נתיבות המשפט/ביאורים/רנג
שנים שנכנסו: עסמ"ע ס"ק א' שכ' הטעם שכיון שאינו חל עד אחר מיתה ונגבית ממנו מזון האשה והבנות מש"ה הוי כנחלות ולא דק דאפילו בשכ"מ שהקנה במעכשיו ולאח"מ שחל למפרע יש להם דין דיינים כמ"ש התוספות והרא"ש והטור ג"כ לא תמה רק על הרשב"ם שכתב דמיירי במתנה במקצ' בק"ס וע"כ כוונת הרשב"ם בכל מתנה במקצת דא"י לחזור בו אפילו בעמד דאי כוונתו במקנה מעכשיו ולאח"מ לא היה לו להרשב"ם לתפוס הענין במתנה במקצת דבכה"ג אין הפרש בין במתנה בכולה בין במתנה במקצת וע"ז תמה הטור שפיר דבמתנה במקצת שא"י לחזור בו אפילו בעמד והדין הוא אפילו נגד הנותן גופיה אין זה בדין נחלה כלל ואין להם דין דיינים כלל וכמ"ש התו' ודברי הב"י שתמה על הטור במה שתמה על הרשב"ם הן תמוהין לפי הנ"ל והנה כמ"ש הסמ"ע דמיירי במתנת שכ"מ בכולה שיכול לחזור בו לכאורה תמוה דהא בש"ס הקשו הא יכול לחזור מחמת שעסוקין באותו ענין או מחמת שיושבין ואי מיירי במתנת שכ"מ כדעת הטור הא לעולם יכול לחזור בו ולק"מ דבשלמא לענין עסוקין באותו ענין דהטעם דיכול לחזור בו הוא כמו שכתב הרשב"ם שם דקים להו לחז"ל דעדיין לא גמר בדעתו שיתקיים דברו דאימר רצה לומר עוד איזה תנאי ודאי חיישי' שמא יחזור בו משא"כ במתנת שכ"מ שכבר גמר בדעתו שיהיה במתנה לאח"מ מה"ת יחזיר בו בזה ל"ח כלל לחזר' ואח"כ מצאתי בקצה"ח שתי' כן ועוד נלפענ"ד דבשלמא בשכ"מ הא דקתני רצו כותבין רצו עושין דין וכשכותבין מחיים ע"כ אין כותבין שעכשיו הוא של המקבל רק שציוה שאח"מ יהיה של המקבל וא"כ כשעושין דין וכותבין פס"ד ע"כ כותכין האמת כשימו' מחולי זה שדה זה הוא של זה ושדה זה הוא של זה מחמת צוואתו שציוה בעודו שכ"מ ולדעת התוס' ספ"ק דגיטין דמתנת שכ"מ חל למפרע יכולין לכתוב אפילו שמעכשיו הוא שלו כשיתקיים התנאי דהיינו כשימות ואין לחוש שמא יחזיר בו דממ"נ אם יבורר בעדים שחזר בו ממילא יתבטל פס"ד כיון שנתבטל התנאי דידוע הוא שמתנת שכ"מ כתנאי אם לא יחזור בו וכי אין הדיינים יכולין ליתן פס"ד על תנאי כשיקיים זה התנאי הרי זה שלו ואפילו אם יחזיר בפניהם הן עצמן נאמנים לומר שחזר בו אח"כ דחזרה של שכ"מ כעדות אחרת דמי ואין בזה משום חוזר ומגיד ואם לא יחזור בפניהם הרי הן יכולין להעיד אחר מותו על המתנת שכ"מ והב"ד דנין ע"פ עדותן ול"ח דילמא הדר ביה כמ"ש התוס' אם כן מה"ת לא יהיו יכולין לכתוב כן בחיים פס"ד כזה דהא אם לא יבורר הדבר שחזר בו יכולין לזכות המקבל לאח"מ ומה לי שכותבין לאח"מ או שכותבין מחיים ואם יבורר שחזר בו אפילו אם יכתבו מחיים אינו מזיק להיורשים אבל בש"ס דמיירי בקנין מעכשיו ולאח"מ בעסוקין באותו ענין מקשה הש"ס שפיר דהא רצו עושין דין דומיא דרצו כותבין קתני ורצו כותבין דהיינו שעושין שטר יכולין לכתוב שעכשיו הוא שלו דאין לחוש שמא יחזור בו בעודן עסוקין באותו ענין דהא מבואר בסי' קצ"ח סעיף ח' דאם כבר כתבו השטר שא"י לחזור בו וא"כ כשעושין דין משמע ג"כ דיכולין תיכף לכתוב פס"ד שהוא כבר של זה וע"ז מקשה הש"ס שפיר כיון דלאו עדים הן ואין בכתיבתן דין שטר ועדיין יכול לחזור בו א"כ ודאי דיש לחוש שמא יחזור בו עדיין בפניהם והן לא יהיו נאמנים שוב לומר שחזר בו ואינו של המקבל כיון שכבר העיד שהיא כבר של המקבל ולמיעקר סהדותייהו קאתו ויש בזה משום חוזר ומגיד ומ"ש בקצה"ח דכשנותן בתורת ירושה לא' מבניו דמצי להנחיל כמבואר בסי' רפ"א וציווה כשהוא שכ"מ והנחיל לא' מבניו בתורת ירושה שוב א"י לחזור בו רק ליתן לאחר בלשון ירושה אבל לחזור בו סתם א"י ולפעד"נ דיכול לחזור בו דהא כתב הב"י בשם הנ"י דהא דיכול להנחיל הוא דוקא בכל הנכסים אבל במקצת בעי קנין דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכ"מ במקצת דלא בעי קנין שאמר בל' ירושה ולפ"ז ג"כ יש להוכיח דיכול לחזור בו דאלת"ה א"כ מצינו מתנת שכ"מ בכולה שא"י לחזור בו כשאמר בל' ירושה אלא ודאי דכיון שאינו תופס הירושה רק אחר מיתה יכול לחזור בו קודם מותו ועוד דאי כדברי קצה"ח א"כ כשנותן מתנה לא' מיורשיו לעולם א"י לחזור בו דהא ל' מתנה בראוי ליורשו ל' ירושה הוא כמבואר בסי' רמ"ח ע"ש א"ו כדכתיבנא:
ואם פי' בהדיא שנותן לו במתנה תמוה מאוד דהא לעיל בסי' רמ"ח סתם דל' מתנה ליורש ירושה הוא ואם כוונת הרמ"א הוא שאמר בפי' שלא לשם ירושה ורימז זה במ"ש על סי' רמ"ח קשה למה קיצר ולא כתב כן בפי' ועוד קשה על המרשים שכתב כן בשם מהרי"ל ור"מ בשם י"א ודבר זה מתורת הרמב"ם למדנו בסי' רמ"ח ולכן נראה דהג"ה זו צ"ל בסוף ס"ז שהוכיח בד"מ דלענין אפוטרופוס בעינן דוקא שיאמר בפי' ל' ירושה והא כל מתנה סתם ליורש ל' ירושה הוא ואפי' הכי הוי אפוטרופוס באומר ל' מתנה לבן א"כ ה"ה סתם וזה רומז בהגה"ה ג"כ כאן דמבואר בסי' רמ"ו דאם אמר בפי' לשם מתנה ליורש דהוי אפוטרופוס אע"ג דבכל מקום ל' מתנה ליורש ירושה היא מ"מ לענין אפוטרופוס מתנה הוא א"כ ה"ה בסתם וכל כמה דלא אמר בפי' הוי אפוטרופוס וא"ש דברי המפרשים דדין זה הוא באמת מתשובת מהרי"ל והד"מ כמבואר בטור בב"י ובד"מ ע"ש:
לבני בבכורתו עסמ"ע שכתב ולא אמר כראוי לו ע"ש ומשמע מדבריו דאם אמר כראוי לו אפי' אמר בבכורתו או בחובו דמ"מ הוי מתנה וכ"כ בפרישה ותמי' לי דבשלמא כשאמר סתם תנו לפ' בכור או לבע"ח דיש לספק אם הוא מתנה או בחובו לומדין הכוונה לישנא יתירה אבל כשאמר בפירוש בחובו או בבכורתו שפי' בהדיא שיקח זה בעד חלק הבכורה או בעד חוב והיאך נכחיש מכח הלישנא יתיר' דכראוי לו מה שאמר בפי' ומה שהביא בפרישה ראיה מדברי הנ"י פי"ג שכ' בתי' בתרא דכשאמר כראוי לו הוי כאילו לא אמר בחובו וכו' בנימוקי יוסף שלפנינו ליתא להאי גירסא כלל וכ"ה בגירסא שלפנינו דכשאמר כראוי לו לא הוי כאלו אמר בחובו וכו' וכוונתו דלא אמרינן בראוי לו בחובו כקושי' הש"ס וכן ממ"ש הרא"ש וכן לפ' בחובו כו' ג"כ לאו ראיה הוא דהא בלאו הכי ט"ס יש שם ברא"ש ויש להגי' ג"כ בהרא"ש וכן לפ' בע"ח ולא בחובו ואם הי' הנכון כדברי הסמ"ע ודאי דלא הי' מישתמיט התנא והפוסקים למינקט רבות' גדולה כזו דאפי' אמר בחובו כראוי לו דהוי מתנה נוספ':
אין לו אלא ר' זוז עיין ש"ך ס"ק י"א ונרשם בטעות וצ"ל רשום על היש חולקין ואומרים אם אמר סתם לבני פ' וע"ז צ"ל הרשימה של הש"ך ועיין סמ"ע ס"ק י"ח הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו וכו' ולכאורה הוא תמוה מאור דהא זה הוי כאלו אמר לבנו הפשוט שלא יירש יותר מר' זהובים דאין בדבריו כלום לגרוע מחלק ירושתו ולא מהני רק כשמוריש לבניו האחרים בל' ירוש' וצ"ל דכאן מיירי ג"כ בהכי שחילק כל נכסיו ואמר שנותן לראובן ר' זהובים בירושתו והמותר ירשו היורשים (וכן מוכח בת' מהר"א ששון סי' קמ"ז) וקמ"ל דלא אמרי' דהר' זהובים הן מתנה יותר על חלק ירושתו והמות' יחלקו כל היורשים רק דתלינן שכוונתו דהר' זהובים הן בעד חלק ירושתו והמות' שייך לשאר היורשים משא"כ בבכור שא"י לגרוע חלק ירושתו ע"י מה שנתן בל' ירושה לאחרים:
או לפ' בע"ח עסמ"ע ס"ק ך"ב שהביא בשם הד"מ דמ"ש הטור דידו על העליונה הוא דלא כהרא"ש דהרא"ש ס"ל דכשאומר לפ' בע"ח דהוי מתנה והוא תמוה דהא הרא"ש גריס בש"ס לפ' בע"ח דלא כדעת התוספות בכתובות דגרסי לבע"ח וע"ז קאמר הש"ס דדוקא באמר כראוי לו ומשום לישנא יתירה משמע שבלא אמר כראוי אינו מתנה רק שידו על העליונה נראה לגרוס בהד"מ דהוא דלא כהתוספות וט"ס הרא"ש:
מלבד עישור נכסים לכאורה קשה דמ"ש מאומר סתם לאשתי דאינו רק ידה על העליונה ונראה הטעם דבת בעישור נכסי בע"ח דאחי ולא בע"ח דאבא וכיון שאביו אינו בע"ח שלה כלל בודאי מתנה נתן לה:
וי"ח כזה וע"ל סי' קי"א ולעיל בסי' רמ"ו סעיף י' מוכח דהעיקר כדיעה הראשונה מדלא הניח הרב שם ולא הביא כלל הי"ח:
בנו קודם עסמ"ע ס"ק ך"ז ועיין פרישה שמבואר שם דבעי' דוקא שפי' הסך שנתן לבנו ע"ש ולפענ"ד לא נהירא כלל לחלק דמה הפרש יש בין שפירש הסך ובין שפי' ואמר שליש או רביעי ועיקר החילוק הוא בין אם אמר בפי' ל' מתנה שאז אפי' ביורש הוא לשון מתנה אבל אם אמר לשון שיכולים לומר שהוא ל' ירושה כענין אחריך לפ' כגון שאמר נכסי לפ' או יהא לפ' כמו שהביא הב"י בסי' זה בשם תשוב' מהרי"ל בד"ה וכתב ה"ה בפ"ט מה' זכיה ה"נ לענין זה דוקא כשאמר ל' תנו או ינתן שהוא ל' מתנה לענין אחריך ה"נ הוי מתנה לזה אבל אם אמר ל' יהא או יטול או נכסי לפ' דהוי ל' ירושה לענין אחריך ה"נ הוי ל' ירושה לענין זה וכ"ה בתשובת רשב"א סי' תתפ"ז וז"ל ויראה דאפי' חלק כל נכסיו למי שראוי ליורשו דאמר בלשון ירושה כגון ירש פ' או שאמר יטול פלו' שאף זה ל' ירושה שכל זמן שנתן ליורש בל' ירושה הירושה כבע"ח אבל אם חילק כל נכסיו אפילו ליורשיו בלשון מתנה כגון שאמר תנו כו' הרי מבואר שעיקר החילוק הוא בין שאמר בלשון שאפשר לפרשו בלשון ירושה ובין שאמר בלשון שהוא רק לשון מתנה ומזה מוכח ג"כ אף שמבואר לעיל דיטול לשון מתנה מ"מ זה דוקא באחר אבל ביורש לענין אחריך ולענין דינא דהכא לשון ירושה הוא ואף שבאחריך רבים חולקין ס"ל דבעינן דוקא שיאמר לא משום ירושה מ"מ בדבר שהיא מעליותא להיורש דנין אותו ג"כ בל' מתנה דכשכתב בלשון מתנה להיורש ארכבי' אתרי ריכשי כמ"ש מהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' ע"ש:
שהרי גילה דעתו שממה שיש לו דין זה הוא מה"ה בפ"י מהלכות זכיה בשם הריטב"א ושם סיים אבל אם נאבדו המעות לא נאבדו אצל מקבל מתנה אא"כ נתן לו דבר מסויים ע"ש ולכאורה קשה דהא אפי' באמר סתם תנו לו ר' זוז או שאמר מנכסי נגנב או נאבד מקצת ממעות מעורבים הכל לפי חשבון כשלא נתן דבר מסויים כמבואר בדף י"ט וגם קשה על הטעם שכתב מפני שגילה דעתו דהא אפי' בסתם תנו לו ר' זוז מה שנחסר אחר כך לפי חשבון כמו בנגנב או נאבד ועיין בר"ן וברשב"א שהביאם הב"י שכתבו בהדיא כן לכן נראה דהא שכתבו הר"ן והרשב"א דבאומר סתם תנו ר' זוז ואחר כך נגנב או נאבד דההפסד לפי חשבון הוא דוקא כשנגנב או נאבד אחר מיתת הנותן דהא הר"ן כתב הטעם בהא דההפסד לפי חשבון משום דהוי כשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דההפסד לפי חשבון ולפ"ז נראה כיון דמתנת שכ"מ הוא ולא מקנה רק לאחר מיתה נעשה המנה כשל המקבל והמאתים של היורש ודמי בשעת מיתה כשנים שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל מה שנפסד מחיים שעדיין לא היו המעות לא של היורש ולא של המקבל לא דמי כלל להא דב' שהטילו לכיס כיון דההפסד הי' קודם שנשתתפו דבשלמא מייני המבואר בסעיף י"ג באומר שהקנה מדבר מיוחד דמי לחושב כמה שיש לו המבואר בסעיף י"א כיון שהיין ידוע הוא ולכך לרש"י יכול לומר שלך נאבדו ולהתוספות כיון שהוא מעורב הוא לפי חשבון ואפי' החמיץ קודם מותו הוא מטעם כיון שדבר מיוחד הקנה יכול לומר לו הרי מתנה שלך מבוררת ושלך החמיץ ונהי שאינו יכול לומר לו שזה החביות שהקנה אחר מותו לדעת התוספות כיון שהוא מעורב כמ"ש הר"ן מ"מ אפי' אם הקנה בכל חביות הרי חלק משלך החמיץ משא"כ באומר ר' זוז אפי' אמר מנכסי הרי הוא כאומר משלי כמ"ש הב"י בשם הר"ן והוי כאילו אמר שינתן לו ר' זוז ממה שישאר מנכסי אחר מותי דהא איני ידוע כמה יש לו עכשיו ואין המקבל מפסיד בההפסד שהי' בנכסים קודם מותו רק היכא שמנה כמה שיש לו נכסים אין נותנין לו רק מהמקובץ לפי חשבון אף שנפסדו קצת חובות בחייו ודוקא מחמת הפסד קילקול החובות חשבי' לו גילוי דעת כיון דכל אשראי ספק אתי ויש לומר דמשום הספק חשוב הסך אבל לענין אבידה חשבינן ליה כאמר סתם מנכסי ואין המקבל מפסיד בגניבה ואבידה שהיה בחיי הנותן רק ההפסד שאחר מיתת הנותן הוא לפי חשבון משום טעם הר"ן דהוי כשנים שהטילו לכיס:
צריכין ליתן לו מנה אחר הרב קיצר כאן דלא בא לומר רק שא"י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמכ"מ ההפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר' זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י"ט וכן הוא בתשובת הרשב"א הביא הב"י בהדיא דההפסד לפי חשבון:
זכה באותו בית שמחזיק ק"ך במשנה למלך פ' י' מה' זכיה נסתפק במי שהיה לו צרורות כסף וציוה לאחד ליתן לו צרור מק' והיה לו בכל צרור ק"ך זהובים אי דמי לדין זה שיזכה בכל הצרור אף שיש בו ק"ך ולפענ"ד דלא דמי כלל דבשלמא בדין דבית משמע כל הבית ואם נותן לו מבית זה המחזיק ק"ך ברוחב ק' הרי אין נותנין לו רק חלק מהבית ולא כל הבית אמרי' דטעה וסבר שאינו מחזיק רק ק' אילו הוי ידע שמחזיק ק"ך ג"כ היה נותן לו כל הבית דנותן בעין יפה נותן ואמרי' ודאי דנתן לו כל הבית ולא חלק הבית אבל בצרור מעות דאין קפידא אם יקח מהצרור הד' זהובים לעצמו וכיון שאמר ק' זהובים הרי רואין שאין רוצה להקנות לו רק ק' זהובים:
אין לחם לתת עד שתינשא עסמ"ע ס"ק ל"ה וכבר תמהו על זה בעל קצה"ח והגאון מ' עוזר בש"ע ח"מ השניים דפוס אמשטרדם דבלא אמר תנו אינו זוכה המקבל כמבואר בסעיף ב' בהג"ה ומסקי דעיקר החילוק בין אם אמר תנו מאתים זוז לנדוניא אז הנדוניא שאמר היא רק כמראה מקום להמקבל ולכך נותנין לה מיד משא"כ כשאמר חפצים לנדוניא אז אין נותנין לה רק כשתנשא וכן עיקר:
אין נותנין להם אלא שקל עסמ"ע ס"ק ל"ז עד א"נ דמתו בניו בלא בנים כו' פי' דאז הירושה חוזרת לאב ואחיו מיניה דאב ירתי והירושה הבא ממנו יכול להפסיק והש"ך השיג עליו מהש"ס וכתב הוא שעיקר הטעם משום דלשון מתנה שכתב לזה מהני להשני ע"ש ואף דלשון מתנה ליורש ירושה הוא מ"מ הא כתב מהרי"ט בחלק ח"מ סי' ע"ד דארכבי אתרי ריכשי ויש בלשון זה ג"כ לשון מתנה:
בין אמר מנה סתם עסמ"ע ס"ק ל"ט דקמ"ל דלא חיישינן למנה קבור והנה בתשובת רמ"א סי' צ"ב כתב בשם הריב"ש דדוקא באמר תנו לא חיישינן למנה קבור אבל בלא אמר תנו חיישינן למנה קבור ע"ש אמנם ממ"ש הרמ"א להלכה בס"ס ר"מ בנתן קרקע סתם דאמרי' דודאי לא כוון אלא על קרקע הידוע ול"ח שמא יש לו קרקע אחר ע"ש ודין זה הוא מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס רנ"ג והרשב"א למד זה מהא דלא חיישינן למנה קבור ומזה מוכח דלא ס"ל כהרי"ף דאל"כ ליכא ראיה משם דשם באמר תנו מיירי וע"כ דהרשב"א ס"ל דכל שאמר קרקע או מנה אפילו לא אמר תנו אמרינן דודאי כוון על הקרקע ומנה מנכסים הידועין וכמ"ש הרמ"א אמנם אם לא אמר כלל רק שיש שטר או עידי פקדון לכאורה נראה דאף שהאמין להמפקיד כשיאמר שלא החזיר מ"מ יש לחוש למנה קבור דלא מבעיא כשהוא מעות פקדון שדינם בקבורה ודאי דיש לחוש לשמא קבור המעות פקדון אלא אפי' הן חפצים מ"מ הא יש לחוש שמא הן טמונים במקום אחר וראיה לזה מהא דנותן כל נכסיו דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר בסי' ר"ן סעיף י' וכיון דחיישינן לזה אלמא דשכיחא הוא ומה"ת לא טענינן כן להיורשים דלמא הפקדון הוא במקום אחר אך קשה מהא דסי' ק"ח סעיף ד' בשטר עיסקא על היתומים די"א דאין טוענין להם נאנסו וחייבין לשלם ע"ש ואמאי הא נהי דאין טוענים להם נאנסו מ"מ נטעון להם שמא העסק הוא במקום אחר ואלו הנכסים הנמצאים שלו הוא ובמה נשתעבד הנכסים שלו לשלם בעד הפקדון של העיסקא שהוא במקום אחר ונראה דהנך פוסקים סברי כהך דיעה דסי' שמ"א ס"ד בסמ"ע ס"ק י"ג דחשיב פשיעה דהיה לו להודיעו ונשתעבדו נכסי האב והא שכ' הש"ך שם והוכיח מהא דב"ב דף ע' דאמרי' אימר מלאך המות אנסי' אלמא דקיי"ל דהוי אונס אפשר לומר דלא אמר הש"ס סברא זו אלא היכא דאיכא הוכחה שלא החזיר דאפשר שפשע ולא הודיע תיכף וסמך עצמו שידוע קודם מותו וקודם מותו אנסי' המלאך המות וכיון שי"ל שהחזיר ממילא פטור אף שפשע במה שלא הודיע אבל הכא שפשע במה שלא הודיעו ממילא חייב כיון שא"א שיוחזר הפקדון מחמת שלא הודיעו הוי כנאבד בפשיעתו:
אבל היכא דלא אקני עש"ך ס"ק ך"ד וך"ה שכתב דמיירי שפי' שהוא במתנת שכ"מ ובזה כתב ליישב קושי' הסמ"ע מה שהניח בצ"ע ע"ש ודבריו תמוהין מאוד דכשפי' שיהיה במתנת שכ"מ קונה אפילו בלא קנין מטעם דדברי שכיב מרע וקונה אפילו מטבע והלואה כמבואר בסי' ר"ן ס"ק ט' ובש"ע כתב דאינו קונה אלא בקנין ולא קנה מטבע והוי מסתמא מצוה ועסמ"ע ס"ק מ' ודבריו אינם מובנים כלל דודאי אין חילוק בין כל נכסיו בין מקצת במצוה מחמת מיתה ומחלק כל נכסיו מחמת אומדנא אמדינן דמחמת מיתה מצוה:
אפי' בקנין לא קנה אמנם אם אמר מנכסי ולית ליה מעות בעין אמרינן דשוה קאמר וקנה כמבואר בסעיף י"ט:
יש מי שאומר בס"ק י"ח סתם במקנה מנה דלא קנה דדעתו אמטבע ולא אשוה מנה ולא כתב היש מי שאומר רק אדיני' שהזכיר באבידה:
הלוואה שיש לו ביד עכו"ם נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיורש שני חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עכו"ם ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש"ס בב"ב דף קל"א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כך א"י לעשות יורש לדשב"ל מ"מ נראה דמהני לעשות יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכה דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים לא שייך סברא זו אבל אם לא עשאו ליורש רק על הלוואת עכו"ם יש לומר דשייך בזה סברת הד"מ דלא נתכוין למתנה גמורה:
מי שנתן נכסים לבניו ולבתו היינו שאמר בפי' שיחלקו כולם ביניהם חלק בחלק דאלת"ה קשה הא מבואר בסעיף זה דאם אמר לפ' ולבניו דפ' נוטל מחצה ועסי' רע"ז דאפי' הנפרטים מרובין והכלל מועט המועט נוטלין בשוה עם המרובין וגם מבואר שם דהראוי לבנים לבנים אלא ודאי כדכתיבנא:
נכסי לטוביה ועב"י בטור בסי' רמ"ז שאם אמר נכסי לקרוביי או לקרובותי שבכלל זה הן הקרובים הפסולים לעדות:
שחייב לטוביה עש"ך ס"ק ל"ט שחולק על הריטב"א שאפילו במתנה דהוי כאילו הוא שותף בנכסים אפי' הכי יכול לדחותו ועמש"ל בסי' ע"ו דדוקא בחוב שהוא שיעבוד הגוף יכול לדחותו אבל בפיקדון כמו בא' מכם הפקיד לי מנה אף במקום דלא היה לו למידק ושניהם טוענים שמא דהדין דיחלוקו ואין יכול לדחותו:
העולין בערכאות וכו' עסמ"ע ס"ק ע"כ הטעם דהשטר ראיה בעלמא היא דדברי שכ"מ הוא הקנין ע"ש ואף אם ציווה להערכאות לכתוב וליתן ואף דבישראל כה"ג חיישינן לשמא לא גמר להקנות כ"א בשטר כמבואר בסמ"ע סי' ר"ע סעי' ט' דבעינן מה"ט שיגיע לידו השטר מחיים אם כן לא קנה דזה אינו דהא דינא דהתם הוא אפילו במטלטלין אף דשטר במטלטלין לאו קנין הוא רק דחיישי' לקפידא בעלמא דשמא לא גמר להקנות עד שיגיע השטר לידו וכיון שהגיע השטר לידו מחיים קנה אף שהשטר לאו בר קנין הוא: