ומן קשוט דהאבות בג"ע נהנים מטובת בניהם בעה"ז, לא מבעיא בקיום התורה והמצות דפשיטא דברא מזכה אבא (סנהדרין ק"ד ע"א), כי גם בקיום הממון והגוף וטובות העה"ז, ממה שראינו ההשתדלות נמרץ של אבותינו ואבות אבותינו בחייהם לתת העמדה וקיום לבניהם, כמו בדוד המלך ע"ה, ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו וגו' (מלכים א ב, א). וכן שלמים וכן רבים. וכתב מהר"ם אלמושנינו בא' מספריו, ספר מאמץ כח דרוש ז' ז"ל, זה לא היה מצד הקרי וההזדמן או מצד אהבה גופנית, רק מצד מה שהיה מגיע להם אחרי מותם משלימות בניהם. ועוד יש לאמת הקדמתינו זאת למה שראינו עוד שאנו מתפללים לה' ית' שיעשה טובה עמנו מצד זכות אבותינו, שנראה כפי פשוטן של דברים שמגיע הנאה או תענוג לאבותינו ממה שמטיב ה' ית' עמנו, ואם לא היה מגיע תענוג או השתתפות מה לאבותינו מה זכות הוא להם. והביא הרב ז"ל תשובת הרמב"ם להרב ר' חסדאי, ששאל מה תועלת לנפש האב מקיום נפש הבן, אם אין אהבתו בחייו רק מאורע גופני, והשיב שיש בדבר סוד נעלם, שהזרעיות על מחקק האבו., ופירש הרב ז"ל, שהוא (באמת) סוד עמוק, קשה הציור, שתתענג הנפש בהיותה נפרדת מהגוף בטוב המגיע לבן בהיותו מעורב בחומר, והשיב ואמר אותו ברמיזות, והוא שמצד השתתפות שיש לנפש עם הגוף, והוא ששלימות הנפש תלוי בהכנת החומר, והכנת החומר וטוב המזג יתחייב מזרע האב, על כן ישתתף האב בצד מה בטובות נפש הבן. וז"ש "כי הזרעיות על מחקק האבות וכו'". ונשאל הרשב"א ז"ל, איך אנו מתפללים שיעשה עמנו בזכות אבותינו, בהיות שטובת האדם הוא שלימות עצמו ואינו תלוי בשלימות זולתו, והוא ז"ל השיב שאנו מתפללים על הטובות הגשמיות והצלחות הזמניות וכו' עי"ש. ובהא סליק ובהא נחית הרמ"א ז"ל, שטובת הבנים בעה"ז יגיע ממנו תענוג או קצת תוספת שלימות לאבות בעולם הרוחני, משום שהבן הוא חלק האב, דברא כרעא דאבוה הוא, כמו שהטובות הגשמיות יוסיפו שלימות בעה"ז על שלימות הראשון יע"ש. וכתב רד"ק ביהושע כ"ב בפ' (יהושע כב, כח) ואמרנו ראו את תבנית ז"ל, "כאילו אמר ואמרו בנינו, כי האבות במקום הבנים והבנים במקום האבות, כמו ואותנו הוציא משם" עכ"ל. וכ"כ ב(שמואל א כד, כא) בפ' ועתה השבעה וגו' אם תכרית את זרעי. ומתייחס לזה מ"ש כלי יקר בשמואל ב' י"ח דף שי"ח ע"ד בפ' שמרו בי בנער באבשלו' ז"ל, "כאן רמז לענין המשל שזכרתי למעלה שהאב כלול בבן, כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותו. וז"ש להם שמרו בי בנער באבשלו'. ר"ל שמרו מי שהוא בתוך הנער, ובמי שהוא כלול באבשלו' וכו'" עי"ש. ובזוהר פ' ויחי דף רכ"ז ע"ב, "ויברך את יוסף. א"ר יוסי ברכתא דבנוי הוה, וכד אתברכן בנוי איהו מתברך, דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהי" ע"כ. ובזוהר פ' פנחס דף ר"כ, "אע"ג דאבא ואימא אתפרשו מהאי עלמא, חדוה בכל שותפותא" וכו'. ומה שלחלק יצא בין חידו לעקו, וסיומיה ז"ל, "אבל בעקו דבר נש, קב"ה זמין לגביה בלחודוי ולא הודע לאבוהי ולאימיה, הה"ד בצר לי אקרא ה' וגו'". וכן איתא בפ' מי שמתו. גבי בני ר' חייא דאמר חד לחבריה, ידע אבון בהאי צערא, ואמרינן בצערא דידהו ידעי, בצערא דאחרינא לא ידעי. הקשה על זה הרמ"ז ז"ל שם, ממ"ש (במדבר כ, טו) וירעו לנו מצרים ולאבותינו. והובא ג"כ מרש"י פ' חקת שם, "מכאן שהאבות מצטערים בקבר על צרת בניהם". שלכך לא נאמר וירעו מצרים לנו ולאבותינו, כי אם וירעו לנו וגו', לומר שאין ההרעה להאבות, אלא שמן ההרעה לבנים תמשך לאבות, וגם לעלי נאמר (שמואל א ב, לג) לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך. לעתיד בבני בניו, שצערם וצרתם תמשך גם אליו בקבר, וכן כתיב בשופטים, וישב אלקים את רעת אבימלך אשר עשה לאביו להרוג את ע' אחיו. הרי שקורא רעה לאביו מה שהיה ועשה אחר מיתתו. ואני הרואה בשמואל שאמר (שמואל א יב, טו) והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. אבל ת"י כמה דהות באבהתכון. ולרש"י ז"ל חטוטי שכבי. ומיישב שהמתים ההולכים לעה"ב הם המודיעים למתים צער בניהם, וירמיה הודיע לאבות צער החרבן עי"ש. וכללא דמלתא שהאבות בעה"ב נהנים בטובת הבנים ומצטערי' בצערם מטעם הנזכר.
ודעו שגם ארסט"ו הפילוסוף מסכים בזה לדעת רז"ל, שהרי בס' המדות באיטי"קא כתב בהדיא, שהמתים נהני' ושמחי' בטובת האהובים החיים, ומדבריו אלו הוכיחו החכמים שארסטו היה מודה בהשארות ונצחיות הנפש, וידים מוכיחות הן דהווין ידים, עיין באגרות מועתקות מלשון צרפתי ללשון לעז שלנו, מהחכם סמפוני"א כרך ה' אגרת ק"ל. וראיה ברורה לזה נ"ל מעשה דרבי בפ"ד דמגילה דף כ"ח ע"א, ש"א"ל לריב"ק ברכני, וא"ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי, א"ל ולכולהו לא, וא"ל והבאים אחריך בהמה ירעו". פירש"י "כלומר אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, שא"כ לא יטלו בניך גדולה, ואתה נשיא והם כל ימיהם הדיוטות" ע"כ. נמצא דיותר טוב למות זמן מה קודם כדי שיטלו בניו גדולה מלחיות הוא זמן רב והם יהיו כל ימיהם הדיוטות, אעפ"י ששלום ואמת בימיו והוא בנשיאותו (עומד) חי וקיים, והיינו ודאי משום דמגדולתם בעה"ז יגיע לו ג"כ תענוג לעה"ב. ולפ"ז נ"ל דדייק קרא שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, אי בחיי עה"ז משתעי קרא כמאן דאמר. ירצה והארכת ימים באופן שלא ינגד הטוב, כי לפעמים אין טוב לחיות זמן רב, כלישנא דרש"י הנ"ל גבי רבי, וכ"כ מי האיש וגו' אוהב ימים לראות טוב.
אבל יש להקשות מהיכא תיתי לרש"י לפרש אין טוב לך לחיות וכו'. טפי הו"ל לפרושי דריב"ק לא בעא לברוכי לכולהו יומי משום דחש ליקרא דהנהו דנפקי מיניה, אע"ג דאה"נ דלרבי גופיה הוה ניחא ליה טפי דליפוש חיי, כי לעולם חביבותיה דנפשיה עדיף ליה מדבנוהי. וכן אמרי' בפ' חלק דף צ"ה, שדוד אמר "מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי. וא"ל אבישי אפיך צלותיך, בר ברך קרא ליזבון ואת לא תצטער" ע"כ. ובפ' האשה שנפלו דף ע"ט ע"א אמרינן, "אמר שמואל מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי, דלא שביק אינש נפשיה ויהיב לאחריני, ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא, אפ"ה במקום ברתה נפשה עדיפא לה" ע"כ. וי"ל דהכרח פירושו של רש"י הוא שאם היה טוב לרבי לחיות כל שנותיו אפי' במקום פסידא דבניו, לא היה חושש ריב"ק לטובת בניו כי אם לפסידא דידיה, דטיבותא דרבי עדיפא ליה, אלא ודאי דלדידיה נמי הטבה לא הויא, שהרי כיון דאיהו דידיה עביד באותן השנים, פלג עידן דריב"ק ששיער שודאי השלים חקו ובירר כל הבירורין הצריכים אליו, כל היותר כנטול מאת בניו נמי, ולכן אמר עד חצי ימיו ותו לא, דנמצא זה נהנה בכפלים, בשכבר הגיע לשלימותו ואינו חסר כלום, כי הולך למנוחות על כסא ממלכות בשמי שמים, ונהנה שם בטובת בניו על פני האדמה, ואבישי אמר אל דוד בר ברך קירא לזבון ואת לא תצטער. דצערא דגופא שאני, ובמקום דליתא צערא כמו ברבי דאדרבא קים ליה בדרבה מיניה, ודאי לא קאמר. וז"ש הקב"ה לאברהם, שלא יאמר שכל החולאים שחוץ לגוף אינם חולאים, דהיינו חוץ לגופו בבנו, כדאי' ברבה פ' וירא פ' נ"ו. וכן אמרינן בפ"ק דע"ז, "אר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו אנו לא באנו לעולם. ואמרינן לא תימא לא באנו אלא כאלו לא באנו לעולם". ופירש"י "לפי שהן חיים לעולם, וכל זמן שהם קיימים, אין אנו חשובים כלום" עכ"ל. ובשבועות דף מ"ב, "גדול נמי לגבי מילי דאבוהי קטן הוא". והא למה זה דומה לשרגא בטיהרא דלא מהניא ולא בסים אורה ביממא, והבנים כנר לעומת האבות. וז"ש במלכים ב' ח', למען דוד עבדו כאשר אמר לתת לו ניר לבניו כל הימים. כפי' פי' הרד"ק, דניר כמו נֵר בצירי, והאבות כשמש לעומת הבנים. ומסיפור החלום של יוסף והנה השמש והירח וגו'. ואת שברו על יעקב אביו על עצמו שנתקיים בו יוכיח. ואפשר שלזה רימז החכם במ"ש האדם יולידהו האדם והשמש, הובא בס' נשמת חיים מאמר ג' פ' ב'. ומהחכם יחייא במזמור השמים מספרים. ובס' קהלת יעקב גדול שורש א' דף י"ב ע"א, ובס' שער השמים ריש מאמר ח' בשם ארס"טו, ובספר דופי הזמן ברמזי המאמרים דף ל' ע"ב, והובא ג"כ מהר"ב בעל תפארת ישראל, במאמר סעודת מצוה דף קפ"ב ע"ב, וגם כפי פירושו הפשוט, שכתב שהוא דהוית הסיבה המהוה לאדם היא אביו והשמש, כמו שידוע לטבעיים. נפקא לן שהושוה האב לשמש, ושניהם במדרגה אחת כלפי הבן, ופירשתי בכל זה בכורסיא שלי מ"ש שלמה (משלי כ, כ), מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך. שירצה הרשע שמקלל אביו ואמו הוא עושה כדי שיקרבו ימי אבלם ויהיה נרו מאיר כשרגא בלא טיהרא, שכל זמן שהם קיימים אינו נחשב לכלום, וה' יפר עצתו ולא יעלה לידו כמו שהוא סבור, כי ידעך נרו באשון חשך, ולא יאיר אפילו בשעה שהעולם חשך בעדו ובא שמשו במיתת הוריו, שהיה לו אז לתת אורה ולהיות נחשב. כאשר זמם לא יקום ואין נוגה לו, אתא חמרא ובטש בשרגא. ועד"ז אני מפרש לישנא דאבישי הנזכר, "בר ברך קרא ליזבון ואת לא תצטער". שפירש"י "בר ברך שעוה ימכור וכו'". דקרא ר"ל שעוה, כמו בפ"ק דפסחים דף ח', כי מלחי ובי קירי צריך בדיקה. והאי בי קירי דאבישי צריך בדיקה, דמאי שעוה דנקט. אך נ"ל שר"ל שימכור שעוה לאחרים שיעשו אורה והוא לא יעשה אורה בעצמו שיהיה כהדיוט, ובלבד שאת לא תצטער, צער עצמך צער גדול, הגם דמטי לך איזה צער מצערו של בר ברך, כפי ההקדמות שהקדמתי. ובקונטריסי על ע"י מס' סנהדרין סי' קנ"ד, ביארתי זה בדרך פשוט ונכון עפ"י מ"ד בפ' עגלה ערופה, אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב, שנא' שיתה ה' מורא להם. ופי' העירוך כחד לישנא, רבב פסולת של שעוה, נמצא שדרך עניים נבזים למכור פסולת שעוה, ודוד התפלל שלא יבואו לידי כך, והיינו לפי זה מ"ש אבישי לדוד דרך משל, הנח שבר ברך יתעסק במכירת השעוה, שדרכו של עני למכור, דהיינו פסולת שעוה אעפ"י שמתבזה, ובלבד שאת לא תצטער, וגם שעוה גופא קרי לה תלמודא בריש פ' במה מדליקין פסולתא דדובשא. והיינו שבזה ושיקץ ענות עמינו המן הרשע, שכך אמר מנהון מזבנין קירא, כדמתרגם הירושלמי פ' ישנו עם אחד וגו'. ובעל מוסף העירוך כתב, דקירא הוא מלשון רומ"י ע"ש. והיינו שעוה קֵירָא סֵירָ"א, ואל יקשה בעינינו הקו"ף של קירא שהיא במקום סמ"ך או צד"י, שכן מצינו בלשון רומ"י ציסא"ר בלשון לעז, בלישנא דרבנן קיסר, קו"ף במקום סמ"ך או צדי"ק, וכן מקולין בפ' גיד הנשה, אין שוקלין בשר המת במקולין. שהוא מלשון לעז מָאסי"לו, קו"ף במקום סמ"ך או צד"י. ומ"ש ריב"ק לרבי, יהי רצון שתגיע לחצי ימי (מגילה כ"ח ע"א), נלע"ד דלאו דוקא חצי, ולא מסתבר לי מ"ש היוחסין שריב"ק האריך ימים כפל שנותיו של רבי בדוקא, כי מ"ש לחצי ימי, אינו מן החיוב לומר חצי ולא יותר, כי כמ"ש רד"ק בשמואל ב' י"ט, בפ' ויעבור המלך הגלגלה. דלשון חצי ומחצה, פעמים שהוא חלק כחלק בשוה ופעמים שאינו בשוה, כמו חציו שרפתי במו אש, וכן עד צואר יחצה, והצואר אינו חצי הגוף בשוה. ופלג נקרא ג"כ פלג כי ממנו ואילך נפלגו חיי האדם, ולא היו כי אם פלגא של ימי הראשונים, וגם הוא מת בחצי ימיו של עבר אביו, כמ"ש היוחסין עצמו בדף ח', ואין הגזרה שוה בחצאין אלו ולאו בדוקא אלא הן חסר הן יתר. וכן אני מוצא לשון תוך, שלפעמים ר"ל בשוה, כמו ועץ החיים בתוך הגן. וכן בפ' קרח, ומטה אהרן בתוך מטותם, הניחו באמצע כמ"ש רש"י שם, וכן במשנה ה' פ"ג דתרומות, האומר תרומת הכרי זה בתוכו. משמע באמצע כמ"ש רע"ב. ולפעמים באיזה חלק ממנו, כמו וינער ה' את מצרים בתוך הים. וכן לשון משלשין, אין פירושו בדוקא, כמו משלשין בממון ואין משלשין במכות. וכ"כ רש"י בכתובות דך ק"ד ע"א, אדאמרינן מאי משלש תיקו. ועיין בתוס' פ' שואל דף ק"ן ע"א, ד"ה וריב"ק. ובפ' יש נוחלין דף קי"ג ע"א ד"ה ומטו בה. וכן בפ' מי שאחזו דף ע', אכול שליש ושתה שליש וכו'. וכתבו התוס' בפ' המפלת דף כ"ד ע"ב, דשליש לאו דוקא אלא שבין אכילה ושתיה יהיו ב' שלישים, דלעולם אכילה מרובה משתיה). ויש לתמוה איך שני אנשים צדיקים וגדולי הדור נדב ואביהו באו לידי חטא זה, שאמרו אימתי ימותו שני זקנים הללו משה ואהרן וינהגו הם את הדור, כדאי' בפ"ז דסנהדרין, דהגם שנענשו וא"ל הקב"ה נראה מי קובר את מי, הרי אמרינן בזבחים פי"ד דף קט"ו, שמתו בשביל שהיו מקורבים למקום, להתקדש שמו יתב' על ידם. ומהרש"א הביא שם קושיית הרא"ם, דהלא בשביל חטאם מתו, ותירצה דלא הוה שייך קידוש שמו אילו מתו בלא חטא, דחלילה דעביד דינא בלא דינא, אבל כבודו של מקום היה ליפרע מצדיקים הללו על עבירות קלות, לכל מר כדאית ליה עי"ש. והיאמן כי יסופר שעבירה קלה תחשב לו לאומר יקרבו ימי אבל אבי, אמנם ניחא במ"ש הרמ"ע במאמר חיקור דין ח"ד פט"ו, שכוונתם היתה רצויה כי היו צופים למרחוק מעלת משה ואהרן לקץ הימין, ואומרים מתי יסתלקו, כמו חנוך שנעשה מלאך מט"ט, ומדרגה נוספת עליהם שגדולתם רמה מאד עד שלא יאתה להם ההנהגה למטה יע"ש. ודלא כבעל העקידה בשער נ"ט שכתב שזה היה מפחיתות הטבע ורוע התכונות. וראיתי אני שרש דברי הרמ"ע, פתוח אלי מים עמוקים כפתחו של אולם, ומתוך דבריו למדתי פי' המדרש פ' אחרי מות פכ"א ז"ל, ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. מלמד שהיו משה ואהרן הולכים תחילה, ונדב ואביהו הולכים אחריהם וכו'. ואומרים שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור וכו'. וכתב מהר"ש יפה שם ז"ל בפרק ד' מיתות, לא יליף לה מקרא. ואפשר דמדלא קאמר ונדב ואביהו, יליף שהיו גאים ומבקשים לעמוד במקום משה ואהרן וכו'. והרי"ף בפרק ד' מיתות כתב, ואל משה אמר עלה אל ה'. שנדב אמר עלה אל ה', אימתי ימותו וכו'. ובודאי עינוהי מטייפין על המדרש הנ"ל, אעפ"י שלא נשאו על שפתיו, וכן הבינו מהר"ש חאגיז בספרו מבקש ה' במשפטים ג'. אבל עמם הסליחה לא זו כוונת המדרש, ופירושו נ"ל כלפי מ"ד בפרק א' דיני ממונות דף ל"ח, עלה אל ה'. עלה אלי מיבעי ליה וכו'. א"ל זהו מט"ט ששמו כשם רבו, כלומר שמט"ט אמר עלה אל ה' כפירש"י, או שהקב"ה אמר אל משה עלה אל מט"ט אשר שם כבוד ה', כמו שפירש הרמב"ן בחומש. והיינו דאמר המדרש, שכשראו גדולת מט"ט הנק' זקן ביתו כנודע, והיה חנוך שנעשה מלאך, ושמעו ואל משה אמר וכו'. שגדולתם רמה מאד, באופן שכמוהו לא יאתה להם ההנהגה למטה כמ"ש הרמ"ע, אז אמרו אימתי ימותו ב' זקנים הללו, כמוהו דאמית יתיה ה', וזקנים דייקא. ומסתייעא דעת הרמ"ע מן המדרש. ואולי ממנו למד אע"פי שלא הזכירו, כן נ"ל בקיצור ובחידושי הארכתי. אבל אכתי פש גבן לעיוני בלישנא דאבישי הנ"ל, למה נקט בר ברך, אי משום דעד כאן רחמי האב על הבן, כמ"ש (בראשית כא, כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי. מ"מ הו"ל רבותא טפי ליזבון ברך, וליכא למימר דקרו אינשי לברא בר ברא, דהא איפסיקא הלכתא בפ' מי שמת דף קמ"ג כמר בר רב אשי, דלא קרו אינשי לבר ברא ברא, וכ"ש לברא בר ברא. אבל ניחא במ"ש הזוהר פ' ויחי דף רל"ג ע"א ז"ל, "ת"ח ברכתא דבריך לבני יוסף, אמאי אקדים לון ברכאן עד לא יברך לבנוהי, אלא מכאן דחביבותא דבר בנוהי חביב עליה דבר נש יתיר מבנוהי, ובג"כ אקדים חביבותא דבני בנוהי קודם לבנוהי לברכא לון בקדמיתא, ויברכם ביום ההוא וגו'" ע"כ. ונמצא לפ"ז דבר ברך קרא ליזבון הוי רבותא טפי מברא, ועכ"ז רחוק מאדם מ"ש הזוהר דבן הבן חביב מהבן, דמוכח מן הגמ' איפכא בכמה מקומות, כמו שהארכתי בטייעא שלי שם בפ' חלק, וגם איתא בסוף סוטה דאמרי אינשי רחמי דאבא אבני, ורחמי דבני אבני דהוו להו, אלמא רחמי דאבא במדרגה ראשונה אבני, אבל אבני בני רחמי דבני הוא דהוי, ובפ' המדיר דף ע"ב ע"ב, גבי המקללת יולדיו בפניו, אמר ר"י אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו, וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ופירש"י פסוק זה יהיה לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתניתין, לא בפניו ממש אלא בפני בנו קאמר, והוי כאילו בפניו אפרים ומנשה, בני בניו כבניו עכ"ל. אלמא הבנים עצמם עדיפי, כדאמרינן בני בנים הרי הם כבנים, ומי נתלה בני, קטן נתלה בגדול, ואשמועינן רבותא בבן הבן, דא"ל ניכליה אריא לסבא באפי בריה, הרי דבר ברך קרא ליזבון, הוי למעט בריה דחביב עליה ביותר, ואומר כמאמרם ז"ל בפ' כנשר יעיר קנו, מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני, ודקדקתי בדברי יאודה, דסדר המדרגות נקט כשאמר ליעקב שלחה הנער וגו' ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו. שהקדים מיתתן למיתת האב, לעורר רחמיו יותר שיתרצה לשלוח בלא איחור, כי ידע שמיתתן יותר קשה עליו ממיתת עצמו כמשז"ל, ימות ואל ימותו בניו בחייו, וכמו כן דקדקתי בנבואת יחזקאל סי' י"ד, דבארבעת שפטים הרעים חרב רעב חיה ודבר, בג' נאמר בהם שלא יצילו בנים ובנות, זולת ברעב שלא הוזכרו בנים ובנות, שברעב אם יהיה להם לאכול, יקדימו הבנים שינצלו, שחביב חייהם להם מחיי עצמם, דעם כי כתוב ללחמך וללחם ביתך, לחמך קודם ללחם ביתך, כדאמרי' בפ' כיסוי הדם, זה משורת הדין, אבל על הרוב אבא רחים על ברא, כדאמרי' באב הנמצא במחתרת, וחס על חיי בנו מחייו, וזה לענ"ד המכוון של חז"ל במ"ש יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וכו'. וצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם וכו'. לפי שגופם של בנים חביב עליהם מגוף עצמם, והואיל שאינם פושטים ידיהם בגזל, ניחא להו שמסרו שמירת ממונם יותר מגופם, שיהא משומר ובא מן הניזקין לגוף הבנים, דעדיף להו מגוף עצמם, וכמו כן אלו שמזכיר הכתוב גבי רעב, יחוסו על בניהם ויקדימו הצלת הבנים להצלת עצמם, דבדידהו תליא מילתא. משא"כ בהנך מאורעות שבפסוקים וכללא הוא שאין דעתו של אדם קרובה לבן בנו כבנו, כמ"ש בס' פחד יצחק ח"ב אות ד' דף ק"א ע"א, בשם לע"ש סי' ר"י. איברא שדברי הזוהר חביבין ומילי דקשוט נינהו, וקשה מאד להפרידם מבני אדם, דהמוחש לא יוכחש שהבן חביב מבן הבן, והזוהר כתב איפכא, ולכן צריכים אנו לדחוק נפשינו לבארם, ורוח מבינתו יענני, שדרך סלולה לפנינו במה שזכורני מרז"ל, שמחבבין לקטן יותר ממה שמחבבין לגדול, ושלכן כתיב כי נער ישראל ואוהבהו. וכתיב אהבת עולם אהבתיך. עולם לשון עלם, בן מי זה העלם, ילדות ושחרות, ולזה ודאי מתכוונים דברי הזוהר, דהואיל שהבני בנים הם הקטנים, קטנותם עושה שמראה להם חיבה יתירה מהבנים, ומראה להם געגועים, וכן אמרינן בפ"ב דחגיגה דף כ"ג, מאי כרוב כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא, וכתב הכלי יקר שמואל ב' ו' בדף רע"ח ד', שמורה עפ"י הפשט השראת השכינה על ישראל, כי נער ישראל ואוהבהו ע"כ. ואפשר דהיינו דאמרינן בספרי פ' בהעלותך, הובא ברש"י פ' יתרו, ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, ע"כ. דוקא תינוקות, משום שאבי אביהן מראה להם חיבה, ובילקוט קהלת רמז תתקס"ט, א"ר ברכיה בשם ר' נתן, אל תהי קורא גם את העולם נתן בלבם, אלא גם אהבת עוללים ותינוקות נתן בלבם של אבותיהם, משל לא' שהיו לו ב' בנים, א' גדול וא' קטן, הגדול מכובד והקטן מטונף, אעפ"כ אוהב את הקטן יותר מן הגדול, הוי גם את העולם נתן בלבם ע"כ. הרי שמפרש עולם לשון עלם, בן מי זה העלם (שמואל א' יז). או לשון עולל. אבל לשון עולל לא יתכן, ואינו לשון צודק ומכוון אל שרש המלה, ויותר נראה מלשון עלם כאמור. וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת לקיים דברי חכמים. יחדיו יהיו תמים.