נתיבות המשפט/ביאורים/קפה
הסירסור שליח הוא עיי' ש"ך ס"ק א' דלענין ממון לא ג"מ וכו' דבריו ז"ל אין להם ביאור דנהי דבמלוה אף הולך הוי כזכי מ"מ איכא לשונות דלא הוי כזכי כמבואר סי' קכ"ח וגם נ"מ אם אמר בפי' שאינו רוצה שיזכה לו וגם במתנה יש נ"מ דאף דמבואר בסי' קכ"ה דאפילו עשאו שליח לקבל והוא אומר הולך דיכול לחזור הוא מטעם שכתב הסמ"ע שם בס"ק ך"ג דבלשון הולך ביטל שליחות דהמקבל כו' ע"ש מ"מ יש נ"מ במתנה אם הנותן אמר להשליח מקודם הולך וכשבא להמקבל עשה להשליח לש"ק ודאי דתלה בהא דאי חזרה שליחות או לא דהא בגט ג"כ הדין כן דהילך מבטל שליחות הקבלה כמבואר באה"ע סי' ק"מ סעיף ז' מ"מ אם עשתה האשה שליח הולכה שלו לשליח לקבלה הוא ספיקא ותלוי באי חזרה שליחות וה"נ ממש במתנ' דודאי לא גרע מתנה מגט ומכר דמהני אי לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ יש נפקא מינה במתנה ודבריו ז"ל צריכין נגר להולמם ואפשר לו' דשאני גט דהאשה יכולה לעשות ש"ק ולכך מהני משא"כ במתנה דשליח קבלה של המקבל לא מהני מידי דבממון בעינן שלוחו של בעל הממון דוקא כמ"ש הר"ן הבאתי לשונו בסי' קמ"ח ובסי' קצ"ה והוא מהירושלמי ע"ש ולכך אפי' נעשה ש"ק אחר שנעשה שליח הולכה מהנותן לא מהני אפי' אי לא בעינן שידיה חזרה שליחות כיון דש"ק של המקבל לאו כלום הוא: ובעיקר הדין נראה דל"ד כלל לגיטין דבשלמא בגט בעינן שיהיה חזרה שליחות כיון דבעינן נתינה מידו לידה וטלי גיטך מע"ג קרקע לאו כלום הוא ואין יכולין לעשות איש אחד שיהיה ידו וידה ויהיה בעצמו הנותן והמקבל וכשם שאין האשה יכולה לעשות בעלה שליח לקבלה כן אינה יכולה לעשות שליח בעלה לשליח לקבלה כיון דשליח הבעל כבעל וטעם אחד לשניהם משא"כ בקנין אם כבר אמר השליח להלוקח לך משוך וקני או בקרקע חזק וקני דשוב כלתה שליחותו לגמרי דא"צ שוב למעשה השליח כלל דהלוקח יכול למשוך ולהחזיק אפי' שלא בפניו ולקנות פשיטא דהלוקח יכול לומר להשליח שימשוך או יחזיק בשליחות דהרי כבר חזרה השליחות אחר אמירתו לך משוך או חזק וכיון שאין צריכין שוב לשום מעשה שליח כלל יוכל להיעשות שליח כיון שכבר כלה שליחותו קודם שנעשה שליח לחבירו ואפי' בשליח שקנה לעצמו דעת הגאונים דיכול לקנות כמ"ש הש"ך בס"ק ג' ואפילו לדעת הסוברים דהשליח אינו יכול להחזיק לעצמו היינו מטעם דשם שליח אינו אלא לאחר ולאחר הוי שליח להתרצות בפיסוק דמים משא"כ לעצמו וראיה לזה מגיטין י"א דאמר שם דאי התופס לבעל חוב קנה דא"י לחזור ועיין בר"ן שם דפי' דהיינו דעושה השליח לעצמו בפי' שליח להעבד לקבל אחר שמסר לו האדון השחרור ולכאורה קשה דהא אפי' אם עשאו העבד בפי' שליח לקבלה והוא אמר הולך כיון דהשתא ס"ל דלאו כזכי דמי הרי ביטל השליחות קבלה כמבואר בתוס' פ' האומר ובאה"ע סי' ק"מ סעיף ו' וע"כ צ"ל דנהי דאם עשתה האשה שליח לקבלה מעיקרא ואח"כ אמר הבעל להשליח הולך ונתבטל שליחות קבלה שלה מ"מ אם הבעל עשה ש"ה וחזרה האשה ועשתה אותו שליח לקבלה אי נימא דלא בעינן חזרה שליחות אצל בעל ואשה עושה שליח לקבל מיד שליח ודאי דמהני ונעשה שליח לקבלה ולא יהא אלא אחר וה"נ בעבד דהא הר"ן כתב לעיל דאמרי' מטעם דתופס לבע"ח בעינן שהשליח יעשה בעצמו בפי' אחר שקיבלו מהאדון לש"ק של העבד לפ"ז אף דאמר הולך ונעשה שליח האדון מ"מ יכול לעשות עצמו ש"ק אח"כ בשביל העבד והוי כאילו עשה האדון שליח להולכה ואח"כ אמר לו העבד שיעשה בשבילו שליח לקבלה דמועיל אפי' באשה כה"ג רק באשה אינו מועיל מכח הספק דחזרה שליחות האמור בגיטין דף ס"ג ובעבד נראה דאין שייך זה ומטעם משום דמועיל בעבד טלי שיחרורך מעל גבי קרקע ואף דאיתקש לאשה היינו בגוף כתיבת השטר שיהי' לשמה ובתלוש אבל אם בנתינת השטר דמי לשטר קנין שדה כיון דיכול לקנות עצמו אפי' בקנין חליפין עיי' גיטין ל"ט גבי שקיל כומתיה שדא בה דמי לקנין שדה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בהל' עבדים דרק לענין לשמה ומחובר דמי עבד לאשה אבל לשאר דברים דמי שיחרור למתנה וכן מוכח בתוס' בגיטין דף י"ז בד"ה לא יתנו ובחידושי לגיטין הארכתי בדין זה:
משלם החמשים: קשה דהו"ל לומר שוויה דלא יהא אלא מזיק גמור דאינו משלם רק שווי' ודוחק לומר דמיירי ששוה מאה והוא באופן שא"א להחזיר המקח מצד האונאה ולכ"נ דהטעם הוא כיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן לכך אמרי' מסתמא היה כוונת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן משא"כ בגזלן ומזיק גמור דודאי כיון להזיק ולגזול אינו משלם רק כשעת הזיקו וכשעת הגזילה וכן מוכח לקמן סעיף ה' ע"ש וכן מוכח לעיל בסי' קפ"ב סעיף ו' דמבואר שם בסמ"ע דאם לא הודיע שהוא שליח דהמקח קיים להמשלח והשליח חייב לתקן העיוות ומשמע שם דאפי' אם מחמת זה שלקח שלא באחריות הוזיל גביה מנה ועכשיו כשהשליח מקבל עליו אחריות אין המשלח צריך להחזיר לו המנה שהוזיל גביה וע"כ הוא מטעם הנ"ל דכיון שהוציא מעות המשלח באופן שא"א לו להמשלח לבטל המקח שיחזיר לו המעות וכשלא יתקן העיוות ממילא הוה כגזלן במה ששינה מדעתו של בעל הבית לכן תלינן שבודאי היה דעתו לתקן העיות כנ"ל:
זכה במותר: עש"ך ס"ק ה' שכתב והוי כמו שומר שכר ואף דבסי' קפ"ו סעיף ב' כתב בכה"ג דחייב באונסין שא"ה דשם לקחו בתורת מקח שיהיה הוא הלוקח כשיזדמן לו מוכרים שיהיה שלו מעכשיו ואלו היה רוצה מוכר לחזור לא היה יכול דכבר קנאו במשיכה ומש"ה הוי לוקח לענין להתחייב באונסין משא"כ כאן דלא קיבלו רק בתורת שליחות ואלו רוצה המשלח לחזור מן השליחות יכול לחזור לכך אין לו שם לוקח להתחייב באונסין:
נשבע הסירסור עיין ש"ך ס"ק ו' עד וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור לכאורה תמוהין דבריו דהא משנה מפורשת היא בשבועות גבי סלע הלויתני עליו ושנים היה שוה דנשבע שבועה דאורייתא כשמודה במקצת ואף שא"י שנאבד כי אם ע"פ וכ"ז שהוא בעין מחזיר גוף החפץ ג"כ הוי כאילו תובעו בדבר שבמדה ואפ"ה חייב שבועה אמנם לפמ"ש לעיל דחייב לשלם אפי' יותר משוויו א"ש דדוקא התם בשבועות שמזכיר בתביעתו כמה היה שוה המשכון כגון מנה והלה משיב שנאבד בפשיעה ולא היה שוה רק נ' חייב שבועה דאורייתא דבתביעתו תבעו מנה בבירור או שיחזור לו החפץ שוה מנה אם הוא בעין או שיחזור לו מנה באם שנאבד החפץ והרי הוא כתובעו מנה ולכך כשמודה שהיה שוה נ' והתביעה הוא על דבר שבמדה והוי מודה במקצת הטענה וחייב שבועה ולא הוי דומיה דחיטין ושעורין כיון שתובעו חפץ במנה או מנה משא"כ כאן מיירי דאין תובעו מנה מצד השיווי רק מצד שאמר לו למכרו במאה ואם החפץ בעין אין תביעתו מנה ואין תביעתו דבר מסויים דאינו מזכיר שיוויו ואפשר שאינו שוה רק נ' ממילא לא הוי תביעתו בדבר שבמדה וכיון דא"י לתובעו כלל במנה רק מחמת שהשליח אמר לו שמכרו בנ' ואז נעשה תביעתו על סך מנה והוי כהודאה קודם לתביעה דבשעת תביעה ראשונה לא היה ברי על תביעת מנה כנ"ל: ומה שסיים הש"ך דאם טוען במאה אמרתי למוכרו מכרת בחמשים דשפיר קאמר הראב"ד והוא לכאורה תמוה מאוד דכיון דכבר א"א להוציא המקח דהא בלא הודיעו המקח קיים רק שהשליח מחוייב לתקן העיוות הרי כטוען נתחייבת לי מאה והוא מודה בחמשים דישבע שבועה דאורייתא ונראה דהראב"ד לשיטתו אזיל דסובר בס' פ"ח בתובעו מנה הלוואה ומנה פקדון ומודה לו באחד מהן דאינו נשבע שבוע' דאורייתא אף דבתובעו שניהם ולכך הכא ג"כ אינו חייב שבועה דאורייתא דהחמשים שקיבל בעד החפץ הוי פקדון והחמשים שנתחייב מצד ששינה הוי הלוואה והוא מודה לו בנ' פקדון דאינו חייב שבועה דאורייתא אבל לדידן ודאי חייב בכה"ג שבועה דאורייתא:
וזכה הלוקח ולכאורה תמוה דהא הרמב"ם פסק בהודיעו שהוא שליח שהמשלח נאמן לומר שהשליח עבר על דבריו ואף שהשליח מכחישו מוציא המקח מיד הלוקח ולדבריו קשה כיון שנתברר שהמקח הוא של המשלח והמשלח נאמן שעבר על דבריו ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו אם כן בטל המקח ומה בכך שלא הודיעו וכי יש כח ביד השליח לקיים המקח בדבר שאינו שלו ואף שנשבע השליח הא שבועה לא מהני רק לפטור את עצמו אבל שיהיה שבועת האחד מועיל שיהיה עדות נגד איש האחר אינו עולה על הדעת כלל. לכן נלפענ"ד דהא גם בהדין המבואר בסי' קפ"ב סעיף ב' דבלא הודיע המקח קיים קשה דנהי דאם יש להשליח לתקן העיות שפיר י"ל כיון דכופין את השליח לתקן העיוות המקח קיים אבל אם אין לשליח לתקן העיוות האיך אפשר שיהיה המקח קיים הא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכיון שהמשלח פירש שאינו רוצה ליתן רק במאה והשליח מכרו בחמשים כמוכר דבר שאינו שלו דמי וכ"ז שאין השליח מסלק כפי שאמר לו המשלח אין לו רשות למוכרו ודוחק לומר דמיירי דוקא כשיש להשליח לתקן העיוות וכמש"ל בסי' קפ"ב וע"כ צ"ל הטעם דכיון שמסרו המשלח להשליח והשליח בידו לעשות בו מה שירצה דהא יכול להבריחו ויכפור בו אמרינן גבי' סברא דהימני' כמו בשליש בגיטין ס"ד דהימני' שיהיה כך אפי' אם ישקר וה"נ הוי כאילו התנה עם השליח שיהיו כל מעשיו קיימין נגד הלוקח שיהיה החפץ ביד השליח כאלו היה ממש של השליח והיה סומך עצמו על השליח שאם יעוות יהיה השליח המתקן מש"ה המקח קיים נגד הלוקח בלא הודיעו אבל הודיעו הרי השליח הודיע בפי' שא"ר לקבל עליו שיהיה הוא המקיים המקח ולתקן עירעור המשלח והוי כאילו התנה שכל עירעור המשלח יהיה חל על הלוקח ולא עליו מש"ה בהודיעו המקח בטל:
ואם ידע הלוקח: עסמ"ע סק"ט והו"ל זה של המוכר ודאי וכו' כוונת דבריו דדוקא כששמעון מכר ללוי חפץ הידוע שהוא של ראובן ושמעון אומר שהוא לקוח בידו מועיל חזקת לוי אף שלוי א"י וטוען ומספק מקלקל חזקת מרא קמא של ראובן מחמת החזקה שהי' לשמעון על טענתו שטען לקוח דהיינו חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ואם הן דברים העשויין להשאיל תלוי במחלוקת הפוסקים אי הלוקח עומד במקום עידי ראה כמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ח בש"ך ס"ק נ"ז ע"ש. אבל הכא שהודיע השליח שאינו שלו בשעה שיצא מת"י אף שלפי הגדתו היה לו רשות למכור מ"מ כיון דלא שייך בטענה זו דכל מה שת"י הוא שלו ממילא אינו מועיל חזקת לוי שמוחזק בספק לקלקל חזקת מרא קמא של ראובן: (אמנם) תמוה לי דמה"ת לא יהיה לשליח זה דין שליש דהא אפי' שליש שיש בידו חפץ ואמר פ' ציוני ליתן לך זה במתנה ואף שהמקבל א"י מהימן השליש ואפילו כשהנותן מכחיש ואומר לפקדון הרבה פוס' ס"ל דנאמן כמבואר בסי' נ"ו ס"א ובסמ"ע ס"ק ז' מטעם כיון דהימני' לפקדון נאמן בכל מה שיאמר ואפילו מאן דפליג במכחיש השלישית מ"מ במודה ענין השלישית כ"ע מודים דהשליש נאמן ואפי' בשליח להולכה אמרינן סברא דהימני' כמבואר בגיטין ס"ד וכן בשליש ע"י שליח אמרינן בשליח הימני' כמבואר בסי' נ"ו וה"נ כיון שהודה שמסר לו למכור הוי כמודה בענין שלישית ואין לומר דהוי כנוגע בענין השלישות כיון שנוטל שכר סרסרותו כשהמכיר' היא מכיר' ולכך או' שציווה למוכרו בנ' כדי שיטול שכר סרסרותו ובסי' נ"ו מבואר דכשהוא נוגע אין השליש מהימן דז"א דהא כתב הש"ך שם ס"ק ח' דאפילו יש הכחשה ביניהם בסך הממון לא מיקרי נוגע בענין השלישות ומכ"ש כאן דהיה יכול לגנוב כולו ולומר לקוח הוא בידו דל"ה נוגע כמו שאמרו בקידושין דף מ"ג גבי שליח נעשה עד מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה והיינו דמטעם זה לא חשיב נוגע כמ"ש בחידושי לח"מ סי' קכ"ח ואף שכבר יצא השלישית מת"י מ"מ הא כתב הרשב"א בגיטין ס"ד דמעיקרא הימני' במאי דעביד ע"ש ומכ"ש כאן דל"ש כלל למיחשבי' לנוגע בענין השלישות מחמת שרצה לגנוב מעט כיון שאם היה רוצה לגנוב היה גונב כולו או לומר שיש לו חלק בו כפי שכר סרסרותו ועוד תימה דא"כ מי ששלח חבירו עם משכונות של עכו"ם להלוות מישראל בריבית והכחישו המשלח בקצבת הריבית או בגוף הקרן ואומר שלקח השליח לעצמו מהקרן שיהיה המשלח נאמן ונהי שיצטרך המשלח ליתן גוף המעות משום תקנת השוק דלא גרע מגנב מ"מ הריבית א"צ ליתן דלא עשו תקנה בריבית וזה ודאי ליתא וכן כשהשכין השליח בנכייתא שיצטרך המלוה לשלם כל הפירות כשיכחיש המשלח. לכ"נ דהכא מיירי שבאמת נתאנה השליח כדמשמע בסי' קפ"ב בש"ך ס"ק ד' ע"ש וכיון שרואין שנתאנה והמקח בטל רק שהשליח רוצה להעיד ואמר שבחמשים ציוה למוכרו ואין כאן דין אונאה ובזה שפיר קאמר הרמב"ם דאין השליח נאמן להעיד דדוקא כשמסירתו ליד שכנגדו מוכחת על אמירת השליש מהני אף שכבר יצא מת"י כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ס"ד דנאמן מטעם דמעיקרא הימני' מהימן הוי במאי דעביד משא"כ הכא מיירי דלא אמר השליח בשעת מכירה פ' ציוה לי למוכרה בחמשים תלינן שמחמת אונאה עשה מקח בחמשים ואם לא היה השליח לפנינו היינו מבטלין המקח דהא בסירסור לא אמרינן מסתם דאמר לו בין לתקן בין לעוות כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב ע"ש אחר שיצא השלישות מת"י רוצה להעיד להלוקח לקיים המקח ודאי דא"נ והראב"ד ס"ל דאפי' בסירסור אמרינן דמסתמא מסר לו בין לתקן בין לעוות ואילו לא היה השליח כאן היה המקח קיים ולכך אין השליח נאמן אפי' אומר לבטל המקח דהשליח א"נ לא לקיים ולא לבטל המקח אבל ודאי אם לא נתאנה השליח והמשלח טוען שעבר על דבריו אף הרמב"ם מודה דלא מהימן המשלח עד שיברר בעדים:
אמר המוכר א"ר למכור בדמים אלו הנה אם לא נתאנה ודאי דאין המוכר יכול לומר איני מוכר בדמים אלו דדוקא בנתאנה מבואר בסימן קפ"ב דיכול המשלח לבטל המקח אבל בלא נתאנה א"י לבטל והכא ע"כ מיירי דנתן לו רשות למכור כמ"ש הב"י ע"ש ודוחק לומר דלעיל בסי' קפ"ב מיירי באמר לו מכור בשוייו והכא מיירי באמר לו מכור סתם ולכך י"ל דכוונתו היה שימכור והוא יתפשר בעצמו עם הקונה בסך המעות ולכך יכול לומר א"ר למכור בדמים אלו דא"כ אפי' לא הודיע נמי כיון דהוי כלא עשאו שליח למכור ולפסוק דמים ועוד קשה הא דכתב הב"י הביאו הסמ"ע דאין הלוקח יכול לחזור ואם נאמר דמיירי שלא עשאו שליח לפסוק דמים אף הלוקח יכול לחזור כו א"ו דמיירי בנתאנה השליח והמשלח אמר לו מכור במה שתמצא מ"מ בטל המקח בשנתאנה בשהודיע דלא הוי כאומר לו בין לתקן בין לעוות והראב"ד חולק וס"ל דהוי כאמר לו בין לתקן בין לעוות:
מחזיר והלוקח עסמ"ע ס"ק ט"ו שכתב דאף דהמוכר יכול לחזור בו מ"מ אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש מוכח מזה ואפי' בנתאנה השליח והמוכר יכול לבטל מ"מ אין הלוקח יכול לומר כיון שהמוכר יכול לבטל מחמת שלא נעשה שליח לעוות א"כ הוי כאילו לא נמכר ע"י שליח והוי כמוכר דבר שאינו שלו שגם הלוקח יכול לבטל דהא בכאן ע"כ מיירי שנתאנה השליח כמ"ש לעיל ואפ"ה כתב הב"י דאין הלוקח יכול לחזור: