נתיבות המשפט/ביאורים/ד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכול להכותו. עיין במשנה למלך ובתומים שהקשו דבסי' תכ"א סעיף ו' בהג"ה כתב דוקא במשרת וחושש שמא יגנוב דאיכא פסידא מותר להכותו ובלא"ה אסור להכותו לכן נראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מה שהקשה המשל"מ מהא דב"ק כ"ח דאמר התם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות' , ולזה נלפענ"ד דלא מיבעיא במקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו ודינא בעינא ואציית למאמר ב"ד והוי כאפשר דהציל בענין אחר דאסור להכותו כמבואר בב"ק ך"ח גבי אפשר לשומטו אלא אפי' אינו אומר שום טענה מ"מ קשה הדבר שיהיה מותר להכותו לכתחלה במקום דליכא פסידא דהא אפי' הב"ד גופיה אין שולחין יד בגופו של המסרב תיכף רק שולחין שליח ב"ד ומוציא בע"כ וכשאינו מניח לשליח ב"ד אז מנדין להמסרב רק באינו משגיח על הנידוי ודאי דמותרין להכותו עד שתצא נפשו ואם כן מה"ת יהיה הוא בעצמו מותר להכותו הא הוי כאפשר להצילו בענין אחר דהיינו שילך לב"ד ואם לא יציית דין הב"ד ינדוהו ולא חשידי ישראל לעבור אנידוי. וגם הב"ד אפשר שישלחו שלוחם להוציאו מהבית בלי הכאה כלל ועוד שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לב"ד ויציית למאמר ב"ד ועיין בנימוקי יוסף ולא עדיף הוא משליח ב"ד אכן כשכבר הכהו שהב"ד מסופקין שאפשר שלא היה אפשר אפי' להם להציל רק בהכאה הוא ג"כ פטור על הכאתו אבל לכתחלה קשה להתיר הכאה: לכן נראה דדעת הרמב"ם והש"ע להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא אפילו לכתחלה מותר להכותו אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחלה ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה היינו הפסד ברור כגון בהאי גרגותני דקאמר התם דלא נשאר לחבירו מים לדלות ואיכא הפסד ברור ויהיה לו היזק בשדהו והב"ד לא יגבו לו הזיקו עפ"י הדין כי הוא רק גורם דפטור אז ודאי מותר לעשות ע"פ הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו הזיקו ע"י ב"ד אבל שלא במקום הפסד ברור אבל מ"מ איכא חשש הפסד כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזירההאף דהב"ד יגבו ממנו. מ"מ איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם בהא פליגי בב"ק שם וקיימ"ל דאפי' בכה"ג עביד אינש דינא לנפשיה אבל במקום דודאי יכול להציל שלו עפ"י ב"ד בלי שום חשש כלל כגון בהאי גוונא המבואר בסי' תך"א דהא בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לב"ד והב"ד ישלחו להוציאו משם ס"ל להרמב"ם והש"ע דאסור להכותו כיון דליכא שום חשש הפסד הוי כאפשר להציל בע"א דהא אפשר להציל בע"א אסור להכות כמבואר בסוגיא שם. אבל ודאי אם כבר הכהו ואחר בואו לב"ד הב"ד מסופקין שאפשר שאף הם לא היה להם באפשרי לעשות כ"א ע"י הכאה כגון שלא היה ציית אף לב"ד עד שהוצרכו גם הם להכותו פטור אבל אם הוא ברור שלהב"ד באפשרי לעשות שלא ע"י הכאה דאז הוי כאפשר להציל בע"א חייב ובהכי מיירי הא דב"ק דף ך"ח הנ"ל כדמוכח בסוגיא התם ולמאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה בכל גוונא חייב לשלם בדיעבד ולהכי בב"ק כיון דלא תני התם רק שפטור בדיעבד לא מקשי רק למאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה דלפ"ד עביד לא קשה דהא ע"כ מיירי בא"א להציל בע"א דבאפשר חייב כדמוכח התם אבל לענין לכתחלה שפיר פסקו הרמב"ם והש"ע בסי' תכ"א דאסור דמה"ת יסמוך עצמו אאומדנא שלא לעבוד אלאו ולהכות רעהו להיות רשע הא ליכא שום חשש פסידא ובמקום שיש לו טענה עליו ואומר שרוצ' לציית מאמר ב"ד ודאי דאסור להכותו במקום שאין לו הפסד ברור כנ"ל:
אם ימתין עש"ך ס"ק ב' עד ואסלקנו בדברים אחרים וכו'. הכוונה שאומר שיניח ביד ב"ד קודם הדין מחמת שבלא"ה רוצה לסלק אותו בדברים אחרים ובודאי שיכול לסלק אותו אף שתפס כיון דהתורה ברצון הלוה תלה דוהוא יוציא אליך את העביט כתיב. ודוקא במשכון שהשכינו מדעת א"י לסלקו בדברים אחרים דמשכונא סתם דיני כאפותיקי סתם:
יכול לעשות בכ"ע ויורד אח"כ עמו לדין עסמ"ע ס"ק ד' ומה שפי' דבכ"ע היינו אפי' א"י לברר ומתוך זה הוצרך לחלק דבדבר הגזול דאז בודאי יכפור הגזלן א"י לתפוס אלא ביכול לברר או בלא עדים דאז יהיה נאמן במגו והוי כיכול לברר משא"כ כשבא לתפוס בעד חובו דאפשר לומר שיודה מותר לתפוס שיהיה בטוח בחובו ע"ש והוא תמוה דשורש דין זה הוא ממהרי"ק ושם מבואר להיפך ע"ש. וכן תמה עליו בתומים: ומה שנלפענ"ד בישוב דברי הרב הוא בהקדים הש"ס דב"ק דף ך"ה דפריך אמאן דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה מהא דתנן מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן לו מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו דא"א עביד וכו' אמאי שלו לא הגיעו לנקוט פיזר' וליתוב וכו' וכתבו התוספות בד"ה לינקוט קס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לדין. וקשאי בה תרתי חדא כיון דקיי"ל בסי' ק"ו דגובין אפי' שלא בפניו ומכ"ש גזילה וכאן ע"כ מיירי דיכול לברר דאל"ה לכ"ע לא מצי עביד דינא לנפשיה וא"כ קשה דלינקוט שליח ב"ד פיזרא וליתוב או יתנו לו הב"ד רשות ויעשו אותו בעצמו שליח ב"ד למינקט פיזר' וליתוב. ועוד קשה לי לפי דיעה זו דתפיסה בלא הכאה שרי א"כ תקשה אפי' למ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ נהי דאסור בנקיטת פיזרא מ"מ יתפוס הדרך בלא הכאה כגון לנדרו או לחפור חריץ וכי א"א לעכב עוברי דרבים רק בנקיטת פיזר' והנה לקושיא ראשונה אפשר לתרץ דהרמב"ם פ"ד דשכנים פסק בבית ועליה שנפל דאם אינו בכאן דבעל עליה בונה וכו' וכתב המ"מ דס"ל כהירושלמי וכי נפרעין מאדם שלא בפניו וכו' וכן כתב הנ"י והב"י דס"ל דאין נפרעין מאדם שלא בפניו וכתומים סי' ק"ו ס"ק א' כתב הטעם כיון דהא דגובין שלא בפניו הוא מכח תקנה שלא יטול אדם מעות חבירו וילך למד"הי ובבית לא שייך זה דלא שכיח ע"ש. והכא שהוא בעצמו גרם זה שהחליף הדרכים ועשה לעצמו דין עם אותו שלא יכול להזמינו לדין כ"ע מודים דאין נפרעין שלא בפניו. ועוד אפשר לומר כיון דרק מצד טורח א"א להזמין כולם לדין ובכי הא אין נפרעין שלא בפניו ועוד אפשר ליישב קושי' הב' ג"כ דלא התיר המהרי"ק תפיסה בלא הכאה רק כשירד אח"כ לדין כמ"ש הרב והבא גבי דרך הרבים שאפי' לבסוף לא ירד לדין עמהם אפי' תפיסה בעלמא אסור וכיון שהוכחנו דאסור אפי' תפיסה בעלמא כשלא ירד לדין בסוף תיכף וכשתופס ויורד תיכף לדין לית דין צריך בשש דמותר כפו שהוכיח בתומים מהא דכתובות דף פ"ה ודר"פ ור"ה בריה דר"י תפסו בשל יתומים אף שלא היה להם על נוף החפץ רק על חוב אחר. וזהו כונת הרב בהג"ה דמעיקרא כ' דאינו רשאי לעשות דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר שהוא שלו דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ וע"ז כתב אח"כ די"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אא"כ יכול לברר שהוא שלו פי' דהיינו דוקא שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו. והא דנקט שיוכל לברר משום דכשאינו יכול לברר אפי' יש לו טענה על גוף החפץ לא מצי עביד דינא לנפשיה. ועיקר הדיוק הוא רק מה שנקט שהוא שלו ועיקר הכונה דדוקא כשמזיקו לא מצי עביד דינא לנפשיה רק על דבר שהוא שלו אבל כשתפסו על חוב אחר אסור וזהו שסיים אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שתופסו על חוב שנתחייב לו מחמת גזילה משום דזה לא מקרי עביד דינא לנפשיה כיון שתופסו ויורד תיכף לדין אבל כשאינו יורד לדין ומחזיק לעצמו מה שתפס מיקרי ג"כ עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות רק ביש לו טענה על גוף החפץ. וזה מדוקדק בל' מהרי"ק שכתב וז"ל דודאי למסרו ביד עכו"ם העשויין להעליל ודאי אין לו למיעבד דינא לנפשיה אם לא יהיה דבר ידוע שהוא שלו וכו'. (ויש חסרון הניכר בדברי מהרי"ק וכצ"ל ועוד נראה דלא שייך עביד דינא או לא עביד רק כשמזיקו או מפסידו וכמש"ל) וכה"ג איירי כולה שמעתא דהמניח שהנתבע נפסד על ידו בגוף או בממונו וכו' אבל היכא שאין הלוה נפסד ע"י לא שייך לומר לא עביד דינא דמאי דינא שייך הכא הא לא הוי אלא תופס בעלמא דבשלמא להכות כו' שייך לומר עביד דינא דהוי כעין דיינא שהרי הדיין יש לו כח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון וכו' וכן אי הוה מצינן למימר דאפי' בחפץ שאינו מבורר כלומר שאין לו תביעה על אותו ממון שהוא תופס אלא על ממון אחר אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינא (פי' שגובה מעצמו בלי גביית ב"ד) . אז הוה שייך שפיר למימר עביד או לא עביד דודאי התם נמי הוא דיינא דנחית לנכסיה דחייב ומגבי לאידך שהוא זכאי ומשום כך הוצרך ר"מ להוכיח דבכה"ג לא אמרי' עביד דינא לנפשיה כיון שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו וכו' עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי מהרי"ק דכל שתופס דרך גוביינא דהיינו שאינו יורד לדין רק שגובה לעצמו בלא ב"ד זה נקרא עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ אבל תפיסה בעלמא דהיינו שתופס והולך לב"ד. מיד לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה דאין זה מעשה דיין ומותר בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שנתחייב לו מכח גזילה אבל ודאי דאסור לתפוס כי אם במקום שיהיה מועיל תפיסתו לפני ב"ד כגון בלא עדים או שיהיה מועיל לפני ב"ד מכח טענת קים ליה כמו בעובדא דמהרי"ק אבל לתפוס בעדים שלא יהיה נאמן לפני ב"ד ודאי דאסור. וגדולה מזו נראה דאפי' יודע שיהיה נאמן לפני ב"ד במגו דהחזרתי אסור לו לתפוס בעדים דהא יהיה מוחזק בגזלן ויעשהו חשוד כמבואר בב"ב גבי נסכא דרבי אבא והאיך יעלה על הדעת שיחיה מותר הא כיון שמוחזק בגזלן ארבעין בכתפי' ועובדא דרב הונא בברכות שהביא המרדכי ע"כ או שהיה בלא עדים או שיודע היה שלא ילך כלל האריס לב"ד או שהיה יודע שיודה לו האריס בפני ב"ד. דודאי אין לומר שרב הונא היה עושה באופן שיוחזק בגזלן וחשוד לפני ב"ד ח"ו רק שהאיסור היה במה שלקח זמורות אחרות ולא הלך לב"ד וזה הוי עביד דינא לנפשיה דעביד כמו דיינא שמגבה לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו כמ"ש המהרי"ק ולפרש דברי המהרי"ק לתרץ מה שהקשו עליו המהרש"ל והתומים נראה דשם בנידון שלו היה שהקהל תפסו כלי קודש לטעון קים לי ורצה השואל לומר דשלא כדין תפסו דלא מצי למיעבד דינא לנפשיה בדבר שאינו מבורר והוכיח זה מדברי המרדכי שכ' דה"מ בחפץ המבורר וכו' ופי' השואל דהיינו שיש לו בירור וע"ז השיב דתפיסה לא מיקרי עביד דינא לנפשיה ואפי' אי מיקרי השיב דאין הפי' כלל כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו בירור דא"כ קשה הראיה שהביא המרדכי מהא דלא ימשכנו אלא ע"כ דהפי' כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו ובא למעט דאם בא לגבות דבר זה בשביל דבר אחר לא מצי עביד דינא לנפשיה ובזה שפיר מייתי ראיה מהא דלא ימשכנו אלמא דאמר רחמנא דבכה"ג לאו דיינא היא לנפשיה ואח"כ מביא מהרי"ק עוד ראיה לדבריו מהא דמתרץ המרדכי דר"ה היה לקה זמורות אחרות ואם כדברי השואל היה לו לתרץ בפשיטות דר"ה (לא) היה לו בירור ואח"כ כ' דיש להביא ראיה לדברי השואל דבשאין לו בירור לא מצי עביד דינא לנפשיה מהך שותא שכ' המרדכי ואח"כ סתר דע"י גוים שאני ואח"כ משיג מהרי"ק על השואל (וכפי ההג"ה שהגהתי לעיל) דאפי' יהיה הפי' בדברי המרדכי כהשואל מ"מ הא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה רק בהכאה או כמו רב הונא שגבה לעצמו בלא ב"ד דבר אחר ולא ירד כלל לדין רק שעשה לעצמו בעין דיין דנחיתי לנכסיה ומגבי לאידך וה"נ שקיל הוא בתורת גוביינא לנפשיה אבל לתפוס ולירד לדין לפני ב"ד אחר זה לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה וזה מותר. וביתומים הבין כונה אחרת בדברי מהרי"ק ולכן הקשה עליו והפירוש הברור כמו שכתבתי. ולתפוס בעד חוב של הלואה ודאי דאסור מקרא דלא תבא אל ביתו. אכן בחוב של עיסקא שהוא פלגא פקדון. אם מותר לתפוס יבואר בסי' צ"ז אי"ה:
והוא מבני העיר. עש"ך ס"ק ט' דלענין מוחזקין אפילו נגד שלא מבני עירן ומ"מ אסור למיעבד דינא לנפשיה כו' ואף שיהיו נאמנים לפני ב"ד דהא יש לו דין מוחזקין מ"מ אסור למיעבד דינא לנפשייהו כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ וכמש"ל אבל נגד בני עירן מותרין למיעבד דינא לנפשייהו אף במקום שיחיד אסור למיעבד דינא לנפשיה כגון שאין לו טענה על גוף הממון צבור מותרין ע"ש במהרי"ק דיליף זה מהא דתענית דף י"ז דת"ח שרי למיעבד דינא לנפשיה אבל תפיסה לירד לדין ודאי מותר כדלעיל. ומה שכתב הסמ"ע בהג"ה בין נתפשרו עיין בנימוקי מהר"ט מריזבור"ק שהכוונה שפרעו כבר. ובמחזיקי אורנד"י נראה דנקראין מוחזקין כיון דדינא דמלכותא שכ"ז שאין להם שובר מגבאי מחוייב לשלם שלוח' דמלכא כמלכא: