יהיה הבורא והממציא העולמות כולם, צדיקו של עולם, צדיק הראשון תחלת המחשבה לכל המעשה אשר נעשה, ראשון לכל דבר שבקדושה, אפתחא דין ממדבר קדמות קדמונו של עולם, מהיכא שרינן המוציא, מהיכא דקדים בישולא, ראשון תחילה נאמר לכל התחלה, כאשר חכמים הגידו ולא כחדו, שות שתו השערה, זה השער לה', כמו שער בנפשם, ועבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ואל על יקראוהו מעל דמעל ראשית דרכם קדם ממעל, הללויה ריש פירקא על ספר חקה, בפסחים דף קי"ז, ראש דברם אמת, וחותמו של הקב"ה הנותן כח לעשות עשיה לשמה, ויקחו לו לשמו תרומה, והנה עמנו בראש האלקים וכהניו (ד"ה ב' י"ג). ראש דברינו אמת יקדמו פניו, וזה שמר"י הרא"ש (ד"ה א' כ"ו). ואנ"א בשם פתחתי פתחא להאי פרשתא, תיב"ה שפתחה מלמעלה, כלפי שמייא לצד עילאה, יבא דבר שבגבוה, רישא דרישא, גא"ה יפת"ח אל (יאושע סי' יט'). ראשון לציון בראש הקרואים ביה שמו, בריש דפא, והן קדם אהלוך בתחילה הל"ך באור ה', לפני אבוקה, גיר"א ברקא לעילא מן כל ברכתא, ה' חננ"י ראשית דרכו, הוא ישלח מלאכו, שמו יחול עלי, ופתח דברי יאיר. וכך אמרו בש"ר פ' ויקהל האורה נבראת תחלה, שכן כתיב עוטה אור כשלמה. ואח"כ נוטה שמים כיריעה, לפיכך פתח דבריך יאיר ממנו למדו הצדיקים כשהיו מתחילים בדבר היו פותחים באורה ע"כ. והנה אדונינו דוד אמר ה' אורי וישעי. ובאור פני מלך העולם אני עשיתי ואני אשא דעי, אלקים בקדש דרכו, וה' אלקי יגיה חשכי, והלא מראש בתחילת דברי פיהו, וכמו כן הר"ב מאדומים ז"ל בריש ספרו כתב, שם הם שוי"ם ללכת, בהסכמה אחת בזה כל החכמים, לא בלבד חז"ל בירושלמי דברכות פרק ה' וזוהר הקדוש פ' תזריע, כי גם משלנו ר' ידידיה אלכסנדרי המכונה פילו"ן, ומשלהם אפלטו"ן, כולם אנשים אנשי שם אשר כל פעולה יקדמנה מגן ונקראה בשם, וכזה ראיתי שכתבו התוס' בפ"ק דמגילה דף ט' גבי ע' דקנים, שהסכימו כולם לדעת א' וכתבו אלקים ברא בראשית, לפי שהיונים היו יודעים שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם היו כותבים בראשית קודם, היו אומרים ב' רשויות יש וכו'. והנה בילקוט בראשית איתא, דרש ר"י ן' פזי, למה נברא העולם בבי"ת שהוא לשון ברכה, ולמה לא באל"ף, מפני שהוא לשון ארירה וכו'. והעירו המפרשים ז"ל כמ"ש לקמן בח"ג פ' ל"ז, אחר דיהיב טעמא שנברא בבי"ת לפי שהוא לשון ברכה, מה זו שאלה למה לא באל"ף. ובאשר אני כאן אני אפרש למה לא באל"ף, דהיינו אלקים ברא בראשית, והניח מקום למינים לטעות, ומשני מפני שהוא לשון ארירה, תוקף דין דנפיק ממדת הגבורה, שאין העולם יכול לעמוד בדין, ובפ"ח דעירובין דריש רבה בר מרי, מ"ד ישב עולם לפני אלקים, אימתי ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. ירצה שבזמן שיש חסד למטה, אז העולם מתיישב ויכול לעמוד במדת אלקים, שאין דין למעלה כי מתהפך לטובה, ע"ד מ"ש רש"י בפ' וירא בפסוק וישקיפו על פני סדום. כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים ע"כ. הרי דישב עולם לפני אלקי', מדת אלקים, בזמן שחסד ינצרוהו, ורעיוני על משכבי סליקו, נים ולא נים, ובאתי חשבון של ר"ת ישב עולם לפני אלקים, ומצאתי עולים קי"א כמנין אל"ף, לומר דעם כי קים לן שאין העולם יכול לעמוד במדת אלקים ובאות אל"ף, ואמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בבי"ת והלואי שיעמוד, אעפ"כ מצינו שיוכל לעמוד, וישב עולם לפני אלקים במדת אלקים ובאות אל"ף הרמוז בר"ת, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. והשתא כוונת התוס' בדיבור הנזכר, נר' דאע"ג דבראשית אינו שם כלל בלשון יון, הואיל שיודעים שיש להזכיר הבורא בתחלה, זה הי' מזקיקם לפרש שהוא לשון אלקות, ואזלא לה קושיית מהרש"א על דבריהם, וגם אפשר שיהיו טועים בבי"ת של בראשית, לסבור שיהיה לשון אלקות ממש, במה שרומזת בסוד ה' בחכמה יסד ארץ, ויהיו טועים ח"ו לעשות סבה ראשונה את המסובב, והמשכיל יבין, הרי שגם היונים יודעים שיש להזכיר הבורא בתחילה כדעת רבם אפלטו"ן. ואפי' בלא חשש שיטעו בב' רשויות, בדין הקדימו מלת אלקים, כי היונים לא עמדו בסוד ה' שבראשית נמי מאמר הוא, רומז לשם, ועוקץ הבי"ת לאל"ף, יחידו של עולם כידוע ליודעי חן.
