נידה מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בקבר להנחיל לאחיו מן האב איני והא הוה עובדא ופרכס עד תלת פרכוסי אמר מר בריה דרב אשי *מידי דהוה אזנב הלטאה דמפרכסת מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא (דברים כא, טו) וילדו לו בעינן בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא {דברים כא } יכיר בעינן והא ליכא והלכתא ככל הני לישני דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא:
וההורגו חייב:
דכתיב (ויקרא כד, יז) ואיש כי יכה כל נפש מ"מ:
והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם:
למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספק הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו:
מתני' בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון נשאת לכהן תאכל בתרומה בא עליה אחד מן הפסולין פסלה מן הכהונה בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה פחות מכן כנותן אצבע בעין:
גמ' ת"ר בת ג' שנים מתקדשת בביאה דברי רבי מאיר וחכ"א בת ג' שנים ויום אחד מאי בינייהו אמרי דבי רבי ינאי ערב ראש השנה איכא בינייהו ור' יוחנן אמר ל' יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו מיתיבי בת ג' שנים ואפי' בת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בת שלשה שנים ויום אחד
רש"י
עריכהבקבר - כי מת הוא קודם לה:
ופרכס - עובר שבמעי אמו אחר מיתתה תלתא פרכוסי אלמא היא מייתה ברישא:
לומר שממעט כו' - מתניתין דקתני נוחל ומנחיל לומר שממעט בחלק בכורה כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו והיה לו אח בכור ואח פשוט ומת הוא אחר אביו נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסיו ומנחילו לשני אחיו וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה ונמצא ממעט בחלק הבכור דאי לאו איהו הוה שקיל בכור תרי תילתי כגון מששה זהובים ארבעה ופשוט נוטל ב' זהובים ועכשיו נוטל הבכור ג' זהובים כנגד שני אחין ומחלקו של זה ג' רבעי זהוב נמצאו ביד בכור ד' זהובים חסר רביע וביד פשוט ב' זהובים ורביע ודוקא בן יום א' אבל עובר אינו ממעט כדאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה ונוטל הבכור שליש בכורתו ובין שלשתן יחלקו ב' שלישים:
מאי טעמא - אמרינן בן יום אחד דממעט אבל עובר לא:
וילדו לו בעינן - משמע בחייו:
בכור שנולד אחר מיתת אביו - כגון מת אביו והאשה מעוברת תאומים אין היוצא ראשון נוטל פי שנים בלאו תאומים לא משכחת לה דכיון דבכור לא נולד עד מות אביו פשוט מהיכן בא אי נמי שהניח ב' נשים מעוברות:
כמאן דלא כר' שמעון - אכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא:
באדם - דאילו בבהמה שמונה ימים לא הוי נפל:
מתני' בת ג' שנים - ביאתה ביאה לכל דבר:
מתקדשת - אם מסרה אביה לכך:
אם בא עליה יבם קנאה - וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה:
וחייבין עליה - אם קבל בה אביה קדושין מזה ובא אחר עליה נהרג דביאתה ביאה:
ומטמאה את בועלה - אם היא נדה אבל פחות מכן אע"ג שמטמאה במגע אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת ז' אלא משום נוגע ולטומאת ערב:
תחתון - של בועל נדה:
כעליונו - של זב:
מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים:
פסלה - מתרומת אביה אם היא בת כהן כדתניא בגמרא דאלמנה לכהן גדול ביבמות (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת"ל כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:
מכל העריות - כגון אביה או חמיה:
והיא פטורה - מפני שהיא קטנה ולאו בת עונשין:
גמ' ערב ראש השנה - של שנה רביעית לרבי מאיר גופיה לא הוי בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ראש השנה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעית:
שלשים יום איכא בינייהו - לרבי מאיר מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעית ואיכא בינייהו טובא:
תוספות
עריכהאבר יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ':) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב:
מאי טעמא וילדו לו בעינן. למ"ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך למדרש מוילדו כדאמר בפ' מי שמת (ב"ב דף קמב:):
איש כי יכה כל נפש אפילו כל דהו. האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) דריש מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש:
הא לא שהה ספקא הוי. משמע הכא דלרבנן הוי טפי בר קיימא מלרשב"ג דאפילו בן יום א' הוי לדידהו בן קיימא וכן בפ' החולץ (יבמות דף לו:) ואילו בתוספתא מתניא פלוגתייהו על בן ח' דלרבנן אפילו שהה שלשים יום הוי נפל ואתא רשב"ג למימר דאם שהה ל' יום הוי בר קיימא דאמר בן ז' הוא ואישתהויי אשתהי וכן בפרק הערל (יבמות דף פ:) ויש לומר דבתרתי פליגי ודייק מדלא קאמר רשב"ג אם שהה ל' יום אינו נפל כיון דקאי ארבנן דאמרי בבר ח' דהוי נפל ומדנקט כל ששהה משמע דבכל ולדות בעי רשב"ג יום ל' ואם כן שמעינהו לרבנן דלאו בל' תלוי אלא בחדשי ההריון:
דקים ליה דכלו לו חדשיו. הא לא קים ליה ספקא הוי ובנפל מן הגג או אכלו ארי איירי דבפיהק ומת אפילו לרבנן הוי נפל כדאמר פרק רבי אליעזר אם לא הביא (שבת קלו.) ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוו בני קיימא ובפ' רבי אליעזר אם לא הביא (שם) דאסר ההוא עגלה דאשתחיט ביומא דשביעאה משום דהתם פסיק הלכה כרשב"ג אמאי לא אזלינן בתר רובא וי"ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ולענין אבלות הקילו וגדולה מזאת מצינו דאמר בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) דיום ל' כשלפניו לענין אבלות אע"ג דקי"ל בהחולץ (יבמות לו:) דמת ביום ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא וא"ת דהכא אמר דבלא שהה ספקא הוא ואינו מתאבל עליו ובמסכת שמחות (פ"ד ה"ב) תנן ספק אחיו ספק אינו אחיו מתאבל עליו וי"ל דשאני התם כיון דבר קיימא הוא אי אין מתאבל עליו סברי עלמא דאין מתאבלין על אחין א"נ בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דמה נפשך חד מינייהו חייב וגנאי הדבר לפטור שניהם:
שלשים יום איכא בינייהו. הא דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דלרבי מאיר בב' שנים ויום אחד סגי ולא הוי פליג אברייתא דבסמוך היינו משום דשנת ג' בשביל יום אחד לא הוה קרי ליה שלש שנים וא"ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו דלרבי מאיר במקצת היום סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר פ"ב דזבחים (דף כה:) דשעות פוסלות בקדשים וי"ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ועוד דאם כן אף לר' מאיר הוה ליה למתני ג' שנים ויום אחד והוה ליה לפרושי דלא בעינן מעת לעת והא דתנן בפרק אלו נערות (כתובות דף כט.) הגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד יש לה קנס לא אתיא כרבי מאיר מדמצריך יום אחד אחר שלש שנים ואם תאמר והיכי מוכח התם דרישא כרבי מאיר דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא והתם ע"כ אסיפא דמתני' סמיך דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס דמנערות איכא למימר דלא אתי למעוטי קטנות אלא בוגרות דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) תנן אין חייב הבא על נערה המאורסה עד שתהא נערה ודייק התם דאתא לאפוקי קטנה דאי לאפוקי בוגרת אלא על נערה מבעי ליה אלמא נערה אפילו קטנה משמע אלא אסיפא סמיך כדפרישית והיכי דייק מסיפא דמתני' דרישא נמי ר"מ כיון דמציעתא לא אתיא כוותיה וי"ל דלאו ממש ר"מ היא קאמר אלא דדייק דתנא דההוא פירקא סבר דקטנה אין לה קנס כדקתני בסיפא וא"כ נערות נקט לאפוקי קטנות ורבא דפריך בפ"ק דכתובות (דף יא.) הגיורת יש לה קנס יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בהיותה נכרית אלמא סבר דמתני' סבר דקטנה יש לה קנס היינו משום דסבר כיון דהך בבא דגיורת לא אתיא כר' מאיר במאי דנקט שלש שנים ויום אחד אם כן גם לענין דקטנה יש לה קנס אתיא כרבנן וה"ה דפריך בפ' ד' וה' (ב"ק לח:) ממתני' דאלו נערות (דף כט.) דקתני כותית יש לה קנס לרבי מאיר אע"ג דההיא דגיורת לא אתיא כר"מ מ"מ כיון דסתם מתני' ר"מ היא מאי דמצינן לאוקומי כוותיה מוקמינן:
ראשונים נוספים
והא דתנן וההורגו חייב. ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם וה"נ אמרינן בסנהדרין (עב, ב) האשה שמקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות.
ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן בערכין (ז, א) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין ממנה הולד ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי' נפש.
וליכא למימר התם ביושבת על המשבר דוקא משום דכיון דעקר גופא אחרינא הוא כדאיתמר התם בערכין במקשה לילד לא בעינן יושבת על המשבר ג) ועוד דהכא בן יום א' תנן וקרא דגבי דמי ולדות אפילו ביושבת על המשבר היא ולא אמרינן התם דכילוד הוא אלא גופא אחרינא הוא קאמרינן לומר שממתינן לה עד שתלד ואח"כ ממיתין אותה ולא מיתרבי מגם שניהם דאפילו קודם שתש' על המשבר כלל אי לאו קרא דגם לא הוה קטלינן לולד כדמפור' התם אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שנולד כדאמרינן.
ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה והאי דאמרי' במס' שבת (קנא, ב) תינוק בן יום א' מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא היא כדי לומר דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו.
וההורגו חייב: מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסור כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נגועין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא.
ואיכא למידק אם כן היכי אמרינן בשלהי פרק קמא דערכין (שם) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש. וי"מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וההיא דאמרינן במסכת שבת (קנא, ב) תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר הוא לומר דבן יום א' חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת.
עוד נ"ל בעיקר קושייתנו דליתא כלל דקריעת האשה אין בה אלא משום מצות פרוש מדבריהם דמחתך בשר בעלמא הוא כדאמרינן בשבת (קלו, א) סתם תינוקות היכי מחלינן להו בשבת ואמר אביי מה נפשך אי בן שמונה הוא מחתך בשר בעלמא הוא והא ליתא דהא אוקמה רבא למיתי סכין מבחוץ ובמקום דאיכא הצלת ולד חי שרו רבנן ליתא דבהדיא אוקמה רבא התם להביא סכין דרך רשות הרביםפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
דבעינן וילדו לו וליכא: לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.
מ"ט יכיר בעינן: וא"ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי"ל דאה"נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ' יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי"מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני' ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ"ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.
דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם: פי' ואפי' קטן בן יום א' קרוי נפש הקשו בתוס' דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ"ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא"כ היכי אמ' בפ"ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ' ר"א ונר' שנעלמה ממנו מה שאמר במס' ערכין דאקשי' פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר"ה ומעתה קושיית התוס' צריכה רבה ותירצו דאע"ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי' גבי בן קיימא חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ולפי' זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה"ג ז"ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא' מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי' הראשון יותר נכון.
כמאן דלא כרשב"ג: פי' אכולא מתני' פרכינין היכי דיינינן בן יום א' כילוד ואפי' להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש"י ז"ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני' ומפרשי' לה וכל מה שאמר במשנתי' להקל וכן באבלות.
אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו: הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ' מ"ק דעת רבי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ' שמחות תינוק עד ל' יום נקבר באשה א' עד אין אומ' עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר' יצחק ב"ג לא פי' כן.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
פיסקא בת שלש שנים מתקדשת בביאה כולי עד ניסת לכהן אוכלת בתרומה פי' בתרומה לא מתוקמא דהא יתומה שהשיאוה לדעתה בעינן וכל שאינה יודעה למשור קידושיה אינה צריכה למאן כדתנן ביבמות ולא מיקדשא למיאון אלא בת חמש ובת שש ובת שבע כדאמרינן בגיטין שלש מידות בקטן כולי ולא מתוקמיה מתני' אלא כשקידשה אביה שהן קידושי תורה ואפילו הכי באירוסין לא לא אכלה מדרבנן עד שתיכנס לחופה ואתא מתני' לאשמעינן דחופה הראויה לביאה שמה חופה ומאכלת בתרומה אעפ"י שלא נבעלה כדתנן בעדיות ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אבל פחות' מבת שלש שאינה ראויה לביאה אין חופתה חשובה להאכילה בתרומה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ה (עריכה)
מ"ט וילדו לו בעינן. למ"ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך וילדו לו כדפרשי' לעיל וה"נ אמרינן בפרק מי שמת:
איש כי יכה כל נפש אדם אפי' כל דהו האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש אלו הן הנחנקין דריש ליה מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש לפי עדים:
הא לא שהה ספיקא הוי משמע הכא דחשיב בן קיימא לרבנן טפי מלרשב"ג. ותימה דבפ' הערל משמע איפכא דבן שמונה אמרי רבנן דאפי' שהה ל' יום הוי נפל ולרשב"ג לא הוי נפל אלא אמרינן דבר ז' הוא ואישתהויי אישתהוי וי"ל דבתרתי פליגי דבבן ח' פליגי דהכי מיתניא פלוגתייהו בתוספתא והא דאמרינן הכא דפליגי בסתם וולדות דייק תלמודא מדקתני במילתי' דרשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דאי לא פליגי אלא בבן ח' כדמשמע בתוספתא ה"ל למימר אם שהה ל' יום אינו נפל ומדנקט האי לישנא כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל משמע דשמעינהו לרבנן דמקילי בסתם וולדות לומר שיצא לאלתר מידי נפל. וקאמר רשב"ג דוקא אם שהה ל' יום באדם אינו נפל ולא מפליג רשב"ג בין סתם ולדות לבן ח' להכי אמר כל ששהה שכולל כל הוולדות. ותימה היאך ניחא ליה מתניתין אליבא דרבנן והא בפיהק ומת אפי' רבנן מודו ואמאי חייב באבילות וי"ל דמיתוקמא מתני' בנפל מן הגג ואכלו ארי ותימה בנפל מן הגג דליכא ריעותא מ"ט דרשב"ג ניזיל בתר רוב נשים דוולד מעליא ילדן וע"ק דבפ' ר"א דמילה פסקינן כרשב"ג ואסרי' עגלא תליתאה דאישתחיט ביומא דשבעה וי"ל כיון דמיעוטא דנפלים מצוי והוה חיישינן למיעוטא כזה כדאמרינן גבי מים שאין להם סוף כיון דמיעוט ניצולין [חיישינן] ליה. ולענין אבלות נמי כיון דנפלים מצויין הן לא אזלינן בתר רובא להחמיר דלענין אבילות הקילו חכמים וגדולה מזו בפ' יש בכור כדאמרינן יום ל' כיום שלפניו לענין אבילות משום דקי"ל דהלכה כדברי המקיל באבל אע"ג דקי"ל בפ' החולץ דאם (ילדה) [מת] בתוך ל' ועמדה ונתקדשה עם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא והיינו כקולי דמר וכקולי דמר לא חשו באבילות דרבנן. ותימה הכא אמרינן דהיכא דאינו שהה דאינו מתאבל על הספק ובמס' שמחות תנן הספיקות מתאבלין עליהן וי"ל דהתם אמרי' בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דממה נפשך חד מינייהו חייב להתאבל וגנאי הדבר לפטור שניהן:
וחייבין עליה משום אשת איש. פרש"י אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה נהרג דביאתו ביאה וק' לפי' למה לי למיתני הך בבא היינו אם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה מומתין על ידיה. ונראה לפרש דקאי אהא דקאמר אם בא עליה יבם קנאה דלא תימא לא קנאה אלא מדרבנן מידי דהוה אביאת בן ט' קמ"ל דקנאה מדאורייתא וחייבין עליה משום אשת איש:
ערב ראש השנה איכא בינייהו. לר' מאיר סגי ליה בערב ראש השנה לרבנן צריך שתכנס לשנה רביעית:
שלשים יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו ותימא לימא שנה שלישית איכא בינייהו לבר יום אחד דלר' מאיר בשתי שנים ויום א' סגי דיום אחד בשנה חשוב שנה ולא הוה פליג אברייתא דבסמוך וי"ל דמשום יום אחד לא הוה קרי לה בת ג' שנים. ותימא ולימא יום ראשון של רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר בתחלת שנה רביעית סגי ולרבנן בעי' מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר לקמן בפירקין לענין קדשים. וי"ל דקים ליה דלרבנן לא בעי מעת לעת ועוד דא"כ גם לר' מאיר ה"ל למיתני בת ג' שנים ויום אחד ולפרושי דלא בעינן מעת לעת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה