נועם אלימלך/פרשת חיי שרה
פרשת חיי שרה עריכה
ויהיו חיי שרה כו׳. פירש"י "בת ק׳ כבת כ' כו׳ כבת ז׳ ליופי". ולכאורה מה נפקא מינה שהיתה כבת ז׳ ליופי. ונראה דרש"י ז"ל כיון בדבריו לרמז על ב׳ מדרגות שמחויב האדם להתנהג בהם כל ימי חייו. דהיינו האחד להזהר ולהשמר במאוד מאוד מכל חטא ועון שלא יעבור ח"ו על שום מ"ע ול"ת, ומדרגה ב׳ דהיינו גם דברים המותרים כמו אכילה ושתיה ומלבושים וכדומה, צריך להכניס הכל אל הקדושה לכוין בהם לשמים, דהיינו אדם שמלביש עצמו ומקשט עצמו במלבושים וקשוטים יפים ונאים, יהיה כוונתו לקשט דיוקנא דמלכא כמבואר בגמ׳, וכן בכל דבר יהיה כוונתו לשמים, וכאשר יתנהג כך אזי כל מה שיהיה לו הן ממון והן מלבושים יספיק את עצמו במה שיש לו וישמח בהם וחייו חיים שלו, אבל אם אין כוונתו בכל הנ"ל לשמים, אזי תמיד יחסר לו ולא יהיה לו די וסיפוק לעולם, ונמצא חייו אינן חיים ואין החיים שלו.
וזה רמז פשוט "בת קו"ף כבת כ'" שלא היה בה שום חטא ממצות עשה ול"ת, "ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי" רמז למדרגה ב׳, דהיינו כמו תינוק שהוא מקשט עצמו אין יודע להתפאר עצמו ולחשוק להתקשט בקישוט יקר, כך היתה שרה כשהיתה בת כ׳ שאז הוא עיקר התגברות לאדם לתאוות ליפות עצמו ולהתקשט ושאר עניני עולם, והיא היתה כל כוונתה בכל קישוטה והתיפותה רק לשמים.
או יאמר ויהיו חיי שרה כו׳, ע"ד דאיתא בגמרא "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, מקרא מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כו׳ אל תיקרי מה אלא מאה", ויש לומר הפירוש דעיקר השורש לאדם שיהיה בהכנעה גדולה ושפל בעיני עצמו ובמה נחשב, ואז יכול לפעול במעשיו כמו בזמן המקדש, וזה הרמז מאה ברכות נגד מאה אדנים שהיו במקדש, וזה פירוש הגמרא "אל תקרי מה אלא מאה" ר"ל כאשר תהיה במדרגה "מה" בהכנעה, תתקן גם כן מאה האדנים, שתפעול במעשיך כמו בזמן המקדש.
וזהו "ויהיו חיי שרה מאה שנה", ו"שרה" רמז כשהצדיק הוא במדרגת נוקבא, יראה עכ"פ להיות שפל ומוכנע, לזה רמז "מאה שנה" נגד מאה אדנים, ו"עשרים שנה" (חסר כאן), ו"שבע שנים" רמז שיתקן ז׳ ימי הבנין, כי "שנה" בגימטריה "ספירה" והבן.
או יאמר דרש"י ז"ל מרמז בדבריו ללמד לאדם דרכי ה׳. דהנה יש שני מדרגות בדרכי בני אדם. דהיינו אחד האדם בילדותו הוא מתחזק בלימודו ולומד בהתמדה, והלימוד נקרא "יופי", שזה הוא היופי של הבורא ב"ה, וכאשר האדם בא בשנים, דהיינו מעשרים ולמעלה שאז שכלו של אדם מתגבר לדעת את ה׳, אזי הוא מתחיל לפשפש במעשיו ורואה בהם אם נעשים כהוגן לכבודו יתברך באמת, ורואה ומבין בעצמו שלא יצא ידי חובתו כלל בשום עסק תורתו ומצוותיו שעשה ולמד עד הנה, ומבין שחיסר וחטא בהם, דהיינו שלמד לאיזה פניה או להתפאר או באיזה אופן אחר להנאת עצמו, ויחרד האיש ומתחרט על הקודם, ומתחזק לתקן עצמו בכל מעשיו ולימוד התורה שיהיה הכל שוין לטובה לשמו יתברך ויתעלה ולא להנאת עצמו.
והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות "אין לך חסידות כתחילתו", כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואומץ רב בכל התאמצות האפשרי. וזה שפירש רש"י ז"ל "בת ק׳ כבת כ׳ לחטא", ר"ל כמו כשהיתה בת כ׳ כשאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשיו ומוצא בהם חטאים שחיסר בעבודתו יתברך שמו ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל, כך כשהיתה בת קו"ף היתה ג"כ במדריגה זאת, "ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי" הוא ג"כ על דרך הנ"ל, דהיינו בלימוד צריך ג"כ להיות התפישה מרובה להגות בתורתו הקדושה כמו בעודו בילדותו בשנים הרכים. והצדיק הזה שמתנהג עצמו כך כנ"ל זוכה לחיים הנצחיים. וזהו "ויהיו חיי שרה" לשון הוי"ה וקישור בחיים הנצחיים, "שני חיי שרה, כולן שוין לטובה", רמז אחר שיזכה הצדיק למדרגה זאת אזי הכל שוה לו לטובה.
והנה יותר צריך האדם להתחזק לקדש עצמו באכילתו ושתיתו בקדושה ובטהרה, שעל ידי זה הוא מוציא ניצוצות קדושות ועל ידי זה זוכה לחיים הנצחיים. וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה להמלאכים "והשענו תחת העץ" ר"ל תחת עץ החיים, על ידי זאת "ואקחה פת לחם" דהיינו ע"י אכילה כנ"ל. וזהו "ויאמר ה׳ הן האדם כו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", יש לומר הפירוש כך, דהנה השי"ת ב"ה ברוב רחמיו רוצה בתשובה שיתקן אדם את אשר קלקל, ואמר השי"ת "ועתה" ר"ל עתה שחטא אדם הראשון ובמה יתקן את חטאו? פן ואולי יהיה לו תקנה שישלח ידו ליקח ולאחוז בעץ החיים ע"י סיבת אכילה שיוציא ניצוצות קדושות באכילתו בקדושה, וזהו "ואכל וחי לעולם" ר"ל ע"י אכילה יהיה לו אחיזה בחיי עולם הנצחיים, ולכן "וישלחהו ה׳ מגן עדן לעבוד את האדמה", כי עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כי אם בזה העולם יוכל לתקן להוציא ניצוצות קדושים כנ"ל. והצדיק הזה המתנהג בקדושה בתורה ובאכילה ובשתיה ובכל מעשיו הוא מושך השפעות חסדים לעולם.
וזהו "ואברהם זקן בא בימים" ר"ל "זקן" זה קנה חכמה, ובא למדרגת "ימים" להמשיך השפעות חסדים הנקרא ימים, ע"ד יומם יצוה ה׳ חסדו, "וה׳ ברך את אברהם בכל", דהצדיק המושך השפעות צריך שיהיה כל כוונתו לכללות ישראל, ולא יחוש על עצמו כלל כאילו אינו בעולם, רק השי"ת הוא המשגיח על הצדיק ומברכו בכללות ישראל הגם שהוא אינו משגיח על עצמו, וזהו וה׳ ברך כו׳ "בכל" פירוש בכללות ישראל.
והנה הצדיק גמור כנ"ל הוא הולך בהתגלות, אבל מי שאינו עדיין במדרגה הנ"ל צריך להיות הצנע לכת לתקן כל פנימיותיו, וזהו "ויאמר אל עבדו זקן ביתו", פירוש הצדיק גמור הנ"ל אומר אל הצדיק השני שעדיין אינו במדרגה זו, ואינו אלא כעבד במדרגה זאת שצריך להיות עוד הצנע לכת כנ"ל לתקן הפנימיות, וזהו "זקן ביתו", "המושל בכל אשר לו" פירוש ועכ"פ הוא במדרגה זו שהוא מושל במידה זאת שלא להתקנא עצמו בחבירו, שאינו חומד ומתאווה להתקנא בממון של אחרים, שזה הוא עיקר מי שרוצה לילך בדרכי ה׳ להוציא מלבו הקנאה וחמדת ממון שהיא עיקר המונע מעבודת הבורא, וזהו "המושל בכל אשר לו" שדי לו במה שיש לו, ואינו חומד בשל אחרים. והצדיק הגמור הרוצה להביאו ג"כ במדרגה גדולה, אומר לו "שים נא ידך תחת ירכי" ר"ל שיתקשר עמו. לזה רמז "ירכי" הנקרא "יסוד" שהוא התקשרות כידוע.
וזה שנאמר ביעקב אבינו ע"ה "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל", ר"ל ה"שמש" היא הבהירות והקדושה רבה, היה זורח ומאיר לו כאשר עבר את פנואל, פירוש "פנואל" לשון פנו אל, והוא כשאדם מסיח דעתו מהקדושה, אזי מיד "והוא צולע על ירכו", היינו שיש לו חסרון בהירך, וכאשר עבר את פנואל, ר"ל שאינו מסיח דעתו כלל מהקדושה, אז ויזרח לו השמש.
נמצא שצריך האדם לקשר עצמו עם צדיקים גמורים בקדושתם ובהירתם, ולשמור עצמו לבל יפנה אל מדעתו, ולקדש עצמו בכל המידות כנ"ל. והשם יעזרנו לעבדו באמת, ויהי ה׳ עמנו כאשר היה עם אבותינו. אמן כי יהי רצון.
ויען עפרון כו׳ אדוני שמעני ארץ ארבע מאות כו׳ וישקול אברהם לעפרון כו׳. נראה לפרש דהנה האמת הוא השורש שיהיה האדם כעפר לכל, אך היסוד העפר הוא המושך את האדם לעצלות ושפלות גם אם הוא צדיק, באומרו היצה"ר אליו שאינו צריך לעבוד עוד כי כבר תיקן את עצמו במה שהוא במדריגת עפר ועל ידי זה מביאו לעצלות בעבודת הבורא ית׳, וצריך האדם להתחזק נגדו אז בשמעו את דברי היצה"ר המביאו לעצלות, להתחיל בעבודת הבורא מחדש כאילו לא עשה עדיין כלום, וזהו שאנו מתפללין "ונפשי כעפר לכל תהיה ובמצותיך תרדוף נפשי", ר"ל שלא יביאני היצר לעצלות לבטל מצוותיך חלילה, אלא אדרבה במצותיך תרדוף נפשי.
לזה אפשר רמז הכתוב ג"כ כאן, כי "אברהם" רמז לצדיק ו"עפרון" רמז ליצה"ר של מדריגות עפר כנ"ל, וזה "ויען עפרון כו׳ אדוני שמעני ארץ ארבע מאות כו׳", פירוש שלהצדיק אומר לו היצה"ר שהוא אדון בדבר עבודתו ית"ש שכבר תיקן הכל, וזה רמז "ד׳ מאות שקל כסף" הם ת׳ עלמין דכסיפין שהצדיק צריך לתקן, אומר לו היצה"ר כבר תקנת הכל ומה זה "ביני ובינך", וצריך הצדיק להתחזק נגדו, וזהו "וישקול אברהם" ר"ל שצריך לשקול הדרך ה׳ בעבודתו מחדש לתקן ארבע מאות שקל כסף הם ת׳ עלמין כו׳ כנ"ל, וזהו "עובר לסוחר" מלשון "סחור סחור לכרמא", צריך לסבב את דרכו מחדש. וק"ל.
ואברהם זקן בא בימים כו׳. נ"ל ע"פ דאיתא בגמרא "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו'",
ושמעתי אומרים הפירוש "בשביל" ר"ל ע"י שרבי חנינא בן דוסא עשה שביל ודרך ופתח הצינורות, עי"ז ניזון כל העולם, ויש לומר ג"כ לפי דרכינו בענין עבודת הבורא ב"ה, שאנו רואים כמה צדיקים מסגפים עצמם בסיגופים גדולים כמה שנים ובאים למדרגת חסידות, ויש בני אדם שאינם מסגפים עצמם כ"כ ואעפ"כ זוכים לחסידות ושלימות זה ג"כ, ע"י סיבת הצדיק שסיגף עצמו והסיר המסך המבדיל הגדול החרולים והקוצים והברקנים החיצונים המעכבים את האדם לבוא לדרכי ה׳ ועושה שביל ודרך בעבודתו ית', אזי בקל לקרב אל הקדושה ולילך בדרכי ה׳.
וזהו "והחליל מכה לפניהם", ר"ל ע"י המצוה של הבאת ביכורים, הכו החלל ואויר העולם שהוא מלא חיצונים, הכו ובערו אותם ע"י מצוה זאת, "חליל" הוא לשון חלל ואויר. וזהו "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", דהיינו שע"י מעשיו הקדושים כבר נתעורר רחמים ופתח שער הקדושה ע"י שהסיר המסך המבדיל כנ"ל, והיה קל לכל אדם לעבוד השי"ת ב"ה, "וחנינא בני די לו בקב חרובים", רמז "די" כאדם האומר יש לי די, דהיינו כמו רב לי שמחה וחדוה בדבר זה שהיה כח בידו לשבר ה"קב חרובים" המה המקטריגים, שמרמז קב חרובים לעולם החרוב, והוא במעשיו הקדושים הפכם לרחמים.
וזהו מה דאיתא "ברבי חנינא בן דוסא שהלך בדרך ואתא מיטרא, אמר כל העולם בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא, וכשבא לביתו אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא". ולכאורה וכי לא ניחא ליה לר׳ חנינא שיהיה העולם בנחת שאמר כל העולם בנחת, ולא היה לו לומר רק חנינא בצער כדי שיפסוק המטר שלא יהא לו צער בדרך. ולפי דברינו הנ"ל יבואר היטב, דהיינו שדבריו היו בלשון תימה איך אפשר שזה הוא גשמי ברכה וכל העולם בנחת ממטר הזה, הלא חנינא בצער, והכל הוא בשביל הצדיק כנ"ל, וראויה הוא שיהיה הנחת מקודם להצדיק, ואח"כ אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת, ר"ל היתכן שיהא אפשר שיהיה העולם בצער מאחר שחנינא בנחת ובידו הכח לשבר המקטריגים והחיצונים ולהפכם לרחמים, וההכרח שיהיה עולם בנחת ולא בצער.
וזהו "ואברהם זקן בא בימים", "זקן" זה קנה חכמה, "בא בימים" פעל ועשה רחמים שיהיה תמיד בלי הפסק, "ימים" רמז לרחמים כידוע, "וה׳ ברך את אברהם בכל", דהנה את זה לעומת זה עשה ה', דיש בהקליפה הנקרא "כלב" ויש נקרא "בהמה" שהוא ג"כ גימטריה כלב, וע"י השם הקדוש הנקרא "בכל" נשברים הקליפות הנ"ל, ונמצא אחר שתיקן אברהם אבינו ע"ה שהסיר המסך המבדיל, היה בקל לאחרים לבוא לעבדות הבורא, וזהו חשקו ותשוקתו של הצדיק שכולם ילכו בדרך ה׳, וזהו "ויאמר אל עבדו" ר"ל שהוא מורה דרך ה׳ להעבד הזה העובד על ידו, והיינו "זקן ביתו" שקנה חכמה ע"י ביתו, ואומר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כנ"ל ויתקשר עמו. וק"ל.
או יאמר ואברהם זקן כו'. דהתורה הקדושה הורה לנו דרכי הצדיקים איך יתנהג לעורר רחמים וחסדים והשפעות לעולם. ונקדים לפרש "אלה תולדות כו׳ בהבראם", ודרשו חז"ל בה"א בראם, דהעולם הזה נברא בה"א, כי ביה ה׳ צור עולמים. ועוד דרשו בהבראם - באברהם, ושני מדרשות עולה בקנה אחד, ע"ד שפרשתי על מה שאמרו חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לבראה במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף בו מדת
הרחמים", וחלילה לחשוב אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי שום השתנות חלילה, אך נראה כוונת חז"ל דבאמת העולם העליון נברא במדה"ד, וזהו "מתחילה" ר"ל תחילה עלה "במחשבה" ר"ל לעולם המחשבה הוא העולם העליון "ובראו במדה"ד, וראה שאין עולם מתקיים כו'", ר"ל אבל העוה"ז ראה שאין מתקיים במדה"ד, "שיתף בו מדת הרחמים" דעולם חסד יבנה. ובזה מבואר דברי חז"ל "בה"א בראם" היינו העוה"ז נברא בה"א, וגם רמז "באברהם" הוא מדת חסד.
והנה החסדים הם נתעוררים ע"י הצדיקים שהם ממשיכים החסד לעוה"ז, ע"ד שפירשתי "גומל נפשו איש חסד", "גומל" הוא לשון ויגמל יצחק, ר"ל מי שגומל את נפשו מתאוויות הגשמיות, "איש חסד" פירוש הוא בעל החסדים, שהחסדים הם בידו להמשיכם לכל ישראל, והעיקר הוא ע"י התורה העוסק בה לשמה יכול הוא להשפיע.
וזהו "ואברהם זקן בא בימים", ר"ל "אברהם" הוא מדת חסד, "זקן" רמז להתורה הקדושה, דהקב"ה אצל הר סיני היה נראה כזקן מלא רחמים, ו"ימים" רמז לעוה"ז נקרא ימים מפני שהוא בזמן, ויהיה שיעור הכתוב "ואברהם" ר"ל החסדים "באו בימים" היינו לעוה"ז ע"י ה"זקן" ר"ל ע"י התורה הקדושה. "וה׳ ברך את אברהם בכל", ר"ל השם הויה ב"ה מסכים ומיחד את מדת החסד עם העולם הנקרא "כל", ונמצא כל העולמות ביחוד. "ויאמר אברהם אל עבדו" ר"ל דהחסדים הם כמדברים אל הצדיק, וזהו ויאמר כו׳ אל עבדו הוא הצדיק העבד נאמן, "זקן ביתו", דהנה התורה הקדושה היא אצל כל אדם בהעלם, דקודם יציאת אדם לעולם מלמדין אותו כל התורה, ובא מלאך וסטרו על פיו ונשכח ממנו, וכל זאת למה? הוא למען תהיה תורת ה׳ בכח בהעלם באדם, ואח"כ בעסוק האדם בתורה לשמה אזי הוא משיג אמתיות התורה הנרשמת בו, ונמצא התורה היא באדם מכבר קודם יציאתו לעולם, ולכן יש לקרות התורה לשם "זקן", וזהו זקן ביתו, היינו שהוא משיג התורה הנעלם שבביתו.
או יאמר דהצדיק גם כשהוא בילדותו דומה בעיניו תמיד כאילו הוא זקן, וחושב אפשר היום ישוב לביתו ומנוחתו כבוד, ונמצא הוא תמיד בתשובה, ולכן נקרא הצדיק "זקן ביתו", "המושל בכל אשר לו" ר"ל שמושל ביצרו ומושל בהקב"ה כמו שאמרו חז"ל מי מושל בי צדיק, ואומרת מדת החסד אל הצדיק הזה, "שים נא ידך תחת ירכי", דהנה בעולמות העליונים שם אין שום שייכות אחיזה להקליפה כי אם בעולם התחתון, וצריך הצדיק להפריד הקליפות משם לבל יתאחזו, וזהו שאנו מברכים בכל יום "פוקח עורים", והכוונה לפקוח עינים למעלה להשגיח על ישראל, וזהו "עיני ה׳ אל צדיקים" ר"ל ביד הצדיקים הוא לעשות עינים להשי"ת להשגיח על ישראל, וברכת "מלביש ערומים" הכוונה להלביש ולכסות העולם התחתון בפני הקליפות לבל יתאחזו. וזהו "השמים כסאי" לשון מכוסה, דהיינו "השמים" - העולמות העליונים, הם מכוסים בפני הקליפות שאין להם אחיזה כנ"ל, רק "והארץ הדום רגלי" ר"ל בעולם התחתון אצל הרגלים שם הוא מקום הקליפות, וצריך האדם לראות לבל יתאחזו. וזהו "השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם", פירוש עולם התחתון נתן לבני אדם להפריד הארציות מהקליפות.
וזהו "שים נא ידך" פירוש כחך תשים, "תחת ירכי" הם הרגלים רמז לעולם התחתון, שם תראה להפריד הקליפות, "ואשביעך בה׳ אלקי השמים כו׳ אשר לא תקח אשה לבני", פירוש גם זאת אומרת מדת החסד אל הצדיק, התחזק מאוד בשבועה שלא תקח "אשה", היינו השפעות הגשמיות שתשפיע לישראל שהם נקראים בשם אשה, לא תקח אותם להשפיע לבני, ל"בני בכורי ישראל", אל תשפיע "מבנות הכנעני" ר"ל שלא יתערב תאוויות ומרמות, ע"ד "כנען בידו מאזני מרמה", לפי "אשר אנכי יושב בקרבו", לא אוכל און ועצרה. "ויאמר אליו העבד" ר"ל הצדיק הוא משיב אל מדת החסד, "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" ר"ל אם לא ירצו ההשפעות לילך חלילה, "ההשב אשיב את בנך" פירוש אם יש לי רשות לתלות האשם על בנך ישראל, שהם צריכים לתשובה על עוונותיהם וגורמים לעכב ההשפעות מחמת עוונותיהם. "ויאמר אליו אברהם" פירוש הוא מדת החסד, "השמר לך פן תשיב את בני שמה" ר"ל חלילה לתלות החסרון בהם, רק אתה עשה את שלך. "וישם העבד את ידו כו׳ וישבע לו", מובן ממילא, שהצדיק עושה ומקיים כנ"ל.
"ויקה העבד עשרה גמלים", ונקדים לפרש פסוק בפרשת לך לך "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין", נ"ל שזה רמז אל מדת מלכות שדרך שם נשפעים כל השפעות טובות לישראל ולכל העולם, "והוא כהן לאל עליון" שמשם נשפעים כל החסדים שבעולמות העליונים. "ויברכהו ויאמר ברוך אברם כו׳", הנה בעת אשר יקבל מדת מלכות השפעות וטובות להשפיע לישראל, אזי הוא מרבה שמחה וחדוה ונותנת שבח והודיה וברכה לעולמות העליונים, וזהו "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון" ר"ל יחוד מדת החסד לעולם העליון, "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך", ר"ל בעת הזאת שמתברכת מדת מלכות להשפיע, אזי אין רשות לשום צר ואויב לשלוט על ישראל חלילה, ואדרבה הם נמסרים ביד ישראל ויד ישראל תקיפה עליהם, וזהו "גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות", ר"ל יום השפעות הגשמיות לעולם כיום קבוץ גליות שאז האומות יהיו נכפפים תחת ישראל, "ויתן לו מעשר מכל" פירוש כל הנ"ל גורמת צדקת הצדיק המתנהג בקדושה רבה בכל דרכיו, הן באכילה ושתיה וכדומה הוא מכניס הכל אל הקדושה, וזה רמז "מעשר" רומז אל הקדושה הנקרא עשר.
וזהו פירוש " ויקה לו העבד עשרה גמלים" הוא הצדיק העבד נאמן המשפיע לישראל כנ"ל, הוא לוקח לעצמו עשרה גמלים, ר"ל כל העשיות ועובדות וגמילות חסדים, דכל העובדות נקראים גמילות חסדים, הוא מכניס הכל אל הקדושה המרומז בעשר, וזהו "עשרה גמלים מגמלי אדוניו" שהוא מדבק עצמו במדת הקב"ה אדון הכל. ע"ד שאמרו חז"ל "הדבק במדותיו מה הוא רחום כו׳", "וכל טוב אדוניו בידו" ר"ל אז השי"ת נותן בידו ורשותו של הצדיק ומוסר לו כל הטובות והשפעות שישפיע לישראל.
"ויקם וילך אל ארם כו׳" שהוא פועל בקדושתו שגם הדברים הגשמיים מוליך ומביא אל אורות הגדולים, וזה רמז "ארם" לשון רמאות. "נהרים" הוא לשון אורות. "ויברך את הגמלים" ר"ל שכל זה הוא ע"י שהוא משבר עצמו על כל גמליו ומדותיו, "ויברך" הוא לשון הברכת אילן, שכופף ומשבר עצמו כנ"ל, "מחוץ לעיר", עיר נקרא הגוף, ע"ד עיר קטנה ואנשים כו׳, דהיינו שאין הגוף החומר נהנה מזה שהוא חומד ומתאוה תאוות הגשמיות הגופניות, וזהו מחוץ לעיר, "אל באר המים", פירוש והמדריגה הזאת בא לו הכל בשביל "באר המים" היא התורה הקדושה שעוסק בתורה לשמה, ונעשה כמעין המתגבר הנובע, "לעת ערב" פירוש שהוא מקדש ומטהר עצמו ע"י התורה הקדושה לשמה עד שנעשית אצלו ערב ומתוק מדבש וכל טעם, "לעת צאת השואבות" עד שמשפיע השפעות גדולות וטובות רבות לישראל בלי הפסק. והשם יזכנו לעבדו באמת ביראה ובאהבה רבה. אמן.
או יאמר "ואברהם זקן בא בימים" דהנה קודם שברא הקב"ה את עולמו "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", והבורא ב"ה הביט בראייתו הקדושה ונתהווה האור, וזהו "וירא אלקים את האור כו׳" ר"ל ע"י ראייתו נתהווה האור בתוך החשך, והבדיל בין האור ובין החשך וקבע לזה תחומו ביום ולזה בלילה, אבל בעולמות עליונים שם כולו אור ולילה כיום יאיר. והצדיק כאשר מתקן עצמו אזי הוא קשור ודבוק בו יתברך ויתעלה בעולמות העליונים, ונמצא גם אצל הצדיק הוא כולו יום כי בא למעלה מן הזמן. וזהו "ואברהם זקן בא בימים".
"וה׳ ברך את אברהם בכל" ודרשו חז"ל בת היה לאברהם ובכל שמה, יש לומר הרמז דכשהצדיק הוא במדרגת דוכרא אז הוא נהנה מזיו השכינה. ובירך ה׳ את אברהם גם כאשר לא יהיה במדריגה הגדולה כ"כ שיהיה ראוי להשראת השכינה, אזי עכ"פ ישתמש בבת קול. וזה רמז "בת" היה לאברהם. ו"בכל" שמה, כלומד בכל המדריגות שהיה, היה משמש בבת קול.
"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו שים נא ידך תחת ירכי כו׳", דהנה כשהצדיק הוא במדריגה גדולה בתורה ומצוות ודביקות גדול נקרא בן למקום, אבל כשהוא חושב בעניני ביתו בעסקי העוה"ז כמו משא ומתן וכדומה, אף שהיא מצוה גדולה, אעפ"כ אז אינו אלא במדרגת עבד, ואז צריך זריזות ושימור גדול שיהיה כל עסקיו לשמו ית׳ שלא יכשל ח"ו בשום דבר אפילו בדיבור קל לבטלה, כי עי"ז גורם לעצמו ח"ו להכשל בלילה בטומאת קרי חלילה, כי הצדיק גם שאינו מהרהר בהרהור אשה, רק שמוציא איזהו דיבור לבטלה, אזי ג"כ שולט בו הרע להחטיאו חלילה במקרה לילה וצריך שימור גדול. וזהו "ויאמר אברהם אל עבדו" ר"ל שהצדיק מדבר לעצמו כשהוא במדרגת עבד. ומפרש הכתוב אימת הוא במדרגת עבד. "זקן ביתו" פירוש כשהוא "זקן" זה קנה חכמה, "ביתו" כלומר בשביל צורכי ביתו כנ"ל, "שים נא ידך תחת ירכי" פירוש שתשים כחך והשגחתך על הירך שלא תכשל ח"ו במקרה לילה, כי בודאי כשהוא בדביקות גדול אין צריך לחוש לכל זה, כי הוא מחשבתו קשורה בעולמות עליונים, אלא כשהוא עוסק בצרכי העוה"ז, אז צריך שמירה גדולה כנ"ל. "המושל בכל אשר לו" ר"ל שאז צריך למשול בכל עניניו ודיבוריו שיהא הכל בקדושה. וזהו "ואשביעך באלקי השמים ואלקי הארץ" פירוש שתהיה תמיד קשור בו יתברך בכל מדרגתך, "באלקי השמים" רמז למדרגת עליונים. "ואלקי הארץ" רמז לעניני העוה"ז, בכל צריך אתה להיות בקדושה. וק"ל.