נתיבות המשפט/ביאורים/רסח
או שעומדים שניהם פי' כגון שבא אחר קודם לשניהם וזכה בהד"א ואחר שבאו אותן שניהם הלך הא' וזכו שניהם בפעם אחת בהד"א אף שבאו זא"ז כמ"ש הב"ש באה"ע ס"ק כ"ג ע"ש:
חצירו של אדם עש"ך ס"ק ג' בדין אם בא לחצירו קודם יאוש ועמש"ל בסי' רס"ב מזה ובמהרי"ט ח"א סי' ק"ן כתב דידו ג"כ קונה שלא מדעתו ובקצה"ח כתב דלרש"י בכתובות דס"ל דצריך הגבהה ג' א"כ לא דמי לידו ולפעד"נ דודאי ידו לא גרע מחצירו רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצירו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג' דוקא:
ביודע במציאה תמוה לי דהא דין זה למדו המרדכי ממצא בגל וממצא בחנות וא"כ ע"כ הרמב"ם והרא"ש לא ס"ל סברא זו דהא הרא"ש כתב הטעם משום יאוש שלא מדעת והרמב"ם כתב הטעם משום דאבודה מכל אדם וכן התוס' כתבו הטעם משום דאין הוה להמצא ועוד ק' דבמרדכי למד זה ממשכונו של גר ביד ישראל דפרק שור שנגח דמה"ט אינו קונה הישראל מכח חצירו ופליג על רש"י ותוספות שם שכתבו דמיירי בחצר שאינה משתמרת דוקא דלדברי המרדכי אפי' בחצר המשתמרת לא קנה דחצר לא קנה רק בדבר ההוה או בגוזלות ששכיחי להיות בשדה אבל במציאת מעות וחפצים דלא שכיחי שיהיו מציאות כאלה לא קנה והנה המחבר בסימן ע"ב סעיף ל"ט (כתב) דבחצר המשתמרת קנה בעל החצר ובמרדכי כתב שם בהדיא דלדיעה זו אפילו חצר המשתמרת לא קנה אפילו שמת הגר בחצירו לא זכה בזהב שבאבנטו וע"ק שבדרכי משה כתב שכדברי המרדכי כתב הנ"י ובנ"י שם כתב בהדיא דעת התוספות דדוקא דבר שאינו הוה להמצא לבעל החצר שאפשר שלא ידע בו בעל החצר לעולם כגון מטמון בכותל משמע דבמציאה שבוודאי יבוא לבעל החצר כשלא יטלנה זה קנה אף שמציאה כמו לא שכיח כגון מעות וחפיצים והרי חולק הנ"י עם המרדכי.
לכן נלפענ"ד בהדרכי משה והרמ"א שכוונתם במ"ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל ומ"ש דאסיק אדעתיה הכוונה שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא במקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו אבל טמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו לכך לא קנה ופירש כן גם בדברי המרדכי מדהשוה דעת המרדכי לדעת הנ"י שהן כדברי התוספות אף שצריך לפרש ברוחק קצת כדי להשוות דעתן לדעת הרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' והנ"י ושאר הרבה פוסקים כמבואר בשיטה ואם אין הפירוש כך נלפענ"ד שחסר בהגה"ה תיבות יש מי שאומר דדיעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקין על דיעה זו והעיקר תלוי אי הוא הוה להמצא כנ"ל ברור:
סחורה בזול לכאורה תמוה דהא אפילו אם לקחה בידו כ"ז שלא הקנה לו המוכר רשות ביד המוכר למכור לאחר ועוד דהא כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כמבואר בסימן ר' לכן נראה דמיירי בסחורה שהובא לחצירו בלא כלום ומיירי ג"כ שהביא הסחורה ופסק דמיו שבכך וכך רוצה למכרו תדע דנקט שהביא סחורה בזול ואי לא פסק דמיו מנין יודעין שהוא בזול א"ו שפסק דמיו ואמר בכך וכך אני רוצה למכרן ומבואר בסי' ר' סעיף י"א דאם נטל כלי מהמוכר והיו דמיו קצובין דאין המוכר יכול לחזור בו כשמגביה כדי לקנותו וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ג דכשדמיו קצובין מפי המוכר דשוה עם דבר דהוי דמיו קצובין וכיון שאם לקח הלוקח בידו לא הי' המוכר יכול לחזור בו מש"ה ס"ל לדיעה בתרייתא דה"ה אם בא לחצירו ואמר הלוקח יקנה לי חצירי אין המוכר יכול לחזור בו דחצר מטעם ידו איתרבאי וכי היכא דאם נטלה הלוקח בידו אין המוכר יכול לחזור בו ה"נ כשבא לחצירו ודיעה קמייתא ס"ל דלא איתרבי חצר שיהיה ביד רק במציאה דלית ביה חסרון מעות אבל הכא כיון שהיה שם ולא בטל החפץ לעצמו ולא נתן לו מעות אמרינן דלמא לא מתרמי ליה זוזי מש"ה לא קנה ולפ"ז כשאמר יקנה לי חצירי ומעות בידו ורוצה ליתן לך ובא אחר וחטף החפץ ומשכו קנה קמא: