במסכת ביצה (דף כה:) אמר רבי חמא חצובא מקטע רגליהם דרשיעיא נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ובועלי נדות תורמסא מקטע רגליהן דשונאיהן של ישראל שנא' ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ממשמע שנאמר ויעזבו את ה' איני יודע שלא עבדוהו אלא מה ת"ל שלא עבדוהו אמר ר"א אמר הקב"ה אפילו כתורמוס זה ששולקין אותו ז' פעמים ואוכלין ליה בקנוח סעודה לא עשאוני בני. בא לבאר גנות הרשעים שתמצא בדברים הטבעיים שאינם יוצאים מן היושר כלל, כל שכן באדם שהוא שכלי שראוי שיהיה נמצא בו היושר. וכבר אמרנו כי שם רשע נקרא דוקא על מי שיוצא חוץ מן היושר ולכך אמרו (סנהדרין דף נח:) המגביה ידו על חבירו נקרא רשע אפילו בהרמת יד בלבד, ודבר זה מפני כי זה התחלת יציאה מן היושר בהרמת ידו על חבירו ובפעל שלו שהוא הרמת יד יוצא מן השווי. וזה שאמר חצובא שיש לו היושר ואינו נוטה לכאן ולכאן כלל הוא המקטע רגליהן דרשיעיא, כלו' כמה גדול העונש של רשעים היוצאים מן היושר מן השווי, שהרי אתה רואה בדברים הטבעיים שתמצא בהם היושר, ומאחר שתמצא היושר אף בדברים הטבעיים איך בבני אדם שהם שכליים שראוי שיהיה בהם היושר והם יוצאים מן היושר שעונש גדול עליהן עד שאינם יכולים לעמוד. ואילו לא היה נמצא היושר בדברים הטבעיים, היה אפשר שימצא האדם פתחון פה כי האדם שהוא בעל טבע אי אפשר שיהיה בו היושר, והרי דבר זה אינו כי תמצא בדברים הטבעיים היושר כמו חצובא. וכן נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ובועלי נדות, פירש"י שאמרה התורה שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו', ותימה תיפוק ליה מנדה האמורה בתורה, ויראה לומר כי הנטיעה עצמה אינה מוציאה פירות שלה בג' שנים ראשונים שהם של איסור, ואם הנטיעה מוציאה פירות אינם כ"כ הרבה כמו אח"כ, ומפני כי דבר זה נראה בנטיעה, מקטע רגליהן של קצביהם שאין ממתינים ואוכלים קודם שנעשה היתר, וכן בועלי נדות קודם שתטבול. וכן מה שאמר תורמוסא מקטע רגליהון של שונאיהון של ישראל, ויש לך להבין איך אמר תורמוסא מקטע רגליהון של שונאיהון של ישראל. וזה כי בעלי עובדי עבודה זרה היו אומרים כי הש"י רחוק מן האדם ויש לעבוד הכחות החיצונות אשר הם קרובים אל האדם, ועל זה אמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו אותי בני, שתורמוס הזה ג"כ אין טעמו מורגש עד ששולקין אותו ז' פעמים וכאשר שלקו אותו ז' פעמים אז טעמו מורגש, והתורמוס עצמו הוא מעט ולכך אוכלין אותו בקנוח סעודה בלבד, וישראל אחר שהיו עובדין כל ע"ז שהם כחות החיצונות ודבר זה נחשב כאלו מעלו בו ית' ועל ידי זה היה ראוי אח"כ לעבוד את הש"י אחר שהיו עובדים קודם כל ע"ז ולעבוד הש"י באחרונה מעט ג"כ, אף לפי דעתם שאמרו כי הש"י רחוק מן האדם. ופי' זה ברור מאוד כאשר תבין, כי התורמוס אכילתו רחוק מן האדם עד שצריך בשול ז' פעמים ואז נשאר מעט ואוכלים אותו באחרונה כפי מה שהוא רחוק מן האדם, ולכך אפילו היה כפי דעתם כי הש"י רחוק מן האדם היה להם לעבוד הש"י מעט אחר שעבדו כל ע"ז ודבר זה מקטע רגליהון דשונאיהן של ישראל:

ובפרק החליל (סוף סוכה) אמר אביי אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו, פי' רש"י ז"ל בתורת כהנים וחלצו את האבנים נגע של אבן שבמקצוע היו חולצין אע"ג שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לוקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו וממילא טוב לצדיק טוב לשכנו שהרי מדה טובה מרובה. בא לבאר כי המתחבר אל רשע נענש עמו, ואע"ג כי פסוק מלא הוא (ד"ה ב', כ) בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, בא לומר כי דבר זה נוהג תמיד ולא תאמר שהיה זה לפי שעה רק מדה זאת נוהג תמיד, כי כל דבר שיש לו חבור וצרוף אל דבר נחשב שהוא שייך לו, ולפיכך כאשר הוא מצטרף אל הרע יש לו ענין אחד עמו. וכן אם הוא מצטרף אל הטוב כאלו היה הטוב ג"כ שייך אליו, ולפיכך אוי לרשע או לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו. וכן אמרו בפ"ק דמכות (דף ה:) על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים אם יתקיים עדות בשנים למה פרט לך הכתוב בשלשה אלא הקשה שלשה לשנים וכו' ר"ע אומר לא בא השלישי אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא בו אם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה עאכ"ו שישלם טוב לנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה:

גדר הרשע כאשר הוא יוצא בתוקף ובזרוע רמה שלו נכנס לגבול חבירו, תכף ומיד נקרא רשע, כי במה שיוצא לגבול אחר בזה הוא רשע שהוא בכח זרוע שלו נכנס לגבול אחר:

ובפרק שלישי דקידושין (דף נט.) רב גידל הוה מהפך בארעא אזל ר' אבא זבנא אזל רב גידל קבליה לר' זירא אזל ר' זירא וקבליה לר' יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה עמנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטל הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא ידעתי השתא נמי נהדר ניהליה אמר ליה זבוני לא מזבני לה דארעא קמייתא הוא לא מסמנא מלתא איבעי במתנה שקלה רב גידל לא נחית לה דכתיב שונא מתנות יחיה ר' אבא לא נחית לה משום שהפך בה רב גידל מר לא נחית לה ומר לא נחית לה ומתקריא ארעא דרבנן. במאמר הזה בא לבאר לך שם רשע על מה נופל, והיינו מי שמתפשט בכח שלו יותר מן הראוי ונכנס לגבול אחר בכח שלו. ולכך נקרא רשע כי הש"י ברא את האדם וחלק פרנסה לכל אחד ואחד, ולא ברא השם ית' שיהיו שנים מתפרנסים מדבר אחד רק שיהיה לכל אחד פרנסה מיוחדת, ואפילו שתי שערות אינם מתפרנסים ממקום אחד, כדאיתא בפ"ק דבתרא (ט"ז, א') אמר הקב"ה לאיוב הרבה נימין בראתי וכל אחד בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יינקו שתים מגומא אחת שאלמלי יונקות מגומא אחת מחשכות מאור עינו של אדם וכו'. ואם השם ית' נתן לכל שער ושער יניקה בפני עצמה כ"ש וק"ו שהש"י נתן לכל אדם יניקה בפני עצמו, וכדאמרינן במסכת יומא (דף לח.) מכאן אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך משלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה, פי' ענין זה כי הש"י סידר לכל אחד ואחד את שהוא ראוי לו ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אשר סידר הש"י אליו, ואם הוא נוגע במוכן לחברו הרי נחשב זה כמו גזילה, ולפיכך עני המהפך בחררה דבר זה הוא מוכן לחבירו ואם נוטלו אין זה רק מצד שנוטל בכח וזרוע רמה שלו כמו שאמרנו ולכך נקרא רשע אשר יש לו זרוע רמה. ואמר אחריו ואין מלכות נוגעת בחברתה, כי כשם שהש"י סידר פרטי המין דהיינו כל אחד ואחד מה שראוי לו ואין אחד נוגע במוכן לחבירו, כך סידר כלל הדור שנתן להם מלך והוא סידר כלל הדור ג"כ בפני עצמו ואין מלכות נוגעת בחברתה, ושני דברים אלו הם שוים, האחד סדר הפרטי והשני סדר הדור בכללו. ולפיכך מי שהיה מהפך לקנות ואחר יורד לקנות נקרא רשע לפי שהוא נכנס בגבול חבירו, ומצד אחד יותר קשה כאשר הוא נכנס בגבול אחר מן הגזל, כי זה משנה סדר הש"י מה שחלק אל כל בריה:

והתוספות פירשו דוקא כמו דבר זה מפני שנמצא הרבה לקנות במקום א', אבל אם היה מחזר לזכות מן ההפקר וקדם וזכה בו אחר לא אמרינן שנקרא רשע, דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא ראה את המציאה ונפל עליה וקדם אחר וזכה בה הרי הוא שלו, ועוד אמרינן גבי פיאה פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, שמע מיניה שמותר לאחר לזכות, ולפי זה צריך לפרש שנקרא רשע בשביל שאפשר שימצא הרבה במקום אחד. אבל לפי הפירוש אשר אמרנו אין חלוק כלל שעיקר הטעם כאשר הוא נכנס אל חיות חבירו ולכך נקרא רשע. ואני תמה על הראיה הראשונה דאם נפל על המציאה ובא אחר וקדם וזכה בה שהיא שלו מנ"ל שלא נקרא רשע, ועל הראיה השניה דלמא פאה שאני כיון שהפאה היא שייך לעניים כי לעניי עולם זכתה התורה, ולפיכך כל הקודם זכה בו ולא שייך בפאה שנכנס לגבול חבירו. ואפילו אם נאמר דאין חלוק וגם אי אמרינן בהך דראה את המציאה ונפל עליה דמותר לזכות בו אחר לכתחילה, לא קשיא מידי דלא נקרא עני המהפך בחררה אלא בעוד שהוא מהפך בו לקנות ולזכות כדרך בני אדם והוא קדם וזכה בו, אבל זה שסבר כי בנפילה זאת כבר זכה דאל"כ היה לו להגביה לכך לא נקרא עני המהפך ומותר לזכות. וכן ההיא דפאה ענין אחר מפני שפירש טליתו סבר הוא שכבר זכה וכהאי גוונא בודאי לא נקרא עני המהפך בחררה ומותר לאחר לזכות בה, ולא קשיא כלל, כי לפירוש אשר אמרנו מפני שהוא יורד לדבר שהוא מוכן אל אחר, ולכך דוקא כאשר הוא נוהג כסדר של עולם דהיינו לחזור על דבר אחד שהוא חיותו בזה שייך לומר שהוא מוכן לחבירו שהרי חזר אחריו, אבל זה אינו כסדר של עולם כי הוא חושב כי בזה שפירש טליתו על הפאה או נופל על המציאה הוא קונה אותה וזה אינו לכך לא שייך שהוא מוכן לחבירו ומותר ליקח ממנו, והפירוש כמו שאמרנו:

ובפרק בני העיר (מגילה דף כז:) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים א"ל קצת בחיי א"ל רבי תורה היא וללמוד אני צריך, אמר ליה מימי לא נסתכלתי בצלם דמות אדם רשע דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע שנא' כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. רבי אלעזר אומר עיניו כהות שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו ע"כ. וביאור דבר זה כי אסור להסתכל בצלמו כי אם יביט בו יהיו עיניו מתחברים אל הרע ולכך אסור להסתכל ברשע. ורבי אלעזר הוסיף עיניו כהות כי הרשע אין ראוי אליו המציאות כלל כי הוא יוצא מן המציאות אל ההעדר והוא רשע למות, ולפיכך כאשר מסתכל בו עיניו מתחברים ודבקים אל ההעדר ולכך עיניו כהות, ומפני זה שלא היה מסתכל בדמות אדם רשע היה מקבל החיים שלא היה לו חבור אל הרשע שדבק בו ההעדר. ואמר בצלם דמות אדם רשע כי הצלם שיש לו המעלה העליונה שהוא צלם אלקים, דבר זה אין ראוי לרשע וראוי לו ההעדר ולכך המסתכל בו עיניו כהות שמקבלים עיניו העדר הראיה גם כן, ומי שאינו מסתכל בצלמו הוא שמרחיק מן ההעדר ולכך מאריך ימים, ואף על גב שהרשע מאריך בחיים זהו מצד מזלו אבל מצד רשעתו הוא רשע למות. ופירוש זה מבואר בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מב:) כתיב וחץ חניתו וקרינן ועץ חניתו אמר רבי אלעזר מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים אמר רבי אלעזר עדיין לא הגיע לחצי שבחו של אותו רשע ולא לפרסומיה כלל אלא להודיע שבחו של דוד. פירוש כי אף אם יש קצת שבח ברשע אין השבח הוא דבר בפני עצמו רק הוא בטל אצל שאר מעשיו, והמספר בשבחו כאלו יש לו שבח בפ"ע זה אינו כי אין לו שבח בפ"ע כאשר השבח שלו בטל אצל שאר מעשיו, ואם מספר בשבחו משבח את הרשע ודבר זה בודאי אסור:

ובמסכת נדה (דף לא.) דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שני צדעיו ושתי אציליו על שתי ארכובותיו ושני עקביו על שני עגבותיו וראשו על ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני ואי זהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה, ומלמדים אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי, מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. תנא דבי ישמעאל משל לכהן שנתן תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך ע"כ. וקשיא מה בא להגיד בזה איך התינוק מונח בבטן אמו דמאי נפקא מיניה אם מונח בענין זה או בענין אחר. אבל הדבר הוא כי בא לאשמועינן מעלת האדם כי האדם נברא על ענין המיצוע והשווי, שכל דבר שיש לו השווי והמיצוע הוא נבחר והוא טוב כי הדבר שאין לו השווי והמיצוע הוא רע, וכבר התבאר כי נברא האדם בששי שהוא מספר השוה כמו שהתבאר בפרקים כמה פעמים. ולכך אמר כי האדם בפרט בבריאתו כפנקס מקופל, ואין האחד מן האיברים מתפשט ויוצא חוץ, כי אם היה מונח כמו שאדם הולך יש לאדם התפשטות דהיינו הידים והרגלים, ומאחר שהאדם נברא על דרך המיצוע והשווי ואינו יוצא אל הקצה, ולכך הוא מונח גם כן כמו שהוא נברא עליו שהוא מונח מקופל כמו פנקס ואינו מתפשט חוץ, רק הכל כמו נקודה אחת שאין לנקודה יציאה אל קצה כלל. ומפרש באיזה ענין הוא מונח עד שהוא מקופל כמו שמפרש ובזה אינו מתפשט כלל מן השווי, וכ"כ ברא השם יתב' את האדם בשלימות עד שאינו יוצא מן השווי:

ובמקום אחר פרשנו המאמר הזה כי בא להודיע איך יהיה האדם נוהג כל ימיו שיהיה בעולם הזה, כי דבר זה שהוא בבטן אמו דומה לגמרי אל מה שהאדם בעולם הזה, והאם נחשב עולמו של ולד. ולכך אמרו שם תנו רבנן ג' חדשים ראשונים הולד דר במדור התחתון אמצעים דר במדור האמצעי אחרונים דר במדור העליון כיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויוצא. וזה כי חלקי האדם שהם ימי חייו הם כך, כי זמן הילדות הולך האדם אחר תאותו כמו שהוא העולם הזה העולם הגשמי וזהו בשליש הראשון, ואחר כך כשגדל והוא שכלי ואז השכל גובר על החמרי עד שאין האדם פונה הכל אל הדברים החמרים שהם בעולם הזה והוא דומה כאלו דר בעולם האמצעי, ואינו כולו שכלי רק שאינו נוטה כולו אחר החמרי, כי העולם האמצעי יש בו זכות ודקות החומר כמו שהוא ידוע עד בסוף זמנו שהם ירידה שהאדם תש כחו וחלש, ובזמן הזקנה השכלי גובר בעולם והוא כאלו דר בעולם העליון השכלי שכבר נסתלק גשמות האדם לגמרי, והנה תראה כי הנהגתו בבטן אמו דומה לגמרי כמו שהוא כאשר יוצא אל העולם. ולכך אמר שידיו על שתי צדעיו, דבר זה כי האדם אשר מניח שתי ידיו על שתי צדעיו הוא מתבונן ומחשב על דבר, וכך יהיה האדם מתבונן על כל מעשיו שיעשה בעולם הזה כי אין האדם שכלי לגמרי והוא בא לידי טעות ושגגה בכמה דברים, ולכך יהיו כל מעשיו בהתבוננות הרבה ויחשוב מעשיו אשר הוא עושה שיביאו אותו לידי טוב ולא יביאו אותו לידי רע, ודבר זה הוא הדבר הגדול כאשר עושה מעשיו בהתבוננות ובדעת שהוא בא לידי צדק וניצל מן החטא:

וזה שאמרו בפ"ק דסוטה (דף ה.) אמר ריב"ל כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים אל תקרי ושם אלא ושם ע"כ. פירוש ששם דרכיו אם אלך בדרך זה שמא אבא לידי חטא לכך שם הוא דרכיו, ולכך אמר כי ידיו על שתי צדעיו ושני אציליו על שתי ארכבותיו שבזה הוא דומה לאיש שהוא מתבונן על דרכיו, ודבר זה הוא ראשון אל הכל כי צריך קודם הכל התבוננות על דרכיו שהוא ירצה לעשות. ואח"כ ושני עקביו על שני עגבותיו שבזה דומה לגמרי כמו מי שהוא כורע על ברכו כי מי שהוא כורע על ברכיו יש לו שני עקביו על שתי עגבותיו, וזה שכך יהיה בעולם הזה נברא לעבוד את בוראו כמו עבד שהוא כורע לפני האדון שלו הוא הש"י, ובשביל שדבר זה הוא ענין ראשון לאדם שהרי לכך האדם נברא לעבוד את יוצרו ולכך אמר כי בבריאתו נברא האדם ששתי עקביו על שתי עגבותיו. ואמר וראשו מונח בין שתי ברכיו (כי ראשו מונח בין שתי ברכיו), לומר שלא יתגאה האדם בעולמו ויראה תכליתו שיהיה חוזר אל מקום עפר רמה ותולעה ולא יתגאה בעולמו, כי כאשר ראשו כפוף דבר זה מורה על הכנעה. ואמר ופיו סתום אחר שאמר שלא יתגאה האדם בעולמו אמר כאשר יהיה האדם בעולמו לא יהיה רודף אחר תאותו רק אם יאכל וישתה לצורך חיותו כדי שיוכל לעבוד הש"י, וכמו שזכר לפני זה שיהיה שתי עקביו על שתי ארכבותיו שזה רמז לעבוד בוראו ולא יהיה תכלית שלו לרדוף למלאות תאותו אם יאכל וישתה וייטב לבו הכל שיהיה עובד בוראו. ולכך פיו סתום וטבורו פתוח, כי פיו שם יש הנאת החיך והתאוה ודבר זה סתום, רק הטבור ששם יכנס המאכל פתוח ושם לא יקבל תאוה, וכך יהיה נוהג האדם בעולמו שלא ירדוף אחר התאוה. ואמר שאוכל ממה שאוכל אמו ושותה ממה ששותה אמו, והדבר הזה שהאדם בעולמו לא יהיה גוזל וחומס רק מה שגזר הש"י אל האדם וקוצב לו עולמו יאכל וישתה, וכבר אמרנו כי האם נחשב לולד שבתוכה עולמו בעוד היותו בבטן אמו. ולכך אמר שהאדם אוכל ממה שאמו אוכלת כלו' בעודו בעולמו מה שנתן הש"י והשפיע אל עולמו דהיינו מזלו שהוא בו ומן מזלו הוא מקבל מה שהשפיע הש"י אל מזלו והוא מקבל ממנו ולא יהיה מקבל מה שלא נתן לו הש"י. ואמר שאינו מוציא רעי שאם היה מוציא רעי היה הורג את אמו, ור"ל שלא יהיה האדם מוציא דבר מגונה ולכך אמר שאם מוציא רעי הורג אמו, ודבר זה אמרו בפרק קמא דכתובות (דף ח:) כל המנבל את פיו אפליו נחתם לו גזר דינו של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה, והדבר הזה נתבאר במקומו, ומה שאמר אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה היינו שיש גזר דין על כל עולמו שהוא בו לטובה, שהרי ימי עולמו של אדם הם ע' שנה ונהפך עליו לרעה, ולכך אמר כאן שאם יוציא רעי יהרוג את אמו וזהו עולמו שהאדם בו, שאם יוציא מפיו דבר מגונה יהרוג ויבטל כל עולמו שהיה ראוי בו בטוב ועל ידו יהיה בטל הכל, כך יש לפרש והוא פירוש נכון כך פרשנו במקום אחר דברים אלו. אך אני אומר כי עיקר המאמר בא להורות כי האדם נברא מקופל ביחד כפנקס, שדבר זה ראוי לאדם שנברא שלא יהיה נוטה מן השווי וכמו שבארנו למעלה:

ואמר ונר דלוק על ראשו. כי הנשמה עדיין אינה מוטבעת לגמרי בגוף, אף כי הנשמה נתנה באדם מיד כאשר הוא בבטן אמו אבל שתהיה מוטבעת בגוף אינה מוטבעת בגוף עד שיוצא לאויר העולם כמו שיתבאר, ומכיון שאין הנשמה מוטבעת בגוף אז יש לאדם כח נבדל דבק בו, וזהו הנר שהוא על ראשו ר"ל שהוא נבדל ממנו. ובו מביט מסוף העולם עד סופו כי אין לו מונע מן החומר שאינו מוטבע בחומר, ולכך כח השכל שיש לו הוא מסוף העולם עד סופו. ומביא ראיה שהרי האדם כשהוא ישן ואין כלים הגופנים פועלים בעת השינה שהרי הם שקטים ושלוים, ומפני שהם שקטים ואין מונע מהם אז כח המדמה שהוא כח הנפש פועל ורואה חלום שהוא חלום אמת בסוף העולם, ולכך קודם שנתנה הנשמה בגוף ואינה מוטבעת בגוף אין לו מונע מן הגוף וכח הנפש זכה ובהירה ורואה בו מסוף העולם עד סופו. ואין לך ימים שהאדם שורה בטוב מבאותן ימים, ודבר זה מבואר כי הולד בבטן אמו אין לו חסרון אבל כאשר יוצא לאויר העולם תיכף ומיד הוא בעל חסרון, שהרי הולד בוכה תיכף ומיד כשיוצא לאויר העולם ואין לך בכיה רק מפני שהוא חסר, אבל בבטן אמו אינו חסר, ומפני שהאדם בבטן אמו אינו חסר ולכך ימי העבור ט' חדשים שהאדם בבטן אמו הוא דבק בטי"ת שהוא הטוב, כמו שאמרו בבבא קמא (דף נה.) הרואה ט' בחלום סימן טוב הוא לו. ומלמדים אותו כל התורה דבר זה מבואר בהקדמה ע"ש, כי כאשר הוא בבטן אמו ועדיין אין הנשמה מוטבע בגוף רק הוא כח נבדל לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה כי אין מונע לו מן החומר. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה, גם שם נתבאר כי זהו חבור הנפש המדברת שהוא רוח ממללא עם הגוף עד שהנפש מוטבע בחומר וכאשר הנפש מוטבע בחומר דבר זה משכח ממנו כל התורה, כי כאשר האדם מכה על דבר הוא מחבר אותו אל אשר הוא מונח עליו, וזה שהוא מכה על פיו מחבר נפש המדברת אל הגוף עד שהוא מוטבע בחומר, וזה שהוא משכח ממנו כל התורה כולה. ועוד בארנו זה באריכות בחבור גבורות השם עיין שם ובשאר מקומות. ואמר שאינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, כלו' כי האדם משביעין אותו בעת בריאתו כאשר נותנין לאדם קיום הקיום הזה בשמו ית' כי תרגום שבועה בכל התורה הוא קיימא, ומפני כי בו יתב' מקוים הכל ואי אפשר שיהיה דבר מקוים כי אם בשמו יתב' ודבר זה שבועה שיהיה צדיק, כי מאחר שהקיום הוא בשמו ולא יהיה נפרד ממנו ית' דבר זה עצמו שבועה שיהיה צדיק כאלו אמר שיש לו קיום מן הש"י בענין זה שיהיה צדיק, והפך זה יום המיתה שאין לו קיום והוא מת נקרא יום המיתה כריעה שהוא כורע כי אינו מקוים עוד, אבל יום הלידה שהאדם יש לו קיום ע"ז אמר תשבע כל לשון כי השבועה הוא הקיום וכשנולד נותן הש"י קיום אליו ואין קיום אלא בשמו ולכך נשבע שלא יהיה רשע. ואמר אף אם כל העולם יאמרו לו שהוא צדיק יהיה בעיניו כמו רשע, ודבר זה מפני שהקיום הזה הוא בשמו הגדול ואי אפשר שיהיה צדיק כ"כ שיהיה יוצא ידי שבועה כי אם היה יוצא ידי שבועה זאת היה בפעל לגמרי והאדם אינו בפעל לגמרי, וכל שעה אפשר שיקנה האדם מצות ומעשים טובים לפיכך יהיה בעיניו רשע אחר שאפשר שיהיה עוד צדיק. וכנגד אותה מדריגה שאפשר שיקנה יהיה בעיניו עתה כמו רשע כי אי אפשר שיהיה האדם בעה"ז בפעל לגמרי לומר שאי אפשר שיקנה שלימות יותר. ועוד כי האדם עומד בגוף ודבר זה הוא ענין הרשע שהוא נמשך אחר הגוף, ולכך יהיה בעיניו כמו רשע עד שהוא נבדל מן הגוף ואז יש לומר עליו שהוא צדיק. ואמר והוי יודע וכו' כלו' כי האדם נשמתו מן העליונים, אם אתה שומר את הנשמה בטהרה מוטב ואם לאו שורפה אני לעיניך, כי הדבר שהוא קדוש צריך שישמור קדושתו כמו התרומה שהיא קדושה כמו שמפרש אח"כ משל לכהן שנתן תרומה לעם הארץ וכו', ור"ל כי הנשמה הנבדלת היא בקדושה כמו התרומה שהיא קדושה ונתנה בתוך הגוף שהוא בעל אדמה כמו עם הארץ, וזה שאמר שנתן התרומה לע"ה שהוא בעל חומר אדמה, וכמו שהתרומה קדושתה גורמת לה שריפה אם נטמאת ואלו היה חולין אף אם נטמאו אינה בשריפה, וכך הנשמה קדושת הנשמה גורמת לה שריפה ובטול מצד מעלתה ומדריגתה. ויש שהיו שואלים מאחר שהנשמה היא עצם רוחני איך שייך בדבר זה שריפה, וקושיא של הבל הוא כי כמו שנבראת כן שייך בה שריפה ותהיה לאין, וכמו שאמרו במס' ר"ה (דף יז.) לאחר י"ב חודש הנשמה של פושעי ישראל נשרפת ונעשה אפר תחת רגלי הצדיקים: