פתיחת התפריט הראשי

פרשת בראשיתעריכה

בראשית ברא אלקים כו'. עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

דאיתא במשנה "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ואיתא במשנה "על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום". ויש לומר נמי דלדבר אחד נתכוונו, דהנה לפנינו ג' מדריגות בעבודת הבורא יתעלה, האחד ה'תורה' ללמוד לשמה, ובאמת התירו לנו חז"ל אפילו שלא לשמה, כמאמרם "לעולם יעסוק אדם כו'", אם לא הגיע למדריגות לימוד לשמה עכ"פ מזה אל תנח ידך, כי לא במהרה יגיע אדם ללמוד לשמה כי אם ע"י התאמצות גדול בעבודתו יתברך שמו בכל המידות טובות.

ומדריגה שנית 'עבודה', היא התפילה שהיא עיקר עבודה שבלב כמ"ש "ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה", כי הלב מבין ובה יוכל לעלות לדביקות הבורא ולקשר עצמו בו יתברך, דתפילה הוא לשון קשר, שמדבק עצמו בבורא ב"ה בדביקות גדול, וזה מרמז לנו קשר של תפילין של יד לקשר המחשבה שבלב בו יתעלה, ולזה צריך התאמצות יותר להתפלל תמיד להשי"ת ב"ה שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצה"ר מדביקות הבורא, כי טבע האדם שעלול הוא[1] במחשבותיו בעניני ובעסקי העוה"ז.

וזהו פירוש הפסוק "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ר"ל כל זמן שהוא בארץ ורבה רעת האדם, "[וכל יצר מחשבות לבו]", על ידי זה גם הרוצה לעבוד השי"ת ואינו עושה רע, אעפ"כ מחשבתו מושכתו "רק רע כל היום", "וינחם ה'", פירוש נחמה היתה לו יתברך בזה שיש לו לאדם התנצלות לפניו יתברך, "כי עשה את האדם", ר"ל כמאמר חז"ל[2] אלמלא שלשה מקראות כו' והאחד מהם 'ואשר הרעותי את לבם' שנתתי להם יצה"ר, "ויתעצב אל לבו", פירוש שהשי"ת התעצב בשביל לבו של אדם שנתן לו לב אבן כזה, "ונח מצא חן", פירוש שנח היה צדיק והפך את עצמו מטבע העלול להפרידו מדביקות הבורא יתעלה והתחזק להתדבק בבורא ומצא חן, 'נח' בהיפוך אתווין 'חן', להיות לו חן בעיני השי"ת.

מדריגה שלישית 'גמילות חסדים', דהנה בעולמות העליונים שם 'רחמים', שהוא אהבה ורחימא שהשי"ת אוהב את הצדיק לפי מעשיו הקדושים אשר בארץ עשה, אך בעולם הזה נקראים 'חסד', דהוא אף למי שאינו הגון, השי"ת עושה לו חסד חנם לתת לו די מחסורו, אך הצדיק שהגיע למדריגה שיוכל להעלות כל הדברים הגשמיים למעלה, דהיינו להעלות מחומריות הניצוצות הקדושות שיש בהם, דהיינו במאכלו ושתייתו וכדומה, וכל מחשבותיו בעת שעושה הדברים הגשמיים אינן רק להעלות הנ"ק שבהם, וצדיק כזה אין צריך לחסדים, פירוש חסד חנם כנ"ל לתת לו דברים הנצרכים בעוה"ז מצד החסד, כי השי"ת משפיע לו כל צרכיו ע"פ שורת הדין הראויה לו ע"י מעשיו הטובים, וזה פירוש "וגמילות חסדים" מלשון "הגמל את יצחק", שאין צריך למדריגות 'חסדים', כי אם מגיע לו ע"י אהבת האל יתברך אותו, ועל ידי זה הצדיק מקשר את עצמו למעלה למעלה בחיים הנצחיים, אפילו כשהוא בעוה"ז הגיע לתענוג עולם העליון מחיים הנצחיים, וזה פירוש הגמרא "עולמך תראה בחייך", פירוש שעי"ז שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה, מזה יגיע לו תענוג עולם העליון בזה העולם. ויש לומר נמי כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", פירוש ע"י הדביקות שתדבקו עצמכם בהבורא ב"ה, יהיה לכם חיים נצחיים גם 'היום' בעה"ז כנ"ל.

וזה נמי פירוש הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רמז נמי לג' מדריגות הנ"ל. "תורה צוה לנו", פירוש לכולנו צוה ללמוד תורתו אפילו שלא לשמה, וזה 'לנו', כל אחד לפי מדריגתו. שנית "מורשה", זה מדריגה שניה הנ"ל להעלות הנ"ק שהם נקראים 'נחלת אבות' כידוע, ונתן לנו השי"ת בחינת נחלה וירושה זו להעלות הנ"ק למעלה, וזהו 'מורשה'. וזה כוונת "ומקיים אמונתו לישיני עפר", ר"ל הנ"ק שנפלו למטה, השי"ת מקיים אמונתו להם להעלותם מעפר אל הקדושה. ומדריגה שלישית "קהילת יעקב", היינו הדביקות גמור שיש לצדיק, עי"ז הוא משפיע לכלל ישראל כל טוב, והרי הוא מקהיל קהלות יעקב שהם מסתופפים תחת צל כנפיו להשפיע להם.

ובזה יבואר מאמר הגמרא שבת "אמר השטן תורה היכן הוא אמר לו הקב"ה לך אל הארץ, ואמרה הארץ אין בי לך אל הים, והים אמר אין בי לך אצל בן עמרם", ויש להבין האיך יאמר השי"ת דבר שאינו? והנראה לבאר דהנה השי"ת אמר אל השטן המקטרג "לך אל הארץ", דאפילו לימוד תורה בארציות וחומר, היינו שלא לשמה, ג"כ מקובל לפני, ואין לך להשטין על בני ישראל, והארץ אמרה "אין בי", פירוש דעיקר התכלית אין בארציות כנ"ל, רק "לך אל הים" היינו הצדיק שהוא מעלה הניצוצות אל הים העליון שלשם הוא עלייתן, הצדיק שהגיע אל המדריגה זו, הוא עיקר התכלית. וזה אומרו "כל הנחלים הולכים אל הים", פירוש 'נחלים' לשון נחלה וירושה, דהיינו העלאת ניצוצות קדושה נקראים ירושה כנ"ל, הולכים אל הים העליון, "והים אמר אין בי לך אצל בן עמרם", פירוש שיש עוד למעלה מזו מדריגה שלישית כמו מדריגת משה רבינו ע"ה שהגיע למעלות הדביקות בבורא יתברך בחיים הנצחיים.

ונחזור לענין ראשון, "על שלשה דברים העולם קיים על הדין", זו תורה, כדאיתא תורה נמי אקרי דין באיזה אופן שיהיה כנ"ל, "ועל האמת", היינו למדריגת יעקב שהוא הממוצע שהוא רחמים, כמ"ש "תתן אמת ליעקב", דע"י שמעלה נ"ק מעורר רחמים ואין צריך לחסדים כנ"ל, "ועל השלום" היינו דביקות, שדבוק בבורא ב"ה ששמו של הקב"ה שלום.

ובזה יובן מקראי קודש פרשה זו, "ויצו ה' כו' מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". הדקדוקים רבו, 'א' כפל לשון "אכול תאכל", 'ב' דתיבת "ממנו" הוא מיותר, 'ג' כפל "מות תמות", 'ד' מה שפירש רש"י ז"ל "ע"י שהוסיפה על הציווי באה לידי גרעון", דקשה הלא היתה יודעת באמת שלא צוה עליה השם איסור הנגיעה מעולם, וא"כ אין ראיה מנגיעה על אכילה, כי על אכילה באמת היא מצווה ועומדת.

ונ"ל שורש הענין הוא כך, דהשי"ת ב"ה אמר "מכל עץ הגן אכול תאכל", רמז להתורה שהוא עץ החיים, "אכול" הוא לשון נסתר, פירוש לימוד לשמה דזה הוא השורש ועיקר שהזהיר השי"ת ב"ה, ועכ"פ אם לא הגעת עדיין ללמוד תורה לשמה, עכ"פ "תאכל", ר"ל להנאתך תלמוד דהיינו שלא לשמה, וזהו "תאכל" לנוכח ולא תמוש מתורתי, "ועץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" דייקא, ר"ל דברי הגשמיות אשר בתוכם מעורב ג"כ טוב, דהם הניצוצות הקדושים אשר בכל דבר גשמי, "לא תאכל ממנו", פירוש שלא יהיה כוונתך מחומריות ומגשמיות לבד, רק מרוחניות שבו היינו הנ"ק שבו מזה תאכל, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", פירוש "מות" בעוה"ב בחיים הנצחיים, ולשון מות הוא ג"כ נסתר רמז לעוה"ב חיים הנצחיים, "תמות" בעוה"ז.

והנה חוה שמעה שני מדריגות, דהיינו לימוד התורה באיזה אופן שלומד כנ"ל וגם העלאת הניצוצות, אז הבינה ממילא שיש עוד מדריגה אחת דהוא הדביקות גמור בבורא ית"ש, וזה שאמרה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", פירוש נגיעה בעלמא, היינו הפסקה בעלמא מהדביקות ג"כ לא תפסוק, "פן תמותון", דהיינו הפסקה מהדביקות, שהיא סברה שגם על מדריגה שלישית דהוא דביקות ג"כ נצטוותה, ובאמת הדביקות ממילא בא ע"י שני מדריגות הנ"ל, שהיא לא היתה עדיין במדריגה הזאת, והנחש דחפה עד שנגעה בו ואמר "כשם שאין מיתה בנגיעה זו", פירוש שאין אתה נפסק עי"ז מדביקות, "כך אין מיתה באכילה", פירוש גם אם לא תאכל בכוונה הנ"ל להעלות הרוחניות "לא מות תמותון".

וזהו פירוש "בראשית ברא בשביל תורה כו'" כנ"ל, "ובשביל ישראל כו'", רמז על דביקות בבורא יתברך ויתעלה, שדבוק בו יתברך ע"י שירות ותשבחות וזה רמז "ישראל" - יש"ר א"ל, "ובשביל ביכורים הנקראים ראשית", רמז על מדירגת העלאת נ"ק כמ"ש "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' כו'", דהיינו הניצוצות שנפלו למטה "תביא בית ה'" להעלותם מעפר כנ"ל. השם יורנו דרך האמת לעבדו בשלימות באמת ובתמים אמן כי"ר.


בראשית ברא. פירש רש"י ז"ל "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל כו'". נראה לפרש דרש"י ז"ל כיון בדברים האלו להראות אחדותו ית"ש שהוא יחיד בנפלאותיו ובורא אמת, דזה האות וראיה מעמו ישראל הצדיקים, אשר אור שכלם ולבם רחב מאוד במעלות ומידות טובות עד אין קץ, אשר עינינו רואין מעלתם הגדולה מכל האומות, והתורה הקדושה אשר נתן להם האל הטוב ברחמיו, שני האלו יתנו עידיהן ויצדקו על רב נוראותיו ונפלאותיו אשר ברא עולמו לבדו בלי עזר וסיוע בלעדו, על דרך שאמרו "שלשה מעידין זה על זה, הקב"ה ותורה וישראל". וזהו "שמע ישראל ה'", רמז "שמע" על התורה, כי שמע היא התורה ששמענו מפיו יתברך, ו"ישראל" הם עדות על השם שהוא היוצר הוא הבורא, ולזה כיוון רש"י ג"כ באומרו בשביל התורה ובשביל ישראל, לומר ששני אלו הם ראיה על בראשית. וק"ל.


ברא אלהים את השמים ואת הארץ כו'. יבואר עד"ז, ונקדים לפרש הפסוק (תהלים יא, ז) "כי צדיק ה' צדקות אהב", הפירוש כך הוא, דהנה עינינו רואין דרך בני אדם, הדבר שיש להם כבר אינו חביב בעיניהם אלא משתוקקים תמיד לדבר שחוץ להם, אבל הבורא ב"ה אינו כן, אע"פ ש"צדיק ה' בכל דרכיו" ונותן צדקה לכל בשר, אעפ"כ מתאוה ומשתוקק בצדקות אדם, ואף אם צדקנו מה נתן לו רק להטיב לנו באחריתינו, לזה אמר הכתוב "כי צדיק ה' צדקות אהב", אע"פ ש"צדיק ה'" בעצמו ואינו חסר במידותיו כלום, אעפ"כ "צדקות אהב". וזה שבח גדול להבורא יתב"ש ויתעלה שמקבל תענוג ואינו צריך לנו.

או יאמר "כי צדיק ה' כו'", דהנה הבורא ב"ה יחיד במידותיו, שכל מידותיו הוא אצלו יתברך אחדות גמור, ואנחנו עמו ישראל כל אחד חלוק במידותיו ועובד שמו יתברך לפי בחינתו, וזה פירוש הפסוק "כי צדיק ה'", לומר אע"פ שהבורא יתב"ש יחיד בצדקתו והכל אחדות גמור אצלו יתברך, אעפ"כ "צדקות אהב", ר"ל כל מיני צדקות אוהב ומקבל מאתנו אע"פ שכל אחד נותן צדקה בבחינתו, יש שכונתו לשמים לבד למען שמו יתברך, ויש מכוונים לטובתם, אעפ"כ מקבל מהם כי מתוך שלא לשמה כו', וזהו "צדקות אהב" לשון רבים, שאוהב מאתנו הכל, כל מיני צדקות.

וזהו "בראשית כו' את השמים ואת הארץ", שזה העובד לשם שמים הוא בבחינת 'שמים', והעובד שלא לשמה הוא בבחינת 'הארץ', את הכל ברא יתברך שמו ובכל רצונו יתברך, וזה שמפרש הכתוב "והארץ היתה תוהו כו'", פירוש אע"פ שהעובד שלא לשמה היא מדריגה שפילה, אעפ"כ חפץ בו יתברך ג"כ, והטעם אמר הכתוב "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", ע"ד דאיתא במדרש רוחו של משיח, ור"ל כשיבוא משיח יהיה הכל מתוקן.


ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. לכאורה מה רבותא שאמר הש"י שיהיה אור ויהי אור, מה חידוש הוא שאמר ויהי. וגם יש לדקדק מה שאמרו חז"ל "מתחילה עלה במחשבה כו' וראה שאין העולם מתקיים כו'", וכבר דקדקו חלילה לחשוב ולומר על הבורא הפשוט אמיתי שמתחילה עלתה במחשבתו כך ואח"כ שום השתנות חלילה וחלילה.

ונראה לפרש דאיתא בכתבים 'ורוח אלקים "מרחפת" - אותיות "רפ"ח מ"ת", רמז על הרפ"ח ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים והיא עבודתינו לתקן להעלות אותן הניצוצות, וזהו "ויאמר אלקים כו' וירא אלהים את האור כי טוב", דלכאורה ג"כ אינו מובן, וכי שייך אצלו יתברך שאחר שראה הבין שהוא טוב ולא קודם? חלילה לומר ולחשוב כך אצל הבורא יתברך. אך הענין והשורש הוא כך שהדיבור של הבורא יתברך היוצא מפיו יתברך נשלם הכל בו ואין צריך עוד לשום תיקון כלל, כי נתקן הכל במאמר פיו יתברך, נמצא בעת נפילת הרפ"ח ניצוצין, אם היה אומר כביכול ברוח פיו דברים אלו 'יהי אור', היה מיד חוזר האור לקדמותו כמו שהיה בעת שהאציל קודם שבירה, והשי"ת ב"ה חפץ דווקא בעבודת הצדיקים שהם יעלו אותם הניצוצות, ואם היה אומר בדיבורו כנ"ל לא היה צורך לעליית הצדיקים, ואם לא היה עושה הש"י שום פעולה כביכול, לא היה ביכולת הצדיקים לפעול כל זאת כמו שאמרו ז"ל "לולא הקב"ה עוזרו כו'", ולכן עשה השי"ת ברוב רחמיו הגדולים ובחכמתו הרמה וראה והביט באור ההוא, פירוש באותן הניצוצות, בראייתו והשגחתו פעל עזר לצדיק שיהא יכולת ביד הצדיק להעלותם.

וזהו פירוש הכתוב "ויאמר כו'", ר"ל אם היה אומר השי"ת 'יהי אור' מיד "ויהי אור", פירוש היה חוזר האור לקדמותו כנ"ל ולא היה לו לצדיק שום עבודה, והש"י ב"ה רצה דווקא בעבודת הצדיקים שהם יפעלו כל זאת, לכך "וירא אלקים את האור", פירוש שהביט וראה באור ההוא למען יהא עזר וסיוע לצדיק להעלות הניצוצין כנ"ל, וזהו "כי טוב", כמו שאחז"ל 'זה צדיק הנקרא טוב', וזהו שאמרו 'גנזו לצדיקים לעתיד לבוא', פירוש גנז אותן אורות לצדיקים שעתידין לבוא שיעלו אותן, "ויקרא אלהים לאור יום כו'", ר"ל כפשוטו, "ולחושך", דהיינו מה שהצדיק צריך לתקן ועדיין לא נתקן, כל זמן שאינו בתיקונו נקרא 'חושך', ו"קרא" אותו "לילה".

ואי"ה בביאת משיחנו שאז יתוקן הכל יהיה אחדות גמור, וזהו שרמז הכתוב "ויהי ערב", ר"ל כשיצמח משיח צדקינו במהרה ויהיה הלילה לערב, פירוש 'ערב' לשון מתיקות, גם לרמוז על השכינה הקדושה שהיא במערב, והיה לעת ערב יהיה אור יתוקן הכל ויבוא לאחדות גמור כמו שהיה קודם שבירת הכלים, "ויהי בוקר יום אחד", שיבוא הכל אל האחדות, שגם הלילה יהיה ליום ויהיה הכל אחד.

וזהו "מתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין", פירוש קודם הנפילה הנקרא 'עולם המחשבה' היה במידת הדין, כי שם אין צריך לרחמים, "וראה" פירוש אחר הנפילה שהיה צריך לראיה כנ"ל, לפי "שאין העולם מתקיים" בלא צדיקים כנ"ל שהם צריכים להעלות אותן הניצוצין, "ושיתף מידת הרחמים" שהצדיקים צריכים לרחמים. והבן היטב.


והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. לכאורה מלת "ידע" אינו מובן פירושו, דהיה יכול לומר "והאדם בא אל חוה" כו'. אך הענין הוא ע"ד דאיתא באברהם אבינו ע"ה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ושמעתי דאיתא בספר דמחמת שבא אברהם למצרים ששם היו שטופים בזימה, ומחמת מחשבתם בהרהורי זנות הכניסו ג"כ הרהור בלבו לאשתו, ולכן אמר "הנה נא ידעתי", ושמעתי באורך אך תפסתי הקיצור. כי כן הוא דרך הצדיק האמיתי שאין לו שום מחשבה והרהור ותאוה אפילו באשתו, ואפילו בעת שמזדקק לאשתו, צריך לחשב אז בעולמות העליונים ולא ידע כלל שהוא עם אשתו.

וזה הוא "והאדם ידע את חוה אשתו", ר"ל שהיה נותן דעתו וידע שהיא אשתו אז בשעת תשמיש, ולכן "ותהר ותלד את קין", כדאיתא בזוהר קינא דמסאבותא‏[3].

וזהו דאיתא בגמרא "עלו למטה שנים וירדו שבעה", 'מטה' הוא רמז למדריגה עליונה ע"ד "הנה מטתו שלשלמה", ומחמת שעלה למדריגה עליונה ב"שנים", דהיינו בב' מחשבות, שהיה במחשבתו גם זה העולם כנ"ל, אזי "וירדו שבעה", היינו ז' מדריגות עליונות, שעי"ז גרם ירידה לז' מדריגות עליונים. והאדם אשר מתנהג עצמו בקדושה, הוא מעלה את ז' מדריגות עליונים. והבן.


ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. דהנה העולמות העליונים נקראים 'עדן', והצדיק האמיתי הגמור המופרש מכל עניני עוה"ז והוא מצוחצח צח בכל גופו ואבריו, אזי הצדיק הזה נקרא עדן מלשון 'עדנה', כמ"ש 'אחרי בלותי היתה לי עדנה' ופירש רש"י ז"ל לשון צחצוח בשר, והוא מקושר תמיד בעולמות עליונים כאילו אינו כלל בעוה"ז.

וזה פירוש "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", דאיתא בספרים הטעם מפני מה לרוח צפון אין לו מחיצה רק אויר[4], ואמרו הטעם שאם יבוא אחד ויחזיק עצמו לאלקות חלילה, אזי אומרים לו שיעשה מחיצה רביעית לצפון, וכל זה הוא בזה העולם שיש בו שייכות היצה"ר לכן ברא הקב"ה העולם ולא עשה מחיצת רוח צפון כנ"ל, אבל הצדיק הגמור כנ"ל שהוא תמיד מקושר בעולמות עליונים ששם אין שייכות ונגיעה לסיטרא אחרא, שם רוח צפון כמו שאר רוחות העולם, כי שם אין שייך הטעם הנ"ל, וזהו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", ר"ל שליראים האמיתים יש להם באמת הצפון, כי הם בעולמות העליונים.

וזהו "ונהר" לשון אור, כמו "עמי שרי נהורא"[5], "יוצא מעדן", ר"ל מהצדיק האמיתי יוצא אור גדול, "להשקות את הגן", פירוש להשפיע לעוה"ז הנקרא 'גן', "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", פירוש ולא כל הצדיקים שווים, אך יש בהם חילוק לד' מדריגות, שהם עובדים כולם לתקן הד' עולמות להעלותם לעולם החמישי.

"שם האחד פישון", פירוש 'פישון' לשון נוטריקון 'פי שונה' הלכות, ר"ל ששונה הלכות, דאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, "הוא הסובב את ארץ החוילה", פירוש הצדיק הזה מתקן את העולם שיש בו קצת חבילות, דבי"ת בוי"ו מתחלפין באותיות בומ"ף, דהיינו "אשר שם הזהב", כי מחמת הזהב שעולם צריך לו יש בו קצת חבלה ונזק, שאין העולם מתנהגים במשא ומתן באמונה ח"ו, וצריך הצדיק הזה לתקן ולסבב להשפיע להם זהב טהור, "וזהב הארץ ההיא טוב", פירוש הזהב הזה שהצדיק משפיע להם הוא טוב, "שם הבדולח", ר"ל שהוא בקדושה גדולה כמ"ש במן "כעין הבדולח", "ואבן השוהם" רמז ג"כ לקדושה.

"ושם הנהר השני (הוא) גיחון", רמז להצדיק השני שהוא בהכנעה גדולה, שייף עייל ושייף נפיק על דרך שאמר הכתוב "כל הולך על גחון", "הוא הסובב את [כל] ארץ כוש", דאיתא "שגיון לדוד על דברי כוש", ודרשו חז"ל 'מה כוש משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו', ואיתא "בן שנה שאול במלכו", ודרשו חז"ל 'כבן שנה בלא חטא', ומקשה הגמרא 'ואימא כתינוק בן שנה שהוא מלוכלך' ע"ש, נמצא כמו שיש לפרש מלת "כוש" לטובה שהיה משונה במעשים טובים, כמו כן יש לפרש בהיפך מלת "כוש" כמו שהקשו "ואימא כתינוק כו'", וזהו "הסובב את [כל] ארץ כוש", ור"ל הצדיק הזה הוא סובב ומשבר כח האיש רע שהוא משונה במעשיו לרעה ח"ו, וצדקת הצדיק מגין בפני המקטרג שלא ישלוט מחמת רשעתו.

"והנהר השלישי הוא חדקל",[6] כפירוש רש"י ז"ל "חד קל", ר"ל פירוש מי שתופס ומחזיק בעבודת הבורא בחידוד גדול ובזריזות ובתמימות, אזי בא לו עבדות הבורא בקלות, "הוא ההולך קדמת אשור", פירוש הצדיק הזה הוא התנגדות והולך כנגד זה שהוא ישר בעיני עצמו ע"ד "כי אשרוני בנות", שהוא מתפאר בעיני עצמו שהוא שלם במעשיו והצדיק הנ"ל הוא משבר כחו.

"והנהר הרביעי הוא פרת".[7]



  1. ^ כנראה חסר כאן "לשקוע" או כדומה. ויקיעורך. והעיר אלמוני: מעצם הצעת התיקון ומתוכנה, נראה שהבין מלת 'עלול' כמובנה המודרני, במשמע: 'קיימת היתכנות שדבר שאינו רצוי יתרחש'. ותמיד בא בצירוף שם פועל. דרך משל: עלול לשקוע, עלול להשבר. אך למען האמת, אין צורך לתקן דבר. מדובר בסגנון ניסוח נכחד. 'עלול' הוא מונח פילוסופי שפותח ע"י חכמי ספרד הקדומים והפך רווח בלשון הרבנית. אחר המילה לא יבוא צירוף. היא שם עצם מופשט. עלול הוא תוצר העילה. הקב"ה עילתנו ואנחנו עלוליו.
  2. ^ ברכות לב,ב וסוכה נב,ב.
  3. ^ (זהר חלק א נד, א) - ויקיעורך
  4. ^ כדאיתא במסכת בבא בתרא דף כה:.
  5. ^ על פי דניאל ב,כב, ושם הלשון "ונהורא עמה שרא".
  6. ^ העתיק המקרא שלא בדקדוק, ולשון הכתוב "ושם הנהר השלישי חדקל".
  7. ^ כאן נקטעו דברי רבינו ולא סיים לפרש מהות עניינו של הצדיק הרביעי.