נועם אלימלך/פרשת נח
פרשת נח
עריכהאלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. נ"ל דהנה האדם העוסק בעבודת הבורא יתברך ויתעלה בכל מעשיו, דהיינו אפילו בדברים הגשמיים כמו אכילה ושתיה, שאוכל ושותה בקדושה, עכ"פ בכוונה לדחות את הפסולת ולהעלות את הרוחניות שבו, אזי בכל פעם שעולה ובא בבחינה אחרת יתירה זה נקרא בשם 'דור', דהבחינה הראשונה שהיה מתנהג בה, כל ימי נהוגו בה היא כמו 'דור', ואחר שנופל מבחינה זאת ונופל לבחינה אחרת, הרי הוא כמו שבא בדור אחר. וזה הוא "דור הולך ודור בא", פירושו כנ"ל, שזה נופל מבחינה ראשונה שהיה מתנהג עד הנה, הבחינה הזאת הולכת ממנו זה "דור הולך", "ודור בא", ג"כ כנ"ל שבא לבחינה אחרת, ואמר הכתוב אך צריך שיהיה באופן "והארץ לעולם עומדת", פירוש שהארציות, דהיינו הגשמיות, צריך להעמידה שיהא מתנהג בהם בקדושה כנ"ל, והיינו "לעולם עומדת", ר"ל לעולם העליון. והאדם המתנהג כנ"ל, בא בכל פעם בבחינה אחרת, אבל מי שאינו מתנהג בקדושה לא שייך בו כל זאת, שאין עולה כלל לבחינה אחרת.
וזהו "דור לדור", פירוש אדם הרוצה לצאת ולבוא מדור לדור, דהיינו מבחינה לבחינה כנ"ל, "ישבח מעשיך", פירוש צריך לקדש עצמו אף בגשמיות כ"כ, עד שגם מעשיו הגשמיים ישבחו להשי"ת ב"ה.
וזהו "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", פירוש בכל בחינותיו שהיה בו, בכל פעם היה צדיק תמים בהם, וכל זה היה לו מחמת ש"את האלקים התהלך נח", ר"ל שכל מעשיו לא היו רק לשמו הגדול יתברך, לכן הלך בכל פעם מבחינה לבחינה.
אלה תולדות נח כו׳. ע"פ הפסוק "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", לפי שכשהאדם סובר בעצמו שהוא צדיק, אז הוא נופל ממדריגתו, אף אם היה באמת צדיק, ע"י המחשבה הזאת הוא נופל ממדריגה שלו, אבל כשהאדם אף שהוא צדיק הוא סובר במחשבתו שלא יצא עדיין ידי חובתו כל צורכו, והוא בעצמו ולבו כדבר הדמיון ותמונה שלא בא עדיין אל השורש והעצם העבודה, אז הוא שבע ודשן במדריגתו יעמוד חזק וקיים ומוסיף והולך. וזהו מאמר דוד המלך ע"ה "אני בצדק", פירושו כנ"ל, כשאני בעצמי בצדקת תם וישר, אז "אחזה פניך", ע"ד הכתוב בזוהר הק׳ (ח"א פט, א) "במחזה לאמר, הוא לשון תרגום, לפי שלא היה נימול ולא היה שלם במדריגתו, נגלה עליו בלשון תרגום", וזה גם כאן "אחזה פניך" לשון תרגום, פירוש אני נופל מן המדריגה שהיתה בי מתחילה, רוח אלקים דבר בי בלשון חיבה, אבל "אשבעה בהקיץ תמונתך", פירוש כשאני סובר שאני ב'תמונתך', פירוש בדמיון העבודה, אז 'אשבעה בהקיץ', כי תתמכני בימין צדקך להשביעני ברב טובך מדריגות גדולות למעלה ולמעלה עד אין סוף.
וזה רמז לנו הפסוק גם כאן, שאם תסבור אתה בעצמך שצדקת, עדיין לא פעלת כלום, כיון שנפל לך זאת המחשבה, עדיין לא נכנסת אל העבודה העיקרית אלא כמו תולדה במקום אב, אבל [לא] אל השורש הצריך הנרמז אל האב, וזהו "אלה תולדות נח", ר"ל שאינו אלא תולדה כנ"ל, באם יסבור בעצמו "נח איש צדיק תמים". וק"ל.
או יאמר "צדיק תמים היה בדורותיו", דהצדיק ע"י מעשיו הקדושים שעושה איזה דבר קדושה, הוא ממשיך את הבורא ב"ה יתעלה לעוה"ז, נמצא עושה טובה לדורותיו שמזכה להם, ששכינתו יתברך עמהם ע"י הצדיק, וכשהצדיק עולה במדריגה יתירה, אזי הוא גורם לקשר ולהמשיך את שמו יתעלה בכל העולמות, וזהו "איש צדיק תמים היה בדורותיו", ר"ל שתמימות צדקתו היה מועיל לדורותיו, וגם זאת הועילה צדקתו "את האלקים התהלך נח", פירוש גם לעולמות העליונים היה משפיע להם, וזהו 'את' אלקים, פירוש עם אלקים, דהיינו עולמות עליונים, גם שם היה מתהלך נח. והבן.
או יאמר "בדורותיו", לכאורה 'בדורו' היה ראוי לכתוב, אעפ"י שנח היה חי כמה דורות, אעפ"כ עיקר בא לאשמעינן כפירוש רש"י ז"ל יש דורשין כו׳, ואם היה נאמר 'בדורו' היה ג"כ נשמע הדרש הזה.
ונ"ל דבא לאשמעינן עוד דבר אחד, דהנה בכל דור ודור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצוות, למשל בדור הזה יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר מצוות, וכדומה בכל דור יש שורש להחזיק במצוה מיוחדת יותר משאר מצוות. ובא הכתוב לאשמעינן שהיה נח "צדיק תמים בדורותיו", ר"ל בכל דור שהיה חי, היה מחזיק ומתקן אותה שורש המצוה המיוחד יותר לאותו הדור.
וזהו "יהללו ה׳ דורשיו יחי לבבכם לעד", דהנה כשהצדיק עושה מצוה ומקיים אותה בשורשה, מביאה אותה המצוה הזאת לידי חימום והתלהבות הבוער בו ע"י המצוה הזאת לאמר שירות ותשבחות להשי"ת, וזהו "יהללו ה׳" בשירות ותשבחות, "דורשיו", ר"ל הדורשים המצוה לעשותה בשלימות בשורשה, "יחי לבבכם לעד", ר"ל הכתוב נותן טעם למה להם נאה לשבח? מחמת שלבבם חי לעד, דהיינו שהם דורשים כל מצוה מיוחדת לכל דור לעד לעולם. וק"ל.
או יאמר "נח כו׳ בדורותיו", דהנה הצדיק השלם ההולך תמיד באחדות האמתי, הוא משפיע שפע טובה וברכה לכל ישראל, ולזה מרמז אות צדיק נכתב כזה צ, דהיינו נו"ן ויו"ד, וראש עליון של הנו"ן הוא קצר רמז אל האחדות שהצדיק הולך בו, ורגל התחתון הוא רחב רמז שהצדיק צריך להשפיע להרחיב ולפשט ההשפעה על כל ישראל, ויו"ד הנכתב מאחורי הנו"ן כמו על הכתף, רמז שהוא מקבל השפעה על שכמו מהיו"ד שמשם באה עיקר השפעה. וזהו "יודוך ה׳ כל מעשיך", ר"ל כל מעשיך הוא ע"י היודי"ן. וזהו "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל שהמשיך השפעות חסדים, ד'בוקר' רמז לחסדים, להמשיך ע"י השכם, 'וישכם' הוא לשון שכם, "ויחבוש את חמורו", ר"ל החומריות, הם הדינים, היה חובש וכובש אותם והמתיקם. וזהו שנאמר גבי שאול המלך ע"ה "משכמו ולמעלה היה גבוה מכל העם", רמז לנ"ל, שהיה שאול כבן שנה נקי מכל חטא, והיה במדריגה זו להמשיך השפעות ע"י השכם, 'יותר מכל העם' היה מעולה וגבוה במדריגה זאת.
וזהו "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", ר"ל שהיה תמים בצדקתו באחדות האמתי, והמשיך השפעות לדורותיו. והבן היטב.
