נועם אלימלך/פרשת ויצא
פרשת ויצא עריכה
ויצא יעקב מבאר שבע כו׳. נ"ל בהקדים לפרש פסוק "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", היות שסיבת השליטה של עשיו על עם הקדוש הוא הכל בכח המצות כיבוד אב שעשה, ובמה היה כיבודו? בחרבו שהיה ציד בפיו של יצחק, ולזה אמר לו "על חרבך תחיה" פירוש בשביל מצוות שעשית בחרבך ע"י כך יהיה לך חיות קצת, ולזה לא כתב "ב"חרבך תחיה כי אם "על", פירוש כמו בשביל, וישראל כשרוצין להחליש כחו של עשיו אינם צריכים לעמוד נגדו בכח כל תרי"ג מצוות שמקיימין תמיד, כי אפילו בכח מצותו אין לו שליטה עליהם כי הם קיימו כבוד אב יותר ממנו, כמבואר בתורה הקדושה שיעקב כיבד את אביו יותר, כדאיתא במדרש שעשיו לא מצא ציד להביא וצד כלב ורצה להאכילו לאביו, ונמצא מניה וביה אבא ליזל ביה נרגא, וזהו "ויחלש יהושע כו׳ לפי חרב" פירוש לפי מדרגתו וכחו של חרבו, אשר לזה המציא עצמו ללחום עם ישראל, בזה עצמו החליש אותו כנ"ל.
וזהו ג"כ פירוש "ויצא יעקב מבאר שבע", שידוע שבאר שבע רמז למדריגות גדולות אשר היו ליעקב אבינו שתיקן כל השבע מדות כמבואר בספרי קודש, לזה כשהצריך[1] להתייצב נגד עשו ולבן, לא הלחים[2] נגדם בכל מדריגותיו הגדולות, אלא יצא מבחינה זאת הנקראת באר שבע, "וילך חרנה" פירוש שהיה הולך בכח שלהם, וזהו וילך חרנה ועשה והצליח נגדם. וק"ל.
או יאמר "ויצא יעקב מבאר שבע ויפגע במקום כו׳", נ"ל דדרך הצדיק הגמור אף שהלך ממדרגה למדרגה צריך שידמה בעיניו כאילו הוא אינו עושה כלום כי אם הכל הוא מהשי"ת ב"ה. וזהו "כי עמך מקור חיים כו'", פירוש דוד המע"ה אמר מה שאני מתפלל על החולה ונתרפא, זו אינו מחמתי אלא כי עמך מקור חיים, ו"באורך נראה אור" ר"ל והאור הנראה לי הוא הכל אורך שאתה נותן בחסדך הגדול. וזהו "ויצא יעקב מבאר שבע", דהצדיק מתחילה מתקן הששה קצוות ונקרא הוא שבעה, ויצא ממדרגות אלו "וילך חרנה" ר"ל שמוליך ומבטל החרון אף מישראל, וגם פירוש "וילך [חרנה]" שמוליך ומביא חירות.
"ויפגע במקום" ר"ל אף שהיה בכל המדרגות האלו היה חושב שכל תפילותיו שהוא מתפלל הכל הוא מאת המקום ב"ה. או יש לומר הפירוש "ויפגע במקום" שכל תפלותיו לא היו רק על השכינה שנקראת מקום. "וילן שם כי בא השמש" ר"ל בכל עת אשר בא לו השמש דהיינו הבהירות ודביקות היה עושה לינה דהיינו לילה וחושך, בחשבו שאין זה מעצמי ומחמתי בא לי הבהירות כי אם הכל מאתו יתברך.
"ויחלום והנה סלם כו׳", דהנה הצדיק הוא מושך השפעה ופרנסה, וצריך שיהא הפרנסה והלחם אצלו כחלום, דהיינו שלא יהא הלחם אצלו רק מצד ההכרח שבלתי אפשרי לעולם בלא לחם, ולזה אותיות לחם הוא חלם. וגם צריך להיות תמיד נגד עיניו שפלות עצמו ורוממות אל יתברך, ואז תפילתו עולה לפניו יתברך וגורם לעצמו שיבוא לו קדושה, ע"ד שפרשתי לעיל בפרשת תולדות "דברים היוצאים מן הלב" כו׳, דהיינו שדברי קדושה היוצא מלב האדם נכנסין ללב אותו אדם עצמו, ומרבים ומוסיפים קדושה רבה יתירה, וכן להיפוך ח"ו, וזהו "ויחלום" ר"ל שהיה אצלו השפעות הלחם כחלום, ועוד "והנה סלם מוצב ארצה" ר"ל התפילה שהיא עולה למעלה, לזה רומז סלם, היה מוצב ארצה דהיינו שהתחלתו היתה מוצב ארצה שהיה מסתכל בשפלותו, "וראשו מגיע השמימה" היינו רוממות אל, ופעל עי"ז "והנה מלאכי אלקים עולים" ר"ל התפילות והדיבורים הקדושים שעולים למעלה לעולמות העליונים שהם נקראים מלאכים, "ויורדים בו" ר"ל אותם הדיבורים עצמם ירדו "בו", דהיינו בקרבו, שנתוסף לו קדושה כנ"ל. וק"ל.
וישא יעקב רגליו כו׳, ע"ד הרמז, דהנה צדיק הוא כוללות ישראל והוא מעלה כל השפלות אשר נעשה בישראל חלילה להביאם אל הקדושה, וזהו "וישא יעקב רגליו" ר"ל דגם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון רק שאין כח בהמצוה שתעלה במעלות קדושים מחמת עבירות המכבים אותה והורידו אותה לרגלים למטה, והצדיק העובד באמת מוציא הקדושה מהקליפה ומעלה אותה להשי"ת ב"ה, וזה הוא "וישא יעקב" הוא הצדיק הנקרא בשם יעקב, הוא מעלה ומנשא למעלה את "רגליו", ר"ל הקדושה שנפלה אל הרגלים "וילך ארצה בני קדם" ר"ל נעשה הולך עם הארציות, "בני קדם" ר"ל הנוגע להבורא ב"ה שהוא קדמונו של עולם.
"וירא והנה באר בשדה", דהנה הכתוב הורה לנו את הדרך אשר יבוא בו הצדיק אל המדרגה הנ"ל, הוא ע"י שהצדיק רואה תמיד על הפנימיות התורה הקדושה, דהתורה נקראת "באר", באר חפרוה שרים, והפנימיות נקרא "שדה" שהוא חקל תפוחים, וזהו "וירא והנה באר בשדה", ר"ל שעיקר התורה היא בשביל השדה שהוא הפנימיות הנקרא שדה חקל תפוחים כנ"ל, והסיבה אשר על ידו ישיג פנימיות התורה הוא ע"י ג׳ בחינות שנתן השי"ת באדם, דהיינו נפש רוח ונשמה, והיינו אחר שישבר האדם הנפש הבהמיות יזכה לנפש השכליות, ואח"ז יזכה לרוח, ואחר אשר יחזיק במעוזו בעבודת הבורא באמת יזכה לנשמה, וע"י ג׳ בחינות אלו יזכה להשיג פנימיות התורה הקדושה. וזה רמז "שלשה עדרי צאן רובצים עליה כו׳", רמז לג׳ בחינות הנ"ל אשר על ידן יזכה לפנימיות התורה, ועוד נוסף לזה שישפיע השפעות טובות לישראל, וזה "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" הם ישראל הקדושים, עדרי צאן קדשים. "והאבן גדולה על פי הבאר", ר"ל דהכתוב מפרש דשורש מקום קדושה הוא למעלה, ואותיות הקדושים נקראים "אבנים" כדאיתא בספר יצירה, ובעולמות עליונים שם האותיות גדולים ולנו נתן השי"ת אותיות זעירין, כדאיתא בזוהר הקדוש אית אתווין רברבין ואתווין זעירין, ואנו מחויבין לקדש ולטהר עצמינו ולקשר אותיות זעירין באתווין רברבין העליונים, והוא ע"י נפש רוח נשמה שיזכה האדם, וזהו "והאבן גדולה" ר"ל האותיות גדולים הוא "על פי הבאר", ר"ל בעולם העליון הנקרא פי הבאר שם הוא שורש הקדושה.
"ונאספו שמה כל העדרים", ר"ל אחר אשר יאסוף יחד כל הג׳ בחינות נפש רוח נשמה הנ"ל, אז "וגללו את האבן" ר"ל גלילה והפיכה, דהיינו שעם הקדושה הזאת הם מהפכים מדת הדין למדת הרחמים וממתיקים הדינים בשורשם, "והשקו את הצאן" פירוש אזי הם גורמים השפעות לישראל צאן קדשים, "והשיבו את האבן למקומה" ר"ל שגם הם גורמים קישור ויחוד האתווין זעירין לאתווין רברבין העליונים ששם הוא עיקר מקומם.
"ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם", דהנה הצדיק רעיוניו סליקו עליו תמיד לחשוב תמיד יראת ה׳, ולדרוש ולחקור כל אופני יראת ה׳ ועבודתו יתברך ויתעלה כאילו מחשבותיו מדברים זה לזה לומר לו איזו סיבה ופעולה היא לאדם שיתעורר לבו לעבודתו יתברך, וזהו "ויאמר כו׳ אחי מאין אתם", היינו מאיזה אופן וסיבה בא לכם התעוררות לעבודתו יתברך, "ויאמרו מהרן אנחנו" דהיינו סעיפיו ומחשבותיו ישיבוהו שבא להם עיקר התחלת התעוררות יראה מחמת שהזכרנו החרון שהכעסנו שמו הגדול יתברך ויתעלה, ובפרט בעוון המצוי בעו"ה, כאשר יוכשל האדם בטומאת קרי אזי יחרד האיש וילפת, אחזתו חיל ורעדה ופלצות, ועל ידי זה יתעורר לב האדם לעבודתו יתברך באומרו איך הכעסתי את השם הגדול והנורא במעשי הרעים וכשלתי בעווני.
וזה שאמר התנא "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת מטיפה סרוחה", פירוש מאין באת להתחיל בעבודת הבורא יתברך, דהיינו שתזכור איך נכשלת בעוונך במקרה בלתי טהור, וזהו מטיפה סרוחה. "ולאן אתה הולך", ר"ל איזה סיבה ואופן יביאך שתהיה הולך בעבודתו יתברך, בזוכרך שתשוב "לעפר רימה ותולעה", הסיבה הזאת מביא לאדם הכנעה גדולה, והוא העיקר ושורש לאדם שע"י הכנעה יהיה הולך ומתגבר ביראת ה׳ ובתורתו הקדושה. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו׳", דהיינו אחר שתזכור שני דברים הנ"ל תזכה לרוממות אל יתברך. וזהו "וירא והנה סלם מוצב ארצה כו׳", "סלם" בלא וי"ו גימטריא סיני, דהיינו הסיבה הגורמת לאדם שישיג את התורה הניתנה בסיני, הוא העיקר הכנעה, וזהו מוצב ארצה רמז להכנעה גדולה, "וראשו" היינו הקדושה שישיג עי"ז "מגיע השמימה", וצריך שיהיה השתוקקותו מאוד מאוד שיגיע בקדושתו למעלה למעלה עד אין קץ ותכלית, וישתוקק תמיד לאמר מתי אגיע למקום אבותי, "והנה מלאכי אלקים עולים כו׳", דהנה הדיבורים של אדם המדבר בקדושה, נברא מכל דיבור ודיבור שיצא בקדושה מלאך קדוש, וזהו "מלאכי כו׳ עולים", ר"ל הם מעוררים אתערותא דלתתא, "ויורדים בו" היינו אתערותא דלעילא בהשפעות טובות על ישראל.
ונחזור לביאור הכתוב, "ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור", ר"ל שמחשבותיו שואלים זה לזה אם נתנו לב לדעת המחשבות ופניות שבאים לאדם בשעת הלימוד התורה הקדושה הנתנה אש שחורה ע"ג אש לבנה, וזהו רמז "לבן" דהיינו התורה, "בן נחור" לשון בני אמי נחרו בי, דהיינו הפניות והסתות המחשבות זרות שבא בתוך לימוד, "ויאמרו ידענו" שמחשבותיו ישיבוהו אמנם כן הוא, ידענו, שנתננו לבנו להסתכל תמיד על זה. "ויאמר להם השלום לו" פירוש הן אמת שאתם נותנים דעתכם להסתכל על הפניות והמחשבות זרות, אבל זאת אני שואל אתכם אם תקנתם והשלמתם את המדה הזאת להיות הלימוד שלכם בשלימות בלי שום פניה, "ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן", ר"ל עי"ז שאנחנו תמיד מזדעזעים ויראים כרחל לפני גוזזה, בזה השלמנו מדותינו בלימוד התורה הקדושה, ולזה רמז "רחל בתו" רומז ליראה הנקרא בת, דאהבה נקרא בן.
"ויאמר הן עוד היום גדול", ר"ל דגם זאת אומר הצדיק פן תאמר עוד היום גדול לעסוק בעבודתו יתברך, כאשר אפנה מעסקי עניני עוה"ז אז אתחיל בעבודתו יתברך, אל תאמר כן "כי לא עת האסף המקנה", ר"ל שאין עת לאסוף קניני עוה"ז כי צל ימינו עלי ארץ, אך כן תעשו ותצליחו, "השקו את הצאן" ר"ל עניני עוה"ז דברים הגשמיים יהיה לכם כמו נשיקה, כדרך המנשקים שאינו אלא נגיעה בעלמא, כן יהיה מחשבותיכם על עסקי עניני עוה"ז כמו נגיעה בעלמא ודבר הכרחי, "ולכו רעו", פירוש ועיקר לדבק עצמו בבורא יתברך בדביקות ושלימות גמור, וזהו "ותישק ערפה לחמותה" רמז לדברים הגשמיים הנקראת בשם "עורף" יהיה כמו נשיקה, "ורות דבקה בה", רמז בעניני עבודתו, דהיינו לרוותו בשירות ותשבחות, צריך לזה דביקות גמור.
"ויאמרו לא נוכל עד כו׳", ר"ל שמחשבותיו ישיבוהו כי תאמר הרי לא נוכל להתחיל בעבודתו יתברך "עד אשר יאספו כל העדרים" כנ"ל, כי אם בג' בחינות נפש רוח נשמה והדבר קשה עלינו עד מאוד, אני נותן לך עצה דהיינו "עודנו מדבר עמם" ר"ל בעת שתתחיל לדבר בדברי תורה, "ורחל באה עם הצאן" ר"ל אז תראה לדבר ביראה ופחד כנ"ל, "אשר לאביה" היא היראה השלימה, יראת הבורא ב"ה וב"ש ויתעלה, הוא אבינו שבשמים, יעשה עמנו חסד וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעד ולנצח נצחים. אמן.
או יאמר "וירא והנה באר בשדה כו'", דהנה אנו אומרים "אלקי אברהם" כו׳ ואח"כ "האל הגדול" כו׳, וזה אחד, כי אין אבות אלא שלשה, ובשורשם בעולם האצילות נקראים גדולה גבורה תפארת, וזהו הגדול כו׳, כי תפארת נקרא נורא כידוע, וכל מעשינו בתורה ובמצוות הוא כדי להשפיע כל השפעות מלמעלה למדת מלכות הנקראת "באר מים חיים", וזה הוא פירוש והנה באר בשדה. "והנה שלשה עדרי צאן כו׳", שהאבות הם נקראים "עדרים" המשפיעים לנו ע"י מלכות, וזהו "מן הבאר ההוא ישקו כו׳", רק "והאבן גדולה על פי הבאר", כי ידוע שהחיצונים נקראים "אבן נגף" הם מעכבים השפע, וזהו "וגללו האבן מעל פי הבאר" שמסלקים החיצונים מהבאר כדי שתלך ההשפעה. "והשיבו את האבן למקומה", כי לעתיד ישחט היצה"ר, היינו שהקליפות יבוער מן הארץ והרוחניות שבו ישאר והכל יוחזר להקדושה במהרה בימינו. אכי"ר.
ויעקב היה רועה את צאן לבן הנותרות, נ"ל לפרש ד"לבן" רמז ללובן העליון ו"צאן" רמז לישראל צאן קדשים, ויעקב אבינו ע"ה היה רוצה לתקן לישראל בגלות המר והמתיק הדינים מעליהם, וזהו ה"נותרות" רמז לגלות המר שאנחנו נותרנו מעט מהרבה, וזהו "רועה את צאן" היינו ישראל הנותרים בגלות המר היה רועה אותן, וממתיק הדינים מהם לרחמים.
"ויקח מקל" רמז לדינים ע"ד שבטך ומשענתך, דהיינו השבט והמקל הם הדינים השולטים חלילה, הלך יעקב לתקנם ולהמתיקם ע"י ד׳ פרשיות תפילין הקדושים המרומזים בארבע תיבות אלו "לבנה, לח, לוז וערמון", דארבע פרשיות של תפילין הם רומזים על החסד ורחמים ודין וגבורה, דהיינו "ואהבת" הוא אהבה וחסד, "והיה אם שמוע" הוא רחמים, דכתיב בה ונתתי מטר ארצכם שהוא ע"י הרחמים, "קדש" הוא דין, שהכה בכורי מצרים, "והיה כי יביאך" הוא גבורה, שנאמר בה כי ביד חזקה כו׳. וד׳ תיבות אלו רומזים ג"כ רמזים הנ"ל, דהיינו "לבנה" רמז לחסד כולו לבן, "לח" רמז למים היינו רחמים, "לוז וערמון" רמז לדין וגבורה, כמ"ש בזוהר, וע"י הד' פרשיות היה ממתיק הדינים. "ויפצל בהם פצלות לבנות" ר"ל שפיצל בהדינים פצלות, היינו חסד ורחמים, "מחשוף הלבן" דהיינו שהמתיקם עד שנתגלו החסדים המגולים "אשר על המקלות".
"ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים" ר"ל שהציג ופעל שנהיה אנחנו ג"כ יכולים להמתיק הדינים ע"י התורה, והיינו "ברהטים בשקתות המים" רמז להתורה הקדושה הנקראת ברהטים כדאיתא בזוהר הקדוש, "אשר תבואנה הצאן לשתות" ר"ל כאשר יבואו הצאן קדשים, דהיינו ישראל, לשתות התורה וללמדה "לנוכח הצאן", אז יהיה לנוכח לפניהם כל המאורעות והצטרכות ישראל בגלות המר הזה, "ויחמנה בבואן לשתות" דהיינו שיבוא להם חימום גדול בלימוד הזה.
"ויחמו הצאן אל המקלות", ר"ל שיבואו להם חימום על הדינים ועל המאורעות אשר לא טובים, "ותלדנה הצאן עקודים כו׳", דאיתא בספרים הקדושים דיש עולמות נקראים כן "עקודים כו׳", שבראם הבורא ב"ה בתחילה והם היו דין ואח"כ החריבם ובראם מחדש ומזגם ברחמים, והצדיק בתורתו הקדושה הוא בורא שמים חדשים, וכבר אמרתי הטעם שהצדיק יכול לבטל הדינים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הוא עי"ז מחמת שהגזירה נגזרה באיזה עולם והצדיק עושה שמים חדשים ונמצא לא היה הגזירה בזה העולם וממילא הגזירה בטילה, וזהו "ותלדנה הצאך עקודים", ר"ל שהם עצמם מולידים ועושים עולמות ועושים אותם רחמים גמורים.
"והכשבים הפריד יעקב", ר"ל כבש וכשב הוא אחד. והוא כאילו נכתב "כבשים", והיינו רמז לאותן שבאים בסוד עליון מלשון בהדי כבשי דרחמנא כו׳, אותם הפריד יעקב, דהיינו שיהא כל עבודתם על השכינה שיהיה לה עליה, ולא כנ"ל, "ויתן פני הצאן אל עקוד", דאיתא כל האומר העקידה ומכווין כאילו עוקד עצמו ע"ג המזבח, אזי הקב"ה מצרף מחשבתו למעשה וזוכר זכות עקידתו לישראל, וזהו "ויתן פני הצאן אל עקוד" אל זה שעוקד עצמו כנ"ל, "וכל חום בצאן לבן" ר"ל אותם הצדיקים שהם בין צאן לבן, הם ישראל כנ"ל שבאו בסוד העליון ומחממים עצמם להעלות את השכינה, "וישת לו עדרים לבדו", "ולא שתם על צאן לבן" ר"ל שלא שתם על ישראל שעל ידם יהיו ההשפעות לישראל.
רק "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" לשון התקשרות, ר"ל כי אם ע"י אותם הצדיקים שיש להם התקשרות עם כללות ישראל, ומחממים עצמם לבטל כל הדינים מישראל, הם משפיעים להם כל צרכיהם, "ושם יעקב את המקלות" היינו הדינים כנ"ל, שם אותם "לעיני הצאן ברהטים", ר"ל שהם ימתיקו הדינים ע"י התורה הקדושה, "ליחמנה במקלות" ר"ל בשביל שהם משגיחים על ישראל ומחממים עצמם עליהם להמתיק הדינים.
"ובהעטיף הצאן לא ישים" ר"ל אותם הצדיקים העטופים בכל מגמותיהם רק להעלות את השכינה, לא שם עליהם הדבר הנ"ל, "והיה העטופים ללבן" ר"ל שאותם הצדיקים לא השגיחו רק לתקן לובן העליון להעלות השכינה, "והקשורים ליעקב" כנ"ל, אותם שיש להם התקשרות עם כללות ישראל, הם פועלים כל הצטרכות ההשפעות הנצרכים ליעקב, היינו לכל עם בני ישראל, משפיעים להם כל טוב לעולם. אמן.
או יאמר "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב", דהנה כתוב "תפלה לעני כי יעטוף", דהנה הצדיק צריך להעלות העולמות התחתונים מלמטה למעלה עד שורשם וזה נקרא "עיטוף", דהיינו שכל עולם נעשה לבוש ועיטוף לעולם השני לו, וכן עד סוף כל המדרגות, ו"תפילה" הוא לשון חיבור כמו נפתולי אלקים, ומדת מלכות נקראת "עני" דלית לה מגרמה כלום כדאיתא בזוהר, "ולפני ה׳ ישפוך שיחו" פירוש שהצדיק צריך להעלות במחשבתו בדביקותו עד רום המעלות שהוא מקום הלובן שכולו רחמים, וזהו לפני ה׳ כו׳, וזהו "והיה העטופים ללבן כו׳".
והנה כתיב "ומשה יקח את האהל ונטה לו כו׳ וקרא לו אהל מועד", כי הצדיק מתדבק בשרשו ברום המעלות בהתבודדותו ובמחשבתו ומקשר נפשו בעולמות העליונים וממשיך השפע למטה, וזהו "אהל מועד" מלשון מועד ויום טוב ושבת, כי ביום טוב ושבת הוא עת רצון, כי רעווא דרעווין אשתכח וכל דינין מתכפיין, וזהו "והקשורים ליעקב" ע"י שהם מקשרים עצמם במחשבתם כנ"ל הם ממשיכים השפעות ליעקב. ויהושע שהיה במדרגה פחותה ממנו כתיב "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", כידוע שבימי החול השכינה מלובש במט"ט הנקרא "נער" וכל העולמות מקבלים על ידו, ובזה יבואר הפסוק "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו" פירוש כי כוונת מצרים היתה שהיה ידוע להם שמשה הוא משורש כל החסדים, ולכן השליכו אותו למים כדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים, ובת פרעה החזירתו לשורשו, דהיינו שהסירה אותו ממים התחתונים ונתדבק בשורשו. והבן.