנה, דשוחק פועל ושחוק שם, והול"ל לשון שחוק, לאפוקי דלא לישתמע בשי"ן ימנית, לשון שחיקת סממנים. ועוד קשה שהטחול הוא אבר הדאגה והעצבות. ומריש הוה אמינא, ופתרנא ליה במ"ש מהר"ר צהלון בס' הרפואות שלו אוצר חיים, והוא דבר מוסכם מן הרופאים שיש מין דאגה הנקראת איפוקונדר"יא, כל כך חזקה וכבידה, שסימניה ניכרים בשחוק תמידי, בלב הדואג ינוח, ואינו אלא סימן מרה שחורה, ואפשר לי שלזה רימז שלמה, גם בשחוק יכאב לב וגו'. מלבד מ"ש בעל העיקרים בזה הפסוק, שמן השחוק בא אחריו העצבות, ולכל א' משתי המציאיות הללו, הייתי מפרש טחול שוחק, ואח"כ רוח אחרת היתה אתי וכיוונתי אל האמת, שפירושו הואיל והטחול שואב כל מיני עצבות מן השאר, נמצא גורם השחוק לשאר אברים ולכל הגוף בכלל, ושוחק יהיה מוסב אאדם, שבשביל הטחול האדם שוחק, או יהיה שוחק כמו משחק מבנין פיעל הדגוש, שכן כיוצא בזה מצינו לחז"ל, ארמי אובד אבי. שפירושו כמו מאבד, שביקש לעקור את הכל. והגם שהראב"ע השיג עליהם להיותו מהקל, כבר עמדו על ימין רז"ל רבים ונכבדים כנודע, ורא"מ בפ' כי תבא שם הביא דברי רד"ק בהקדמתו לחלק הדקדוק, שאם אנחנו סומכים על לשון חז"ל בשרש חדש שלא נמצא כמוהו במקרא, איך לא נסמוך על השרש שנמצא לענין עומד ויוצא, אעפ"י שלא נמצא בכל המקרא רק עומד בלבד, והעלה שדברי המשנה הם כדברי המקרא בעצמם, שהם קבלו הלשון מפי רואה הספרי' הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו עי"ש. וגם בעל מנחת שי במלאכי ב', על פ' ומה האחד מבקש זרע אלקי'. האריך בדבר וגמר דבריו יאיר, שכל דברי חז"ל בחכמה עליונה נאמרים, ולשונם לשון הזהב לא דברים זרים. ועיין ג"כ בלבוש א"ח סי' קצ"ב. ובמלת שחוק עצמה מצינו לחז"ל בפ"ק דע"ז דף ג', והקב"ה יושב ומשחק עליהם, שנא' יושב בשמים ישחק. וכתב מהרש"א שם, שאף שאין ישיבה למעלה, קאמר הקב"ה יושב לשבר את האזן, אבל בפעולת השחוק בכלא שמעתין לא קאמר שוחק אלא משחק, לשלול גשמות פעולת השחוק מאתו ית', ואמר שהוא משחק אחרים, דהיינו ישראל עליהם וק"ל. וכן דקדק לומר אין שחוק לפני הקב"ה ע"כ. הרי שאעפ"י שהכתוב אומר ישחק מבנין הקל, ולא אמר ישחק בשוא תחת השי"ן מבנין פיעל, עכ"ז פתרי לי' רבנן הכי, יוצא לאחרים, שמשחק לישראל, אף האי טחול שוחק עבדי ליה כמו משחק, וכן אל זועם. מזעם למדה"ד, כמו שהעלה הבחיי פ' בהעלותך, מהר"ם אלשיך כפי מה שזכורני משם הזוהר. אך אפשר שזה לא יצא מהקל, ור"ל שהוא עצמו זועם נגד מדה"ד, כדמשמע מהרמ"ז פ' ויקרא דף ה', שכתב בשם האר"י דבהתייחד א"ל אדנ"י עם א"ל הוי"ה, ובהתכללם זה עם זה, יעלו קנ"ד גימט' אל זועם, דכח יחודם זועם בקליפה ודוחה אותה וכו'. משמע ג"כ מהקל שזועם הוא עצמו בקליפה, ובהיכל הזכות פ' פקודי דף רנ"א, דהאי איהו אל דבהו אתדנו כל דינין דעלמא, והאי רזא דכתיב אל זועם וגו' ועיין זוהר צו ריש דף ל"א.