וגם רשב"י בס' הזהר פתח פתחא להאי פרשתא, בדף ט"ו במלת בריש הורמנותא, וכתוב בס' אספקלריא המאירה פי' על הזהר, כי פתח ביחוד האמיתי, שהשכינה מתייחדת בכל הני שמהן, אהי"ה הוי"ה אדנו"ת אלקי' שד"י כדאיתא ברעיא פ' פנחס, ואלו השמות הם חמש בגימ' ברי"ש. והמגיד פתח הא לחמא עניא, שעולה רי"ו מנין ע"ב שמות של ויסע ויבא ויט כנודע, וגם הוא נקרא בצירי כמ"ש האר"י ז"ל על השכינה אות ה"א. שהיתה דלה לחמא עניא בגלות מצרים.
ואחזה אנכי אשית לבי, שכל הפסוקי' של מגילת רות מתחילין באות וא"ו, זולתי ח' פסוקי', ואמר ר' חייא במדרש, כל ראשי פסוקי' של רות ווי"ן בר מח', שנדבקה לברית שניתן לח' ימים ע"כ. (מסתייעא בזה לענ"ד מילתיה דהרב"י בבדק הבית א"ח סי' קפ"ז, דגם הנשים אומרות ברית בברכת המזון, והוסיף מדיליה טעם לשבח, הגאון המפורסם בעל ויכוח מים רבים, בר פלוגתיה דמור"ם בעל המפה בספרו האחר המכונה ספר החיים בחלק ב' פ"ב עי"ש. וז"ש ר' חייא דראשי פסוקים ג"כ ווי"ן, מובן אצלי בפשיטות במ"ש הזוהר ע"פ תביאמו ותטעמו בדף נ"ט ע"ב, ו' יתירה על דאחידן ברשימא קדישא עי"ש). ולא נמנעו המפרשים שרש ישי ומשאת משה, לבקש ולמצוא טעמים אחרים, הלא בספרתם בהקדמה. ואענה אף אני חלקי, שלפי דעתי פני הדבר מוסבות למ"ש הזוהר פ' תצוה דף ק"פ ע"ב, דבתהלה לדוד בכולהו כתוב וא"ו בכל אות ואות בר מאות ח' וק', דהא וא"ו שמא דקב"ה וכו'. יבוא ביאור מאמר זה בס"ד לקמן בחלק ג' פכ"ה ופ' ן' יע"ש. ובהקדמת ידיעה זו המתקתי סוד בטוב טעם למ"ש בשמואל א' י"ט. וידבר יהונתן וגו' אל יחטא המלך בעבדו בדוד כי לא חטא לך, וכתיב לוא מלא בוי"ו (שלא כמנהג בכל המקרא) ולא לחנם כי אם לענ"ד לומר כמ"ש הזוהר דבחטא ועון לא שרייא וא"ו משום דאיהו שמא דקב"ה, וכאן שאומר שאין בדוד חטא, אמר לוא חטא בוי"ו לומר דשרייא ביה וי"י, וה' עמו וא"ו שמא דקב"ה שלא חטא ובתורה תרין לא מלאין בוא"ו, כמ"ש בס' מסורת סייג לתורה להרמ"ה ז"ל, חד בפ' ויצא, כי לוא אוכל לקום מפניך (בראשית לא, לה). ואידך בפ' ויקרא, אם לוא יגיד (ויקרא ה, א). ואף כאלו איכא למימר בהו טעמא, רחל אמרה כי לא אוכל לקום להרחיק אביה מן העבירה, דכדליכא עבירה שרייא וא"ו, ואידך לוא דגבי שבועת העדות, אצטריך לגופיה למידרש ביה לו לא כדאמר ר"א בשבועות דף ל"ה ע"א, דאם לאחר לא יגיד פטור, ובנביאים לג' מלאים כדאיתא במסרה פ' ויקרא, והיכא דאיכא למידרש דרשינן. ובזוהר ויחי דף רמ"א ע"ב, מאי איהו אות אמת, דא אות וא"ו וכו' יע"ש. ובזוהר פ' וירא דף ק"י ע"ב איתא ז"ל, ת"ח בקדמיתא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה בוא"ו, ונקוד על וא"ו בגין דסיועא דעילא הוה אשתכח בההוא עובדא, דזמין מלכא משיחא לנפקא מיניה, ובגין כך אשתלים הכא, ובאחרא כתיב ובקמה חסר וא"ו, בגין דלא נפיק מינה חולקא להקב"ה, בהאי אחרא קשישא, ובקומה בוא"ו ונקוד עלה וכו'. עד תו ובקומה דכתיב ברות, ותקם בעוד לילה וכו' עי"ש. נמצא דהוא"ו של ובקומה רמזה לסיועא דעילא בההוא מעשה, בגין רות דנפיק מינה מלכא משיחא, דהגם דמלכא משיחא מתרווייהו נפק מרות ונעמה, כבר הקשה קושייא זו בעל זהרי חמה שם, ותירצה דעיקר הכל היה מרות שקדמה לנעמה ד' דורות, והיה המשיח א' מבני אלו הד' דורות, אלמלא שגרם החטא, ועוד דכפי הנזכר ברעיא, המשיח הוא דוד בעצמו, ודוד יצא מרות יע"ש. ובפי' סתרי תורה שם כתב, כי נעמה אינה נחשבת, דבלאו דידה כבר נפק דוד שעתיד לצאת ממנו משיח ע"כ. ומעתה הואיל ורות היתה גיורת ואמה של מלכות, כמשחז"ל על וישם כסא לאם המלך. ואמרי' בפ"ק דבתרא, דסדרן של כתובים מגילת רות ראשונה. ואמרי' נמי שם, למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שרוה להקב"ה בשירות ותשבחות, וסיועא דלעילא בוא"ו, לה ולדנפיק מינה כנזכר. הלא הוא הדבר שבמגילה זו הווי"ן שהם שמא דקב"ה, התחילו בהם הכתובים כל פסוק ופסוק נזר אלקיו על ראשו, קול האות הראשון וא"ו שמו יתברך, מטעם האמור בר מח' פסוקים, דבח' ליכא וא"ו, שמא דקב"ה, כמו בתהלה לדוד. וזה נכון דבר שמתכוין לעניני, מלבד מה שהעליתי בדרושים שלי, עוד מלתא בטעמא של אלו הווי"ן בריש כל פסוק חוץ מח' עפ"י מד' בב"ר פ' י"ב ובש"ר פ' ל', אתה מוצא כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים, אלה תולדות השמים והארץ, ואלה תולדות פרץ. וכן הוא במסרה. יהיב טעמא במ"ד שם לפי שקודם חטא אד"ר היה העולם במילואו וטובו, ועל כן נכתב אלה תולדות השמים מלא בוי"ו, ואחר שחטא נעשו התולדות חסרים, וכשיבא משיח צדקנו תולדות פרץ תחזור ליפיפותה חנה, עטרה ליושנה, ואות וי"ו לאיתנה, וזה ע"י רות דנפיק מינה מלכא משיחא כנ"ל, וגם ידוע ממגידי האמת יודעי חן משם ס' התמונה של ר"י ס"ג דרות נשמת תמר, והנה כי כן זאת יצאת ראשונה אות וי"ו בכל פסוקי רות זולת ח' על כי ח' שרומז לחטא כדאיתא בזוהר, נחסרה הוי"ו מכל תולדות וע"י רות חוזרת למטעה ותמחה אבן הטועים ומלאה הארץ דעה, ואפשר עוד דבאו אלו הווי"ן חוץ מח' על דרך עזר מצריו יהיה, שמתוך זנות תמר ודופי של היות רות מואבית, יהיה לנו עזר בקדש מילוי וי"ו של תולדות פרץ, עיין כלי יקר שמואל א' ט"ו בפ' ויאמר חטאתי דף ר"א ע"ב, ויאמנו דבריו, והואיל והוא"ו רומזת לתורה שבכתב מקום יש בראש לומר דגם זה אות לטובה כשנתגיירה רות מעין וא"ו שנתוסף ליתר יתרו כשנתגייר כמאמרם ז"ל, ולא עוד אלא שעשרה פסוקים רצופים ומורדפים מן וישמע יתרו ועד ויאמר יתרו ועד בכלל מתחילים הפסוקים בוא"ו, ואח"כ אמר יתרו עתה ידעתי כי גדו לה' מלכ האלקים, וגם מלבד שהיו"ד פעמים יש בהם רמז לתורה שבכתב, היו"ד הדברות הכוללים הכל ע"ד מ"ש בב"ר סוף פ' נ"ח על י' פעמים דכתיב בני חץ אפשר לומר ברמז בעלמא שכמו כן כל שאר הפסוקי' שאחר העשרה השייכים ליתרו, היינו עד בחדש השלישי רובם ככולם מתחילים בוא"ו חוץ מחמשה שנדבק בחמשה חומשי תורה ע"ד מ"ש ברות, חוץ מח' שאמר ר' חייא משום שנדבקה לברית שנקנה לח' ימים כנ"ל. אך יש לתמוה על וא"ו דשלום קטיעא דפינחס, למה במקום גילה ובשורה טובה שם תהא דין, רישא טבא קטיעא. ואי למילף לכהן בעל מום דעבודתו פסולה, מאי שיאטיה התם. ומריש הוה אמינא טעמא כמ"ש הזוהר פ' פינחס דף רכ"א ע"ב, דכהנא רבה לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא, ולכך כתיב ושם איש ישראל המוכה, ולא בעא לאדכרא ליה לפינחס בקטלנותא, והואיל דבקטלנותא קביל אגרא, שכן הבנתי מ"ש רז"ל, בדין הוא שיטול שכרו, שירצה בדין שפעל ועשה, הוא העושה שיטול שכרו, אמינא אפשר שמטעם זה אתייא הוא"ו קטיעא במלת שלום הניתן לשכרו. אמנם אחרי ראותי דבשבחו משתעי קרא, ושלום הוא הטוב הגמור הכולל כל הטובות, כמ"ש הריטב"א בפ"ק דבתרא על והיה מעשה הצדקה שלום. מהדרנא אפירושא דטפי מסתבר, ומהדרנא אזכותא על סמך מ"ש הריטב"א התם בקדושין, דוא"ו קטיעא ר"ל כרותה בנתיים, מדלא קאמר זעירתא היא. והמד"ל באור תורה נתקשה על לשון הר"ש, שכתב רמז לדבר שהראוהו י' ניסים, וכתב ויותר טוב היה לומר כי הוא"ו חלוקה לשנים, רמז לי"ב נסים שנעשו בו ביום, כי ב' פעמים ו' הם י"ב. ושוב תבריה לגזיזיה באומרו שאינו רואה ברמז הזה לא טעם ולא ריח, כי הנסים ההם כבר נעשו, ומה יתן ומה יוסיף בזה. ועוד איך אמר הנני נותן על אשר כבר עשהו. אבל אנא אמינא מלתא בטעמא, כלפי מ"ד בזהר פ' ואתחנן דף רס"א ע"א, דא"ל ר"י לר"א, אמאי לא כתיב ולא תרצח בוא"ו כהני אחריני, א"ל בגין דדרגא דדינא בגבורה תליא ולא באתר דרחמי, בגין כך לא תרצח לא כתיב ביה וא"ו, ובגין דבעיין ה' ווין, איתוסף וא"ו ולא תתאוה, דהא בלא תרצח לא בעיא למישרי וא"ו ואתוסף הכא ע"כ. ובזוהר סוף פ' במדבר נמי איתא דמזמור אליך ה' נפשי אשא, לא אית ביה אות ו' בגין דמסיר נפשיה באתר במותא ואות ו' אילנא דחיי וכו'. ועפ"י הקדמה זו אף אנו נאמר שהקב"ה ברב בישר, שאין רציחה שלו כרציחה דעלמא דלא שרייא בה וא"ו, אדרבה הרציחה שלו לש"ש היא ולכפר על ישראל, דלאו מסטרא דדינא היא אלא מסטרא דרחמים גמורים, ונהפוך הוא שהפך מדה"ד למדר"ח, ויקח רמח ועשאו רחם, בענין דלא מיבעייא דתשרי ביה חד וא"ו אלא תרתי, והיינו וא"ו חתוכה לב' ווין, משנה יירש, בשכבר ידוע דמדה"ד כשנהפכת למדה"ר, יש לה ב' בחינות של חסד ורחמים, והיא טובה כפולה, שו"ש תרי. ומדר"ח כשנהפכת למה"ד ענשה מרובה, קשה ענשו של לבן, החסד אשר נהפך לנחש, מענשו של תכלת מדה"ד פשוטה, ומוחלפת השיטה, ומלה כדנא מתיישבת על הלב, ולאו וא"ו דכתיבא אאופתא היא. ועל יסוד זה פירשתי בדרושים שלי דברי ישעיה, נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וגו'. דבנחמה מזכיר שם אלקים דין, ואומר נחמו נחמו תנחומי כפל, וגבי העונש מזכיר שם הוי"ה רחמים, כי לקחה מיד ה' כפלים וגו', ומן התימא הוא דאיפכא מיבעי ליה, אך דבר גדול דבר הנביא וכוונתו נחמו נחמו בכפלים, יאמר אלקיכם, שתתהפך מדת הדין למדת רחמים, ונמצאו הנחמות בכפלים מבחי' הדין, שגם היא נהפכת לרחמים, כמו שבעת העונש כשגרם החטא לקו בכפלים ממה שנהפכה מדה"ר למדה"ד, שלקחה מיד ה' של רחמים, שמזה נמצא שלקחה כפלים בכל חטאתיה. ואפשר דגחזי וג' בניו ד' אנשים מצורעים אמרו הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשׂרָה הוּא וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן. דכתיב עוון בשני ווי"ן שלא כדרכו, לומר שמהפכים הטוב של הבשורה להם לדין והוא"ו של רחמים לדין, ועון בכפל כיון שנהפוך הוא לדין, והמפרשים האריכו למעניתם באלו תרי ווי"ן הלא בספרתם. ושבתם וראיתם דבמזמור לדוד אליך בסי' כ"ה באלפא ביתא חסרו אותיות ב'ו'ק' מנין גהינם כנודע, והוכפלו אותיות פאר, ונראה דבהיות דבנפשי אשא מוסר עצמו למיתה. אשא אסלק, כמד"א אשא עיני. כדברי הזוהר לך לך דף פ"ז ע"א. הן מלשון משיאין משואות, וַיִּשָּׁאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו דשמואל. לשון שריפה כמ"ש במדרש חזית בפ' השבעתי אתכם ז"ל, אשא אשיא כתיב, שהיו משיאין עצמן על קדושת שמו של הקב"ה, פי' מדליקין עצמן, נמצא שמכבין אשו של גהינם, ובגין כך דל מהכא בו"ק בגי' גהינם, בוקה ומבולקה, ובהיות מתהפך הדין לרחמים שיש לו ב' בחינות כאמור, הפאר בכפלים ונכפלו אותיות פא"ר, וזה לע"ד מ"ש בישעיה ס"א, לנחם אבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, כלומר במקום אפר שריפה ששרפו עצמן על ק"ה, ובמקום אפר שריפה של גהינם, שהרשעים נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, יותן להם פאר, והן הן אותיות פאר שנכפלו, וסמי מכאן בו"ק גימ' גהינם, ועוד יש לי בזה בקונטריסי פ"א דברכות, על מנין שהקב"ה מניח תפילין ומקום יש בראש להניח ב' תפילין יע"ש. ועד"ז פירשתי בטוב טעם פ' לא לנו ה' לא לנו וגו'. ויש לדקדק הכפל של לא לנו, ומלת ה' באמצע, וגם רישיה דקרא אין לו הכרע עם סופיה, שאם כי לשמך הוא לשון אלא, היל"ל לא לנו תעשה זה, ולפרש מה שיעשה לא למענינו אלא למענו, אכן ביאורו יעלה יפה במ"ש האור המופלא האר"י ז"ל בכוונת פ' זכור ה' מה הי' לנו וגו'. ששם הוי"ה דאלפי"ן שם של רחמים העולה מ"ה, הפכו למדה"ד שם של אלקים העולה פ"ו גימ' לנ"ו, ומ"ה היה לנ"ו, גם מ"ם ה"א גימ' לנו גימ' אלקים, עיין ס' קול בוכים שם. והנה כי כן יאמר כאן לא לנו ה'. כלומר במטותא מינך לא תעשה לנ"ו בגימ' אלקים שמך ה' הוי"ה דאלפי"ן, של חסד ורחמים, לא לנ"ו פעם שנית, שבהתהפכות מדת החסד הוי"ה למדה"ד אלקים בגימ' לנ"ו, תרי דיני הוו. וז"א לא לנו פעם אחרת, ושם ה' באמצע נדרש לפניו ולאחריו, ומבאר והולך כי לשמך תן כבוד וגו'. כלומר אלא לשמך של הוי"ה האמור תן כבוד, שיהיה כהוייתו על החסד, על חסדך ועל הרחמים על אמתך, גם על אמיתך על אמיתותך, ולא שיתהפך למדת לנ"ו בגימ' אלקים, למה יאמרו הגוים וגו'. ובמדרש חזית הקשו קראי אהדדי, כתיב הנה עין ה' אל יריאיו. וכתיב עיני ה' אל צדיקים. כאן כשעושים רצונו ש"מ, כאן כשאין עושין. ופי' עליו מהר"ם אלשיך שכשיש זכות בישראל, משגיח בהם בב' עיני הבטתו מדה"ר ומדה"ד, כי נהפכת מדה"ד לרחמים, הרי כאן ב', אך בהעדר הזכות במדת רחמים בלבד עי"ש. ועוד נראה לומר ו"ו דשלום קטועה לתרי ווי"ן, כי אות וא"ו תרין ווי"ן ו"ו, וכתב הזהר פ' וישב דף קפ"ב ע"ב, דאות ו"ו אזלי תרווייהו כחדא, ועוד דפינחס הוא אליהו, סוד שם ב"ן דהוא"ו של שם ב"ן, תרין ווי"ן שרש שלה. ונמצינו למדין דמי בראש במגילת רות וא"ו בראש דשמא של הקב"ה הוא, ועושין לה פותחת בהבל שאין בו ח', ולא בעי למשרי באתר דדינא. ונראה דמהאי טעמא נמי מדקדקים הסופרים בווי העמודים בס"ת כובע ישועה, שמו של הקב"ה בראש כל עמוד, ראשון לציון הנה הנם, לא לחנם ומה גם () שנכתב זעיר שם סוד אות ו', והגם שקראו תגר על מנהג דקדוק זה גדולי הפוסקים, מרדכי והגהות מיימוניות, הרי כתב מקום שמואל בחידושיו () בשם הציוני שיש בדבר סוד גדול עי"ש. והרי מבורר ומבואר שבאות ו' הסופרים ידם תהיה בה בראשונה לראש פנה בכל עמוד לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר. כתורן בראש ההר. ואבחר דרכם ואשיב ראש שם זה הכתב, שם ושבח בבת אחת בפתח עינים, כדאמר שמואל הכל לשם שמים. ואזכיר תהלות ה' כי הביאני עד הלום מיום הולדי מנער ועד זקן, כי ילדתי בן לזקוני ילד זקונים קטן, ואם לא אדעה ואם אין בי כח להצהיל פנים כאבירים, כי קרא כתיב תפארת בחורים כחם. ואני נותן בו סימן מ"ש הרמ"ז בפ' בשלח דף מ"ט ע"א בשם האר"י ז"ל, על ויקח שש מאות וגו'. בחו"ר בגימ' גבור"ה, הן אל ישגיב בכחו, כי יש כח באלקים לעזור ללא כח ולאין אונים, ויורד נר"ו על זקנו על ה' בהשענו והחלש יאמר גבור אני, ואם חלושים ימיו יושב לימי עלומיו, ומה אני באותן הימים בינקותי דכירנא, לא מאנו ידי לעשות מילי דקטנותא, הקל הקל תחלה בקונטריס טעמי מלות ושמות אלומות אלומות ערימות ערימות, ואנכי נער קטון, הנה קטון נתתיו בן בכר"י שמו בן לוי, בן בגימ' אליהו, ועוד רבים הלוך וגדל, לכולם בשם אקרא, ככתוב בהקדמת אליהו בארבע שלי, והיה ה' לי, ובסבותי דכירנא ושביקנא לסיבותי דנא פתגם, דבר צווא"ה לאל"ף בינה עד מלכות נוגעת. לנפש יודעת לשום שמו שם סבא אליהו שמו יחול עלי אזכירה כי נשגב שמו ומודע לבינ"ה אקרא, סבא בגימ' ס"ג, וג' פעמים אהי"ה, מלתא דאתייא באגב לקמן בח"ג פרק כ"א בארוכה, ואליהו שמא דמאריה עליה שם ב"ן, עטרה שעטרה לו אמו, ברוך הוא וברוך טעמו, וגם שיבת"ו וקומת"ו אביטה בפ"א דחולין, ההוא סבא על אליהו, לפני שמש ינון שמו, אל תבוז כי זקנה אמו, ואזי זכיתי לשם. וקים לן דשמא גרים, ומצא מין את מינו ונאור במשהו, ובתר שמא אזלינן, וגם אני ידעתי מיעוט חלבי, כל רוח אין בקרבי, לית דין אליהו, כי קטון שמי זעיר ש"ם זעיר ש"ם, אבל סוף סוף מי"ן השם הוא זה, המעט הוא אם רב, ומצינו משם גדול שם קטן, ואלקפתא נקטן ריחא אתי ליד (זבחים צו:). ריח מן ריחא דחני"נותא, אלכסנדר פטריה לאלכסנדר, ונבחר שם מעוטר ר"ב עינא סבא, לשו"ם שמו שם, לא אשלחנו ריקן, וגם זקנה יש כאן ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבו"ר, ואסביר בנים בני, וקראתי בשם ה' לפני, ברוך ה' אלקי שם, תהי ידו לעזרני ישלח עזרו מקדש ואתקדש למדי. יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידי. לעשות טוב בחיי. טוב לעצמי ומיטיב לאחריני במאמר קדישין. יבחר אלקים חידו"שין. כמו שפתר תנא דבי אליהו פ' על חידושי תורה בשופטים, הובא שם בילקוט. ודעו כי בליקוטי' הובא לשונם מהרמ"ז בפי' הזהר ריש בראשית, כתוב ז"ל, אין כח במלאך לפתוח מעייני חכמה כמו האדם הצדיק, וכ"ש ר"ש פתח ודוגמתו, אבל אליהו שהיה מלאך נאמר בזהר שיר השירים, על פומא דאליהו אתגזר ע"כ. ואני ישבתי חזקתי הדבר במה שאמר הכתוב ואורח צדיקי' כאור נוגה. שכתוב בזהר ויקהל רט"ו ע"א, דאורח הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא ואתעביד בההוא אתר, ארח דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא, דרך כד"א כדורך בגת וכו'. וע"ד לצדיקים קרי ארח, דאינון קדמאי למפתח וכו'. בגין דצדיקייא עבדין חדתא וכו' עי"ש. והטעם כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והם אינם מצווים ועושים. ואני מפרש בזה מ"ש באשת חיל, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכות ביתה וגו'. בהקדים מ"ד בפ"ק דברכות, א"ל רב לר' חייא, נשים במאי זכיין, באקרוי בנייהו בי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונמטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. והקשה מר אבי ז"ל, מה זו שאלה במאי זכיין, והלא כמה מצוות יש להן לזכות, ומיישב במ"ש הזוהר פ' תרומה דף קס"ו, פתח ר' אבא ואמר כי נר מצוה ותורה אור. כי נר מצוה כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פיקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פיקודא ופיקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא, ותורה אור מאן דאתעסק באוריי' זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה דהא שרגא בלא נהורא לא כלום וכו' עד ואצטריך למילעי באורייתא לאנהרא שרגא וכו' ע"כ. והיינו ששאל רב מר' חייא, מאתר דשרגא שהן המצות, בלא נהורא של התורה לאו כלום הוא, הני נשי שאינן מצוות על ת"ת, בניכם ולא בנותיכם, במאי זכיין, הא שרגא בלא נהורא לאו כלום הוא, וא"ל באקרויי בנייהו וכו' ומנטרן גברייהו וכו', דכיון שבשבילן גברי עוסקין בתורה, הוי כאילו הן עצמן זוכין בתורה, וכן אמר רבי עקיבא לתלמידיו בגמ' דנדרים, שלי ושלכם שלה היא. וזש"ה תורת אמך. עיין כלי יקר שמואל א' בפ' ותדר נדר. דף קמ"ב סוף ע"ב. וכן הוא בהדיא בפ"ג דסוטה, רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מפקדי, באגרא דמקריין בנייהו ומתניין בנייהו ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן, מי לא מפלגו בהדייהו ע"כ. ומיכרעא מילתא של מר אבי ז"ל (כפי גרסתינו דגרסינן ר' אבא במקום ר' יוסי, עיין דרך אמת). בשכבר מסורת לנו מהאר"י ז"ל, שר' אבא של זוהר הוא רב שבגמ' ששמו אבא, וכ"כ השל"ה בכלל יחוסי החכמים דף תי"ו ע"א. שכן קבלה בידו שהוא הוא ר' אבא שהוזכר בזוהר, אבא אריכא שחיה ת' שנה, וקרוב הדבר לשמוע, שהרי גם רב ייבא סבא דמשפטים היה בזמן רב, כמו שהיה בזמן רשב"י, כמ"ש היוחסין דף צ"ו ע"א, וגם ר' פרידא חיה ת' שנים בפ' כיצד מעברין (עירובין נד:). ור' דוסא בן הרכינס לדעת הרמב"ם חיה מזמן חגי הנביא עד אחר חרבן בית שני כדמשמע בפ"ק דיבמות גבי צרת הבת דלא כיוחסין עיין מהרש"א שם. וגם ר' יוחנן חיה ש' שנה כנודע, ולפ"ז מ"ד בפרק חזקת הבתים ריש דף נ"א בסוגיא דאין מחזיקין בנכסי א"א, דאמר רב מסתברא כדייני גולה, ואמר מסתברא אמרי כרב יוסף, נוכל לומר בדווקא דלישנא דרב עצמו הוא, אבל כפי דברי רשב"ם דלישנא דתלמודא הוא לקצר משום דא"א דרב עצמו הזכיר רב יוסף, שהרי קדם ליה רב הרבה דורות, משמע דלית ליה שחיה כל כך, דנהי דהוה קשיש רב לשמואל טובא, כמ"ש רבינו שרירא, ונפטר קודם שמואל ו' שנים, ויותר מהמה קודם ר' יוחנן, וגם מצינו סוברים שלא היה שמו אבא אלא דקרי ליה שמואל הכי משום כבוד, אבל קבלה נקבל, וזה גם שרבים סוברים שכך שמו, עיין תוס' פ' השוחט דף ל"ח. ומקום יש בראש להניח את האמור שהוא עצמו אמר מסתברא אמרי כרב יוסף, כי כשמת רבי נולד רב יאודה תלמיד רב ושמואל בגמ' דקידושין, ורב יוסף למד עם רב יאודה כדאמר בפ' אלו טריפות, אנא מרב יאודה גמירנא. וסוף סוף לא קדם כמה דורות כמ"ש רשב"ם, ולא עוד אלא שמצינו ביומא דף ס"ט ע"ב, אמר רב יוסף אמר רב, משמע דמיניה שמע, וגם מגמ' דשבת פ' ח' שרצים דף ק"י במעשה דההוא בר קטא מוכח דמת רב בימי אביי שהיה תלמיד רב יוסף ועכ"פ חד ע"ד מהאר"י ז"ל, וכ"כ הרמ"ז בריש אדרא זוטא, שכ"כ בליקוטים שלו שר' אבא הוא רב שחיה ת' שנה, ורב כפי גרסתינו הוא מאריה דמלתא דלעיל דשרגא בלא נהורא לאו כלום הוא, והיינו דהוא עצמו שאל מר' חייא הני נשי במאי זכיין, משום דקים ליה דשרגא בלא נהורא לאו כלום הוא, וא"ל ר' חייא דנהי דלא מפקדי את"ת, מפלגי בהדייהו. ובכל זאת יוצא לאורה פי' הפסוקים הנ"ל, פיה פתחה בחכמה וגו'. שהגם שהאשה היא כמלאך שאינה מצוות בת"ת, וכפי זה לא שייך בה לשון פתח, לפתוח מעייני חכמה, כי תורתה היא תורת חסד ולא בחיוב, שאינה מצווית את"ת, אעפי"כ פיה פתחה בחכמה כמו האדם הצדיק, וזה הגם שתורת חסד על לשונה. בחסד ולא בחיוב, יען וביען צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. כלומר צופיה הליכות ביתה, דמנטרא לבעלה עד דאתי מבי רבנן, ולחם לחמה של תורה, עצלות לא תאכל באקרויי ואתנויי בני, שטורחת על בניה להביאן בית הספר, בעניין שקמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. לפי שממנה תורתן תצא, והלא הוא הדבר שהצד"י של צופיה רבתי כמו שנמסר עליה, וגם מלת הליכות בקרי כתיב הלכות, לרמוז בצד"י רבתי שהיא כאדם צדיק שפותח בד"ת, שכן הצד"י כך משמעה, כדאמרי' בפ' הבונה, צד"י כפופה צד"י פשוטה, צדיק פשוט צדיק כפוף, והליכות ביתה, אל תקרי הליכות אלא הלכות, והרמז לתוספת ביאור אע"פ שברור מעצמו מהכתובים, דברים כהווייתן וככתבן. ויבא מכוון היטב ההמשך שאחר שאמר קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, על קוטב זה הולך ואומר רבות בנות עשו חיל ואת עלית כל כולנה. דיש לדקדק מהיכא תיתי, ועוד דברישא מזכיר שמה אשה, וכן בסיפא אשה יראת ה', וכאן אומר רבות בנות ולא אמר נשים, אלא ר"ל דכיון דאשה נפלגא בהדי בעלה משום דמנטרא ומקרייא, ולכך מקלסין אותה הבנים והבעל, וכך אומרים לה הבנות, ר"ל בנות דוקא שעדיין אינן נשואות, אעפ"י שתהיינה בהן מעליותות אחרות, כיון דלא שייך בהן למינטר ולאקרויי למיפלג בהדן, אומרים לה את אשת חיל אשה נשואה עלית על כלנה, שיש בך מה שאין בהן, וכי תימא שיש בהן מה שאין בך, כי על הרוב החן והיופי של אשה נשואה אינו כל כך כמו בבנות שאינן נשואות, כמ"ש הטבעיים דמתנוונה בשביל צער הריון לידה וגדול בנים, וכן אחז"ל ויקח לו למך שתי נשים. דרכן של דור המבול ליקח שתי נשים, אחת לתשמיש ואחת לפריה ורביה וכו'. די שאין זו העדפה, כי שקר החן והבל היופי, ואשה יראת ה' היא שתתהלל שבח של עיקר, שיש לה מעליותא משתי בחינות, האחת שתורה של בעלה ושל בניה שלה, דמנטרא ומקרייא, והיא הנותנת והם הפירות שלה, וכן איתא בזהר תשא דקצ"ג ע"א, פריו דב"נ בנין אינון עכ"ל. ועשו זאת איפה תנו לה מפרי ידיה ותנו לה דוקא, שבהיותן עושות כן מפלגי בהדייהו ומקבלות מהן, ועוד יש להן בחינה שניה של המצות השייכות להן, ויהללו' בשערים מעשיה. היינו מעשיה השייכין לה, עשין שלא הזמן גרמא והלאוין, משא"כ הבנות שאין להן רק בחינה אחת, הרי שהיא עולה על כולנה את אשה, כמ"ש הזהר פ' שלח דקע"ד ע"א, גבי ויקח את בת לוי ז"ל, הכי אוליפנא אתתא עד דלא אזדווגת איקרי בת לוי, בתר דאזדווגת אתקרי אשה ע"כ. והואיל שכן התורה נותנת חיים לעושיה, איש ואשה ואשה אגב גברא, דאיש בת"ת דאע"ג דנשים חייבות במזוזה, מטעמא דגברי בעו חיי נשי לא בעו חיי, אשכחן מעוטא גבייהו מפ' והודעתם לבניך. לפוטרם מת"ת. כמ"ש התוס' בקדושין פ"ק דף ל"ד, ואע"פ שהתורה אמרה כי היא חייך. דאתלמוד תורה קאי דוקא כדמסקי התוס' שם דניידי מתירוץ קמא, וכן אמרי' בגמ' אלו דברים וכו'. ת"ת מנין, דכתיב כי הוא חייך. וגם כ"כ מהרש"א בפ"ח דנדרים דף ס"ב, אדאמרי' לאהבה את ה' אלקיך. שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, דכמה קראי איכא מקמי, דכתיב בהו לאהבה, אלא דבהאי קרא כתיב כי היא חייך, דבלימוד תורה מיירי, וא"כ קושייא לאלקינו למה נתמעטו מלמוד התורה, והלא נשי נמי בעו חיי, אלא ודאי משום דמפלגי בהדייהו דגברי כנז'. וז"ש שלמה, ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך כי היא חלקך בחיים, שיש לאשה חלק עמך בחיים, בעמלך שאתה עמל תחת השמש, כלומר בעמלך של תורה, דאמרי' בסנה' אדם לעמל תורה נברא. ובעמלך שאתה חייב לעמול תחת השמש, דהיינו בת"ת, יש לה חלק עמך, עיין בזהר שלח דף קס"ז, נשין היך אינון תמן בההוא עלמא, וזכאה חולקייהו דצדיקייא, גברי ונוקבי דאזלי דאורח מישור בהאי עלמא. וע"ע שם דף קע"א. ובהקדמה הנזכרת מהאר"י ז"ל. זה כמה שנים שנתקשיתי בה בקראי בימי התשובה, בס' התיקונים לשון פתיחה גבי אליהו, אליהו פתח. וכן ברעיא פ' תצא רע"ו ע"ב. עד שבא לידי ס' הדרת מלך, ומצאתי בתחילתו שמהרח"ו עצמו נתעורר על זה. וכתב ז"ל ואין להקשות ממ"ש בתקונים פתח אליהו ואמר רבון עלמין, שזו תפלה בסוד היחוד, ומ"ש רבי חזור בך. היינו להחזירו מן הטעות, אבל לא לחדש שום חידוש, וכאן (בריש בראשית) ר' חזקיה פתח, הצינור לדרוש על שבח כ"י עכ"ל. ושוב מצאתי כמו כן בס' זהרי חמה ריש ס' בראשית, ומביא גם שם משם המקובל המפורסם רבו מהר"ר צמח ז"ל, לשים הפרש בין כשאומר פלוני פתח או פתח פלוני עי"ש. ואין להקשות מאי שנא אליהו משאר צדיקים, שהרי אליהו היה מלאך מעיקרו, כמו שהוא בנותן טעם שם, וכ"כ בס' נזר הקדש בב"ר סוף פ' נ"ט דף ש"ז ע"ב, דשיטת הרמ"ק בפרדס ושאר חכמי האמת, דאליהו קודם בריאתו היה מלאך לעילא, ואח"כ בא לעולם התחתון, ושוב נסתלק למעלה עי"ש. וזכורני שכך משמעות הכתוב חי ה' אשר עמדתי לפניו, שר"ל שהיה מקדם מלאך, שהמלאכים נקראים עומדים, כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדי' האלה. וכ"כ שרפים עומדים. זוהר ר"פ ואתחנן. ומה שמצינו באלישע גבי נעמן, חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח, לא קשייא שאף הוא על הבחינה שנתלבש מאליהו, כן נ"ל מבלי שנדחיק לומר חי ה' וחי אליהו שעמדתי לפניו כדעת י"א שהביא הכלי יקר. ועיין יפה מראה ריש מס' ברכות. ובזה אני מיישב קושיית התוס' בפ"ק דיבמות גבי פ' נער הייתי גם זקנתי. ובפ"ג דחולין דף ס', גבי פ' יהי כבוד ה' לעולם. פסוק זה שר העולם אמרו, שכתבו דא"א לומר דשר העולם מט"ט, והוא עצמו חנוך, שהרי חנוך לא היה בששת ימי בראשית, דלא זו שי"ל שנתלבש באותה הארה שקדומה נתנה בו' ימי בראשית, כי אף זו אה"נ שהיה מלאך קודם כמו אליהו כמ"ש בחידושי שם בחולין.
ועפ"י הקדמה זו ועוד אחרות, שאליהו מלאך של שלום, כדתנן בסוף עדיות, והוא מלאך של אמת, שכן יונה נקרא בן אמיתי, דהיינו אליהו, משום דמחילא דאליהו קא אתא, כמ"ש בזוהר ויקהל דף קצ"ג, ונאמר בו ודבר ה' בפיך אמת. וגם מצינו שהיה קנאי גדול לכבוד ה', עד שא"ל הקב"ה מה לך פה, לעולם אתה מקנא וכו'. כדאיתא בילקוט קרוב לשמוע שבאותן כתות שנאמר בב"ר פ' ח', שקטרגו על בריאת האדם, אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, שלום אומר אל יברא שכולו מלא קטטות, שראש המדברים היה אליהו, והוא המקטרג הראשון בין בשל אמת בין בשל שלום, או דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומה עשה הקב"ה, השליך אמת ארצה, שנא' ותשלך אמת ארצה. ר"ל שהשליך אליהו המקנא על האמת ארצה, לעולם התחתון להעמיד האמת, דגם הוא נכלל כשאר כל הנשמות באה"ר, (עיין ס' הגלגולים פי"ט). דבהשלכה של מלאך אמת מספיק, לא מביעייא אם הוא עצמו שקטרג על השלום, כי גם שנא' דאחרינא הוי, מן האמת נפיק השלום, כדאמרי' בירוש', כיון שנעשה האמת נעשה השלום. והיינו דכתי' תורת אמת היתה בפיהו וגו'. בשלום ובמישור הלך וגו'. דמהאמת נמשך השלום, והיה הדבר קשה לשאר מלאכים שיתבזה מי שמקנא, והוי תכסיס חותם שלו עד שהבטיחם הקב"ה תעלה אמת מן הארץ, הה"ד אמת מארץ תצמח. ר"ל שאח"כ יסתלק אליהו למעלה, וגם על דרך הסוד אפשר לפרש על הבחינה ממנו שנסתלק מאה"ר קודם שחטא, עיין מאיר לארץ פ' בראשית, ובפירושי זה מתיישבים כל הדקדוקים וההערות של המפרשים ושל הרב של"ה דף קמ"ב בזה המדרש, ואחרי כתבי מופלג הראה לי תלמידי חביבי כהן משרת ומורה בק"ק עיר אסט"י כמהח"ר שלמה יחיאל רפאל כהן נר"ו. ס' עמודיה שבעה עמוד ד' סי' כ"ד. שכתב כיוצא בזה בשם אחרים, שהקדימוני ועדי בשחק נאמן שלא ראיתיו עד הנה, וכעת איני יכול מפה לראות הדברים כהוייתן במקומן אם הם מכוונים בכל או במקצת, למה שכתבתי ועיין כלי יקר שופטים ה' דף ע"ו ע"ד, ועוד בשל"ה דף קמ"ד ע"א.
ונחזור לענין, דהנה שפת אמת תכון לעד. שיהיה מקור נפתח לבית ישראל, איש ואשה שזכו לפתוח ראשון, יפת"ח בדורו, איש פתח אהלו. איש כפי מהללו. ומלאך ה' עומד בשער לא יפתח פיהו, ויזכה ילוד אשה ומלאכי שמים לא זכו. אף כי ככבי נשפם לא יחשכו. וז"ש דוד עפ"י אסף בתהלים ע"ח, האזינה עמי תורתי הטו אזניכם לאמרי פי אפתחה במשל פי וגו'. ודוד לבני קרח בסי' מ"ט, פי ידבר חכמות אטה למשל אזני אפתח בכינור חידתי. אסף מבני קרח כמ"ש התוס' פ"ק דבתרא, דף ט"ו ע"א ד"ה וע"י שלמה. ומפתח שפתיו מישרים, כי משל וחידה הן דברים נסתרים, כמ"ש רד"ק בסי' מ"ט, ושם פתיחת החידה, ובסי' ע"ח פתיחת המשל, וניחא במ"ש הסבא דמשפטים דף צ"ט ע"א, לבתר משתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מילין דחידה, ודא איהו אגדה ע"כ. וכתב האר"י ז"ל שרוב רזי תורה רמוזים באגדה, ונקראת אגדה על היסוד המתקשר במלכות, וטוב ללומדה בלילה, עיין במ"מ שם. והיינו טעמא דא דר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא מלכתא, כדאיתא בפ"ב דתמורה, וכן אתה מוצא במדרש פעמים הרבה, לשון פתיחה, פתח ר' פלוני. מהר"א עקרא בכלליו על המדרש שבסוף ס' ארזי לבנון שבמ"כ שמצינו כן יש להבין למה נזכר לשון פתיחה, והאמת לפע"ד לפי שיש שם דבר מחודש שמשתלשלים ממנו סתרי תורה דברים רבה. ובזה ניחא דגבי חידה אמר אפתח בכינור חדתי, דחידה איהי אגדה, שעיקר לימודה בלילה, שרוב רזי תורה בה כנז'. וכינור היה תלוי במטתו של דוד, שהיה מקימו בחצי הלילה ועוסק בתורה, לכך אמר אפתח בכנור חידתי. וגם נ"ל פתיחת המשל בפה ופתיחת החידה בכנור, כף אחת כלי ופה יערב שיחות. והמה פתיחו"ת. ישביע בצ'ח צח'ות. ואיה איפוא תקותי מה כחי כי איחל, כחי ורישי"ת אוני. כשאני לעצמי מה אני. הנה נא פתחתי פי וקמתי אני לפתוח, באין מעיינות נכבדי מים. כי לבי לשמים. יפתחו לי שערי אורה, תרעין רברבין. כולם נכוחים למבין. ואי קוטרא דשרגא קשה לי. (בתרא דף כ"א). ינהר נהורי כשרגא ולבי ישמח בכל עמלי. כי שתים הנה קריאותי, והנה נא לי שתי בינו"ת מחשבות שלום. כי הביאוני עד הלום. האחת אהובה השכל וידוע אותי וללמד את עצמי, והאחת שני"ה לאקרויי ולאתנויי את בני רחימאי. רחימי דנפשאי. ואת כל הנלוים עמי. ואם תשש כחי כנקבה. הלא היא ברבת אשה טובה. נקיה באה וחשובה. והנה אשה לקראתי. היא הנותנת כי אין נגרע מעבודתי. ואבוא היום אל העין. גם כי אדם אין. כקש נט"ף קסת"י סוספיתא דקמרי. (זוהר בראשית דף ל' סוף עמוד א'). יהיו לרצון אמרי פי, אימא מעיקרא אפתח באשרי, וענה הלוי הוא פתח בברכה. נוקבא דקיסטא דחמרא נפיק מיניה איהו רישא (זוהר ויצא דף קס"ב ע"א) אע"ג דרישיה אקרירי, קחו מוסרי ואל קצ"ף, על כי מלאו מקדם ספרי מוסר, וכבר דשו בהו רבים, והן מוקדם, כי מובטחני דוושא דהכא מעלי להתם (בתרא פ"ב דף כ"ג). ועתה ירחיב ה' לי. ויכין צעדי. לא תכבד עלי ידי. וה' יגמור בעדי. אכי"ר.