נתיבות עולם/נתיב הצדקה/ד

<< · נתיבות עולם · נתיב הצדקה · ד · >>

בפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייס אותו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמיח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני וגו', והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפילתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ובנו ממך חרבות עולם וגו' ע"כ. פי' מה שמתברך יותר מי שמפייסו בדברים ממי שנותן לו צדקה, כי הפרוטה שנותן לו הוא לשעה בלבד אבל המפייסו בדברים פיוס זה הוא אינו לזמן רק לעולם הוא מפוייס, ודבר זה נותן לו חיים ג"כ כמו הממון ולפיכך המפייסו בדברים הוא יותר מן הנותן. וכל אלו דברים ג"כ ידועים בחכמה, מדריגות הדבור והספור שראוי לי"א ברכות, כי העולם נברא בעשרה מאמרות ובדבר ה' שמים נעשו הרי כי הדבור הוא למדרגה יותר מעשרה שהוא י"א, ולפיכך הוא מתברך בי"א ברכות עליונות שכך הוא מדריגת הדבור בפרט כאשר מפייס העני ועוד יתבאר:

תנו רבנן מעשה במונבז המלך שביזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך אמר להם אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ששה דברים זכר כאן, וכן מה שאמרו למעלה הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, ותראה כי ששה מיוחדים לצדקה ודבר זה יש לך להבין מאוד. והצדקה היא המקום שאין היד שולטת, וזה תבין ממה שאמרנו לפני זה כי הצדקה מצלת ממיתה משונה והיינו שאין הידים שולטים בו. והצדקה בפרט יש לה פירות. ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה אצל ו' דברים האדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. וכן מה שאמר כי הצדקה הוא אוצרות נפשות הוא מבואר כי הצדקה להחיות נפשות, וכן מה שאמר כי הצדקה אוצר לעולם הבא גם זה שעל ידי הצדקה זוכה אל החיים של עולם הבא כמו שמבואר למעלה. וכן הצדקה היא לעצמו וזה תבין משם צדקה כי מורה בפרט על מעלת וצדקת העושה וזכות שלו, ויש לך להבין את זה מאוד:

עוד שם מה יעשה אדם ויהיה לו בנים ר"א אומר יפזר את מעותיו לעניים ר' יהושע בן קרחה אומר ישמח את אשתו בדבר מצוה ר"א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לתוך ארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון אמר ר' אבא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומם קרן ישראל אמר ליה בכי תשא את ראש. דבר זה בארנו לך למעלה כי הנותן צדקה דבק בו יתב' במה שהוא יתב' משפיע לעולם ולפיכך אמר מה יעשה אדם ויהיה לו ג"כ בנים כי זהו עיקר ההשפעה כאשר משפיע לו הש"י זרע, לכך אמר יפזר מעותיו לעניים ואז ישפיע לו הש"י ג"כ בנים. ר' יהושע בן קרחה אומר ישמח אשתו בדבר מצוה, והמצוה הזאת היא תשמיש ואז יהיו לו בנים כאשר האשה משתוקקת אל בעלה, ודבר זה רמזו חכמים במה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו מותרין (נדרים דף כ:) אמר רב שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן כל שאשתו תובעת אותו לתשמיש הוויין לו בנים שאפי' בדורו של משה לא היו כמותן שנאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכתיב ואקח ראשי שבטיכם ואלו נבונים לא כתיב וכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים והיינו דארציי ארצויי, ודבר זה אין כאן מקומו ובארנו אותו בחבור גבורות השם (פמ"ג):

דרש ר' דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם אדם מביא דורון למלך ספק מקבלים אותו ממנו ספק אין מקבלים אותו ממנו ואת"ל מקבלין אותו ספק רואה פני המלך וספק אינו רואה והרי הקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנא' אני בצדק אחזה פניך. דבר זה מבואר למעלה ממנו, שאמרנו כי הצדקה הוא מדה אמתית של הש"י ולפיכך כתיב אני בצדק אחזה פניך כי מצד הצדק שיש בצדקה ראוי שיחזה פניו של הש"י שיהיה דבק בו במדה אמתית שלו, שהמדה האמתית שלו נקראת פני הקב"ה ולא כן מדת החסד שאין דבק בו ית' מצד מדה אמתית של הש"י רק מצד הצדק, כי כן הוא לשון צדק. ולפיכך כתיב דוקא אני בצדק אחזה פניך, כי פניך ר"ל הדביקות באמיתתו כמו שאמר הראיני נא את כבודך וכתיב וראית את אחורי ופני לא יראו, פירוש מדה אמתית שלו נקרא פנים. ודבר זה מבואר מאוד למביני מדע, כי הנותן צדקה זוכה ומקבל פני שכינה כי הצדק היא מדה אמתית שלו ואין להאריך:

ואמר ר' יצחק מ"ד מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה. פי' מה שהלוה הוא עבד לאיש מלוה, מפני כי הוא משועבד אליו לפרעון ולפיכך נקרא הלוה עבד לאיש מלוה בשביל השעבוד הזה הכתוב אומר מלוה ה' כאשר חונן דל, כי על הש"י להשלים את כל העולם שהוא בראו והוא ברא את העני וצריך לפרנסו ולפיכך מי שחונן את הדל הוא מלוה אל הקב"ה, וכמו שבארנו למעלה אצל לויה של מת:

ועוד שם שאל טורנוסרופס הרשע את ר' עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן אמר לו כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם אמר ליה אדרבא זו מחייבת לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו כששמע המלך הלא כועס עליו ואתם קרויים עבדים דכתיב כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר' עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך משגר לו דורון ואנו קרויים בנים שנא' בנים אתם לה' אלקיכם א"ל אתם קרויים בנים ואתם קרויים עבדים בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום קרוים עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום אמר ליה הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי ועניים מרודים תביא בית בזמן הזה וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך ע"כ. הרי נחשב דבר זה שהלוה להקב"ה והרי לו שעבוד על הקב"ה ועל זה נאמר כביכול עבד לוה לאיש מלוה, אבל לא נקרא שהוא מלוה אל העני שהרי נותן לו במתנה דרך רחמים, אבל מפני שמצות השם ית' לפרנסו כאלו היה זה הלואה אל הש"י, ודבר זה מבואר:

דרש רב יהודה בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו קצובים לו מראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מחסר שבעה מאה דינרין עשינהו ושקל מנייהו לצדקה פש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכפורי שדרי דבי קיסר שקלינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלי שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מנייכו אמרו ליה מנא ידעת אמר להו הכי חזאי לכו בחלמא אמרו ליה אמאי לא אמרת לן דניתביהו אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה:

ובפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. דבר זה צריך פירוש כי מה ענין זה לזה אז תקרא וה' יענה. יש לך לדעת כי ראוי שיהיה האדם דבק ומחובר אל השייכים אליו, וכל אלו שייכים אל האדם כי המלוה לעני סלע בשעת דוחקו הוא הצד שראוי להלוות לאחיו כאשר הוא צריך לו מאוד, שכל מצות הצדקה והלואה הוא מפני שהוא אחיו, ולפיכך נאמר עליו אז תקרא וה' יענה כדכתיב (דברים, ד) ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראנו אליו. וכאשר האדם מקרב את קרוביו ושכניו אז הש"י ג"כ קרוב לו כשם שהוא מקרב את השייכים לקרב אליו כך הש"י קרובו כדכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ובמדרש (דב"ר ב') אמר הקב"ה לישראל קרובכם אני שנא' אשר לו אלקים קרובים אליו, הרי כי הקב"ה נקרא קרוב לישראל, ואם האדם מקרב קרוביו את אשר ראוי לקרב נחשב ג"כ הקב"ה קרוב אליו ואם מרחק אותם ודוחה קרוביו איך יהיה הש"י קרוב אליו. וכאשר תעמיק עוד תדע, כי אלו שזכר שמחבר עמו כל מי שראוי להתחבר ולהתאחד עמו דהיינו קרוביו שכניו ובת אחותו ומלוה סלע לעני כאשר דוחקו הזמן, מדת הש"י אשר הוא אחד לכך מאחד הכל, ומפני זה מי שיש בו מדה זאת גם כן לאחד אשר שייכים אליו הוא קרוב אל הש"י ולכך נאמר עליו אז תקרא וה' יענה כדכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו:

ובמדרש (ע' ב"ב ט', א') א"ר יוסי לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו. פירוש האדם יש בו שלשה חלקים הגוף והנפש והממון, והאדם ראוי עליו שיהיה אוהב את הש"י בממון שלו, ולכך יתן האדם שלישית השקל בכל שנה ושנה, כי האדם בכללו נחשב שקל שלם כאשר האדם הוא משלשה חלקים גופו נפשו מאודו, ולכך יתן שלישית השקל. ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנא' והעמדנו עלינו מצות מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. ביאור זה כמו שאמרנו כי כאשר הוא נותן צדקה דבר זה נקרא שעושה צדק ויושר, שהרי מצוה זאת בפרט נקרא צדקה שתראה כי במצוה זאת הצדק, וכל המצות הם הצדק והיושר וכדכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את המצוה הזאת. ומאחר כי מצוה זאת בפרט נקראת צדקה מפני שהיא עצם הצדק, כמו שמורה על זה השם שנקראת צדקה ולא תמצא זה במצוה אחרת לכך שקולה כנגד כל המצות. אע"ג שכל אחת יש בה הצדק מ"מ מצוה זאת בפרט נקראת צדק שהיא עצם הצדקה. ועוד כי תרגום צדקה זכוותא, שתלמוד מזה כי הצדקה היא זכות נפשו של אדם כי מי שנותן צדקה יש לו זכות וטוב הנפש ולכך חונן הדל, וכל מצות הם זכות נפש האדם ולכך אמר כי שקולה מצות הצדקה כנגד כל המצות, וזה מבואר עוד במקום אחר:

אמר ר' אליעזר (בבא בתרא דף ט.) גדול המעשה יותר מן העושה שנא' והיה מעשה הצדקה שלום אמר להו רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דתהוי שלמא במלכותא. ר"ל כאשר הצדקה היא מוכרחת ע"י עשייה, וכל צדק הוא ויתור לפנים משורת הדין, וכאשר הויתור לפנים משורת הדין הוא מוכרח וכ"כ הצדקה היא נמצאת עד שהוא מוכרח. והדבר הזה נותן שלום שלא יבא מחלוקת, כי המחלוקת ולפנים משורת הדין הם שני הפכים, כי בעל המחלוקת אינו נכנס לפנים משורת הדין ומעמיד דבריו על הדין ובשביל כך בא המחלוקת, וכאשר מעשין על הצדקה שהוא לפנים משורת הדין עד שנמצא לפנים משורת הדין לגמרי דבר זה נותן שלום לגמרי במלכות. ודבר זה ברור הוא, כי המשפיע צדקה אל זולתו הוא הפך מי שנכנס עם הזולתו במחלוקת ומתנגד לו לכך מעשה צדקה שלום, וכאשר כופין ומעשין על הצדקה להשפיע אל זולתו דבר זה הוא שלום לגמרי, כאשר כ"כ גובר המדה לפנים משורת הדין שמעשין עליו, ואז נמצא מדה של לפנים משורת הדין בעולם והוא בטול המחלוקת, והבן זה כי אי אפשר לפרש יותר:

אמר רב משמי' דר' אליעזר מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון הזה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר מהכא וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. דבר זה מבואר, כי כאשר האדם עושה מצוה מכל שאר מצות, הנה המצוה הזאת מצוה יחידית וכאשר עושה עוד מצוה היא ג"כ יחידית, ואין שתי מצות מצטרפים להיות מצוה אחת גדולה רק הם שני מצות, אבל הצדקה אינו כך רק כאשר נותן היום פרוטה ולמחר פרוטה מפרוטה ועד אלף זהובים, אצל הש"י אינו נחשב שנתן כך וכך פרוטות רק אצל הש"י נחשב כי עשה צדקה גדולה אלף זהובים, כי הצדקה מצטרפת בחשבון גדול. ודבר זה מיוחד במצות הצדקה יותר משאר מצות, כאשר יש מצוה שיכול לעשות כל שעה דהיינו שיכול לעשות עיסה כל שעה ולתת ממנה חלה, עם כל זה אין כאן צירוף כי כל עיסה ועיסה בפני עצמה ואין מצטרף לחשבון גדול, ודבר זה ענין מופלג כאשר תבין ההבדל. ויש שהיו רוצים לומר כי יותר טוב שיתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת, מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצוה בפני עצמה, ודברי חכמים אינם מוכיחים כך אדרבא שבא ללמוד דאפי' אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד ומכ"ש אם יתן הרבה בפעם אחד:

אמר רבי אליעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין עכו"ם ונוטלין אותה בזרוע שנא' ועניים מרודים תביא בית. אמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לנו כצדקה שנא' ונוגשיך צדקה. דבר זה מבואר, כי הצדקה מכפר כי ממון של אדם כפרתו כי הממון הוא כגופו נחשב וכמו שמבואר למעלה. ולפיכך כאשר נותן נפשו אל הש"י דהיינו שנותן אל העני כי מלוה ה' חונן דל, וזה נחשב כפרת נפשו כאשר נותן לעני שנחשב כאלו נתן אל הש"י, ואפי' אם העכו"ם באים ונוטלים ממונו נחשב זה קצת כמו אילו באים העכו"ם ונוטלין נפשו, כמו שעשו כאשר נטלו נפשם בגזרת שמד וכך נטילת ממון נחשב קצת נטילת נפש וזהו כפרה עליהם: