נתיבות עולם/נתיב אהבת ריעו/ג
הדברים אשר אמרנו הוא באונאת חבירו, אבל הכאת חבירו אמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נח:) אמר רבי חנינא הסוטר לועו של ישראל כאלו סוטר לועו של שכינה שנא' מוקש אדם ילע קודש, אמר ריש לקיש כל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, זעירי אמר ר' חנינא נקרא חוטא שנאמר ואם לא לקחתי בחזקה וכתיב ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני ה', רב הונא אמר תקצץ ידו שנאמר וזרוע רמה תשבר, רב הונא קץ ידא, ר"א אומר אין לו תקנה אלא קבורה שנאמר ואיש זרוע לו הארץ. ומה שאמר כאלו סוטר לועו של שכינה שהאדם הוא בדמות יוצרו ובצלם אלקים, ולכך המכה את צלמו כאלו סוטר לועו של שכינה, ונאמר אצל האדם שנברא בצלם אלקים והאדם הוא דמות דיוקנו של יוצרו לכך הסוטר את לועו של ישראל כאלו סוטר לועו של שכינה. ומה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, כי הגבהת היד מורה על זרוע נטויה ויד החזקה ולפיכך מיד שהוא מרים יד דבר זה הוא להגביה יד על חבירו לכך נקרא רשע, כי הרשע מה שהוא יוצא מן השווי והצדק ואין לך יציאה מן היושר כמו זה שמרים ידו על חבירו שמתגבר בזרוע רמה שלו על חבירו, כמו שהוא ענין הרשע שיוצא מן הצדק והיושר להתגבר ברשע ולפיכך נקרא רשע, ודבר זה יתבאר לקמן שהרשע הוא יוצא מן הצדק והשווי ובשביל כך נקרא רשע. ומי שאמר שנקרא חוטא ר"ל כל כך הוא פעל זר ומתועב שנקרא חוטא מיד שמרים ידו, אע"ג כי שאר חוטא לא הוי עד שיחטא כיון שמגביה ידו בחזקה נקרא זה חוטא. והפרש יש בין רשע ובין חוטא כי הרשע נקרא כאשר הוא יוצא מן היושר בלבד נקרא רשע, וחוטא נקרא כאשר יחטא לגמרי לא יציאה מן השווי והצדק בלבד. ורב הונא אמר תקצץ דכתיב זרוע רמה תשבר כי הגבהתו היתירה ראוי לו השבירה. ור"א אומר אין לו תקנה אלא קבורה, מפני כי איש זרוע מבקש לצאת חוץ מגדרו בכחו ובזרוע שלו להיות בעל זרוע ראוי לו ההפך הוא הקבורה, בשביל גודל כחו ראוי לו ההפך לגמרי הוא הקבורה שהיא ההעדר הגמור עד שהוא אינו, כי כן ראוי למי שיש לו זרוע וכח יתירה ראוי לו ההעדר, והבן זה היטב:
והנה התבאר לך עונש האונאה ורעה אשר הוא עושה לאדם שנברא בצלם אלקים, כי האדם זה בפרט נתן הש"י כבוד אליו שנברא בצלם אלקים, והצלם הזה הוא כבוד עליון וכמו שבארנו בפרקים אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים. וכך אמרו ז"ל לשון זה שאל ינהוג בזיון באדם במה שנברא בצלם אלקים, וכך אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) ואם מזבח אבנים תבנה לא תבנה אתהן גזית וגו' והרי דברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהן לא רעה ולא טובה אמר המקום לא תנהוג בהם בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהוג בו בזיון. ושנאת חבירו אף אם לא עשה דבר זה רק בלב אמר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, ודבר זה כמו שהתבאר אצל האהבה כי ראוי שיהיו ישראל אחד לגמרי. ואצל האהבה כתיב לשון רעך ואצל השנאה כתיב אחיך, והדבר הזה כי ישראל יצאו מאב אחד והלב הוא שורש ואב אל כל האיברים ומחבר כל האיברים ביחד, ומפני כך אין ראוי שיהיה נמצא שנאה בלב שהוא מוכן מצד עצמו לאחד ולקשר האחים שהם האיברים שלא יהיה חלוק בין אותם שראוים שיהיו לאחים. ולכך כתיב בלבבך אצל לא תשנא ולא קאמר כך ואהבת לרעך בלבבך, מפני כי מצד הזה אין מחויב