וכמה צדיקים מצינו שהזהירו את בניהם על עניינים פרטיים, הרא"ש סידר סדר ההנהגה לבניו, הובא בסוף ס' סאה סולת דפוס ויניציאה, וכן הר"ב של"ה ואביו, ורבים מאחרונים ז"ל, ולא מיבעיא מהראשונים, תנאים ואמוראים ז"ל, ובכללם ר"א הגדול בצוואה שעשה, וריב"ל בפ"ק ד(ברכות ח, ב), "א"ל לבניה אשלימו פרשתייכו עם הציבור ב' מקרא וא' תרגום, והזהרו בוורידין, כר' יהודה דתנן רי"א עד שישחוט את הוורידין, והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, וא"ל רבא לבניה וכו'". ואותן ההערות של ריב"ל, ב' מינייהו מטו להו בפ' חלק (סנהדרין צו, א) משמיה דר' יהודה בן בתירא, דהכי איתא התם, "א"ר זירא אע"ג דשלח ר' יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו בזקן וכו' והזהרו בוורידין וכו' והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה וכו'" עי"ש. ואעפ"כ חזר ריב"ל ושנאם לבניו, ואחר כמה גלגולי מחילות מגדולת האדון בעל באר שבע שכתב בתוספותיו שם שזה לא היה ולא נברא, משום דריב"ב היה זמן רב קודם רבי יהודה סתם שהוא ר' יהודה בר אלעאי, ועוד שהתוספות והרא"ש והר"ן בריש פ' השוחט לא נסתייעו דהלכה כר"י כי אם מדברי ריב"ל לבניו, ולא הזכירו הא דריב"ב, ש"מ שטעות גמור הוא, וצריך להיות כתוב במקומו אע"ג דשלח ריב"ל הזהרו וכו', ואעפ"י שבגמ' דברכות לא הזהיר לבניו הזהרו בבני ע"ה וכו'. וגם לא ששלח וכו', אולי ר' זירא שמע אח"כ, עכ"ד בקיצור. ומדעתי כי קשה הוא להולמו, לשבש כל הספרים בכדי, ואני בעניותי בחידושי על מס' סנהדרין סתרתי כל ראיותיו, דהגם דריב"ב היה זמן קודם ר"י סתם, הלא ידענו נאמנה שהאריך ימים הרבה עד זמן לוי, כמ"ש היוחסין גבי בני בתירא דף י"ח, וכדמשמע בשבת פר"א דף פ"ו, ובפ' כל הבשר דף קי"ו, ועוד חיה שנים רבות אח"כ, כדאיתא במדרש ס' שמואל בפ' "כי נאמן שמואל" (שמואל א ג, כ). ומה שהתוס' הרא"ש והר"ן מסתייעים מדברי ריב"ל, ודלא דכרו משמיה דריב"ב, נ"ל משום דההיא דריב"ל מייתי לה תלמודא למילף מינה, משא"כ בההיא דריב"ב דלא לגופא מייתי לה, אלא מייתי שאמרה ר' זירא, ואמרה לא לגופא אלא למילתא אחריתי, שאע"ג ששלח ריב"ב וכו', כי הא מילתא מודעינן להו וכו'. וזה נ"ל חילוק נכון ואמיתי גם למקומות אחרים, וכמו ראיה לזה ממ"ש הר"ן בפ"ק דחולין דף תרע"ד ע"ב בגמ', שהביא סכין של ע"א אסור בהנאה, שם על גמ' דמשנה ראשונה כתב וז"ל, והא דאמרינן הכא כגון שלבנה באור לרווחא וכו', שלא ללמד בדיני הגעלות באו כאן. ולפיכך וכו'. ומהר"י ן' לב הובא בשו"ת דרכי נועם בקונטריס אחרון הנקרא מלחמת מצוה בדף כ"ז ע"ב כתב, אין לסמוך בספרים למיעבד עובדא רק במילתא דהוייא עיקר הנידון שנשאל עליו, ולא במאי דמייתי באיידי ואגב, דכיון שאינו עיקר הנידון לא חש לדקדק בו. ובעל מים רבים בחלק א"ח תשובת ל"א. כתב על דברי מהר"ש אבוהב שהשאר שכתב אשר אינו מן הנידון ששאלו ממנו, לא כתבו בדקדוק יע"ש. והגם שאין להחליט כן במה שנא' בגמ' אפי' באגב, מ"מ לא יבצר דעדיף מה שנאמר לעיקר ממה שנאמר באגב, כי היכי דעדיף מאי דמייתי תלמודא בדוכתיה, למה שבא במסכתא אחריתי, ועיין בס' מציץ ומליץ בהסכמת מהר"ר חנניה קזיס ז"ל בעל ספר קנאת סופרים וחק לישראל על י"ד. ומלבד זה שכתבתי יש לי לומר שהתוס' הביאו דברי ריב"ל, לפי שהוא בתרא טפי לומר דקים ליה כריב"ב, דמוכח שכן הלכה, ויותר ממה שכתבתי כאן בקיצור הארכתי בקונטריסי שם, (והוכחתי שדברי הבאר שבע בכאן לא שרירין ולא קיימין), וגרסתינו לעולם עומדת.
וגם מצינו לרבינו הקדוש שהיה הראשון להזהיר את בניו בפ"י ד(פסחים קיב, ב) ד' דברים, וא' מהם 'אל תשבו על מטה ארמית'. ואעפ"כ אותה אזהרה עצמה חזר והזהירה רבא לבריה בפ"ק ד(ברכות ח, ב), וגם בזה יש לי מקום עיון (ואם אינו מענייני להאריך בו), כי במימרא דפסחים פירש"י ורשב"ם הוא בהדיא הפך תלמודא דברכות בלישנא דארמית ממש, משום מעשה דרב פפא, דתלמודא קאמר דרב פפא אמר איני יושב עד שתגביהו את המטה, והגביהו את המטה ומצאו שם תינוק מת, והם ז"ל כתבו בפסחים שרב פפא לא הרגיש בעלילה וישב, והעלילה עליו שהמית בנה וברח מן המדינה עי"ש. ואני הרואה דלא מלבם הוציאו מילין, כ"א מדברי בעל העירוך בערך 'ארם' שכך כתב, ובודאי צריך לומר שגירסא אחרת היתה לו בגמרא, כדמשמע מלשון סיפור המעשה שהביא שם. אבל מ"מ מלשון רש"י בברכות שם משמע שגרסתינו היא היא שעמדה לו, שכתב שהיתה רוצה להעליל עליו, משמע שלא עלתה בידה, ורק בדוחק נ"ל לומר דבאולי ב' פעמים אירע לו זה המעשה, ובפעם הראשונה לא הרגיש בעלילה ולא נשמר ממנה. ובפעם השניה נשמר אחר שנכוה בפושרין, וכעת צריך לי עיון ודי ההערה, כי הערת הספק לבד ראויה להודות, כמ"ש מהר"י אברבניל ז"ל בסוף הקדמתו לס' יאושע בשם ראש הפלוסופים ארס"טו בס' השמים והעולם, וסימניך בבינה יש שם שאלה בלא תשובה. ואל תשיבני ממה שהראב"ד השיג על הרמב"ם בפ"ה מהל' תשובה, וכתב "אין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא היחל בשאלות וקושיות והניח הדבר בקושיא" ע"כ. כי כבר השיבו עליו, וגם הוא לא כתב כן רק באותו ענין, ודומה לו שנוגע בפנות האמונה, כמ"ש טוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעור לבם ויניח דעתם בספק. אבל בשאר עניינים ודאי הערת השאלה חצי חכמה כמ"ש מהרי"א, וזה נ"ל חילוק אמיתי. ודיו אריש דינא ולא יותר, שלא לצאת מן המכוון, הוא אשר הוכחתי, כמה זהירי אבות הראשונים להזהיר את בניהם, ואחרונים לחזור ולהזהיר גם הם את בניהם אחריהם באותם הדברים עצמם או במקצתם כפי השעה ושיעור קפידתם. ובמכילתא פ' בא, הובאה ממרן הב"י א"ח סי' רפ"ה איתא, והיה כי יאמרו אליכם בניכם. ז' דברים צוה רבי את בניו וכו'. אחרי כתבי מצאתי במעריך ערך ארם, שתמה על העירוך כתמיהתי, ומן התימה עליו ששלח חיציו נגד העירוך, הגם שי"ל שגירסא אחרת היתה לו בגמרא, ולא הגדיל המדורה על רבינו רש"י, שאין מקום ליישבו כמו שכתבתי. וגם בפ"ק ד(הוריות יב, א), דברים שאמר רב משרשיא לבריה. עיין בחידושי שם דברים טובים. וגם אחריני טובא איכא שהזהירו את בניהם, לא עת האסף.