ויולד נח שלשה בנים את שם כו׳. נ"ל ע"ד הרמז, דהנה הצדיק צריך לתקן עצמו בשלש מדריגות, דהיינו שילך בהדרגה ממדריגה למדריגה, דהיינו מתחילה צריך לעבוד להשי"ת ב"ה ביראה, דהיינו לתקן את מעשיו וחטאת נעוריו בתשובה שהוא 'תשוב ה׳', שהוא מתקן בתשובתו מה שפגם בשמו הגדול יתברך. וזהו "ויולד נח" רמז להצדיק נקרא בשם 'נח', כמו דאיתא במדרש "נח נח למטה ונח למעלה", דהיינו שהוא גורם השפעות למטה ולמעלה בעולמות, והוא מוליד "שלשה בנים את שם", פירוש שהוא מתקן מתחילה ביראתו את השם הקדוש מה שפגם בו כנ"ל, וזה סימן לבעל תשובה גמור, כשהשם הקדוש שם הוי"ה ב"ה עומד לנגד עיניו הוא סימן שתיקן ביראתו כל חטאיו.
"את חם", פירוש ואח"כ צריך להחזיק במדריגת אהבה, שהיא מביאה חמימות לאדם, לכן נרמז אהבה במלת 'חם' שהוא לשון חמימות, רק שעדיין אין זה אהבה שלימה, כי מחמת שהיו לו מתחילה אהבות גרועות ושפלות, כמו אהבת ממון ותאוות נשים ושאר אהבות השפלים, ומחמת זה כשנתעורר לו אהבה להש"י, גורמים לו אהבות הגרועות הראשונים שבא לידי פניות באהבה זו, ולכן מטעם זה רומז ג"כ מלת 'חם' לשון חימה, דהיינו שצריך להרגיז היצ"ט על היצה"ר לשבר כח הפניות עד שיזכה שיהיה אהבתו שלימה, ועל ידי זה הוא מעלה גם את האהבות החיצונות שהיו בו מתחילה, מעלה אותם ג"כ אל הקדושה, כמ"ש חז"ל 'הזדונות נעשים כזכיות'.
וזהו שאנו אומרים "אהבת עולם אהבתנו", פירוש גם אהבת עוה"ז שהיתה לנו מתחילה, "אהבתנו", כלומר גם הם אהובים לפניך כשאנו מעלים אותם אל הקדושה, "חמלה גדולה ויתירה כו׳", ר"ל שזה הוא חמלה גדולה ויתירה למקום עלינו.
וזהו "וחם [הוא] אבי כנען", ד'כנען' רמז לשפלות, כמו שאמר הכתוב 'כנען בידו מאזני מרמה', וע"י החמימות שעל ידה מעלה את האהבות הגרועות הראשונים אל הקדושה כנ"ל, הרי החמימות הזאת נקרא בשם 'אב', כי הוא המוליד אותם ומביאם להקדושה.
וזהו ג"כ יש לומר הרמז בדברי חז"ל "יש אם למקרא", ר"ל יש מי שהוא במדרגת 'אם' בקריאתו להשי"ת ב"ה, "ויש אם למסורת", ר"ל גם בזה שמוסר השפלות הקודמות אל הקדושה, יש ג"כ בני אדם שהם במדרגת 'אם', רמז מדריגה קטנה ממדריגת אב כנ"ל. וזהו רמז "ארמי אובד אבי", "ארמי" רמז להשפלות ופניות הבאות לאדם בתוך אהבה הנתעורר בו להשי"ת, "אובד אבי", הוא מאבד תמיד את המדריגות הנ"ל, ולכן נאמר 'אובד' לשון הוה, ולכאורה היה לו לומר 'אבד' אבי? רק שהוא רמז ג"כ לנ"ל. וצריך האדם להתחזק ולהתגבר בתשוקה רבה וחמימות גדול להיותו במדרגת 'אב' כנ"ל.
"[ואת חם כו'] ואת יפת", רמז שאח"כ בא הצדיק למדרגת התפארות, שזה רמז 'יפת' לשון יפוי ותפארת, שכל מעשיו יפים ומקובלים בעיני הבריות ובעיני כל רואיו, ואז כשיגיע לג' מדריגות הנ"ל נקרא הצדיק הזה בשם 'שרף', שהוא שורף באהבתו תמיד בלי הפסק בלי שום פניות.
וזהו רמז "והאופנים וחיות הקודש מתנשאים לעומת שרפים", "אופנים" רמז למדריגה ראשונה שהיא מדרגת יראה, שלפעמים נופל לגמרי מיראתו, כמו אופן המתגלגל מלמעלה למטה כן הוא מתגלגל לפעמים, "וחיות הקודש", רמז מי שהוא קצת במדריגת אהבה שזה אינו נופל ממדריגתו לגמרי, גם לפעמים אם יפול לא יוטל לגמרי, וזהו רמז 'והחיות רצוא ושוב', ר"ל שב מיד למדריגתו, ובשני מדריגות האלו צריך להתנשאות כ"כ עד "לעומת שרפים", ר"ל עד שיבוא למדריגת 'שרפים', ששורף באהבתו שבלבו תמיד בלי הפסק. והשם יזכנו להיותנו דבוקים ביראתו ובאהבתו בכל לבנו תמיד. אמן.
צהר תעשה לתיבה. פירש רש"י "אבן טוב". יש לומר הרמז "תיבה" היינו המלה ותיבה שאדם מוציא מפיו, צריך לראות שהתיבה הזאת תאיר אור גדול כאבן טוב, "ואל אמה תכלנה מלמעלה", רמז 'אמה' הוא רמז על האחדות גמור, שהצדיק צריך לילך באחדות גמור בעולמות עליונים.
בענין אחר. "צהר תעשה לתיבה", פירוש שהצדיק ע"י תיבות התורה שלומד בה הוא מהפך ה'צרה' ל'צהר', "תחתים שניים ושלישים תעשה", בדרך רמז לשלשה מיני בני אדם, צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים, "תחתים", רמז לרשעים, וזהו שכתב רש"י ז"ל 'לזבל', שהם עוסקים בדברים המאוסים לזבל המה העבירות, "שניים" למדור, המה הבינונים העוסקים במדור העוה"ז ותענוגים הגשמיים, אעפ"י שאין עושין עבירות, "שלישים" העליונים לאדם, הוא הצדיק הגמור ההולך תמיד בעולמות העליונים, והצדיק גמור הוא צריך לתקן כולם במעשיו הקדושים, ולכן כתוב אצל שלישים "תעשה", פירוש אתה הצדיק תעשה ותתקנם.
גם רמז אל האדם בעצמו, שבנערותו הוא עוסק בדברים שפלים ומאוסים, ואמצע שניו הוא עוסק בעניני עוה"ז, צריך לראות לתקן הכל עכ"פ בשלישים, המה סוף שניו, לבל יאסף עם חטאים נפשו.
או יאמר "ואל אמה כו׳", בהקדים לפרש הגמרא "כל המתפלל ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה שנאמר ויכולו אל תיקרי ויכולו אלא ויכלו", יש לפרש דהנה הצדיק הוא מבטל הדינים ע"י שמעלה אותם לשורשם ושם הם נמתקים, וזהו "כל המתפלל ואומר ויכולו", ר"ל הצדיק שהוא מתפלל ואומר לכלות הדינין שיהיו בטלין, "נעשה שותף להקב"ה", הקב"ה גוזר והוא מבטל, "שנאמר ויכולו אל תיקרי ויכולו אלא ויכלו", ר"ל שהגזירות והדינים בטלים ע"י שהצדיק מעלה אותם "השמים", למעלה אל הקדושה.
וזהו "ואל אמה תכלנה מלמעלה", דהיינו שתעשה "צוהר לתיבה", ר"ל שתאיר תפילתך כאבן טוב לבטל הדינים והגזירות מישראל, וע"י מה תוכל לבטל הדינים? אמר הכתוב "ואל אמה", ר"ל אמה לשון 'אם', דהרחמים עליונים נקראים 'אם' המרחפת על בנים ומרחמת עליהם, והיינו "ואל אמה", ר"ל 'אם' העליונה, לשם "תכלנה" את הדינים בהעלותם מלמעלה.
ופתח התיבה בצדה תשים, רמז שהצדיק צריך להיות תמיד בתשובה, ע"ד דאיתא בגמרא "למה 'כרעי דהא תלוי' מאן דבעי למיעל" כו׳, וזהו "בצדה תשים", דהיינו שיכנס באותו פתח שהוא מן הצד של הה"א, שהוא רמז לתשובה.
או יאמר "ופתח התיבה בצדה תשים", ר"ל שהתורה מלמדת אותנו העיקר התחלת והחיזוק לבוא בקדושה, וגם שנראה לאדם קשה מאד, אעפ"כ ידחוק עצמו בעל כרחו עד שמן השמים ירחמוהו, ע"ד שאמרתי כבר "כל האומר הקב"ה וותרן יותר מעוהי", ופירשתי כך, הרוצה שיוותר לו השי"ת עוונותיו וחטאיו, יותר מעוהי, ר"ל צריך לוותר את מעיו, דהיינו שלא למלאות כריסו באכילה ושתיה ותענוגי עוה"ז רק כדי חיותו, והיינו כאילו מוותר המעיים שאינו משגיח עליהם ומסגף אותם בכל מה דאפשר. ואיתא בגמרא למה 'כרעא דהא תלוי' מאן דבעי ליעול בהאי ליעול, דהיינו בפתח קטן צריך הבעל תשובה לדחוק עצמו עד שמן השמים ירחיב לו, וזהו "ופתח התיבה", היינו הפתח של התבודדות, "בצדה תשים", דהיינו שתכנס בפתח קטן ודחוק והתחזק עצמך בכל פעם יותר עד שתתקן עצמך בכל שלש העולמות שצריך האדם לתקן, דהיינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם המלאכים, וזהו "תחתים שנים ושלישים תעשיה". וק"ל.
"תחתים שנים ושלישים תעשיה", פירש רש"י ז"ל "עליונים לאדם אמצעים למדור תחתים לזבל". יש לומר הפירוש כך, דעיקר צריך הצדיק לתקן בעבודתו שלש עולמות, והם מרומזים בגוף האדם, דהיינו ראש האדם הוא כסא ומרכבה, וזהו "ואראה דמות כמראה אדם יושב על כסא", ר"ל עם הכסא, דהיינו דמות מראה אדם כו׳ שהוא הצדיק גמור שהוא כסא ומרכבה כמו כסא העליון, והבן, וזהו "עליונים לאדם" כנ"ל שיהיה מרכבה וכסא, "אמצעים למדור ותחתים לזבל", שצריך האדם להתנהג באכילתו בכוונה עכ"פ להוציא הניצוצות הקדושות שבתוך המאכל ולדחות הפסולת, וזהו רמז "שנים", דהיינו אמצע גוף, לקבל המאכל להוציא הנ"ק, "ותחתים לזבל", לכווין לדחות את הפסולת.
ותנח התיבה בחודש השביעי כו׳. רמז שעיקר הוא לאדם לתקן את מעשיו בחודש השביעי הוא תשרי, ואז תפילתו רצוי יותר משאר ימות השנה כמו שדרשו חז"ל "דרשו ה׳ בהמצאו - אלו עשרת ימי תשובה", שאז הוא כח יותר השראת הקדושה, וזה "ותנח התיבה כו׳ בשבעה עשר יום לחודש", דהיינו לאחר שעברו ג"כ ימי החג שני ימים הראשונים, וקיים בהם מצות סוכה ולולב ואז יש כח להקדושה לשלוט, "על הרי אררט" רמז להקליפות, לשבר אותם ע"י הקדושה.
והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי. פירוש "המים", התורה הקדושה נקראת מים ע"ד 'כל צמא לכו למים', הוא הקדושה והדביקות שבאדם, "[היו הלוך וחסור]", שהוא בלתי אפשרי להיות בתמידות, רק לפעמים הוא הולך בהדביקות ולפעמים הוא חסר דהיינו שנפסק מהדביקות ע"ד 'מטי ולא מטי', "עד החודש העשירי", ר"ל עד שנתחדש בו מדריגה העשירי שהוא הקדושה העליונה, 'עשירי יהיה קודש', "באחד לחודש נראו ראשי ההרים", ר"ל אעפ"י שבא אל המדריגה זו שבא אל אחדות גמור, אעפ"כ לא נראו בו אלא ראשי ההרים, דהיינו שלא בא עדיין אלא למקצת הקדושה, שעבודת הבורא ב"ה הוא דבר שאין לו סוף.
"ויהי מקץ ארבעים יום", פירוש אחר שיזכה האדם לבוא לתוכן התורה הקדושה שנתנה למשה רבינו ע"ה למ׳ יום, "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה", פירוש אז השי"ת ב"ה הנקרא 'נח' ע"ש ששוכן ונח בעולמו להשגיח על בריותיו, פותח להצדיק שער בקדושתו שיהא הולך ומתגבר בקדושה רבה, "וישלח את העורב", פירוש הכתוב מונה וחושב מדריגת צדיקים שברא הקב"ה בעולמו, ופירוש "וישלח כו׳" דהיינו ששלח הצדיק בעולם, "את העורב", רמז שיש בני אדם שברא אותם הקב"ה שיתעסקו במשא ומתן באמונה לפרנס בניו ובני ביתו, והם נקראים בשם 'עורב' ע"ד דאיתא בגמרא (כתובות מט, ב) על אותם בני אדם שאינם רוצים לפרנס את בניהם, היו מכריזים עליהם 'עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני', וגם 'עורב' הוא לשון מתיקות, שזה הוא ערב ומתוק בעיני השי"ת ב"ה ובעיני הבריות בעוסקו במשא ומתן באמונה, וזהו "וישלח את העורב", היינו הצדיקים הנ"ל הנקראים בשם 'עורב' כנ"ל, "ויצא יצוא ושוב", פירוש וצריך האדם הזה שתיכף ומיד שיצא יצוא לעסקיו, אזי ישוב מיד, דהיינו שיבחן שיהא כוונתו לשמים וישוב כוונתו להשי"ת ב"ה, "עד יבושת המים", כן יהיה דרך הזה מתנהג עד שיבוא משיח צדקנו במהרה.
ומדריגה הב׳ הוא "וישלח את היונה מאתו", זה רמז על הצדיק השלם הנקרא בשם 'יונה' כאשר אכתוב לקמן, "לראות הקלו המים מעל פני האדמה", פירוש שיראה לשבר כח הקליפות ולהפרידם מהקדושה הנקרא בשם 'מים' כנ"ל, ויעלה הקדושה מעלה מעלה בקל, כי אחרי הפרד הקליפות מהקדושה יש כח להקדושה לעלות, "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", הפירוש, הצדיק הזה אינו מוצא מנוחה לעצמו להדברים הרגליות והחומריות הנעשים בעוה"ז, וכל עצמו מגמתו ותשוקתו אינו אלא לעלות אל הקדושה, "ותשב אליו" פירוש אליו להשי"ת, "אל התיבה" ר"ל אל הקדושה, "כי מים על פני כל הארץ", פירוש שהצדיק רואה שהקדושה היא למטה על הארץ, ונפשו חשקה מאוד להעלותה, מה עושה הקב"ה? "וישלח ידו ויקחה", פירוש השי"ת עושה רצונו של הצדיק ושולח ידו לסייעו כאוות נפשו של הצדיק.
בענין אחר. "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב כו׳", כי אמרו שצריך האדם הרוצה להחזיק בתורה להיות אכזר כעורב על בניו שלא יבוא לו שום מחשבה גשמי, נמצא הצדיק הוא נמשל לעורב, ועבדות הצדיק צריך להיות תמיד ברצוא ושוב, כמו חיות הקודש הנאמר עליהם "והחיות רצוא ושוב כו'". וזהו "וישלח את העורב", פירוש החזיק עצמו במדריגת עורב, "ויצא יצוא ושוב" כנ"ל.
ויוסף שלח כו׳ ותבא אליו היונה לעת ערב. פירוש בשעה שהוא עת ערב לעולם, שהם צריכים לרחמים ולפרנסה, אזי הצדיק הזה הוא מעורר רחמים עליהם ומביא לפני השי"ת "עלה זית", רמז על האור הנקרא בשם 'שמן' הבא מזית, "טרף בפיה", פירוש 'טרף' היינו פרנסה, הוא פועל להם ע"י תפילתו שבפיהו, "וידע נח כי קלו המים כו׳", פירוש 'וידע נח' קאי על הש"י שהיה נותן דעתו כביכול בעצמו להפריד הקליפה מהקדושה וכו׳, "ויחל עוד כו׳ ולא יספה אליו כו׳", פירוש מלשון 'קול גדול ולא יסף' שפירש רש"י 'לא פסק', והיינו שיש עוד מדריגה[1] בבני אדם שאינו פוסק מתשובה כל ימיו, כי מעשיו אינם מוכשרים בעיניו ומוצא בהם חסרונות והוא תמיד בתשובה, וזהו "ולא יספה" פירוש לא פסק ממידת "שוב אליו עוד", רק תמיד הוא בעל תשובה.
- ^ היינו מלבד שתי המדריגות הנזכרים בקטעים הקודמים.