ושוב מצאתי בשו"ת באר שבע דף קי"ג ע"ב, ד"ו שכתב ז"ל במס' ברכות אמרי' טחול שוחק. פירש"י לשון שחוק ושמחה ורבי"ה. בסי' ק"מ פליג עליו וכתב ז"ל, טחול שוחק לא כפי' רבותינו לשון שחוק ושמחה אלא מלשון שחיקת סממנים, וכן מוכח ממדרש אגדה דגרסי', כל מה שברא הקב"ה בעולמו, כנגדו ברא באדם וכו' עד ברא ריחים של גריסין בעולם, וכנגדו טחול שוחק. ברא טוחנות וכנגדו קרקבן טוחן. ואני יגעתי ומצאתי בפי' ס' יצירה פ"ג מש' ה', שכתב הרמ"ב, אני אעיד על החכמים שבגמרות ספרדיות דוקניות ראיתי טחול משחק. וכפי זה איך הניחו ז"ל שהטחול שוחק, הלא הוא מטבע הפכי אל השחוק, ומתרץ כי הוא סיבת השחוק, בהיותו מושך הליחה המנגדת אל השמחה, ומנקה הדם מחלקי השחורה עכ"ל. ושמחתי כעל כל הון בעדותו של הרמ"ב ופירושו, אלא שעדיין נדחק הייתי לדעת רש"י דגריס שוחק. ואעפי"כ מפרש לשון שחוק, ודוחק לומר כתירוץ שתרצתי מעיקרא, דמצינו קל יוצא לאחרים במקום פיעל. ושוב ראיתי במקומו לשון הר"מ בורטיל ז"ל, שכתב בשם אפלדי"וס כי הטחול כלי השחוק, כי פעולתו משיכת עכירות הדם אשר יתבשל בכבד, וימשוך שמרי הדם ועכירותו, ומה שיתערב בו מסוג המרה השחורה, יזדכך בעבור זה צבע עצם הדם, והדם כשיהי' בענין הזה, יתפשט הנפש ותראה ממנה הגילה והשמחה וכו'. וכדבריו מצאתי ג"כ בס' לועזי המכונה לוח החכמות והאומניות של מחבר גדול שלהם, אפרים שאמבי"ר, הועתק מלשון אינגלט"יר ללשון איטלקי, בערך טחול שכתב, שהחכמים הקדמוני' היו קורים אותו אבר השחוק, בשביל שמושכת אליו לחות השחורה ושאר הגוף פלט ונשאר נקי ומשופה. וברכתי על המוגמר, לישנא דרש"י שדקדק ופירש שחוק, השיא הפועל לשם, לומר ששוחק פירושו שהוא כלי השחוק, שכך היו קוראי' לטחול אבר השחוק. וברוך שבחר בו ובמשנתו . וכן מצאתי אח"כ בס' שער השמים מאמר ט' דף מ"ט, שיש לטחול צינור בכבד אצל העומק למשוך העכירות והפסולת משם, כדי שיהי' הדם הנשאר זך ונקי וכו' והוא כלי השחוק וכו' . ואח"כ ראיתי בעל שבילי אמונה בנתיב ד', שאחר שהביא דעת גלינו"ס כתב וז"ל, ואמנם רז"ל אמרו טחול שוחק, ולכן כל מי שיש לו כאב הוא נאנח מאד, וכשיבריא ישמח. וזהו משני טעמים, הא' לפי שהטחול הוא מקטור המרה השחורה, שהיא מולדת השטות, והשחוק הוא אחי השוטות, כי סימן השוטות גילוי השינים. ועוד שהטחול מאסף אליו כל מרה השחורה אשר בגוף המולדת יגון ואנחה וכו' ע"כ. ומ"ש שהשחוק אחי השוטות, ונתן טעם כי סימן לשוטות גילוי שינים, לפי שגם השחוק בגילוי שינים, כדאי' בכתובות דף קי"א, ואחוי לי שינך. פירש"י אף זו לשון שחוק, שהשוחק שיניו נגלין ע"כ. משמע מדבריו של ס' ש"א בטעם הראשון, שהוא כמו פירושי שפירשתי בראשונה, עפ"י מה שהייתי זכור מס' הרפואה של מהר"ר צהלון ז"ל שעתה אינו מצוי בידי. והטעם השני כטעם השני, טעם המלכים החכמים שכתבתי. ובמדרש ויקרא רבה פ' ד' איתא, נפש כי תחטא בשגגה. עשרה משמשים את הנפש, הושט למזון. הקנה לקול. הכבד לחימה. הריאה לשתיה. המסס לטחון. הטחול לשחוק. הקיבה לשינה. המרה לקנאה. והכליות למחשבות. והלב גומר. והנפש למעלה מכולם. וכתב מהר"ש יפה שם, טחול לשחוק שהוא משכן לשחורה עכ"ל. והוא הוא לשון שבילי אמונה וביאורו שם. ובעל מתנות כהונה כתב, לשחוק לשון שחוק וצחוק, כך מצאתי בס' שבילי אמונה עכ"ל. ונטולי הטחול קלי המרוץ, לפי שהטחול מכביד לאדם, כמ"ש רש"י בסנה' פ' כ"ג דף כ"א, ובפ' כל הצלמים, ועיין ר"מ פ' פנחס דף רל"ב ע"ב, וזוהר שם דף רל"ד ע"א.
ועתה אל תעצבו ולא תוסיפו לדאבה עוד, כי רוח נכאה תיבש גרם, ובסנהדרין פרק ד' מיתות, דף נ"ט, בתוכחת ר' אבהו לר' זירא יארוד נאלא. פירש"י עוף ששמו תנין, והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד ע"כ. ורוח קצרית שוטות הוי עיין שו"ת חוות יאיר סי' קכ"ב, ועל זה המכוון אני מבין מ"ד בב"ר פ' ס"ד. בפ' ויהי כי ארכו לו שם הימים (בראשית כו, ח). אר"י חלום קשה ונבואה קשה, אבל שוטה אריכות ימים מבטלת ע"כ. שהרבה נדחקו המפרשים בזה הלשון, ובהכי מתיישב, ועיין נזר הקדש שם. ואל פועל ה' הביטו ומעשה ידיו ראו, שעשה כונניות באדם, תכן את רוח ה', יכלכל מחלהו, והיה לשון שמחה, להניח ה' לו מעצבו ומרגזו, והזהרו מן העצבים וכל עצביכם תנגושו, וביותר הזהרו במדות המביאות לידי עצבון, כגון הקנאה והחמדה והפחד וכיוצא, גידול צפרנים ובגדים פצועים, שאז"ל שמביאים לידי דאגה, וראו בשבילי אמונה נתיב ה' שביל ט'. ודרך כלל היא זו דרך ישרה שיבור לו האדם, תורת האדם של הרמב"ן ז"ל, בהקדמתו הטובה והרחבה שם, שהכה על קדקוד סוקרא"טי ופילוסופי היונים, שהמתחכם בחכמתם מנחמי הבל, ושמחים ללא דבר, והעלה דהקצף והדאגה אולת ומשוגה. אך אם מתייאש ויתנחם, ולבבו לא ייחם, יתלהו במקרה או במנהג, בשגעון ינהג וכו'. ראו גם ראו, דברי פי חכם, ממלל רברבן שם, ולכם קראתי נועם בימינכם נצח ובשמו תגילון כל היום אכי"ר.