נצח ישראל/הקדמה
מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)
"הנה ימים באים ולא יאמר[ו], חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שמה"[1] (ירמיהו כג ז ח). בפרק קמא דברכות (ברכות יב ב):
- "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה י), לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא שיהיה שם ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר (ישעיהו מג יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" - זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" - זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן.
במה שכל סיבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן לא היה סיבה באמת. ואם אתה רואה סיבה והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סיבה באמת. המשל, כאשר אתה רואה שהבונה, הוא הנגר, והוא סיבה אל הבית, והוא מת והבית נשאר, או אם אתה רואה האב, שהוא סיבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר שהבנאי הוא סיבה גמורה לבית, או האב סיבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסיבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סיבה אליו להיות נמצא, גם הוא צריך לקיומו. וכאשר נשאר הבית עומד אחר שמת הבנאי, זהו בשביל שלא היה הבנאי סיבה לעמידת הבית ולקיום שלו. כי לא היה הבנאי סיבה רק במובן של אלא אל התקרבות העצים זה לזה, ולהניח זה על זה, וכאשר אין הסיבה, לא ימצא התקרבות העצים. אבל קיום הבית הוא לעצמו, כי הארץ הוא נושא אליו. אם כן הסובב לעמידת הבית הוא הארץ. ובודאי זאת הסיבה היא נשארת עם המסובב, ולא יתכן הסרת הסיבה הזאת וישאר המסובב. וכן אין האב סיבה אל הבן, אבל האב סיבה אל זריעת הזרע, וזאת הסיבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסיבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסיבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סיבה לקיום הבן, אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סיבת קיומו מסיבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סיבת הכל, ואין סיבה זולתו.
ולפיכך סבירי להו סוברים להם לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסיבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סיבה בעצם אל הגאולה העתידה. ולפיכך כשהשיב בן זומא אל דברי חכמים "וכי מזכירין יציאת מצרים לעתיד, והלא כתיב הנה ימים באים וגו'", שמזה יש להוכיח שלא יהיה נזכר יציאת מצרים לעתיד. ועל זה השיבו חכמים, "לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה". וכל זה, מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסיבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות, זכר אל דבר שהוא סיבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם יעקב וישראל, שלא נעקר שם יעקב, כי שם יעקב גם כן הוא סיבה לשם ישראל, כי שם יעקב נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסיבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא ישראל, על שם "שרית עם אלהים ועם אנשים" (בראשית לב כח), "שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו" (עירובין דף יג:). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת.
ומפני שבארנו בחיבור "גבורות השם" ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחיבור הזה נקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלת[2] חיבור "גבורות ה'" (סוף הקדמה שלישית), כי בחיבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם. גם כן יתבאר, כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות גוג ומגוג. וכדכתיב (עובדיה א כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה וגו' אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו.