נתיבות המשפט/ביאורים/רכב
נאמן בעל המקח עש"ך סק"א שכתב אבל אם א"י לעדים מאיזה מהן קיבל אע"פ שהמוכר אומר שנתרצה למי שלא נתן המעות נאמן במיגו כשמקחו בידו דאי בעי לא הודה כלל שקיבל ממנו מעות וכ"כ הרמב"ן וכל דברים אלו תמוהין בעיני דהרמב"ן לא כ' דין מגו רק היכא דליכא עדים כלל אי שקל דמי ובזה באמת הוי מגו טוב אבל כשיש עדים שקיבל מעות מחד וא"י מאיזה מהן בזה לא כ' הרמב"ן דין מגו רק טעם אחר ע"ש והש"ך שכ' הטעם משום מגו אפילו ביש עדים שלקח מא' מהן וא"י ממי תמוה מאוד דניחזי מה אומר הלוקח השני אי מודה הלוקח שלא נתן המעות הרי נתברר הדברים מפי הלוקח ובזה אמרינן דמסתמא גם לו מכר כמו שסיים הש"ך ואי הלוקח טען שהוא נתן המעות והמוכר מכחישו ואמר שקיבל מהשני רק שנתרצה למכור לזה שלא נתן ותובע מעותיו מזה ורוצה להחזיר המעות לכשנגדו הא זה הוה מגו מאדם לאדם דלא אמרי' כמ"ש המהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ג דאולי אין רצונו לגזול מזה וליתן לזה ולא דמי כלל להא דשליח נעשה עד דנאמן לו' פרעתי למלוה במגו דאהדרינהו ללוה דשם כיון דרוצה לגזול שפיר אמרי' דמה לו בכך שיגזול לזה או לזה וטוב לו יותר שיגזול לזה ולא יעבור רק על חד לאו משיגזול למלוה וגם יעיד שקר ויעבור תרי לאוי אבל שיגזול לזה ויתן לזה ודאי לא אמרי' ואף דגם עכשיו כשאומר שנתרצה לזה בשקר גוזל גוף החפץ מחבירו ונותנו לזה מ"מ מורי היתירא היא דאמר חברו דמי קא יהיב ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל שיהיה נאמן במגו דאי בעי' היה גוזלו ונותן לזה נראה דמגו כי האי ודאי לא אמרי' כיון דעכשיו לפי משמעו אינשי לאו חוטא הוא כיון שאינו גוזלו כיון דיהיב ליה דמי אפי' אם היה נוטלו לנפשיה ומכ"ש כיון דאינו עובר על לא תענה לפי משמעות אינשי כיון דאינו כפירת ממון ונאמר שיהיה נאמן במגו דאי בעי היה חוטא וגוזלו והיה נותן לחבירו הא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וגם מ"ש הש"ך לישב שיטת הרמ"א דלא מיירי הרמ"א רק לענין אי נאמן ממי קיבל המעות דחיק דהיאך השמיט הרמ"א דין גדול ויכתבנו ברמז באם טוען שנתרצה למי שלא נתן המעות היאך לפסוק הדין לכן העיקר דהרמ"א פסק כהרמב"ן שפסק בריש ב"מ בפי' דנאמן אפי' לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות בטעמים המסתברים דלא מיבעיא בנתן מעות לבד ולא נעשה קנין כיון דיכול לחזור בו ולמכור לאחר ודאי דהוי בע"ד על החפץ ומהני כשאומר מכרתי לפ' וקני חבריה מטעם הודאת בע"ד דאודיתא גופא קנין הוא ונקנה לחבירו באודיתא ובזה נראה דאפילו הש"ך מודה כדמוכח מדבריו במ"ש בס"ק ב' ע"ש וכן אם עשה זה שנתן המוכר קנין והמוכר אומר לא נתרציתי לך במכירה וקנין שלך לאו כלום הוא רק לחברך נתרציתי וחברי' עדיין לא עשה קנין ג"כ מיסתבר טעמיה דהרמב"ן כיון שטוען לא מכרתי לך נאמן בשבועת היסת כדין מנה לי בידך וחלה טוען לא היו דברים מעולם דלגבי נפשיה שיש לו חזקת מרא קמא ודאי דלא מהני חזקה לומר שנתרצה למי שנתן המעות להוציא מחזקת ממון ומחזקת מרא קמא ובודאי דיכול אח"כ למכור החפץ לאחר ואם כן כשמצווה להאחר למושכן ולקנותן ודאי דקנה השני ובזה נראה דהש"ך ג"כ מודה בהא כי פליגי הפוסקים דס"ל דלא מהימן בשכבר עשו שניהם קנין ויש עדים שאמר לאחד משוך וקני וא"י למי שבודאי כבר יצא מחזקת מ"ק שבודאי כבר הוא של אחד מהן דאין להמוכר שום שייכות בחפץ זה ולא חשיב רק כמעיד של מי הוא ובזה פליגי הפוסקים וסברי דלא מהימן המוכר נגד החזקה דחזקה הוא שבוודאי נתרצה למי שנתן המעות ואפשר שגם הרמב"ן מודה בזה דבזה אין שייך לומר דהוי כטוען מנה לי בידך והלה אומר להד"ם כיון שאין המוכר טוען על גוף החפץ שלי הוא וכן נראה עיקר לדינא ובאין מקחו בידו פסק ג"כ הרמ"א כהרמב"ן דא"נ רק כע"א וכן נראה עיקר לדינא וכמ"ש הט"ז לדינא ודע דהא דבנקיט זוזי מחד דמהימן לומר שנתרצה להאחר הא דוקא כשהמוכר אומר שמעיקרא כשנתן המעות לא נתרצה לו ונתן בע"כ והיינו שלא אמר לו בשעת מכירה שהוא מוכר לו בסך זה אבל כשהמוכר מודה שנתרצה במכירה וכבר עשה הלוקח משיכה או שטוען שקודם שעשה משיכה חזר בו ורוצה לקבל מי שפרע ודאי דאין המוכר נאמן עד שמברר בעדים שחזר בו קודם משיכה וכן מוכח מהטור וש"פ שכתבו דוקא שטוען שמקודם נתן המעות בע"כ משמע שאם טען שחזר בו אח"כ דלא מהימן:
הרי הוא כע"א ש"ך ס"ק ב' עד שיטעון שמשך והניחו אצל חבירו וכו' ומיירי שיש נ"מ בדמים כגון שלקח בזול דבלא"ה א"צ לישבע דכיון שהחפץ כבר תחת יד אחר וא"א להחזירו אין לו עליו רק חיוב דמים דלא גרע מגזלן והדמים הרי הוא מחזיר לו וא"צ לישבע וכ"כ בקצה"ח ופשוט ומ"ש בקצה"ח דכיון שאומר שנתנו לאחר מעיקרא היה מהימן במאי דעביד ע"ש היא תמוה מאוד דדין זה אינו אלא בשליש בינו ובין חבירו דהימניה מה שיאמר בינו ובין חבירו אבל הכא הרי טוען שהניחו ביד הפקדון ודאי דחייב לישבע כשטוען לא הנחת אצלי בפקדון רק חברך הניח אצלי זה בפקדון וזה א"צ לפנים ועוד דאפילו בשליש גופי' כשיש עליו תרעומת בהחזרת השלישית מחוייב לישבע והוי עד הצריך שבועה כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ך' ע"ש:
אינו נוגע בעדותו עסמ"ע ס"ק ב' דאם שניהם תופסים במקח וכו' ובס' קצה"ח כתב דבז"א כולה שלי וז"א כולה שלי כיון דהמוכר ע"א הוא וזה אינו נשבע רק לחצי שלו וע"א כל שלא נשבע עליו חשוב כשנים והוי כעדים מעידים על חציה וממילא אין לו אלא רביע ע"ש. ולפ"ז כשלא יתנו לו רק רביע ממילא לא ישבע רק שרביע שלו ויהיה שוב המוכר כשנים עדים על שלשה חלקים ולא יטול רק שמינית וכן לעולם עד שלא יטול כלל ומעיקרא דדינא ליתא מתרי טעמי חדא דכיון שנשבע להכחיש העד במקצת ונתבטל עדותו במקצת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואינו חשוב נגדו עד כלל וחשיב נגד מקצת כאלו אין כאן עד כלל ועוד דהא דמחזיקין לשנים מוחזקין בשוה הוא משום דכיון שהספק היא שקול לב"ד לזה כמו לזה הוויין שניהם מוחזקין בשוה ובכולה שלי דחצי' שלי שאין הדבר ספק שקול לב"ד רק בחצי' השיב כאלו שניהם מוחזקין רק בחצי ולפ"ז החילוק מבואר דבשלמא כשיש שני עדים על המקצת אין כאן טענה כלל (על) אותו המקצת כיון דאפי' לא הי' האחר מוחזק בהמקצת היה נוטלו בעדים הללו וא"כ מוחזקת שלו אינו משמש רק במחצית השני משא"כ בעד אחד שאין השני נוטלו רק משום שהוא מוחזק בו דאלו לא הי' מוחזק היה השני נוטלו בשבועה וכיון שהוא נוטל המקצת ואינו מניח לחבירו ליטול בשבועה הוא רק מפני שהוא מוחזק וצריך הוא להיות מוחזק גם על אותו מקצת שהעד מעיד עליו וכיון שצריך מוחזקת שלו על מחצית זה גם כן חשוב השני ג"כ מוחזק על מחצית האחד דמהיכי תיתי יהיה זה חשוב מוחזק יותר מזה:
מונחים בב"ד עש"ך סעיף קטן ה' שפוסק שיהיה מונח בידו וכו': ולפמש"ל בסימן ע"ז דבדבר שאינו נפטר בהשבתו לב"ד שהוא חוב הדין הוא דיהי' מונח בידו ואין דומה לפקדון והעיקר כהש"ך ועיין שם