נתיבות עולם/נתיב גמילות חסדים/ד

<< · נתיבות עולם · נתיב גמילות חסדים · ד · >>

יש דברים שהם ג"כ גמילות חסדים, כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והלוית המת והמלוה האדם ההולך בדרך וכן הכנסת כלה לחופה משמח חתן וכלה, כל אלו הדברים הם ג"ח:

ובפרק מפנין (שבת דף קכז.) א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים כמו השכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ורב דימי מנהדדרעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר מפני בטול בית המדרש אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' אמר ר"א בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בו"ד אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וכו', פי' הכנסת אורחים לכבוד האדם שנברא בצלם אלקים, ודבר זה נחשב דבר גדול כמו מי שהוא משכים לבית המדרש שעושה לכבוד התורה ג"כ. ובמשנה (אבות פ"ג) ג"כ קאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים ואמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כי אלו שניהם שוים. וקאמר רב דימי שהוא יותר מן השכמת בית המדרש, כי השכמת ב"ה זהו כבוד התורה, אבל הכנסת אורחים כבוד אלקים עצמו להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלקים, ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה, ולכך התנא מקדים זה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים ואח"כ חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה. ודע לך דווקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו לביתו, וכאשר פנים חדשות באו לביתו ומקבל פנים חדשות בכבוד זהו כבוד השכינה כי חביב האדם שנברא בצלם אלקים. ורב אמר גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, וכל זה מטעם אשר אמרנו כי הקבלת פני שכינה אין רואה השכינה בעצמו כי לא יראני האדם וחי, ואין דבר זה כמו הכנסת אורחים שהוא מכבד האדם כאשר באו אליו פנים חדשות ונראה אליו פנים חדשות והוא מתחבר לגמרי אל צלם אלקים, ודוקא פנים חדשות כמו האורח שמכניס אותו לביתו והוא מתחבר אליו עתה דבר זה נחשב כאלו התחבר לשכינה. ואלו דברים עמוקים מאוד, כאשר תבין ההפרש שיש בין הכנסת אורחים והקבלת פני שכינה כי אין לפרש יותר מזה:

ובפ"ק דסוטה (דף י.) ויטע אשל ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים אלא למ"ד פונדק מאי ויטע כדכתיב ויטע אהלי אפדנו ויקרא בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תקרא ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אל עולם אכלתם הודו וברכו למי שאמר והיה העולם. כבר התבאר מדה המשובחת הזאת של הכנסת אורחים שהיה מיוחד בה אברהם, וזה כמו שאמרנו למעלה כי אברהם היה מדתו לגמול חסד, ולפיכך היה לו מדה זאת להכניס את האורחים שהוא גמילות חסדים. ומחלוקת זה שחולקים אם היה האשל פרדס או פונדק דבר זה בארנו במקום אחר ואין להאריך בזה. אבל יש לפרש כי מחלוקת שלהם איזה עיקר הכנסת אורחים אם עיקר הכנסת אורחים כאשר נותן לאורח, דבר שהוא נהנה בו ביותר דבר שהוא טובה והנאה יתרה, ולפיכך אמר שעיקר הכנסת אורחים שנטע פרדס ובו כל מיני מגדים והיה מכניס אורחים לההנות אותם בפרדס הזה שהוא טובה יתירה מאוד, ובזה הוא איש טוב לגמרי כאשר הוא נותן אל האורח דבר זה. ולמ"ד שעשה פונדק, סבר כי עיקר הכנסת אורחים כאשר עושה הכרחי להם, אע"ג שאינו טובה יתירה רק שהיה להם פונדק לאכול ולשתות דבר זה הוא עיקר הכנסת אורחים לא הפרדס שאינו אלא לטובה יתירה ואין ראוי לאורח שיהיה מכביד על בעל הבית. ומ"ד פרדס כי ראוי שיהיה הבעל הבית מכבד את האורח בדברים אלו כמו פירות טובות שראוים לכבד בהם האורח, ואין זה הכבדה ג"כ על בעל הבית כאשר מביא לפניו פירות משובחים, כך יש לפרש מחלוקת שלהם, אבל פרשנו עוד במקום אחר ואין כאן מקומו:

בפרק חלק (סנהדרין דף קג:) א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן קיסמא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ור' יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון מרחקת את הקרובים מעמון ומואב ומקרבת את הרחוקים מיתרו דאמר ר' יוחנן בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בניו וישבו בלשכת הגזית שנאמר וממשפחת סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב התם ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' ומעלמת עינים מן הרשעים ממיכה ומשרה שכינה על נביאי הבעל מעדו הנביא דכתיב ויהי הם יושבים ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו ושגגתה עולה זדון דאמר רב יהודה אמר רב אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשה בניו. ופירוש זה כי הלגימא כאשר אחד בא לביתו ומבקש לאכול והוא נותן לו, כמו שנתן יתרו למשה כאשר בא משה לביתו וזה דבר גדול מאוד. וזה כי הש"י מפרנס כל הנבראים וכל אשר הוא קרוב אל הש"י הוא מפרנס ג"כ, דומה לזה אילן שהוא נטוע בארץ העיקר משפיע פרנסה על כל הענפים, וכל ענף אשר הוא קרוב אל העיקר הוא משפיע יותר מן אשר הוא רחוק, ולפיכך כאשר האדם משפיע מלחמו אל אחר, במדה זאת הוא קרוב אל הש"י אשר הוא נותן ומשפיע ומפרנס הכל. ודוקא לגימא שהוא נותן לו מזון ופרנסה, כי מדת הש"י שהוא מפרנס הכל בלחם דכתיב נותן לחם לכל בשר ודבר זה עיקר הפרנסה שמפרנס את הברואים. ולכך היא מרחקת הקרובים, כי כאשר אין לו דבר זה כמו עמון ומואב שלא קדמו ישראל בלחם ומים, והיו קרובים ונתרחקו מאחר כי מדת הש"י שהוא מפרנס הכל וזה שאינו עושה כך אין לו קורבה אל הש"י. וכן להפך ג"כ שהיא מקרבת הרחוקים כאשר יש לו מדה זאת שנותן פרנסה לאחר בזה מתקרב אל הש"י. ובזה הטעם מעלמת עין מרשעים, וזה כי הרשע שהוא רחוק מן הש"י וכאשר יש לו מדה זאת שנותן ומשפיע מלחמו לאחר בזה מתלבש במדת הש"י אשר הוא משפיע אל הכל ולכך מעלמת העין מן הרשע. ומשרה שכינה על עובדי הבעל וזה כמו שאמרנו כאשר יש לו מדה זאת הוא קרוב אליו ית' ולכך משרה שכינה עליו אף אם הוא מעובדי הבעל, ואמר כי שגגתו עולה זדון דבר זה כמו שארז"ל ששגגת תלמוד עולה זדון, ובארנו דבר זה במסכת אבות שאין ראוי להיות שגגה במדריגה השכלית, כי השגגה הוא כאשר סר השכל מאתו ואינו יודע מה שעושה, אבל בדבר שהוא שכלי אין בשכל שגגה ולפיכך שגגת תלמוד שהוא דבר שכלי עולה זדון כי אין שייך בזה שגגה אשר השגגה הוא מצד הגוף הגשמי ולכך השגגה עולה זדון. וכן דבר זה הוא השפעת המזונות לאחר, דבר זה הוא נחשב מדה שכלית כמו שבארנו למעלה בנתיב הזה שהנבדל מן החומר משפיע והחומר הוא מקבל, ולכך מאחר שהדבר הזה דהיינו ליתן פרנסה לאחר הוא מדריגה שכלית נבדלת שגגתו עולה זדון, כי אין שייך לכאן הגשמי כי הגשמי אינו משפיע רק השכלי הוא משפיע ולכך שגגתו עולה זדון. ובז"ש דבר זה בלשון לגימא שהלשון משמע שהבא לביתו פותח פיו והוא נותן לו לאכול, ר"ל בזה כי ד"ז היינו שהוא מבקש לאכול, ולא שמזמין אנשים לביתו רק שהמקבל בא לביתו של המשפיע ומבקש לאכול, ודבר זה הוא דבר עמוק כי עיקר הטעם במה שהוא קרוב אל הש"י מפני שהוא ית' משפיע אל הכל, וזה נקרא השפעה כאשר המקבל מבקש ורוצה שיהיה משפיע לו והוא משפיע אליו, ולא כאשר אין חפץ ומבקש לקבל, ולכך אמר גדולה לגימא שהלגימא היא שהמקבל פותח פיו וחפץ לקבל והוא נותן לו. והדברים האלו הם עוד עמוקים ובארנו דבר זה בחבור גבורות השם, ולכך כמה גדול זכות אותן בני אדם המכניסים לביתם לומדים ונותנים להם לאכול, וזה יותר על השכר גדול שבארנו בנתיב התורה רק גם זה נוסף עליו, וזה כאשר כוונתם ללמוד שבשביל זה היה זוכה יתרו שבניו היו יושבים בלשכת הגזית:

מצות בקור חולים הוא ג"כ מן גמילות חסדים, ואף כי למעלה בארנו כי הפרש יש בין ג"ח ובין הצדקה כי הצדקה מצד המקבל ואילו ג"ח הוא מצד עצמו של עושה חסד והרי בקור חולים ג"כ מצד המקבל שהוא צריך אל בקור חולים. מ"מ אין זה דומה כי העני הוא שואל ומבקש צדקה ואף ע"ג שאינו שואל מחמת בושה הוא כאלו מבקש, אבל בקור חולים אינו כך אף שצריך אליו המקבל מ"מ אינו מבקש והוי דומה לקבורה שהוא צריך למת אבל אינו מבקש ולכך נחשב זה מגמילות חסדים:

בפרק אין בין המודר (נדרים דף לט:) ר' חלבו חלש אכריז רב כהנא ר' חלבו באיש לא איכא דקא אתא אמר להו לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכבד ורבץ לפניו חיה א"ל החייתני יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות מאי גורם אי לימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמי' שיחי' ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות שימות סלקא דעתך אלא כל שאין מבקר את החולה אין מבקש עליו לא שיחיה ולא שימות ע"כ. ר"ל כאשר מבקר את החולה מבקש עליו רחמים, כי כך ענין הביקור עצמו שהוא בקשת חיות, אבל בקשת רחמים בביתו בלא ביקור אינו כ"כ, כיון שלא בא ע"י מעשה של בקור חולים אינו דומה לזה כמו שהולך אל ביתו לבקרו, ודבר זה בקשה גמורה עליו:

ובפרק הנ"ל (מ' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין דל אלא חולה שנא' מדלה יבצעני אי נמי מהדין קרא מדוע אתה ככה דל בן המלך ואין רעה אלא גיהנם שנא' כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ואם בקרו מה שכרו מה שכרו כדאמרי' ניצול מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעולם הזה ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ישמרהו מיצה"ר ויחיהו מן היסורין ואשר בארץ שיהיו הכל מכבדין אותו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחלקו מלכותו ע"כ, ביאור זה מעלת ומדריגת המבקר את החולה, אשר ראוי אליו שיהיה ניצול מדינו של גיהנם כמו שהוא מבקר את החולה ורוצה להוציא אותו במה שאפשר לו מן המיתה וליתן אליו הויה, לכך ניצול מדינו של גיהנם, שאין הגיהנם רק מיתת הנפש כי הצדיקים אפי' במיתתן נקראו חיים רק המיתה הוא הגיהנם כמו שבארנו הרבה דבר זה. ולפיכך מי שהוא מבקר את החולה לתת אליו החיות והמציאות להחזיר אותו אל בריאותו ולפיכך ניצול מדינו של גיהנם שהוא עיקר המיתה. ולא אמר שניצול מן המיתה שאין אדם ניצול מן המיתה, אבל אפשר שיהיה ניצול מן הגיהנם שהוא עיקר המיתה. ועוד כי בחולה שולט האש הוא הגיהנם וההולך לבקרו להצילו מזה בשביל כך הוא ניצול מדינו של גיהנם וזה מבואר וזה עיקר. ואמר שמתברך בד' ברכות, ואלו ד' דברים נמצא בחולה כי אין יצה"ר שולט בחולה ודבר זה ידוע כי אין יצה"ר בחולה, ואשר מבקר אותו הרי מקיל את החולה מן היסורים כי בקור חולים הוא נחת רוח לחולה, והבקור ג"כ הוא כבוד לחולה ולכך הכל יהיו מכבדין אותו, ומפני שנהג בו מנהג הריעים והחברים שהולכים לבקר זה את זה, ולכך אמרו לענין בקור חולים שחבריו נכנסין מיד אליו מפני שהם ריעים ודרך הריעים לבקר בלא חולי זה את זה ולכך יזדמנו לו ריעים טובים, אך כי אלו דברים מופלגים עוד בחכמה. ואמר ר' חנינא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא' גם אנכי חלילה מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם אמר רבא אם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו דכתי' ואני בחלות' לבושי שק ע"כ. וביאור זה כי מאחר שהש"י בעל רחמים ומדתו לרחם, ולפיכך מי שאינו מבקש רחמים אין מבקש להצילו, ודומה כמו מי שאינו מציל אחר כאשר הוא בסכנה. והוסיף רבא שאם הוא ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו, פי' התלמיד חכם שיש לו מעלה עליונה הוא מעלת השכל הנבדל, צריך האדם להתגבר בתפלתו עד שיחלה עליו שבזה מסלק גופו כאשר יחלה עצמו בשביל הת"ח שיש לו מדריגה השכלית הנבדלת מן גוף לכך בשבילו צריך שיחלה עד שמסלק גופו ודבר זה מבואר. וכן הלוית המת הוא ג"כ מגמילות חסדים, ואמר ר' יהודה (ברכות דף יח.) הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליוהו מה שכרו אמר ר' אבהו מלוה ה' חונן דל ע"כ, דע כי אם חרף לסומא לא שייך בזה חרף עושהו, כי הסומא אינו כמנהגו של עולם ואם הוא סומא הרי חסרון זה מצד האדם, אבל מי שלועג לרש שאין הרש מצד עצמו שהרי גלגל הוא שחוזר בעולם, ולפיכך דבר זה הוא מצד הבריאה לכך חרף עושהו שהרי בהנהגת העולם כך הוא. וכן המיתה הוא כמנהגו של עולם ואם אינו מלוה אותו לפי שאינו מקפיד על כבודו, נאמר עליו שהוא לועג לרש שכך העולם אשר ברא הש"י נוהג במיתה לכך חרף עושהו מי שברא העולם בענין זה. ואם ליוהו עליו נא' מלוה ה' חונן דל שמאחר שאין הלואה שייך אצל העני שהרי אין לו לשלם כלום, ואין אדם מלוה את מי שאין לו לשלם רק נחשב הלואה זאת אל הש"י כמו שהתבאר, כי הש"י משלים חסרון כל הנבראים ועל השם יתב' להשלים את החסר לאדם ולכך הלואה זאת אל הש"י שעליו להשלים מה שחסר לאדם. וכן כאשר מלוה המת החסד שעושה לאדם נקרא שהוא הלואה אל השם יתב' מאחר כי השם יתב' משלים הכל, והמת הזה שחסר לויה לכך האדם המלוה אותו על הש"י לשלם שכרו שהרי הלוה לו ודבר זה מבואר:

ובפרק האורג (שבת דף קה:) א"ר יהושע בן פזי אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהפסדו של חכם ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקבר אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שגעש עליהן ההר להרגן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנא' בסאסאה בשלחה תריבנה מתיב רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אמר ליה בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני ע"כ. פירוש לגודל הדבר שנחשב מיתת האדם שהוא כשר לפני הש"י, וכדכתיב (תלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו מפני כך הדמעות הם גם כן לפני השם יתב' עד שהוא יתב' סופרן ומניחן בבית גנזיו. וידוע כי הצדיקים מיתתן בידי הקב"ה ולא בידי מלאך המות כלל, וזה שאמר כאן כי הדמעות שהם על האדם כשר מניח הקב"ה בבית גנזיו במקום שבא משם מיתת הצדיק. ואמר מי שמתעצל בהפסדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו, ור"ל כי כל כך חזק וקשה במדת הדין מיתתו של ת"ח, עד כי מי שהוא מתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו, שראוי שיפגע בו מדת הדין הקשה עד שראוי לו הקבורה בחייו, וכל זה כאשר לא נתן לב על מדת הדין הקשה שפגע בת"ח לכך ראוי שיפגע בו מדת הדין הקשה לגמרי. ודוקא בענין זה דהיינו המתעצל בהפסדו של ת"ח משום דפגע בו מדת הדין ואין משגיח במדת הדין ולכך נפרע ממנו במדת הדין הקשה מדה כנגד מדה, שכן מדת הדין נותן לשלם סאה בסאה, ודברים אלו דברים גדולים הם:

מצוה גדולה מאוד לשמח חתן וכלה וגם דבר זה הוא בכלל ג"ח. בפ"ק דברכות (דף ו:) אמר ר' חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות שנאמר קול ששון וקול שמחה וגו' קול אומר הודו ואם משמחו מה שכרו אריב"ל זוכה לתורה שנתנה בה' קולות שנא' ויהי ביום השלישי ויהי קולות וקול שופר וגו' ויהי קול השופר הולך וחזק משה ידבר והאלקים יעננו בקול איני והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אותן קולות קודם מתן תורה היו רבי אבהו אמר כאלו הקריב תודה שנאמר ומביאי תודה בית ה' רב נחמן בר יצחק אמר כאלו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים שנאמר כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'. במאמר הזה בא לבאר לך דברים גדולים מאוד על זיווג חתן וכלה. ואמר כי יש בזיווג שלהם כאשר הם מתחברים הויה שלימה עליונה, והיא הויה אלקית עד שאין זה הויה טבעית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי אין זיווג חתן וכלה הויה טבעית רק הויה האלקית, ומעיד על דבר זה כי המחבר והמזווג איש ואשה שם יה מחבר אותם, שהרי היו"ד הוא באיש והה"א היא באשה שמורה על זה כי יש כאן חיבור אלקי בשלימות. כי מצד הטבע הם מחולקים שהרי זה איש וזאת אשה והם מחולקים בעצמם, והם מתאחדים מצד מדריגה אלקית, כמו שמורה עליו מה שחתם שם יה בשניהם. וראוי לפ"ז השמחה כי השמחה היא בשביל הויה שלימה ואז מתחדש שמחה שלימה, כמו שההפך הוא כאשר מתחדש הפסד ואז יש אבל. ובפרט כאשר יש כאן הויה אלקית עליונה שזה נקרא הויה יותר מן ההויה טבעית וראוי לזה שמחה. וכאשר יש שמחה יש כאן הרוחה והתפשטות הפך זו אשר הוא בצער שאז צר לו, אבל מי שיש לו שמחה הוא בהרווחה כמו שאנו אומרים והרוח לנו מצרותינו. וכל הרווחה יש לה התפשטות מכל ד' צדדין, והחמישי שהוא באמצע, ולכך אמר שהוא עובר בה' קולות כי הקול הוא מתפשט ביותר וההתפשטות בכל צד וגם באמצע וזהו שלימות ה' קולות כנגד ההתפשטות בכל ד' רוחות וגם באמצע, וזהו שלימות השמחה, וכאלו אמר הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו שהוא מבטל השמחה השלימה שראוי להיות בשביל השלימות הגמור כמו זה שהוא זיווג חתן וכלה שהוא שלימות גמור, וכמו שהדבר הזה שלימות גמור כך ראוי שיהיה על זה שמחה שלימה אשר השמחה השלימה היא בה' קולות כמו שאמרנו, ומי שאינו משמחו מבטל השמחה אשר מורה על שלימות הבריאה שהוא שבח גדול אל הש"י אשר ברא האדם בשלימות גמור. ולכך כתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו, כלו' שהשם יתברך ברא האדם בשלימות הגמור שעל זה מורה חמשה קולות, ודבר זה שבח אל הקב"ה ולכך בקול החמישי אמר קול אומר הודו לה':

ואמר שאם משמחו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות, ור"ל כי כאשר נתנה התורה לעולם היה גם כן הויה שלימה, שאין הויה שלימה בעולם כמו כאשר באה התורה לעולם ולכך נתנה התורה בה' קולות, כי התבאר שכל הויה שייך לה שמחה והשמחה על ידי קול שהוא מתפשט ולכך היה שם חמשה קולות ג"כ מפני שהיה אז הויה שלימה. ואם משמח חתן וכלה בשביל שהזיווג של חתן וכלה הוא הויה אלקית שלימה זוכה אל התורה שהיא הויה אלקית שלימה גם כן וזה נמשך אחר זה. ובחבור התפארת הארכנו עוד ואין כאן מקומו להאריך. כי שם התבאר כי אלו ה' קולות רמוזים באיש ואשה. ומה שאמר כאילו הקריב תודה, פירוש כי התודה כאשר השם יתב' עשה לו נס והצילו מן המיתה או כל נס שעשה לו, וכאשר השם יתברך עושה לו נס, מורה כי הוא יתב' אחד בעולמו ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה ויכול על הכל ולכך עשה לו נס. ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה, כלו' שראוי להקריב אליו ההפכים במה שהוא אחד ומי שהוא אחד כולל הכל אף שני ההפכים, כי המלאכים מיכאל ממונה על מים וגבריאל על אש ולכך אין אחד הכל, אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים ולכך מקריבין אליו ההפכים, וזה מורה שהוא אחד ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם וזה שמשמח חתן וכלה אשר חתן וכלה זכר ונקבה גם כן הם הפכים, והש"י מאחד אותם שהרי היו"ד הוא באיש והה"א באשה לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכים, ודבר זה נחשב כמו הקרבת תודה. כי החמץ והמצה שהם הפכים כאשר מקריבין אותם אל הש"י מורה כי הוא ית' אחד, וכן כאשר משמח חתן וכלה ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי הש"י אשר הוא מאחד אותם ובזה הש"י הוא אחד, ודבר זה דומה לגמרי להקרבת תודה מחמץ ומצה אל הש"י ובמקום אחר נתבאר עוד באריכות. ומה שאמר כאלו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, דבר זה מפני כי איש ואשה הן כמו בנין בית נחשב כאשר מחבר האיש והאשה יחדיו, וכמו שתקנו בברכה והתקין לו ממנו בנין עדי עד הרי האיש והאשה יחד הם בנין, והבנין הזה כמו שאמרנו הוא בנין אלקי ואינו בנין אדם רק בנין אלקי, ולפיכך נחשב דבר זה כאשר משמח חתן וכלה ומחבר זיווגם יחד כאלו בונה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שבודאי שהבונה חורבה מן חורבות ירושלים הוא בנין אלקי קדוש כאשר ידוע. והבן הדברים האלו ותדע כאשר משמח חתן וכלה שהיא מצוה עליונה ואין להאריך בכאן:

ובפרק ב' דכתובות (דף יז:) אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. פירוש שהיה נוטל שלשה בדין של הדס וזורק אחד אחד למעלה ומקבל אחד אחד וחוזר וזורקו למעלה ומקבלו. אמר ר' זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולא עלמא וגמירא דלא מפסיק עמודא דנורא אלא או לחד בדרא או לתרי בדרא אמר ר' זירא אהני ליה שוטיתיה לסבי ואמרי לה שטתיה ואמרי לה שטותיה לסבא. הזכיר כאן ג' דברים, שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה הוא עושה המצוה בשלימות, האחד שעושה המצוה דהיינו שהיה משמח חתן וכלה בשלימות גמור, כי המעשה שעשה לפני חתן וכלה שהיה מרקד כך דבר זה הוא שמחה גמורה וכאשר עושה המצוה בשלימות על זה יש שכר הגדול. ולאמרי לה אהני לי' שטתיה, ופי' זה כי כאשר עושה המצוה בתמידות, וזה כי כאשר עושה המצוה פעם אחד דבר זה הוא אקראי והמקרה אינו נחשב, רק אם עושה המצוה בעצם לא במקרה, ולכך אמר אהני ליה שטתיה פירוש אהני ליה השטה שלו שהיה נוהג כך תמיד עד שהיה אצלו שטה קבוע ולא סר מזה ודבר זה נחשב שלא במקרה בלבד, ולאמרי לה אהני ליה שטותיה פירוש שהיה מתבזה על המצוה, וזהו שכרו הגדול שהיה כופה יצרו לעשות המצוה אף שהיה נראה כשוטה על המצוה, וזה שאמר אהני לי' שטותיה שהיה עושה עצמו כמו שוטה בשביל המצוה. רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד אמרי ליה רבנן אנן מהו למעבד הכי אמר להו אי דמי עלייכו ככשורא לחיי ואם לא לא: