יראה האדם וחי החיים ברצונו של חי העולמים, מחיה חיים, כדק יטול הן איים. מות וחיים ביד רצ"ון מלך מלכו של עולם, כדעת הרמב"ן בפ' בראשית, שהקיום וההפסד אינו טבעי לאדם כדעת קטני אמנה, אלא כדעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוק פשוט, גם הקיום כל ימי החפץ, ומילא דבריו השל"ה דף צ' ע"ב.
ובאשר הוא סוף כל האדם, החי יתן אל לבו ויזכור ימי עלומיו, חלוש"ים ימיו. ואמת ולאו משל מה שאמר התנא במשנת חסידים, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. כי לא לאדם דרכו, שקר נסכו. ולא רוח בו להציל את לקוחיו ממות, כי האלקים בשמים ואדם על הארץ, אדם אין הבל וריק לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, קרקע עולם ההפסד, וההפסד עצמו לכבודו בראו, כמו שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. לומר לך שאפילו עולם העשיה שהוא עולם השפל נברא לכבודו, אף כי בשפל ישב, ע"ד שפירשתי (ברכות יד, ב), כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וכו' הרי זה מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה. שגם הנפנה בתוך הבאים, שוה בשוה עם הנחת תפילין וק"ש, כי מתוך שנפנה וימלט משא, יראה ויזכור כי בשר הוא, ב"ושה ס"רחון ר"מה, ויכיר שפלותו וישא עליו עול מלכות שמים בשלם שבפנים, וכדאיתא בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא עה, א), אמר הקב"ה לפרעה, בך נסתכלתי ובראתי נקבים באדם. וכן אמר לחירם, בך נסתכלתי ובראתי מיתה לעולם.