נועם אלימלך/פרשת לך לך
פרשת לך לך עריכה
ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בשלש מדריגות זו אחר זו, דהיינו [א] מתחילה צריך לשבר כח התאווה המוטבע באדם מדרך הטבע כגון אכילה ושתיה וכיוצא בהם שיהא אכילתו בקדושה ובטהרה, ועל ידי זה הוא משבר כח 'אלקים אחרים' ד'אלקים' גימטריה 'הטבע', ואחר שמשבר כח אלקים אחרים, זוכה לבוא למדריגת יראה שהוא אלקים חיים,
ב. צריך האדם לשבר המידות השפלות שבו שהם אצלו בתולדה מיום צאתו מרחם אמו, יש בני אדם שמידותיהם יותר גרועים משאר בני אדם במידה זו, דהיינו למשל מדת כעס וכדומה, ששאר מידותיו גרועים מחבירו בתולדה, ואחר שמשבר כח המידות השפלות והגרועות הוא זוכה לבוא לאהבת הבורא ב"ה.
[ג] ואחר כל זאת צריך לבוא למדריגה ג' שהיא התפארות, כמו שמבואר לעיל בפרשת נח, שכל מעשיו יהיו יפים ומפוארים, כמו שאמר התנא "כל שהיא תפארת כו׳ ותפארת לו מן האדם".
וזה הוא רמז "לך לך מארצך", רמז למדריגה ראשונה שהיא התאוות הארציות הגשמיות שהוא מוטבע בהחומר וצריך לצאת ממנה, "וממולדתך" רמז למדריגה ב׳ שהם המידות הגרועות הנולדים עם האדם, "ומבית אביך" רמז למדריגה ג׳, דהנה עיקר התפארות השפלות באים לאדם ע"י שהוא מתגאה ומתפאר באבותיו שהוא בן גדולים, וצריך לצאת מהמידה הגרועה הזאת להתפארות אחרת הטוב בעיני ה׳ ואדם כנ"ל, "אל הארץ אשר אראך" רמז לארץ עליונה. וזהו "השתחוו לה׳ בהדרת קודש", פירוש להדר ולפאר בתפארת את הקדושה שהיא מדריגת התפארת.
וזהו "נופת תטופנה שפתותיך כלה כו׳", רמז ג"כ לשלש מדריגות הנ"ל, "נופת תטופנה" רמז למדריגת יראה, 'נוטפות מור' ודרשו חז"ל 'אל תקרי מור' כו׳, ו"שפתותיך כלה" רמז למדריגת אהבה, ככלה האהובה לארוס שלה, "דבש וחלב תחת לשונך" רמז למדריגה ג׳, שכל מעשיו הם כדבש ומפוארים לכל אדם.
או יאמר "נופת תטופנה", דהנה בהתחלת האדם לבוא בעבודתו יתברך ויתעלה, צריך להיות ביראה, ומחמת שעדיין אינו מתוקן כל צורכו, לכן לפעמים מדבר דברים בגלוי בלא בושה, ואח"כ כשעולה במדריגה יתירה, הרי הוא מתבייש מלדבר לגלות את מעשיו בדיבוריו ככלה שמעשיה בחשאי, וזה הוא בעבור כי יראתו על פניו, ואח"כ כשעולה למדריגה יתירה הרי הוא צנוע בכל מעשיו, וזה "נופת תטופנה" רמז שמתחיל בהתחלת עבודתו, אזי הוא מטפטף דברים כנ"ל, כי עדיין אין יראתו שלימה, ואח"כ "שפתותיך כלה", ר"ל שדבריו נאמרים בבושה ומעשיו הן בחשאי ככלה, ואח"ז "דבש וחלב", פירוש דברים המתוקים כדבש וחלב, הם "תחת לשונך", שהוא הצנע לכת לגמרי.
או יאמר "לך לך". נ"ל ע"ד הרמז, שצריך האדם לחקור ולדרוש ולחפש תמיד לראות רוממות אל מכל דבר אשר יראו עיניו, ועל ידי זה יזכה שיתן לו השי"ת שכל ובינה להבין ולהשכיל בעולמות העליונים, ואופן אשר יגיע למדריגה הנ"ל להסתכל ברוממות אל, צריך האדם מקודם לתקן את מידותיו, כי השי"ת ב"ה ברא את האדם בכל מיני מידות, וכל מדה ומדה שבאדם יש צד וחלק באותה מדה אל הקדושה, וכן להיפך לרע ח"ו כידוע, וצריך האדם לשבר עצמו בבחירתו להפך את המדות רק אל הקדושה לבדה, ואז יזכה להבין ולהסתכל ברוממות אל, והשי"ת ב"ה פותח לו מעיינות החכמה להשיגו ולהשכילו בכל פעם בשכל עליון יותר ויותר מה שלא ראו עיני שכלו מעולם.
וזהו "לך לך", פירוש לעצמך כפשוטו, דהיינו שתסתכל על עצמך תמיד שתפרוש ממדות ארציות שבך שתהפכם לטובה כנ"ל, וזהו "מארצך", ותביאם אל הקדושה לבדה, "וממולדתך", פירוש דאדם שהוא מתנהג במדות מגונות, אזי יוצא ממנו תולדות רעות חלילה, שמדה אחת מולדת את חברתה ע"ד 'עבירה גוררת עבירה', וזהו 'וממולדתך', "ומבית אביך", פירוש דלפעמים מוטבע באדם מדות ע"פ טבעית הבאות לו מכח אביו שהכניס בו המדות הללו, צריך לצאת מהם ולהכניסם אל הקדושה, וזהו 'ומבית אביך', ואז תזכה "אל הארץ אשר אראך", שתזכה לשכל העליון ולהארץ העליונה שאראך אשר מעולם לא ראית.
וזהו "גול על ה׳ דרכך", פירושו ג"כ כנ"ל, כי "גול" הוא לשון התגלות, שתגלה "דרכך" ומדותיך, שתסתכל בהם ותראה שיהיו כולם "לה'", "ובטח עליו", פירוש מה שהאדם מסתכל ברוממות אל זה נקרא 'בטחון', "והוא יעשה", פירוש ואז יעשה לך השי"ת ב"ה עשיות חדשות מה שלא ראית מעולם ולא הבנת מעולם, "והוציא כאור צדקך". והבן.
או יאמר "לך לך כו׳", דהנה באדם הראשון כתיב "מכל עץ הגן אכול תאכל", קשה למה ציוה להם מה שיאכלו, כי 'אכול תאכל' הוא לשון ציווי, ועוד הרי מתחילה נאמר "מכל עץ הגן כו׳", משמע גם מעץ החיים יאכלו, ומה טעם אח"כ כשאכלו מעץ הדעת טוב ורע נאסר להם לאכול מעץ החיים.
ונראה לפרש, דמתחילה היה לו מדריגה גדולה בעולם העליון הנקרא 'עץ החיים', ומזה הטעם ציוהו השי"ת שמעץ החיים יאכל, כדי שישאר בקדושתו לעולם, ומעץ הדעת טו"ר נצטווה שלא יאכל, שהם עולמות התחתונים כדי שלא יתגשם, ואח"כ כשאכל מעץ הדעת טו"ר נפל ממדריגה העליונה ונתגשם, לכן ציווהו השי"ת שלא יאכל מעץ החיים, שכיון שכבר נתגשם והיה בהם טו"ר, ואין ראוי לנגוע בעץ החיים עד שיעלה ממדריגה תחתונה לעליונה בהדרגה, והיוצא מזה שאחר חטא אדם הראשון צריך האדם לעבוד להשי"ת בהדרגה, ממדריגה תחתונה לעליונה.
וזהו פירוש הפסוק "לך לך מארצך", פירוש "לך לך", ר"ל לשורשך העליון אשר משם חוצבת, "מארצך", פירוש ועיקר התחלה שתוכל לבוא לשורש העליון הוא ההכנעה, שתחשוב את שפלותך כי עפר אתה כו׳, "וממולדתך ומבית אביך", פירוש גם ממולדתך כו׳, אם תכניס הכל במחשבת רוממות אל יתברך, עי"ז תזכה שתוכל לבוא "אל הארץ אשר אראך" דהיינו לארץ עליונה.
וזהו "אשריכם זורעי על כל מים", כי יש מים עליונים ומים תחתונים והם נקראים 'מים הזדונים', וגם נקראים 'מים רבים', וזהו פירוש "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", וצריך האדם לעבוד מתתא לעילא, להעלות המים התחתונים הנקראים 'מים בוכים' שהם מסיטרא דקליפה, להעלות אל הקדושה, ורמז 'ברוך כבוד ה׳ ממקומו' ר"ת בכים. וזהו "אשריכם זורעי כו׳", ד'זריעה' היא המחשבה הנקרא בשם זריעה, ואשרי להזורעים אשר מחשבתם "על כל מים", ר"ל גם על המים התחתונים להכניסם אל הקדושה.
או יאמר "לך לך כו'", דהנה יש שהוא צדיק מחמת זכות אבותיו או מחמת שהוא תמיד בין הצדיקים, אבל באמת צריך האדם שלא להשגיח על זה, הן הצדיק בן צדיק לא ישגיח על זכות אבותיו לאמר שזכות אבות יעמוד לו ולא יתאמץ בעבודת הבורא מחמת זה, לא ישגיח על זה, רק צריך אימוץ וחיזוק גדול בעבודתו יתברך, והן הצדיק שאינו בן צדיק אל יתיאש עצמו לאמר מאחר שאין לו זכות אבות לסייע לא יוכל להגיע לעבודת הבורא יתברך, אל יאמר כן, רק יעבוד השי"ת באמת והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, רק לחשוב שהשי"ת עושה לו כל זאת שמסייע לו.
וזהו "לך לך מארצך כו׳", פירוש שלא תשגיח על ארצך ועל בית אביך, ותלך לשרשך "אל הארץ" העליונה, "אשר אראך" ר"ל כנ"ל, שלא תחשוב רק שאני מראה אותך כל זאת, שהכל הוא מהבורא יתברך.
וזהו "טוב עשית עם עבדך", ר"ל הטוב שעשית עם עבדך שהוא צדיק, שהצדיק נקרא טוב, "ה׳ כדברך", ר"ל שאין זה כי אם ע"י דיבורך, שהכל הוא ממך.
ואעשך לגוי גדול כו׳ והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור. ולכאורה יש לדקדק דאצל הברכה נאמר ואברכה כו׳ ואצל הקללה נאמר המלות בהיפך, והיה לו לומר ג"כ 'ואאור מקללך'?
ונ"ל דהנה הצדיק אשר מקדש ומטהר עצמו, נעשה הוא בעצמו 'ברכה', דהיינו בריכה עליונה להשפיע לכל, אך אותם הרוצים לקבל השפעה ע"י הצדיק, צריכים להסכים עם הצדיק ואז הם ממילא מתברכים בשפע רב, אבל מי שאינו מסכים עם הצדיק, בודאי לזה בלתי אפשרי שיושפע לו ההשפעה ע"י הצדיק. וזהו "והיה ברכה", דהיינו שאתה בעצמך תהיה בריכה להשפיע, "ואברכה מברכך", ר"ל מיד אותו שיסכים עמך אברך אותו, כי הכל הוא מוכן כנ"ל שהצדיק הוא הברכה עצמה, וזהו כמו 'מברכך', פירוש מהבריכה שלך, "ומקללך אאור", פירוש אבל הקללה אינה באה ממילא כמו הברכה, רק אחר מעשה עד שאאור אותו אחר קללתך.
וזהו "טוב עשית עם עבדך", פירוש הטוב, דהיינו ההשפעות, נתת ביד עבדך שהוא המשפיע לכל העולם כנ"ל, רק באופן "ה׳ כדברך", דהיינו שיסכימו עמו הכל ויאמרו כולם על הצדיק שה׳ מסכים כדברך, ואז כולם נשפעים ע"י הצדיק בשפע רב וברכה.
ויהי רעב בארץ כו׳. נ"ל ע"ד המוסר כמאמר הכתוב "לא רעב ללחם ולא צמא למים כו' כי אם לשמוע דבר ה׳", ונמצא זה עיקר הרעב אם ח"ו עם בני ישראל אינם מתנהגים כשורה והולכים שובב בדרך לבם ח"ו, ועל ידי זה הם גורמים גם להצדיק השלם במעשיו שיורד ממדריגתו הגדולה הקדושה.
וז"ש הכתוב "ויהי רעב בארץ" כנ"ל, "וירד אברם מצרימה", פירוש ע"י זה יורד הצדיק הנקרא בשם 'אברם', יורד ממדרגתו, ואעפ"כ כי יפול לא יוטל לגמרי ח"ו, רק שיורד 'מצרימה' דהיינו נוטריקון "מיצר ים", שנעשה לו צר ודוחק בקדושתו העליונה שהיתה לו מקדם, 'ים' רמז לקדושה עליונה, ים העליון, וכל זאת אין עושה השי"ת ב"ה להצדיק שיפול ממדריגתו מחמת רשעת הרשעים, רק גם זה לטובתו דהיינו "לגור שם", דאלולי זאת שיפול ממדריגתו קצת, אפשר שיגבה לבו קצת להתגדל במדריגתו וקדושתו, ועתה ע"י שרואה הצדיק שנפל ממדריגתו, הוא מתבייש מאוד ומתחרט ואינו מחזיק עצמו רק כגר בארץ, דהיינו שמחזיק עצמו שהוא גר בעוה"ז ובעוה"ב מאחר שנפל ממדריגתו.
"ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה", פירוש אחר שרואה הצדיק כי קרוב הוא אל המדריגה הנקרא 'מצרימה', "ויאמר אל שרי אשתו", דהנה שני גוונים יש בעבודת הצדיק, דהיינו דרך אחד לעבוד ברוחניות, ודרך השני שגם בהגשמיות צריך להתקדש ולטהר עצמו מאוד מאוד, והבחינה של עבודת הרוחניות נקרא בשם 'אברם', דהיינו מצד דוכרא, ובחינת עבודת הגשמיות נקרא בשם 'שרה', וזהו "ויאמר אל שרי אשתו", דהיינו הצד הנוקבא נקרא 'אשה', ויאמר לה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה", ר"ל מאחר שאני רואה שאני יודע שאשה יפת מראה [את], ואילו הייתי בקדושה עליונה האיך הייתי יודע זאת, "והיה כי כו׳ והרגו אותי כו'", ר"ל אם לא נשגיח על עצמינו להתגבר בקדושה, אזי ח"ו 'והרגו אותי' דהיינו כח הרוחניות, "ואותך יחיו", דהיינו כח הגשמיות יתגבר, לכן" אמרי נא אחותי את", פירוש נתגבר מאוד בקדושה ובדביקות גדול בתורה הקדושה ע"ד 'אמור לחכמה אחותי את', "למען ייטב לי", ר"ל עי"ז יוטב לי בקדושה עליונה שיתגבר כח הרוחניות, וגם זאת "וחיתה נפשי בגללך", לשון גללים, ע"ד 'כאשר יבער הגלל', ר"ל שיבוא חיות קדושה גם בהגללים דהיינו בהגשמיות. וק"ל.
ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף.
וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות.
או יאמר "לך לך כו׳", דהנה הצדיק שהוא יודע שהוא משפיע ומחמת זה הוא רוצה לפעמים להשפיע לקרוביו ולתלמידיו, אבל באמת רצונו של השי"ת שלא יעלה על מחשבתו כלל שהוא משפיע, רק שיעבוד השי"ת ב"ה בשלימות והשפע ממילא בא.
וזהו "ויאמר כו׳ לך לך מארצך כו׳", ר"ל שלא יעלה במחשבתך כלל דבר הנוגע לארצך כו׳, רק "אל הארץ אשר אראך", ר"ל שכל עבודתך יהיה רק אל הארץ העליונה והשפע ממילא יבוא. וק"ל.
וילך אברם כאשר דבר אליו כו׳. נראה לפרש, דכבר דקדקו קמאי על המשנה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", למה שינה הלשון, דאצל משה נאמר לשון 'קבלה' ואצל יהושע נאמר לשון 'מסירה'.
אך הענין הוא, דהתורה הניתנה על הר סיני לא קבלו ישראל בבחינה אחת, דהנה השי"ת ב"ה בחר בהר סיני מכל ההרים ליתן עליו את התורה מחמת שהוא נמוך מכל ההרים, דעיקר הוא לעסוק בתורה בהכנעה, ומשה רבינו ע"ה היה עניו מכל אדם והיה מוכשר ומוכן לקבל התורה ע"י הכנעה שבו, מהר סיני שהיה ג"כ בבחינת הכנעה, כדאיתא במדרש 'כשראה הר סיני את משה היה רץ לקראתו', והטעם מחמת שהיו שניהם בבחינת הכנעה. ולכן נאמר "משה קיבל תורה מסיני", ר"ל ממדריגת 'סיני' שהוא הכנעה, ולא כן שאר ישראל שלא היו בבחינת הכנעה, ולכן היו קולות וברקים כדי לשבר אותם ולהביאם אל הכנעה מחמת הפחד והמורא, ולכן יהושע שלא היה כל כך בבחינת משה, ע"ד דאיתא 'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה', לכן נאמר לשון 'מסירה'.
וזהו "וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳", ר"ל שהוא היה מוכן לקבל דבר ה׳ מיד כשידבר אליו, שהיה צדיק גדול, ואעפ"כ "וילך אתו לוט" הוא היצה"ר שנקרא 'לוט', דהצדיק אף שהוא בבחינה גדולה צריך ליזהר מהיצה"ר שלא יחטיאו חלילה, "ואברם בן חמש כו׳", ר"ל שהיה מתקן הה"א של השם הקדוש, "ושבעים" רמז שהיה במדרגת עי"ן, ע"ד שפרשתי "עיני ה׳ משוטטות בכל", דהצדיק נקרא 'כל', ר"ל "עיני ה׳" הם מתלבשות "בכל", דהיינו בהצדיק, ובידו לפתוח עיני פקיחא מהבורא ב"ה על ישראל. וזהו "עיני כל אליך ישברו", ר"ל העינים המתלבשים ב'כל', דהיינו הצדיקים, הם משברים ומבטלים הגזירות שנגזר מאתו, וזהו "אליך ישברו", לשון שבירה, שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל.
ונחזור לביאור הכתוב, "ואברם בן כו׳ בצאתו מחרן", פירוש ואז יצא מהחרון, דהיינו שביטל הגזירות וחרון, "ויקח אברם את שרי אשתו", ר"ל שלקח גם המדריגה של נקבות והעלה אותה, "ואת לוט" הוא היצה"ר, הפך גם אותו לטוב עד שהיה גם הוא "בן אחיו" דהיינו תולדה של יצר טוב הנקרא 'אחיו', ע"ד שאמרו חז"ל 'בכל לבבך בשני יצריך'.
או יאמר "וילך אברם כאשר דבר כו׳", ר"ל הצדיק רצונו לילך בדרכי השם בבחינה זאת "כאשר דבר ה׳", דהיינו באותה הבחינה ממש שדיבר ה׳, בודאי הדיבור ההוא בקדושה ובטהרה ובדביקות, כן דרך הצדיק הרוצה לעשות ולקיים מצוותיו יתברך שיעשה ג"כ בבחינה זו.
"וילך אתו לוט", ר"ל החלק הרע שבאדם המעורב בטוב ורע מעת חטא אדם הראשון מתחיל להתגבר עליו להדיחו מדרכו הטוב, והתקנה להכניע חלק הרע הוא שיהיה האדם שפל מאוד בעיני עצמו כלא נחשב רק כדבר הנוסף, וזהו "ואברם", כלומר כדבר הטפל והנוסף, עי"ז פועל "בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן", דעיקר שנותיו של אדם שעובד האדם את בוראו, התחלתם מחמש שנים למקרא עד סוף שנותיו והם שבעים שנה, כי החמש שנים של מקרא רומזים לדברים גדולים, לרמז ה׳ חסדים הממתיקים ה׳ גבורות כידוע ליודעי חן, ואמר הכתוב שעי"ז שיכניע וישבר כח הרע שבו, יהיה טהור בכל שנותיו מחמש ועד שבעים, וזהו "בצאתו מחרן", ר"ל בצאתו מן החרון, הוא החלק הרע שבו.
"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם", ר"ל שאברהם היה עובד והולך בקדושה "עד מקום שכם" רמז להתורה, שזכה להשיג כל התורה, ע"ד 'ויט שכמו לסבול' עול תורה, "עד אלון מורה", דהנה באילן יש כמה וכמה ענפים, וכל הענפים הם מחוברים אל העיקר האילן, כן כל מצוה ומצוה יש לה שורש ועיקר למעלה באילן העליון, וצריך האדם להשכיל לדעת שורש העיקר של המצוה ולא כמצות אנשים מלומדה, וזהו "עד אלון מורה", שהשיג כל מצוה ומצוה עד השורש שהוא העיקר האילן.
וזהו שאמר התנא "ההולך בדרך", פירוש בדרך ה׳, "והיה מכיר אילן", ר"ל שהיה מכיר שורש האילן של המצוות, "או גדר", פירוש והיה מכיר הגדרים, שצריך האדם לעשות גדרים לעצמו בדבר המותר כדי שלא יבוא אל האיסור, "ואמר שביתתי תחתיו", ר"ל שאומר שישבות תחת האילן אבל אינו משכיל להשיג השורש לעשות המצוה בשורשה, "לא אמר כלום", "ואם אמר שביתתי בעיקרו", פירוש שהוא משכיל לדעת לעשות המצוה בעיקרה ושורשה, "יש לו ב׳ אלפין", דהיינו שעושה יחוד גמור באלפין, דהיינו אלף של אדני ואל"ף של אק"י[1] כידוע ליודעי חן. והבן.
או יאמר "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם", לכאורה מלת 'מקום' הוא מיותר. ונ"ל מקודם דהנה אנו אומרים "הכל יודוך והכל ישבחוך כו׳", דהיינו שיש עולמות הנקראים 'הכל', ויש עולם ששייך בו הודיות ויש עולם ששייך בו שבחים, וכן כולם מרומזים על עולם השייך בו ונוגע אל שורשו. וזהו "דעת קנה הכל קנה", ר"ל שמתחילה צריך האדם שיהיה לו ידיעה על ידי לימוד כל העולמות, ואז "הכל קנה", ר"ל שיוכל לעלות ולבוא למדריגה לכווין העולמות העליונים הנקראים 'הכל', וזהו עיקר בתפילתו, דהיינו שיתפלל בשורש השייך לאותו תפילה. וזה שאמר הכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", ולכאורה קשה בוודאי כאשר קרא להם שמות כך היה שמם, אלא הפירוש הוא כך הוא שמו בעולם העליון, בשורש השייך לאותו חיה או לאותו בהמה, שאדם הראשון כיוון לקרותם באלה שמות שיש להם שורש בהשם הזה בעולם העליון.
וזהו "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם", שעלה בתפילתו שהתפלל על בני יעקב כפירוש רש"י ז"ל, והיה מכווין ועולה בתפילתו עד עולם העליון שהוא נגד שכם, והיינו "מקום שכם", כי כל דבר למטה יש לו שורש למעלה, "עד אלון מורה", כבר פירשתי דאדם הוא נקרא 'אילן' ע"ד שאמרו 'למה אדם דומה לאילן הנטוע' כו׳, והיינו מחמת שאדם שורשו למעלה, וכל דיבור ודיבור היוצא מפיו בקדושה ובטהרה, הדיבור הזה נעשה ג"כ אילן, דהיינו ענפים לשורש האילן, והיינו "וישב באלוני ממרא", פירוש 'ממרא' הוא לשון אמירה, דהיינו כל אמירה ואמירה שיצא מפיו, היה נעשה מהם אילנות, וזהו "עד אלון מורה", מורה הוא לשון יראה, ר"ל שע"י יראתו שהיה מקדש עצמו ומטהר נעשה מהם אילנות.
"ויעתק משם ההרה", הוא רמז לעולמות העליונים הנקראים 'אבות', דאבות נקראים 'הרים', והיינו שהמדריגה הנ"ל היה מתגבר והולך עוד לעולמות העליונים, "מקדם לבית אל", ר"ל שהיה משתוקק כ"כ ומתחזק עצמו לבוא אל מדריגה גדולה הקדומה בקדושה יותר מבית אל, דהיינו יותר מקדושת בית המקדש ששם היה עיקר הקדושה, כי כן צריך האדם להשתוקק ולהתאוות שיגיע בעבודת הבורא עד אין קץ ותכלית, "ויט אהלו", פירוש שאברהם אבינו היה נוטה אהלו, דהיינו יראתו ועבודתו שהיה עובד להשי"ת, היה נוטה לכאן ולכאן להכריע בהכרעה אמיתית אם הוא בשלימות או לאו, וראה "בית אל מים", ר"ל וחישב בעצמו שהקדושה רחוקה ממנו מאוד, "והעי מקדם", פירוש שזה היה לפני אברהם תמיד שאינו עובד השי"ת ב"ה כראוי, והיה מוצא חסרונות ועוונות בעצמו, ד'העי' רמז על עונות, ששם נמצא עון שמעל עכן בחרם, כי כן דרך הצדיק שאין מעשיו נוחים בעיניו ורואה תמיד בשפלותו.
וזהו שנאמר באברהם "והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה", ולכאורה מה רבותא בזה שהאמין בה׳? ועפ"י דברינו הנ"ל יבואר ג"כ, ד"ויחשבה לו צדקה" קאי על אברהם, דהיינו שאברהם היה רואה ומסתכל על עצמו תמיד וראה תמיד חוב לעצמו, וכאשר אמר לו השי"ת "כה יהיה זרעך כו׳", האמין בה׳ והיה מתמה על עצמו באיזה זכות יגיע לו זה, וחישב שאין זה אלא צדקת ה׳. והבן.
אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד כו׳ ואנכי הולך וכו' ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע כו׳. ולכאורה 'ויאמר' השני הוא מיותר, שנראה כאילו הוא דבר בפני עצמו.
ונראה דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והשכר הבא לו לאדם ע"י איזה מצוות שעשה, למשל כשהשי"ת נותן לאדם ממון עבור איזה מצוה שעשה, אין זה עיקר השכר, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק שנתן השי"ת הממון הזה כדי שיעשה עוד מצוה, וזהו פירוש "שכר מצוה מצוה", ר"ל כנ"ל כדי שיעשה עוד מצוה אחרת, וכשנותן השי"ת לאדם בנים עבור איזה מצוה, הוא ג"כ כדי שיעשה עוד מצוה לגדלם לתורה לעבודת השי"ת ב"ה.
והנה אברהם [אבינו] עליו השלום היה תמיד מדבק ומקשר עצמו להבורא ב"ה, כאדם הנושא מגן בפניו דבוק עליו, כן היה מדבק את השי"ת על עצמו תמיד, וזהו "אנכי מגן לך", פירוש עבור שעשית אותי כמגן לך, שהמשכת והדבקת אותי עליך, לכן "שכרך הרבה מאד". "ויאמר אברם ה׳ מה תתן לי", פירוש איזה שכר יכול להיות לי בעולם הזה, הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק כנ"ל שכר מצוה, ומה הוא השכר שלי "ואנכי הולד ערירי" שאין לי בן, ואם תאמר זה שכרי ש"בן משק ביתי", ר"ל אליעזר שהיה משקה מתורתו לאחרים, שזה נחשב לי לבן ע"ד שאמרו 'המלמד בן חבירו תורה כאלו יולדו', 'משק' הוא לשון משקה מתורתו, זה אינו, ד"הוא דמשק אליעזר", פירוש זה שאליעזר הוא צדיק ודולה ומשקה מתורתי לאחרים, אין זה מחמתי, רק שלפעמים שמא גורם, היינו השם שהוא נקרא כשם אדם כשר וישר, זה גורם לאדם שיהיה צדיק, למשל מי ששמו 'אברהם' ורוצה לעבוד השי"ת ב"ה, אזי השם הזה גורם ומסייע לו שיהיה צדיק. זה היה טענה אחת.
ועוד בא בטענה, "ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע", דאיתא בגמרא 'מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה', ואמר אברם גם הממון שנתת לי אין זה נתינה לטובה לשכר, מאחר שאין לי זרע "ובן ביתי יורש אותי", ומי שאין מניח בן הקב"ה מלא עליו עברה.
"והנה דבר ה׳ אליו לא יירשך זה ויוצא אותו החוצה כו׳ וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר כה יהיה זרעך", ולכאורה היה לו לומר בקיצור כאשר לא תוכל לספור הכוכבים כן יהיה זרעך? אך דהנה אתערותא דלתתא הוא[2] אתערותא דלעילא, וצריך האדם להתחיל מתחילה בדבר גשמי קצת, ע"ד שאמרו 'תשובה תפילה צדקה', [תשובה] הוא דבר גשמי קצת, דהיינו שמסגף עצמו בתענית, ואח"כ תפילה היינו דביקות, ואח"כ צדקה, וזה שאמר לו השי"ת "וספור הכוכבים", דהיינו התחלה יהיה מלמטה ע"י ספירת הכוכבים, ואברהם היה רוצה לעלות מיד למדריגה גדולה למעלה מן הכוכבים, וזהו "והאמין בה׳", מלשון 'ויהי אומן את הדסה', דהיינו שהיה מדבק עצמו וממשיך את עצמו למדריגה גדולה לה׳ מיד, "ויחשבה לו צדקה", ר"ל שהשי"ת עשה לו רצונו מיד והעלה אותו אל העולם עליון שהוא עולם המחשבה ושם הוא צדקה. והבן.
עוד יש לפרש "אנכי מגן לך כו׳", פירושו ע"ד דאיתא בגמרא 'מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא', ונמצא כשלומד תורה פעם אחת התורה מגינה עליו גם בשעה שאינו לומד, וכשלומד שוב אזי מגיע לו שכר בעד הלימוד הזה, כי מה שלמד כבר הוא מגין עליו ואין צריך הלימוד השני להגן עליו. וזהו "אנכי", רמז להתורה הקדושה[3], הוא "מגן לך" ולכן "שכרך הרבה מאוד" כנ"ל עבור כל לימוד ולימוד שמגיע לך שכר. וק"ל.
והנה דבר ה׳ אליו לאמר. יש לדקדק על הלשון "והנה דבר ה׳", דהוי ליה למכתב 'ויאמר ה׳ אליו' כדרך הכתוב בכל התורה. וגם מלת "לאמר" הוא מיותר, דאין שייך כאן לפרש מלת לאמר כפירושו בכל מקום שהוא לאמר לאחרים.
ונראה לפרש דהנה כשאמר הקב"ה לאברהם "שכרך הרבה מאוד" היה סובר שכוונת הש"י הוא על עניני עולם הזה דבהם שייך לשון ריבוי, דכל עניני עוה"ז הם דברים נפרדים ושייך בהם לשון הרבה שאמר לו השי"ת, ולא כן בעניני עוה"ב דאין שייך לשון הרבה על דבר רוחני, ולכן היה סובר אברהם שהוא על עניני עוה"ז, ועל זה אמר אברהם "מה תתן לי", פירוש למה לי עניני עוה"ז מאחר שאין לי בן, וירד ממדריגתו והתחיל להתפלל על בן, והשי"ת אינו מניח להצדיק שיטה את עצמו לירד ממדריגתו, לכן נאמר "והנה דבר ה׳ אליו לאמר", פירוש 'הנה' כדבר המוכן מיד, ר"ל מיד הכניסו הקב"ה למדריגתו שיהיה מוכן לאמר דבר ה׳, וזהו "הנה דבר ה׳ אליו לאמר", שהיה מיד במדריגה זאת שלא יהיה רק דבר ה׳ אליו לאמר תמיד, ולא עניני גשמיות עוה"ז כמו שעשה מתחילה. ואמר לו השי"ת "לא יירשך זה כו׳ ויוצא אותו החוצה", ר"ל שהוציאו אותו השי"ת לחוץ מהמדריגה הזאת שהיה ירד מתחילה, ואמר לו "הבט נא השמימה וספור הכוכבים", ר"ל שאמר לו השי"ת אל תשפיל עצמך לירד ממדריגתך לעניני עוה"ז, רק 'הבט נא השמימה' דהיינו להסתכל ברוממות אל, וביותר יוכל האדם לראות רוממות אל בהביטו השמימה ורואה הכוכבים במסילותם על משמרותם מזהירים בזוהר אורם, ומזה יבוא לאדם יראה להבין רוממותו יתברך, וזהו "וספור הכוכבים".
ואגב אורחא נבאר מה שהקשו העולם, דאיתא בגמרא "הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי", ומקשים העולם הדיוקים אהדדי, דמתחילה אמר 'הדר בא"י דומה' כו', משמע אבל באמת אין לו, והדר אמר 'הדר בחוץ לארץ דומה כאין לו' כו', משמע אבל באמת יש לו. וע"פ הנ"ל יבואר דאיתא בגמרא "העומד בחו"ל ומתפלל יכוין לבו כנגד א"י, והעומד בא"י יכוין כנגד ירושלים", ונמצא כל תפילות ישראל הולכים דרך שער אחד, ונמצא האדם הרוצה שתהא תפילתו נשמעת צריך לכוין כאילו הוא מתפלל בא"י ובית המקדש בנוי ומזבח על מכונו בהיכלו והרי הוא כאילו דר עתה בא"י, ועל ידי זה הוא בא לבהירות ודביקות גמור להתפלל בכוונה שלימה ביראה ובאהבה כאילו עומד בבית קדשי קדשים. וזהו דוגמא למה שכתבנו לעיל שצריך אדם להסתכל רוממות אל בראיות כוכבים ומזלות מי ברא אלה, כאילו רואה הכל בחוש הראות, כן צריך לצייר במחשבתו בעת תפילתו כאילו הוא ממש בא"י ובבית המקדש ורואה הכל בחוש הראות. וממילא מובן פירושו "הדר בא"י", כנ"ל שמצייר לעצמו כאילו עומד בא"י ועל ידי זה בא לו הבהירות בתפילתו, "דומה כמי שיש לו אלקי", ר"ל הרי הוא דומה לאותו האדם המסתכל רוממות אל להשיג את הבורא ב"ה ע"י פעולותיו המה הכוכבים כנ"ל, ובא לאמונה שלימה במציאות האל יתברך, "וכל הדר בחוץ לארץ", ר"ל שאינו מתנהג בעת תפילתו להשגיח כנ"ל, "דומה כמי שאין לו אלקי", ר"ל כמי שאינו משגיח לדעת אם יש לו אלקי.
ונחזור לביאור הכתוב שאמר לו השי"ת "וספור הכוכבים", דהיינו שתשגיח לרוממות אל, "ויאמר לו כה יהיה זרעך", דלכאורה 'יאמר לו' הוא מיותר, אך זה הוא אמירה אחרת, דהיינו שגם כוונת התפילה על הזרע יהיה ג"כ בדרך הכוונה זו הנוגע לרוממות אל ב"ה.
או יאמר "כה יהיה כו׳", ר"ל שגם זרעך תראה שיתנהגו במדריגה זו, "והאמין בה'", פירוש שמיד פנה אברהם אל דברי השי"ת להחזיק באמונתו יתברך ע"י הסתכלותו ברוממותו יתברך ויתעלה, "ויחשבה לו צדקה", פירוש 'ויחשבה' קאי על אברהם, ו'לו' קאי על הזרע, שמיד קיים ועשה מצות ה׳ שחישב במחשבה על הזרע על הכוונה הנ"ל שיהיה הזרע כנגד עולם הצדקה, שצדקה וזרע הם בעולם אחד, ע"ד 'זרעו לכם לצדקה', דעיקר רוממות אל הוא במחשבה, שהוא אחד מג׳ מדריגות שצריך האדם לעבוד להשי"ת, בדיבור ובמעשה ובמחשבה, הדיבור היינו התורה הקדושה, ומעשה הם המצוות, ומחשבה הוא רוממות אל יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. אמן.
ויאמר אליו כו' לתת [וכו'] לרשתה ויאמר במה אדע כו׳. לכאורה איך עלה על דעת הצדיק אברהם שישאל אות? ורש"י ז"ל הרגיש בזה, אך אין הלשון 'במה אדע' עולה שפיר. אך נראה דמלת "אדע" הוא לשון התגלות על הדבר שיקום כן לעולם, וזהו שנאמר באברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ולכאורה איך שייך אצל השי"ת ב"ה היודע מחשבות לומר עתה ידעתי? אלא פירושו ג"כ עתה נתגלה הדבר כי ירא אלקים אתה לעולם, דכל הדברים הם אצל השי"ת ב"ה בכח, ובניסיון העשירי הזה נתגלה הדבר שיהיה ירא אלקים לעולם. וכאן ג"כ הפירוש "במה אדע", באיזה אופן הוא הזכות להתגלות על הדבר, "כי אירשנה", שתהא הירושה זו לעולם בלי הפסק, כמה שדרשו חז"ל 'תינח בזמן שבית המקדש קיים' כו׳.
"ויאמר לו קחה לי עגלה משולשת", פירוש נגד זה שעשו ישראל ג׳ עגלים, אחד במדבר וב׳ בדן, נגד זה יש ג׳ פרים לישראל כפירוש רש"י ז"ל, "ועז משולשת", פירושו ג"כ בדרך זה, שעז הוא רמז לס"א, ולעומת זה יש בקדושה ג"כ עז כפירוש רש"י רמז לג׳ שעירים, "ואיל משולש", רמז לאילו של יצחק שהוא כחוט המשולש אשר לא במהרה ינתק, שאפרו של יצחק צבור לעולם, "ותור" רמז שיש צדיקים בכל דור ודור, כאשר אכתוב לקמן ש'תור' הוא רמז להצדיק המשפיע, "וגוזל", ע"ד שאמרו חז"ל "כל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע", "ויקח לו את כל אלה כו׳ ויתן איש בתרו לקראת רעהו", דהיינו שהעמיד הכל זה לעומת זה כנ"ל, "ואת הצפור", רמז לישראל, "לא בתר", ר"ל נגד כללות ישראל אין לך דבר שישוער נגד זכותם, שגם רשעים מלאים מצוות כרימון.
ונבאר הפסוק "כי יקרא קן צפור כו׳", פירוש "יקרא" לשון קריאה, ר"ל בעת שיצטרכו ישראל להקרא לפניו יתברך ע"י תפילות, ואמר הכתוב "לפניך בדרך", פירוש תדע שהדבר הזה מוכן 'לפניך' להתפלל עליהם באיזה מדריגה שאתה עומד בה, רק שיהיה 'בדרך', דהיינו בדרך ה׳, "בכל עץ", רמז בין שאתה במדריגה עליונה, "או על הארץ", ר"ל בין שאתה במדריגה תחתונה, "אפרוחים או ביצים", רמז ג"כ לב׳ מדריגות, דהיינו בין שיש לך כנפיים דהיינו יראה ואהבה, דהם נקראים כנפים לפרוח בהם בקדושה עליונה, "או ביצים", ר"ל בין שעדיין אינך במדריגה זו, רק שאתה מוכן למדריגה זו כמו הביצה המוכנת לצאת ממנה אפרוח, אעפ"כ יש לך להתפלל על כללות ישראל ויועיל תפילתך.
ונחזור לביאור הכתוב, "וירד העיט על הפגרים", ר"ל הקליפה ירדה בשביל לעשות הכל לפגרים ח"ו, "וישב אותם אברם", דהיינו שהגביר החסדים על כולם.