נועם אלימלך/פרשת תולדות
פרשת תולדות
עריכהואלה תולדות יצחק בן אברהם כו'. פירש"י ז"ל "יעקב ועשו האמורים בפרשה", יש לפרש ע"ד הרמז, דיצחק רמז לדין ואברהם רמז לחסד כידוע, ואיתא צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ורשעים ההיפך, וזהו "אלה תולדות יצחק בן אברהם", ר"ל שאחר הדין נולד חסד, ו"אברהם הוליד את יצחק" ר"ל אחר החסד נולד דין, ופירש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה כו', ר"ל הרמז הזה האמור בפרשה, נאמר על יעקב ועשו, דהיינו ליעקב תחילתו דין וסופו שלוה כנ"ל, ולעשו ההיפוך.
או יאמר ג"כ ע"ד הרמז, דהנה אנו רואים מעשה בני אדם דהיינו הרשעים העושים רע, תחילת הסתת היצר הרע בהם הוא שאומר להם שזה הוא מצוה לעשות ובאמת היא עבירה גדולה, והצדיקים הנשמרים מעבירות, לפעמים עושים עבירה לשמה, כמו שמצינו מותר לשנות מפני דרכי השלום, וזהו "ואלה תולדות יצחק" דהיינו הדין הבא ע"י עבירות, הסיבה של עבירה הוא מחמת "בן אברהם" רמז למצוה, דהיינו שהיצה"ר אומר לו שהוא מצוה, ויש צדיקים שעושים עבירה לשמה כנ"ל, לזה רמז "אברהם הוליד את יצחק", ר"ל הצדיק הגדול לפעמים הוא מוליד "את יצחק" דהיינו דין, שעושה עבירה לפעמים לשמה מחמת רוב צדקתו. וק"ל.
או יאמר "ואלה תולדות יצחק כו'". ונקדים לפרש הפסוק "ויזרע יצחק בארץ כו' וימצא מאה שערים", יש לומר הרמז, דהנה עבודת הצדיק הוא תמיד להרים את השכינה הקדושה שהיא ה"א אחרונה, וזהו שפירש"י "אומד זה למעשר", רמז בדבריו לדברינו הנ"ל, שהיה יצחק אומד עצמו למעשר, דהיינו תרומה דהכתוב קראה לתרומה מעשר כדאיתא בכמה דוכתא, תרומה פירוש תרום ה"א, ועיקר העבודה להשי"ת ע"י אהבה ויראה שזה רמז תרומה - תרי ממאה, דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום וצריך לברכם באהבה וביראה, וזה נקרא "זריעה" אצל הצדיק, שע"י אהבה ויראה נזרע בו אור גדול, וזהו "אור זרוע לצדיק", ועל ידי זה ממילא נמצאים המאה שערים, דהיינו שע"י כל ברכה שהוא מברך הוא פותח שער אחד ממאה שערים העליונים שהם נקראים מאה ברכות דהיינו בריכות העליונים, וזהו "ויזרע יצחק" כנ"ל "וימצא מאה שערים" כנ"ל.
והנה ידוע דיש יראה הקודמת לאהבה דאהבה בא מתוך היראה, ויש יראה עליונה הבא מתוך אהבה. וזהו רמז "ואלה תולדות יצחק" דהיינו יראה שעל ידה נולד "בן אברהם" דהיינו אהבה. ויש יראה הבא מתוך אהבה, ולזה רמז "אברהם" דהיינו אהבה "הוליד את יצחק" שהוא יראה. וזהו שפירש"י "יעקב ועשו האמורים בפרשה" ר"ל מה נפקא מינה בזה, ופירש"י דהנפקא מינה הוא שע"י היראה ואהבה נתעורר רחמים ונשברים הדינים, דהיינו "יעקב" רמז לרחמים ו"עשו" רמז לדינים, וזהו רמז "ואחר כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו" פירוש, הגם שלפעמים מתגברים האומות ח"ו ורוצים להרע לישראל ח"ו ונראה כמעט שהדבר מוכן ח"ו לבוא, ולא כן הוא, שאחר הגעת סוף הדבר ח"ו שיוגמר, אזי יצא כח הצדיק ואוחז בסוף הדבר שלא יבוא כלל, וזהו "וידו" דהיינו כחו "אוחזת בעקב" דהיינו בסוף של "עשו" הרוצה כמעט לגמור הדבר, אזי אוחז ואינו מניחו ונתעורר רחמים גדולים על ישראל. אמן.
ויעתר יצחק כו'. נ"ל דהנה שלשה אלה - בני חיי ומזוני - צריך אתערותא דלתתא, שיתן הצדיק את דעתו עליהם שהם צורך לעולם, ועל ידי זה יוכל הצדיק להשפיע אותם לעולם. אבל אם לא יהיה אתערותא דלתתא, בלתי אפשרי שיושפעו לעולם, גם אם יהיה צדיק בכל מחשבותיו וקדושתו לה', כי אם שצריך הצדיק לירד קצת ממדרגתו לחשוב עליהם שהם צורכי עולם אז הם נשפעים לעולם. וזהו שאמרו חז"ל "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא", ר"ל לאו בזכות וצלילות של אדם לבד תליא מילתא, אלא במזלא לשון "יזל מים מדליו", ר"ל אלא ע"י הצדיק הממשיך השפעות שנותן דעתו ומחשבתו להזיל ולהמשיך אלו חיי בני ומזוני. וזהו "על כל קרבנך תקריב מלח", מזלא גימטריא לחם דהיינו מזוני, ו"לחם" אותיות "מלח", ואמר הכתוב "על כל קרבנך" ר"ל בכל זאת שאתה מקרב את העולמות העליונים ע"י צדקתך וקדושתך, על כל זאת "תקריב מלח" פירוש תתן דעתך להקריב ולהשפיע לחם היינו מזוני.
והנה יצחק אבינו ע"ה היה כל מחשבותיו קדושים כולו לה', דהיינו לשבח ולתהילה להשי"ת ב"ה, דאצל הצדיקים גם התפילה שהם מתפללים נקרא תהילה, ולא היה עולה על מחשבתו להתפלל על זרע בעולם באופן הנ"ל, רק כל מגמותיו ותפילותיו היה לה' כנ"ל, וזהו "ויעתר יצחק לה' לנוכח" ר"ל זה היה התנגדות למחשבת "אשתו", שהיא היתה חושבת בכוונה הנ"ל שהזרע הוא צורך לעולם, וזהו "כי עקרה היא" ר"ל שהיתה מעלה המחשבה הזאת על דעתה, "ויעתר לו ה'" פירוש שהשי"ת הפך את רצון יצחק מכוונתו הראשונה להכוונה הנ"ל, "ויעתר" הוא ע"ד שאמרו חז"ל "למה נמשלו הצדיקים לעתר מה עתר מהפך התבואה בגורן", ונמצא עתר הוא לשון הפך, שהשי"ת עושה רצון להצדיק, וזהו "רצון יראיו יעשה" ר"ל שעושה רצון ליראיו, ואז כאשר הפך ה' את רצון יצחק שיהיה כוונתו על הזרע כנ"ל, "ותהר רבקה אשתו" ר"ל אז ידע שהרתה אשתו, ולא כן מתחילה לא ידע מזה כלל, כי היה דבוק כולו בה'.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי", דהנה רבקה היתה יודעת שבניה יקבלו התורה הקדושה, ובראותה כשהיתה עוברת על פתח בית הכנסת יעקב היה מפרכס לצאת ובפתח ע"ז היה עשו מפרכס לצאת כמו שדרשו חז"ל, והיא לא היתה יודעת שזה לה שני עוברים במעיה, רק היתה סוברת שזה עובר אחד שהוא מתגבר עיתים לטובה ועיתים לרעה, והיתה מצטערת ואומרת "אם כן" ר"ל אם חלילה באופן זה יהיה בני, וחלילה בקבלת התורה הקדושה יהיה בהם תערובת טוב ורע, "למה זה אנכי", למה לי קבלת התורה שפתח ב"אנכי" ה', כי התורה הקדושה צריכה להיות הכל בקדושה בלי תערובות חלילה. "ותלך לדרוש את ה'" דאיתא בגמרא "שותא דינוקא או דאבא או דאמא", והוא מחמת שהם שותפין בו וכל אחד מכניס בו חלקו לפי מהותו ומדרגתו, והיתה תולה החסרון בעצמה שהיא גורמת זאת, לכן "ותלך לדרוש את ה'" לתקן את חלקה כדי שיהיה כולו לטוב לה', "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך", זה יפנה לרשעו וזה לצדקו בשלימות.
וזהו "שבענו בבקר חסדך", "בוקר" הוא לשון ביקור, דהקרבן היה צריך ביקור למען תהיה אתערותא דלתתא, ששורש הקרבן היה בדביקות גדול בכוונות קדושים עליונים, והביקור היה למען אתערותא דלתתא, וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה "שבענו בבוקר כו'", ר"ל מה שצריך האדם לחשוב ולהעלות על דעתו את צורכי העולם, דהיינו ביקור החסדים הצריכין למען אתערותא דלתתא, אתה תעשה הרצון הזה כנ"ל "רצון יראיו יעשה", ולא מאתנו יבא הרצון רק אנחנו נהיה דבוקים בך, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו", דהצדיק העובד ה' באמת הוא מתקן בכל יום ויום עולם אחר, ואין יום אחד דומה לחבירו, וזהו "ואברהם זקן בא בימים", ר"ל שהיה לו ימים הרבה, שכל פעם עלה ותיקן עולם הגבוה מחבירו, וזהו "ונרננה ונשמחה בכל ימינו", פירוש כאשר נהיה דבוקים בך בדבק טוב אזי "נרננה ונשמחה בכל ימינו". והבן.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. לכאורה מה בא הכתוב להשמיענו בזה באומרו "מלבד הרעב הראשון"? אך נראה דהנה אצל אברהם נאמר "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כו'", ולכאורה הלא הרעב שהיה אז בארץ היה אחד מעשרה נסיונות, ולמה הלך משם מפני הרעב והיה לו להתעכב שם בימי הרעב לעמוד בנסיונו.
אך הענין הוא, דהנה כשיש רשעים בדור שהם מעכבים ההשפעות, אזי הצדיק הרוצה להשפיע לעולם צריך לירד ממדריגתו עד סוף מדריגתו תחתונה ע"ד שאמר הכתוב ממעמקים קראתיך, ולכן בימי אברהם שהיה דורו רשעים והיה צריך לירד ממדריגתו לגמרי, לכן הוכרח לירד מצרימה ששם הוא מקום עב ומגושם ביותר כדי שיטה עצמו גם הוא ממדריגתו העליונה, שיהא יוכל להשפיע ע"י תפילתו, תפילה לעני כו', דהמתפלל צריך להיות כעני עומד על הפתח, אבל יצחק הגם שהיה דורו רשעים לא היה צריך לירד מצרימה כדי לגשם עצמו, דהנה ידוע דאותו דבר אשר כבר תיקן איזה צדיק בתפילתו, אזי אח"כ אם יארע לצדיק שיהיה אחריו ג"כ אותו הדבר, בקל הוא לו לפעול הדבר הזה מחמת שכבר תיקן הצדיק הקודם לו, ולטעם הזה אמר הכתוב "מלבד הרעב הראשון", כדי לתת טעם לזה שלא היה צריך יצחק לירד מצרים. וק"ל.
ויזרע יצחק בארץ ההיא כו'. דהנה דוד המלך ע"ה אמר "אור זרוע לצדיק כו'", יש לפרש דאור הוא זרוע אצל הצדיק, דהיינו הקדושה והאור שבו הוא כמו זריעה שעושה פירות, שהוא גורם בקדושתו התעוררות יראה על כל העולם וזורע בבני אדם האור הקדושה, "ולישרי לב שמחה" ר"ל ואותם שאינם רק ישרי לב, יש להם מדרגת שמחה, דהיינו שבני אדם שמחים עמהם בראותם אותם, אבל אינם יכולים להזריע אורות קדושות באחרים. וזהו "ויזרע יצחק בארץ ההיא" כנ"ל, שהזריע בבני אדם יראה וקדושה, "וימצא בשנה ההיא מאה שערים", דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. והם נתקנו נגד מאה נפשות שהיו מתים בכל יום ותיקן דוד המלך ע"ה נגדם מאה ברכות, והצדיק הזה המזריע קדושה ויראה בבני אדם הרי הוא כאילו מחיה אותם, ועל ידי זה הוא גורם תיקון למאה שערים הידועים, כי לכל איש ואיש יש שער מיוחד לו, והמקיימו הוא מתקן אותו השער המיוחד.
"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם כו'", ולכאורה האיך מקושר הפסוק הזה לכאן? וגם מה בא להשמיענו בזה? וגם יש לדקדק שאמר לו אבימלך לך מאתנו כו', ונאמר בפסוק וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר, ונמצא איך[1] מובן הפסוק וישב ויחפור את בארות המים כו' הלא הלך משם. ורש"י ז"ל הרגיש בזה ע"ש. ועל פי דרכינו הנ"ל הורה לנו התורה הקדושה דרכי בני אדם הנתעוררים ביראה ע"י הצדיק. ואח"כ אם תסור מהם היראה ע"י שלא התמידו עליה בתמידות להתגבר בדרכי השם, אזי נדמה להם שהם יראים ושלימים יותר מהצדיקים העובדים באמת, וזהו הפירוש כאן, שראו שיצחק היה מתגבר ביראתו וקדושתו, היה נדמה להם שאין מעשיו כראוי ואינם כמעשיהם שהם טובים ממנו, וזה הטעות בא להם מחמת שהחזיקו ביראה בימי אברהם ואח"כ היו נרפים ממנה, וזהו שאמר הכתוב "וכל הבארות" דהיינו מעיינות היראה והקדושה אשר נתעוררו ונחפרו ונפתחו ע"י אברהם אביו, "סתמום פלשתים" דהיינו אח"כ נסתם מהם המעיינות היראה, "וימלאום עפר" ר"ל בגשמיות, [שמילאו] את היראה במצות אנשים מלומדה.
לכן "ויאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת כו'", ר"ל שהיה נראה להם יראת יצחק דבר חדש ותימה ואינו מתוקן כמעשיהם, מה עשה יצחק? "וילך משם ויחן בנחל", דהנה צדיק הנ"ל שיש לו אור גדול בכדי שיוכל להזריע באחרים, אזי עליו הדבר מוטל להתאמץ בכל אופן בכל יכולתו כדי להכניס יראה בלב בני אדם.
וזה יש לומר רמז הכתוב "כי יפתח איש בור כו'", "כי" הוא לשון "אשר", דהיינו שהחיוב מוטל על הצדיק הנקרא "איש" שיפתח את ה"בור", רמז למעייני היראה והקדושה, לפתוח לבות בני אדם ביראה וקדושה רבה, "או כי יכרה איש בור", "יכרה" הוא לשון חפירה, שמתחיל לחפור ולחקוק בלבות בני אדם יראה וקדושה, "ונפל שמה שור או חמור" ר"ל אז בוודאי יפול שמה הקליפות, "בעל הבור ישלם" ר"ל זה שכרו של הצדיק הזה, שהשי"ת ב"ה שהוא בעל ואדון לכל הקדושות והיראות ישלם לו שכרו לעוה"ב, ולא עוד אלא "כסף ישיב לבעליו" פירוש דגם זה שכרו, שהיראה והקדושה הזאת שגורם לבני אדם תשוב אליו ויוסיף בו עוד יראה ואהבה ותשוקה לעבודתו ית"ש, וזהו "כסף" כו' לשון נכסף נכספת, דהיינו התשוקה והאהבה ישיב לבעליו. ועל דרך הזה פרשתי "דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב", פירוש לאותו לב עצמו שיצאו ממנו באמת, אותן הדברים חוזרים ונכנסים בלבו ומוסיפים לו עוד קדושה. ומקשו בגמרא "אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן", פירושו לפי דרכינו הנ"ל, אם החיוב על הצדיק לפתוח לבות בני אדם במעייני היראה כ"ש על הכריה, ומשני "להביא כורה אחר כורה", דהיינו אם בפעם אחד לא יפעול לעורר לבם, יחזור ויוכיח ע"ד הוכח תוכיח.
וזהו "ויחן בנחל גרר" ר"ל כאשר ראה יצחק שאינם פונים אל יראתו ללמוד ממנו, היה הוא מתגבר והולך בקדושתו עד הנחל העליון שהוא נחל ה' והמשיך משם יראה והתעוררות עליהם, כי כן דרך הצדיק להמשיך התעוררות יראה רוממות מעולמות העליונים על כל בני אדם, וזהו "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ויסתמום פלשתים", היה הוא חוזר והעיר את רוחם ביראה שלימה, והעיר היראה הקודמת שהכניס בהם אברהם אבינו ע"ה.
או יאמר "ויזרע יצחק בארץ כו' מאה שערים", רמז לעולמות העליונים כאשר מבואר לעיל, דהיינו ע"י שהיה משפיע לעולמות העליונים, "ויברכהו ה'", עי"ז היה גורם שיתברך ע"י השם הקדוש, דעיקר ההשפעות באים ע"י שם הקדוש, וזהו "תהילה לדוד ארוממך כו'", פירוש ע"י שאני מרומם אותך וגורם השפעה בעולמות, עי"ז "ואברכה שמך לעולם" אני גורם שיתברך שמך להשפיע ע"י השם הקדוש. וק"ל.
ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשיו אחיך לאמר. כבר דקדקו קמאי על מלת "לאמר" אין לו שחר כאן כמו בכל מקום שפירשו לאמר לזולתו. וגם לאמר שני פעמים.
ונ"ל לפרש "לאמר" הראשון ויתורץ ממילא האידך, עפ"י דאיתא בספרים שאיך עולה על דעת שיצחק אבינו ע"ה ירצה לברך את עשו ולא את יעקב, ופירשו דבאמת היה רוצה לברך את עשו בעוה"ז, בגשמיות, ואת יעקב היה רוצה לברך בעוה"ב, והיה רוצה יצחק שכל ד' גליות יהיו תחת יד עשו יעו"ש. והנה רבקה אמנו היתה רוצה לקיים את בני ישראל בגלות שיהיה להם ג"כ מעט בעוה"ז, ודרך הצדיק אף שמדבר בגשמיות, אבל כוונתו בעולמות העליונים ברוחניות. וזהו הוא "ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר", ר"ל מה שאמרה אל יעקב שיקבל ברכות גשמיות מאביו, היתה כוונתה בעולמות העליונים, בשביל הרוחניות שבתוך הגשמיות, כי אין לך גשמיות שאין בו ניצוצות רוחניות, וזהו "לאמר", דהיינו שהיה כוונתה על אמירה אחרת, בשביל הרוחניות כנ"ל.
"מדבר אל עשו אחיך לאמר", שהנה רבקה היתה מעלה מורא על ראשה פן לא ירצה יעקב לקבל ברכות הגשמיות, כי אין חפץ לצדיק בגשמיות, ולכן אמרה רבקה "שמעתי את אביך כו'" ג"כ "לאמר", דהיינו מה שאביך מדבר שרוצה לברכו בגשמיות, הוא ג"כ כוונתו לאמר אמירה אחרת, בשביל רוחניות כנ"ל, שיהיה בגשמיות ג"כ ניצוצות רוחניות, כי אין לך דבר גשמיות בעולם שיהא לו חיות בלא נ"ק[2] מעולמות העליונים.
וזהו שאמר עשו ליעקב "יש לי רב", פירשתי שאמר לו "רב" - היינו העוה"ז - הוא שלי, וחלקי דעוה"ז הוא עולם הפירוד לכן נקרא רב, ואין לך חלק בעוה"ז, "יהי לך אשר לך", דהיינו חלקך העוה"ב השייך [לך] יהי לך ולא עוה"ז. והשיב לו יעקב אבינו ע"ה "יש לי כל", רמז לו על הכוללות שבתוך הגשמיות, שהיא החיות המקיימו שייך לי, כנ"ל שאין לך דבר גשמי שיהיה לו חיות וקיום בלא קדושה, ואם אקח את חלקי דהיינו הנ"ק שבתוך הגשמיות, אזי אתה בטל כעפרא דארעא לגמרי, לכן גם לי שייך[3] בחלקך העוה"ז עבור חלקי שיש לך מחלקי הרוחניות.
וזהו "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", ר"ל כל עצמותי, דהיינו הגשמיות שאני מדבר בהם, הוא ג"כ באותו כוונה ה' מי כמוך, דהיינו שכוונתי להעולמות העליונים לפעול פעולות רבות רפואות והשפעות, ע"ד שאמרו חז"ל "באומות אין כמוך אבל בישראל יש כמוך, הקב"ה מחיה מתים אף הצדיק כן, כמו שמצינו באלישע" ע"ש. וזהו "זאת מנוחתי עדי עד", ר"ל שאמר דוד המלך ע"ה שגם מנוחתי זאת שאני חונה למטה, הוא "עדי עד" דהיינו לעולמות העליונים, כנ"ל שגם בגשמיות וכוונת הצדיק לרוחניות העליונים. והבן.
או יאמר "ורבקה אמרה כו'", דאיתא בזוהר הקדוש דהשכינה נקראת "רבקה" ועם בני ישראל נקראים בשם "יעקב", ויש לפרש בדרך הזה, דיצחק היה רוצה לברך את עשו בגשמיות בעוה"ז, והשכינה הקדושה היא האם המרחמת על בניה ישראל ובכל צרתם לה צר, והיה תשוקתה מאוד שיברך יצחק את יעקב גם בעוה"ז, כי האיך תוכל לראות בעני עמה בצער להם בעוה"ז, ולכן אמרה אל יעקב שילך ויקבל הברכות מיצחק.
ויעקב היה מתירא מאוד שיתברך בעניני גשמיות, כי מורא עלה על ראשו פן ואולי ע"י הגשמיות יתגשם ויופרד ח"ו מעבודתו יתברך, כמו שאמר הכתוב "פן תאכל כו' ורם לבבך", לזה אמר אל רבקה אמו, היא השכינה הקדושה, האיך אוכל לקבל ברכות עוה"ז, "הן עשו איש שעיר", ר"ל לו ראוי עוה"ז לפי מדתו שהוא איש מעורב בערבוביא הולך בדרך לבו, וכל הבא לידו לא ימנע עצמו מלעשות אם טוב ואם רע, אבל "אנכי איש חלק" ר"ל שאני צריך להיות חלק ומצוחצח, צח בעבודתו יתברך ויתעלה בלי שום סיג ופסולת, ופן ואולי ח"ו ע"י הגשמיות יומשך לבי מעבודתו יתברך כנ"ל, ו"אולי ימושני אבי" שבשמים, הבורא יתעלה ימשמש ויפשפש במעשי "והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה", שע"י זאת הברכה יצמיח קללה חלילה וחלילה.
"ותאמר לו אמו" היא השכינה הקדושה, "עלי קללתך בני", ר"ל עלי מוטל לשמור אותך מקללה, "אך שמע בקולי ולך קח לי", ר"ל שתקבל הברכות העוה"ז ג"כ שיהיה "לי", ר"ל ג"כ לעבודתו לשמו הגדול, שתהיה כוונתך בכל עניני עוה"ז, הן באכילה ושתיה ושאר גשמיות, רק לשמים, להוציא ניצוצות קדושות מתוך המאכל באוכלך בקדושה ובטהרה, ושיהיה לך כח לעבוד לו יתברך ולעסוק בתורתו ובמצותו, וכן בכל דבר יהיה כוונתך לשמים. "וילך ויקח ויבא לאמו" מובן ממילא, שעשה מצות השכינה לקבל הברכות באופן הזה לשמו הגדול יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. אמן.
ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני, ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי כו', ויאמר אליו הנה משמני ארץ כו'. ויש לדקדק למה המתין יצחק עד שאמר עשו "הברכה אחת" כו', ולא בירך אותו מיד כשאמר לו עשו "הלא אצלת לי ברכה". גם לכאורה כמו זר נחשב שיצחק ירצה לברך את עשו ולא את יעקב.
אך הענין, דיצחק היה רוצה לברך את עשו בגשמיות ואת יעקב ברוחניות כידוע, וכשראה עשו שבירך יצחק את יעקב בברכה הראויה לו לעשו, צוח ואמר לאביו "הלא אצלת כו'", עכשיו שברכת את יעקב בגשמיות, דהיינו שהם נשפעים מג' עולמות עב"י[4], הלא ברכה שהיא מעולם אצילות מגיע לי, וזהו אצלת לי וכו'. והשיב לו אביו "הן גביר שמתיו כו' וכל אחיו כו' ודגן ותירוש כו'", רמז השלשה ברכות הוא נגד שלשה עולמות הנ"ל נתתי ליעקב אחיך, "ולך אפוא מה אעשה בני", פירוש היא הברכה מעולם העשיה שאברך אותך בה, וזהו מה "אעשה" דווקא, ר"ל מעולם עשיה. ואמר לו עשו בנו "הברכה אחת היא לך אבי", פירוש שגם בגשמיות בעולם עשיה תמצא עוד ברכה לברכני ג"כ, ומיד ברכו בברכת גשמיות, אבל כשאמר לו תחילה לברכו בברכת רוחניות כנ"ל "הלא אצלת", לא היה פונה כלל לדבריו ולא השיב לו כלום ועשה עצמו כלא ידעו והשיב לו "מה אעשה". וק"ל.