שיהיה האהבה, שדבר זה מחייב שלא יהיה שנאה שהוא החלוק מאחר שיש להם אב אחד שהוא מחבר אותם ואיך יהיה הפך זה שישנא זה את זה. ומפני כך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים ע"כ, ודבר זה כמו שאמרנו כי השנאה הוא בלב ומפני שהשנאה הוא בלב אשר הלב הוא שורש כל האדם השורש נחשב בית אל כל האיברים, וכאשר יש שנאה בלב אז מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים, כי הוא דומה לשורש אשר הוא רע אשר משיר פירות שלו בעודן קטנים אבל לא אחר שגדלים כל צרכם, וכן בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים שאין קיום אל ה הפרי הזה כאשר השנאה בתוך לבו. ואין להקשות על זה דמשמע מתוך הגמרא דוקא בניו ובנותיו הקטנים מתים אבל הוא אינו מת, והרי שנינו (אבות פ"ב) כי שנאת הבריות מוציא אותו מן העולם. דאין זה קשיא כי מה שאמר בשביל שנאת חנם היינו אף אם יש אחד שאין שונא את הבריות בכלל רק לאדם יחידי שונא חנם אז מגיע לו עונש הזה שאמרנו, אבל שנאת הבריות הוא ששונא הכלל מן הבריות שאינו נהנה מהם עד ששנוא מן האדם דבר זה מוציא האדם מן העולם, כי בשביל האדם נברא העולם וכאשר שונא הבריות שהם האדם בכלל כאלו דוחה כל העולם ולכך מוציא אותו דבר זה מן העולם, ועוד מבואר בנתיב לב רע ע"ש:
בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם העמידו תורה באותה שעה, תנא כולם מתו מפסח עד עצרת, אמר רבי חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין כלם מתו מיתה רעה מאי היא אמר רב נחמן אסכרה. פי' כאשר נוהג כבוד בחבירו דבר זה הוא עצם החיים, וכמו שאמרו בפרק בני העיר (מגילה דף כח.) במה הארכת ימים א"ל לא נתכבדתי בקלון חברי, ובארנו ענין זה למעלה בנתיב התורה אצל למדנו אורחת חיים הזהרו בכבוד חבריכם, שם בארנו כי דבר זה אורח חיים ממש, ואלו שלא נזהרו בכבוד חבריהם לכן מתו. ומה שמתו מפסח ועד עצרת ר"ל אף שהזמן הוא טוב ביותר מכל הזמנים, עם כל זה מתו מיתת אסכרה מפני כי אסכרה מתחיל בפה ומסיים בגרון שממנו הדבור, ומפני כי החיים תולה בפה ובגרון לפי שממנו הדבור וכתיב ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא ולכך נקרא אסכרה על שם שנסכר הגרון שממנו הדבור שהוא עצם החיים ולכך המיתה הגמורה היא מיתת אסכרה, וכמו שאמרו אצל למדנו ארחות חיים שיהיה נזהר בכבוד חבירו ואם לא נזהר הוא הפך זה הוא עצם המיתה ולכך מתו מיתת אסכרה שהיא עצם המיתה, ואמרו (ברכות דף ח.) כמנין תוצא"ת מיתות הם בעולם קשה שבכולם הוא אסכרה, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו כי ניטל ממנו עצם החיים הוא סתימת הגרון ולפיכך היא קשה מכולם, כי הכבוד הוא ארחות חיים והם שלא נהגו כבוד נוטל מהם החיים ומתו מיתת אסכרה, ומאמר זה פרשנו עוד למעלה בנתיב התורה ע"ש:
מדה טובה שאין לעבור כלל על דעת חבירו. בפרק כל כתבי (שבת דף קיח:) אמר רבי יוסי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה, ר"ל שכל אדם יודע יחוס עצמו ויודע בעצמו שאינו כהן, ואיך יהיו חביריו יודעים יחוס שלו יותר ממה שהוא יודע יחוס עצמו, מ"מ היה עולה ולא היה עובר על דברי חביריו והיה מבטל דעתו אצל הרוב, מכ"ש ד"א שאפשר שהם יודעים יותר שיש לאדם לבטל דעתו אצל חביריו שהם הרוב ולא יעמוד כנגדם, שבזה אינו בעל מחלוקת שהיא המדה המגונה ביותר, גם הוא מפני מדת הענוה שמבטל דעתו אצל אחרים, והעיקר משום כבוד חביריו: