נתיבות המשפט/ביאורים/רסט
המגביה מציאה: עסמ"ע שכתב דבעינן דוקא שאמר והש"ך חולק וכתב דבמחשבה סגי ובקצה"ח חולק על הש"ך דהא דברים שבלב אינן דברים ואישתמיטתיה דברי הרשב"א בחי' לקידושין דף נ' דדוקא במקום דהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה לא הוויין דברים שבלב דברים אבל דברים שבלב סתמן הוויין דברים כמו בתרומה דמהני מחשבה ומ"ש ראיה מבגדים שצבע לשמן אין ראיה דשם יש הוכחה שנצבע לשמן שבגדיהן הן מיהו אם אמר בפי' שמגביה לצורך עצמו ומודה שנתכוין לא קנה חבירו כיון שהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה אינן דברים:
הגבי' חרש ופיקח: ולענין חרש ופיקח שרכבו או הנהיגו יחד אי קנו הוא מחלוקת רש"י והש"מ בב"מ דף ח' בהא דלמד דין דהמגביה מציאה משנים רוכבין הובא בקצח"ה ע"ש:
כיון שהגביה עש"ך ס"ק ג' וכוונתו כמ"ש הסמ"ע בס"ק ט' וכמו שאבאר בסמוך:
ואין המגביה נאמן עש"ך ס"ק ד' אך מ"מ קשה נהי דליכא סתירה לדברי הטור מ"מ מנין לו להטור דין זה וראיתי בתשו' הגאונים בתראי סי' ך"ג כתב דעולא ור"י פליגי בהא דעולא ס"ל דנאמן אפילו בזכה ור"י ס"ל דא"נ בזכה לי ולכך הוצרך לשנויי דהאומר תנו לאו כאומר זכי ומש"ה לא היה יכול לשנויי בדאמר תחילה דאילו היה תנו כזכי אפי' אמר תחילה לא מהני (ועמש"ל בסי' קפ"ג דלא תקשה מהא דהוצרך הר"ן לומר גבי זבין לי שדה לאחד מטעם דהוא רמאי ולא אמר הטעם דא"נ שחזר משליחותו דהוא משום דשם מיירי שנתן מעות) ונראה דדוקא כאן דאיכא עדים שאמר לחבירו תנה לי וזה הגביה בפניהם הוא דא"נ אבל אי ליכא עדים מסתבר דנאמן שהגביה לעצמו במיגו דלא אמרת לי דהאיך מצינו ראיה לזה בש"ס דחזקה זו שלא שינה שליחותו היא גדולה כ"כ שלא יהיה נאמן נגדה במיגו ואף שחזקת ממון מסייע להמיגו ואדרבה מצינו שחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרי' רק לחומרא וגם מבואר ברשב"א הובא בב"י סי' קפ"ג גבי נהגו בעלי חנויות דאפי' אמר בפי' שקונה לכולם שיכול לומר משטה ע"ש ומכ"ש שאין לעשות חזקה ולומר שלא מהני מגו נגדו וכיון דמיירי באיכא עדים ואמר בפניהם ושתק כהודאה דמיא ולכך מיסתבר ליה להטור לומר דא"נ מטעם דאמרינן דאלו היה רוצה לחזור בו היה אומר בפני עדים בשעת הגבהה שחזר בו משליחותו וכעין שאמרו בגיטין דף נ"ה אם איתא דבטל לעדים הוה אמר וגם כיון דמיירי שרק הרוכב ראה המציאה ולא מגביה כמ"ש בתשובת הגאונים בתראי סי' ך"ג ובזה שפיר מסתבר ליה להטור דא"נ כנ"ל:
נאמן לומר עסמ"ע ס"ק ט' שכתב דבמגביה מעצמו סתם לצורך חבירו אף אם אמר שהגביה לצורך חבירו נאמן לומר משטה ועש"ך שהזקיקו להסמ"ע לזה משום הא דכתב הטור דנאמן כשאומר לעצמי הגבהתי דקשה פשיטא כיון שהגביה סתם ולפענ"ד א"א לומר כלל בכוונת הטור דמיירי שהודה אחר ההגבהה ונאמן לחזור בו שאין זה במשמעות דברי הטור כלל וגם למה הי' לו להשטותו אחר הגבהה כיון שחבירו השטה בו ולכן נראה שהוא ט"ס בסמ"ע וכצ"ל אף אם קודם שהגביה אמר ובזה שייך שפיר משטה שהשטה בו כדי שלא לזכות בו חבירו ובשעת הגבהה נתכוין לעצמו ודבר זה יכול להעמיס בדברי הטור וגם משיג הש"ך דהטור לא כתב זה רק משום סיפא:
ואם אמר תנה לי עש"ך ס"ק ה' שאפילו אם מודה שהגביה תחילה לצרכו יכול לחזור בו ולזכות בו לעצמו וע' בש"מ שהקשה בשם הרשב"א הא המגביה מציאה לחבירו אפילו בלא רשות המשלח קונה ותי' שבודאי דעתו היה רק כדי לקיים השליחות של חבירו שאמר תנה ולדברי הסמ"ע שכתב דבעינן אמר א"ש בפשיטות כיון שלא אמר רק תנה ממילא לא זכה חברו אף שהגביהו לצורך חבירו כיון שהגביה סתם ולא אמר ומ"ש עוד הש"ך ומ"ש התוספות י"ט וכו' זהו ענין בפ"ע ולא שייך למה שלמעלה כי התוי"ט הקשה על הסמ"ע שכתב דבעינן אמר דא"כ הא דהקשה בש"ס ממתניתין דפיאה אמתני' דמציעא לישני דפיא' מיירי באמר ובמשנה דמציעא מיירי במגביה סתם וע"ז מתרץ הש"ך כיון דמעיקרא ס"ל דתנה לי כזכה לי וממילא לא בעינן אמר:
משנתנה לו עסמ"ע ס"ק י"א דכיון שנתנה וכו' הנה זהו מה שפי' רש"י בתחילת סוגיא במשנה אמנם בגמרא פרש"י דהטעם דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכו' ע"ש והוצרך לזה דאם לא הגביה בתחילה רק לעצמו כגון שאמר כן בפני עדים תלינן הנתינה בפקדון ולא במתנה רק משום דאמרינן דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכ"כ הש"מ ע"ש ולפ"ז נמי גם לדידן היכא דאיכא עדים דלעצמו הגביה לא מהני נתינה:
דקנאה לעצמו עמ"ש בסי' קפ"ג בזה: