נתיבות המשפט/ביאורים/קפו
ונאנסו בהליכה חייב: הוא לשון הרמב"ם ובמל"מ תמה דבפ"ד מה' מכירה גבי לוקח כלים ע"מ לבקרן כתב הרמב"ם דבעינן קייצי וזבינא חריפ' וכדמוכח בנדרים דף ל"א וכאן לא הזכיר שום חילוק ע"ש והנה הא דלא הזכיר קייצי ל"ק כמ"ש הש"מ ב"מ ד' פ"א דבלוקח ע"מ לשגרן מסתם משמע דקצץ דמי והיינו דהיאך יקח לשגרן לחמיו אם לא יקצץ דמים דאולי אם יוכשר בעיני חמיו פן יפסוק המוכר דמים ביוקר עד שלא יהי' באפשרי ליקח אותם משא"כ בלבקרו איכא למיטעי שלקחו לבקרו קודם קציצת דמים לכך הוצרך להתנות שיהי' בדקייצי דמי אבל הא ודאי קשה דלמה לא התנה הרמב"ם דבעינן זבינא חריפא עוד הקשה בלח"מ דהדיוקים סתרי שכתב הדין דבזבינא חריפא חייב באונסין ומשמע דבזבינא מציעא פטור מאונסין (וכן האמת מוכח בנדרים ל"א) ולבסוף כתב דבזבינא דרמיא על אפיה פטור ומשמע דזבינ' מציעא חייב באונסין ועוד ק"ל על המחבר דבכאן פירש זבינא חריפא האמור בש"ס ביש לו קונים הרבה ובסי' ר' מפרש זבינא חריפא שחביב על הלוקח. וליישב כ"ז נראה דהנה בתוס' ורא"ש דחקו עצמם בהא דמוכח בנדרים דחיוב אונסין הוא מטעם שואל דהא מצריך שיהי' רק הנאת לוקח ולא הנאת מוכר ובב"ב דף פ"ח מוכח דחיוב אונסין הוא מטעם לוקח ובשטה בב"מ דף פ"א מחלק דבקייצא דמים ואינו זבינא חריפא החיוב הוא מטעם לוקח ובזבינא חריפא ולא קייצי דמים היא מטעם שואל ע"ש והנה הא דבקייצי חייב מטעם לוקח מסתבר כדבריו דודאי נגד החיוב שהוא מצד לוקח אף שיש בו גם כן הנאת מוכר חייב וא"צ שיהיה הנאת לוקח לבד אבל מ"ש דבזבינא חריפא אף דלא קייצי הוי שואל הוא תמוה מאוד דהא מבואר בנדרים דכשלוקח ביותר משוויו אף פ"א לא הוי שוב זבינא חריפא וכיון דלא קייצי ממילא שוב לא נחשב זבינא חריפא דאולי הוא ביוקר ולכן מסתבר ליה להרמב"ם דבקייצי ודאי הוי לוקח אף בזבינא מציעא אבל שואל לא הוי עד שיהיה זבינא חריפא גם כן דליכא רק הנאת לוקח ולא הנאת מוכר וכל הנאה שלו ואז הוי שואל וחיוב הוא מטעם שניהם דהיינו מטעם לוקח ומטעם שואל והנ"מ בהא דחייב גם כן מטעם שואל הוא דהנה הרשב"א והרא"ש כתבו דבלוקח ע"מ לבקרן אפילו אחר שגילה דעתו דלא ניחא ליה חייב באונסין וכתב הב"י הטעם דכל שואל חייב באחריות עד שיחזור ליד המשאיל ע"ש (ועמ"ש בסמוך דכשגילה דעתו שלא בפני המוכר דכ"ע מודים דחייב באונסין וטעם זה שייך בשואל אבל כשהחיוב הוא מטעם לוקח לבד דהוא מטעם כיון שאין המוכר יכול לחזור בו אבל אחר שגילה דעתו שאינו רוצה בו ונתבטל משיכתו הראשונה ודאי דאף המוכר יכול לחזור בו ובטל שם לוקח ממנו וכמו בלוקח על תנאי דכשנתברר שנתבטל התנאי דאין לו שם לוקח שוב ובזה אתי שפיר הסוגי' דנדרים דמוכח משמואל דהנאת לוקח לבד הוא ולא הנאת מוכר דמשמע מדברי שמואל דחייב באונסין אף לאחר שגילה דעתו כמ"ש הרמב"ם וע"כ מטעם חיוב שואל הוא שכל הנאה של לוקח הוא ומש"ה מוקי ליה בזבינא חריפא דוקא דאז הוא רק הנאת לוקח ולא של מוכר לבד כתב הרמב"ם דין דזבינא חריפא גם כן גבי הלוקח על מנת לבקרו מה שאין כן בפ"ב משלוחין גבי לוקח כלים לשגרן לבית חמיו דבאמת אינו חייב רק בהליכ' ולא בחזר' ובהליכה קודם שיש גילוי דעת. דלא ניחא ליה החיוב הוא אפי' כשהוא מטעם לוקח לבד ולא שואל לכך חייב בקייצי לבד אף שאינו זבינ' חריפ' ולפ"ז ל"ק ג"כ הדיוקים אהדדי מה שהקשה הלח"מ דמתחל' כתב דינא דשמואל דחייב באונסין אפי' אחר שגילה דעתו וזה הוא רק בזבינא חריפא דליכא רק הנאת לוקח ולא הנאת מוכר משום חיוב שואל נגע בו ובזביני דרמי על אפי' כתב הרמב"ם דפטור לגמרי אפי' קודם גילוי דעת דאין לו אפי' דין לוקח כלל דלא סמכה דעתו כלל שיקחנ' משא"כ בזבינ' מציע' דיש בו הנאת לוקח והנאת מוכר הוא דין אמצעי שהוא רק חייב מטעם לוקח ולא מטעם שואל ואינו חייב רק בהליכה ולא בחזר' דהיינו אחר שגילה דעתו ולא כתבו הרמב"ם משום שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין מה שאינו מפורש בש"ס. אמנם בהא דלשגרן אף בזבינ' דרמי על אפי' חייב בהליכה מטעם לוקח והטעם דדוקא בלוקח לבקרן ובשוויין (דבלוקח בפחות הוא אפי' שואל כדמוכח בנדרים שם) כשהוא זבינא דרמי על אפי' קרוב לודאי שלא יקחנו משא"כ בלוקח לשגרן לחמיו במתנ' שהוא כבר לקחן לגמרי רק שהוא על תנאי אם ירצה חמיו לקבל המתנה אפי' בזבינא דרמי על אפי' חשיב לוקח דסמכא דעתי' שבודאי יקבלנו חמיו במתנה. ולזה בסי' ר' שהביא המחבר דעת הרמב"ם מביא פי' הרמב"ם בזבינ' חריפא דהיינו שיהיה החפץ חביב על הלוקח משא"כ כאן בהא דהלוקח ע"מ לשגרן או ע"מ למוכרן שהביא דעת הי"א שהוא דעת הרא"ש ע"כ הוצרך להביא ג"כ פי' הרא"ש דהיינו שיש לו קונים רבים דבע"מ לשגרן לחמיו ובע"מ למוכרם ודאי דלא תליא בהמקח במה שחביב על הלוקח דהא אינו תלוי בדעתו כלל רק בדעת אחרים והוכרח לפרש לדינו של הרא"ש פירושו של הרא"ש דהיינו שיש לו קונים רבים:
בין בחזרה: עסמ"ע ס"ק ד' הטעם משום דחזרה דהאי הליכה הוא והוא מהש"ס ולכאורה קשה לדעת הרשב"ם והרא"ש דס"ל דבנוטל כלי ע"מ לבקרו דאפי' אחר שגילה דעתו דלא ניחא ליה חייב באונסין עד שמחזירו לידו והקשה הב"י מהלוקח ע"מ לשגרן לבית חמיו דפטור בחזרה ותי' דשם כיון שנותן שכר אם לא יקבלו חמיו גרע ופטור ולפ"ז קשה ל"ל הכא הטעם דחזרה דהאי הליכ' הוא הא המשלח הכא אינו נוטל שכר וא"כ בלא"ה חייב באונסין. ב' קשה דבשטה בב"מ פ"א הקשה בשם תוס' שאנץ בהא דמוכיח הש"ס שם דאחר שכלו ימי שאילתה הוי ש"ש מטעם דהואיל ונהנה מהנה מהא דהלוקח כלי ע"מ לשגרן ומאי הוכח' היא זו הא שם שוכר גמור הוא שנותן לו טובת הנאה ותי' שבחזרתן כלו ימי שכירותו ע"ש ולעיל מזה כתב בשם הריטב"א דבשומר שכר חייב כל זמן שלא הודיעו והוכיח זה מאומן ולפ"ז הדרא קושייתו לדוכתא דמאי מוכיח הש"ס. ג' קשה קושי' הב"י בסי' ר' על הפוסקים דס"ל דכשגילה דעתו נפטר מאונסין מהא דהשולח צלוחית דחייב באונסין אף שהחזירה לתינוק וגיל' דעתו דלא ניחא ליה ומ"מ חייב. ד' בב"י בטור סי' שמ"ג מביא הירושלמי בשאל' היום ושכרה למחר לענין לילה שבנתיים והוא היפך מגירסת הרשב"א בהירושלמי הביאו השטה ר"פ השואל והירושלמי הזה כפי שפירשו הרשב"א אין לו הבנה דהא וודאי דמיירי בלא שאלה בלילה לעשות עמו מלאכה רק ביום וא"כ החילוק שמחלק שם בירושלמי אינו מובן למעיין ע"ש. וליישב כ"ז נראה דדוקא בשאלה לזמן אז פטור אחר שכל' ימי שאילתו כיון דהזמן ידוע הוי כהודיעו מתחלה שבסוף ימי שאילתו יבוא ויטול שלו ודמי כאילו אמר לו בסוף הזמן טול שלך וכן הדין בשוכר אחר שכל' ימי שכירותו דשואל ושוכר שווין דהא שם דמי שואל ושוכר אהדדי אבל בשואל או שוכר לחרוש שדה פ' ודאי דהוי שואל עד שמחזירו או עד שיאמר לו טול את שלך או שמודיעו שגמר המלאכה כמו דבעינן באומן גמרתיו וכמו שמביא הריטב"א ראיה מהא דבעינן גמרתיו באומן אבל בשואל אחר שכל' זמנו אף שהודיעו חייב כדין ש"ש כמבואר בש"ס הטעם דהואיל ונהנ' מהנ' (והריטב"א שכתב דבש"ש אפי' יש בו זמן וכלה זמנו דבעינן שיאמר טול שלך הוא תמוה דמ"ש משואל ואפשר דדוק' בשואל ושוכר שמשתמש בו וכיון שכלה זמנו ואסור להשתמש בו שלא מדעתו הוי ככלה זמנו וכאמר לו טול את שלך משא"כ בש"ש כ"ז שהפקדון אצל שומר חייב ליתן לו שכרו לכך הוי כש"ש אפי' כלה זמנו) וממילא בשאלה למלאכה אחת מאחר שתכלה למלאכה זו תהיה שכור' אצלו למלאכה אחרת אף שלא הודיע אחר שכל' המלאכה שעשה בשאלה אפ"ה לא הוי רק כשוכר דלמה היה לו להודיעו הא לא יטלנו לביתו וכמו שאם המשאיל היה משכירה לאחר שכשיכל' זמן השאלה יטלנ' השוכר מהשואל וציוה להשואל למוסרו להשוכר אחד שיכלה זמן השאלה דא"צ להודיע להמשאיל ומ"ל שציוה למוסרו לאחר או לעצמו אחר שכלה השאלה וזהו כוונת הירושלמי שהביא הב"י בסי' שמ"ג בשאלה היום ושכר' למחר והיינו דאם דרך הבהמות ללון בלילה בבית הבעה"ב וכיון שכלה היום א"כ כששאלה היום רק על יומו ממילא הוי בליל' כמו שכלה ימי שאילתו והוי כאומר לו טול שלך והי' לו ליטול את שלו משא"כ במקום שאין דרך להחזיר שאלה בלילה ממילא הוא בחיוב של שאלה אצלו דכללא הוא דלא כלה חיוב אחריות של שואל עד שעה שבא הזמן שדרך המשאיל ליטול את שלו. ולפז"נ דליכא מחלוקת בין הרשב"ם והרא"ש לשאר פוס' דהא שכתב הרשב"ם דאפי' גילה דעתו דלא ניחא ליה דחייב באונסין ע"כ אין כוונתו שגילה דעתו לפני המוכר שיטול שלו דבזה ודאי פטור דמ"ש מאומן שאמר גמרתיו או טול שלך א"ו כוונת הרשב"ם שגילה דעתו לפני עדים ולא הודיע למוכר ובזה צדקו דברי הרשב"ם ודעת הפוסקי' דס"ל דמהני גילוי דעת דלא ניחא ליה דודאי כוונתם בגילה דעתו לפני המוכר דכטול את שלך דמיא אבל בלא הודיע למוכר עצמו ודאי דעדיין חייב אף שהודיע לעדים דמ"ש מאומן דבעי' דוקא שיאמר גמרתיו לבעה"ב עצמו ולפ"ז ל"ק קושי' הב"י מהא דצלוחית דחייב אף שהחזירה לקטן וגילה דעתו דשא"ה דלא גילה דעתו לפני המוכר דלא מהני דודאי לא עדיף חזרה לקטן בפני עדים מגילה דעתו לפני עדים ולפ"ז א"ש ג"כ הוכחת הש"ס ול"ק קושית תוס' שאנץ הנ"ל דהש"ס מוכיח מהא דחייב כש"ש אפי' אחר שהודיע להמוכר ככל השומרים כשמודיעין להמוכר כלתה שמירתן וע"כ צ"ל ששואל אפי' אחר שהודיע הוי ש"ש מטעם דהואיל ונהנה מהנה ומדין שואל ודאי דפטור כמ"ש הב"י דכשנוטל שכר גרע והיינו מטעם כיון שהתנה עמו שאחר שיתוודע לו בעצמו שאינו שואל יהיה עליו דין שוכר ממילא א"צ להודיע להמשאיל וכנ"ל. וא"ש נמי מה שהוצרך הש"ס לומר גבי ספסרא בלקח ע"מ למכרו הטעם דחזרה דהאי הליכה הוא דבשלמא דכשהוא לאיש מיוחד כגון לבית חמיו פטור משואל עכ"פ כשהודיע למוכר כנ"ל ולכך הוצרך לומר מטעם דחזרה דהאי הליכה היא לחייבו דאפי' כשהודיע למוכר שא"י למכרו במקום שהוליכו לשם דאפ"ה חייב מטעם דעדיין יכול למכרו אבבא דביתיה כנ"ל ברור:
ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה: תמוה לי דהא ע"כ דעת הי"א אלו שהוא דעת התוס' והרא"ש אפי' בהלוקח ע"מ לשגרן המבואר בסעיף א' הדין כך וא"כ היה לו לבאר דלדיעה זו ברישא כשאינו זבינא חריפא אינו בחזרה רק ש"ח דהא בב"מ דף פ"א מוכיח בש"ס דאחר שכלה ימי שאילתו דהוי ש"ש מטעם דהואיל ונהנה מהנה והקש' ש"מ דהא שם נותן שכר ובודאי הוי ש"ש ותי' דכיון שלא הוכשר בעיני חמיו כבר כלה זמן שכירתו ג"כ וחיוב דש"ש שלו הוא רק משום דהיה מעיקר' כשואל והואיל ונהנה ולפ"ז בזבינא דרמי על אפ"ה דל"ה שואל מעיקרא פטור בחזר' לגמרי ואין לו רק דין ש"ח ואפי' לפמש"ל דהוכחת הש"ס הוא מהא דחייב בש"ש אחר שהודיע למוכר וקודם שהודיע בלאו האי טעמא דהואיל ונהנה מהנה חייב מ"מ קשה דהי' לו לבאר דאחד שהודיע למוכר הוי כש"ח: