פתיחת התפריט הראשי

פרשת ויראעריכה

וירא אליו ה' כו'. נקדים לפרש פסוק "ואברהם זקן בא בימים". דהנה העולמות העליונים נקראים 'ימים', והצדיק בקדושתו מגיע עד העולמות העליונים, וזהו "ואברהם זקן" זה קנה חכמה, "בא בימים", ר"ל עד שהגיע אל העולמות העליונים, וכן בדוד המלך ע"ה נאמר "ודוד זקן בא בימים כו'", וזהו "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים", דהנה הצדיק, החיים שיש לו בעוה"ז אינו אצלו רק כמו דבר הנשאל לפי שעה, ומחמת זה הולך ומתגבר תמיד בקדושה מחמת שמחשב תמיד שמא היום הוא החזרת השאלה, וזהו "חיים שאל ממך", פירוש הצדיק שמחשב שהחיים אינם אלא שאלה ששאל ממך, לכן "נתת לו אורך ימים", עי"ז זוכה לאריכות ימים הוא עוה"ב.

וזהו "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב כו' כחום היום", ר"ל דגם שהיה אברהם למטה, אבל עיקר ישיבתו באמת היה בעולמות העליונים, וזה רמז 'כחום היום', ר"ל שהיה בחמימות קדושה ודביקות כמו החמימות והדביקות של עולם עליון הנקרא 'יום' כנ"ל. וק"ל.


או יאמר "וירא אליו ה'", ונקדים לפרש פסוק "כי צדיק ה' צדקות אהב כו'", דאיתא בגמרא האי דנחית קמיה דרב חנינא אמר האל כו' האמיץ כו' עיין שם, אמר לו סיימתינהו לשבחיה דמרא, ולכאורה הלא אנו משבחין להשי"ת שבחים רבים גם מה שלא אמרו אנשי כנסת הגדולה? אך נראה דהנה השי"ת ב"ה נקרא בשם רחום וחנון וצדיק, ובמדה שעובד אדם את הבורא, מעורר המדה זו למעלה בעולמות ונקרא הבורא בשם אותו המדה, וצריך האדם לעבוד את הבורא בכל המדות כדי לעורר אותו המדה למעלה, וכאשר מעורר האדם המדה הנקרא צדיק, אז השי"ת נקרא בשם צדיק וכדומה בכל העולמות, ואז נתעורר רחמים גדולים על כל העולם וכל הדינין נהפכין לרחמים ע"י הצדיק הזה, וזהו "צדיק ה'", ר"ל בעת שהשי"ת נקרא בשם 'צדיק' ע"י המשכת הצדיק בעבודתו, אז "צדקות אהב", דהיינו רחמים וצדקות לעולם, "ישר יחזה פנימו", פירוש הכתוב מפרש מי הוא זה הגורם זאת? "ישר כו'", ר"ל הוא הישר אשר יחזה תמיד להמשיך הבורא ב"ה להפנימיות של העולמות, אבל האי דנחית קמיה דרב חנינא שהיה מזכיר שבחים בכינוי אשר לא ברא הבורא ית' עולמות כאלו, לכן אמר סיימתינהו לשבחיה דמרא.

וזהו "אליו ה' באלוני", "אליו" ר"ל בשבילו, ע"י עבודתו היה נראה "ה'" במדת רחמים, "באלוני", היינו העולמות העליונים כאשר כתבתי לעיל, "ממרא" ר"ל ע"י אמרות הטהורות של אברהם אבינו ע"ה שהיו כדי להמשיך הבורא יתעלה לעולמות כנ"ל. וק"ל.


או יאמר "וירא כו'", דהנה כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם להטיב לברואיו, צמצם הקב"ה את עצמו, ולהיכן צמצם את עצמו? שמעתי מפי מורי ז"ל[1] שצמצם עצמו בתוך האותיות התורה שבהם ברא העולם, ואמר שזה הפירוש שאמרו חז"ל "כביכול" ב"ה, ר"ל ע"י כ"ב אתווין יכול הקב"ה להיות בזה העולם, והצדיק העוסק בתורה לשמה בקדושה, הוא ממשיך את הבורא ב"ה ויתעלה בתוך האותיות של התורה כמו בשעת הבריאה.

וזהו "וירא אליו ה' באלוני ממרא", הוא לשון אמירה כנ"ל, ו'אילן' הוא התורה, והמצוות הם ענפים, ואמר הכתוב שע"י אמרות הטהורות שעסקו בתורה, המשיך את הבורא אל תוך האותיות, וזהו "באלוני ממרא", ר"ל באילן של אמירותיו נראה ה' אליו. ואמר הכתוב מהיכן זכה זאת שנראה ה' אליו ע"י עסק תורתו? זאת היתה לו מחמת הכנעה גדולה שהיה בו, דהיינו "והוא יושב פתח האוהל", דהיינו אף שהיה צדיק גדול אעפ"כ החזיק עצמו בהכנעה גדולה שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, ד'אהל' רמז על הקדושה, "כחום היום", ר"ל שיש בני אדם שנראים שהם מוכנעים אבל אין תוכו כברו, ואמר הכתוב שאברהם היה מוכנע גדול באמת בלב שלם ממש, וברור כשמש בעיניו שאינו אלא מתחיל בעבודתו יתברך, וזהו 'כחום היום'.

"וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו", רמז שראה אברהם שמוטל עליו לתקן ג' עולמות, דהיינו יראה אהבה ותפארת, כי הצדיק צריך לתקן את הששה קצוות שהם ששה ימי חול, והם ג' וג', דהיינו ג' לפני השבת וג' לאחר השבת, ולכן תפס הכתוב בלשונו רק "שלשה אנשים", והוא כולל יחד כל הששה קצוות, אותן שלפני השבת עם אותן שלאחר השבת. וזהו שאנו אומרים "ותן בלבנו לאהבה וליראה", הגם שבאמת צריך האדם להקדים היראה לאהבה, אך אנו מתפללים על היראה הבאה מתוך אהבה, דהיינו שלשה ימים שאחר השבת הם אהבה שהם שייכים לשבת העבר, וג' הימים שלפני השבת הם יראה שמתוכם באים אל אהבה שהוא השבת, ועל זה אנו מתפללים 'לאהבה וליראה' כסדר ימי החול שמתחילה אהבה והדר יראה, לתקן הששה קצוות.

"וירא וירץ לקראתם כו'", פירוש דאחר שמתקן הג' עולמות כנ"ל, עי"ז באה ההשפעה לעולם הזה, והעיקר צריך להיות אתערותא דלתתא, וזהו "וירא וירץ לקראתם", דהיינו בזריזות, שזה הוא עיקר כמו שאמר התנא 'זריזות מביא לידי נקיות' כו', "לקראתם", ר"ל נגד העולמות לתקנם, והיינו אתערותא דלתתא, "וישתחו ארצה", דהשתחוואה הוא כדי להמשיך השפעות למטה, וזהו 'וישתחו ארצה', ר"ל שהמשיך השפעות למטה.

"ויאמר אל נא תעבור מעל עבדך", פירוש שהתפלל להשי"ת תפילה קצרה שאל יעבור מאתנו, "יוקח נא מעט מים", פירוש שיוקח מלעילא לתתא חסדים מעט, שכן דרך הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, "ורחצו רגליכם", פירוש שלא יהיה שום נגיעה ואחיזה להרגלים, דהיינו להחיצונים, להנות מהקדושה, "והשענו תחת העץ", ר"ל שלא יהיה להם השפעה רק מהתמצית וכל השפעה יהיה לישראל. והבן.


או יאמר "וירא אליו ה' כו'", דהנה הגם שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם, אעפ"כ היו כנענים, וזה שמתמה הכתוב "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ר"ל האיך אפשר שיתראה השי"ת אליו באלוני ממרא שהיה מן הכנענים ואין הקב"ה משרה שכינתו במקום הגוים? ואמר הכתוב אל תתמה על זה, כי "והוא יושב פתח האוהל", פירוש שכן דרך הצדיק, הגם שהוא למטה אבל עיקר ישיבתו הוא למעלה בעולמות העליונים, דהם נקראים 'אוהל מועד' מחמת שהם תמיד בחדוה ושמחה כמו יו"ט, והצדיק המשתוקק תמיד עם מחשבתו ומתגבר לעלות עם מחשבתו לעולם העליון נקרא 'יושב פתח האוהל', ואם תאמר האיך אפשר שיהיה למטה ולמעלה בעולמות העליונים? לזה אמר הכתוב קח לך ראיה מחום היום, דהיינו מהשמש שהיא למעלה בשמים ואורה מזריח למטה ונדמה כאילו היא למטה, כן הצדיק הוא "כחום היום", שהוא למטה ואור תורתו וקדושתו מזריח למעלה בעולמות העליונים. וזהו "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך", ר"ל בעולם העליון.

או יאמר "אשרי תבחר כו'", דהנה יש ג' גווני צדיקים, יש צדיק אשר נפשו חושק ומתלהב לעבוד השי"ת ב"ה אלא שאין יכול להעלות עצמו ולהתחזק בעבודתו ית' מחמת איזה מניעה שבו, ויש צדיק שהוא עובד השי"ת בתורה ובתפילה רק שהוא יודע מזה שהוא עובד השם ומחזיק עצמו לעובד השם, ויש צדיק שעובד באמת להשי"ת ובכל עבודתו שעובד מחזיק עצמו שאינו עובד כלל שאינו אלא כמתחיל בעבודתו יתעלה, וזהו "וירא" כנ"ל, "והוא יושב פתח האהל" כנ"ל, שהיה נדמה בעיניו שאינו אלא על פתח האוהל הקדושה, "כחום היום" פירושו ג"כ כנ"ל, שהיה מוחלט אצלו בתום לבבו שאינו אלא כמתחיל. וזהו "אשרי תבחר ותקרב", ר"ל שאתה השם בוחר בו ומקרבו ואעפ"כ בעיני עצמו אינו חשוב, ודומה לו שאינו אלא "שוכן חצריך", היינו בחצר שלפני הבית, שלא נכנס כלל אל הקדושה, כן חושב הצדיק האמתי תמיד. וק"ל.

או יאמר "אשרי תבחר ותקרב כו'", ע"ד שאמרתי הפירוש על מה שדרשו חז"ל "שמעו נא אבירי לב אלו הצדיקים, כולם ניזונים בצדקה והם נוטלים בזרוע", ואמרתי הפירוש "בזרוע" היינו הצדיקים שהם קרובים לעולמות העליונים, ומוכן לפניהם ליטול השפעות בידם, כאדם שהוא קרוב אצל איזה דבר ונוח לו בקל ליטול בידו, כן הצדיקים, וזהו "ישכון חצריך", דהיינו הצדיק הוא שוכן בחצרות קדשך העליונים, ונוטל משם השפעות להשפיע לנו, וזהו "נשבעה בטוב ביתך", שעי"ז גם אנחנו נשבעים בכל טוב ביתך העליון. והבן.

ונחזור לביאור הכתוב, שהצדיק חושב תמיד שאינו עובד השם כלל, ואח"ז זוכה למדריגה גדולה, דהיינו "וישא עיניו וירא", פירוש ע"י ראייתו שרואה ומסתכל תמיד על עצמו כנ"ל, זוכה יותר, "והנה שלשה אנשים נצבים עליו", רמז לשלש המדריגות שצריך הצדיק לעבוד בהם, דהיינו יראה ואהבה והתפארת, דהיינו שמפאר השי"ת במעשיו ברוממותו וגדולתו יתעלה, והג' מדריגות אלו עומדים נצבים על עמדם ומכונם ולא יזיזו ממנו, וזהו הפירוש "אלקים נצב בעדת אל", ר"ל שהצדיק מהפך מדת הדין עד שהשם 'אלקים' שהוא מדת הדין עומד 'נצב' על עומדו 'בעדת אל' שהוא חסד אל כל היום. ועוד יש לומר 'נצב' הוא לשון כלי כמו 'וילך הנצב אחר הלהב', דהיינו שהשם אלקים נעשה כלי של חסד. וע"י שלש המדריגות הנ"ל ממשיך הצדיק השפעות חיי מזוני בני, דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהיינו העולם העליון הנקרא 'מזלא' נתעורר ע"י הצדיק ומשפיע השלש אלה הנ"ל. ויש לומר הפירוש הכתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", ר"ל לא על ה'לחם' גימטריה 'מזלא', חושבנא דדין כחושבנא דדין, ואמר הכתוב לא על זה בלבד שהצדיק מעורר עולם העליון הנקרא מזלא, מושך השפעות חיי כו', "כי על כל מוצא פי ה'", פירוש אלא גם אם הצדיק מוציא בפיו שם הקדוש כראוי בקדושה ובטהרה, אזי ג"כ מושך השפעה כנ"ל.

ונחזור לביאור הכתוב, "וירא וירץ לקראתם", פירוש אחר שהצדיק מתגבר עוד ורואה ומסתכל על עצמו יותר, ולכן נאמר 'וירא' שני פעמים, "וירץ לקראתם", ר"ל אזי בלתי אפשרי להצדיק הזה להשקיט ולנוח ולהפסיק עצמו מאהבתו ויראתו ותפארתו יתברך, רק תמיד רודף רץ אחר רץ לקראת המדריגות האלו תמיד, וכל זה זוכה "מפתח", ע"י שמחזיק עצמו בהכנעה, "וישתחו ארצה כו'" כנ"ל, "ויאמר אל נא תעבור", פירוש אחר כל העבודות ומדריגות האלו שיזכה, צריך חיזוק בתפילה ובתחנונים לחלות ולחנן מהשי"ת ב"ה שאל יעבור ממנו ולא יסור ממנו לעולם, כי בכל יום צריך לדאוג על יום המחרת שלא יפול ח"ו מקדושתו, כי עבודתו יתברך הם כהררים התלויים בשערה, שאם לא יזהר בעבודתו ויחסר בה כחוט השערה, אזי מיד והשטן על ימינו לשטנו ח"ו ומפילו ממדריגתו, ולכן צריך חיזוק מאוד בתפילה ובתחנונים יומם ולילה להשי"ת שיעזרהו ולא יעבור ממנו.

ואחר שיזכה הצדיק לכל המדריגות הנ"ל, אזי הוא מוכרח להוכיח אחרים, והמוכיח אחרים אזי הוא דרך שהמחשבות זרות של אחרים נופלים על המוכיח הזה, ולכן אמר בלשון הזה "יוקח נא מעט מים", דהיינו כמו ע"י שליח, ולא התקרב אליהם בתוכחתו בכל גופו ומדריגתו, רק היה זהיר ונשמר שלא יפול מקדושתו, "ורחצו רגליכם", דהיינו האבק שברגלים הם החטאים והדקדוקים הקלים שהם כאבק ואעפ"כ צריך כפרה ווידוי וחרטה, וזהו שנאמר ביעקב אבינו ע"ה "ויאבק איש עמו" ודרשו חז"ל "שהיו מעלים אבק עד כסא הכבוד", יש לומר שכוונו ג"כ לדברינו הנ"ל, שהיו מעלים החטאים שהם כאבק עד כסא הכבוד, רמז ע"י תשובה וחרטה, כמו שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", ("והשענו תחת העץ", ע"ד שאמרו לו "עולמך תראה בחייך", יש לומר ע"י שיתקדש אדם בקדושה גדולה, אזי הוא מרגיש תענוג עוה"ב בחייו, וזה 'והשענו תחת העץ', ר"ל שתתענגו ותרגישו גודל התענוג שתחת עץ החיים).

"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", דהצדיק הרוצה להשפיע לעולם, הוא צריך להשפיע ע"י צדיקים אחרים בהתחברו עמהם, וע"י אכילה שמאכיל אותם בקדושה נמשך השפעה גדולה על ידו, וזה שאמר 'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם', דהיינו שתסעדו לבכם בקדושה ע"י אכילה זאת, ד'לב' הוא מקום לשכון בו הקדושה, ע"ד שאמר הכתוב 'ונביא לבב חכמה', ואז כשתעשו כן תשפיעו השפעות לאחרים, וזהו "אחר תעבורו", ר"ל שתעבירו השפעה לאחרים ג"כ. והבן.


ויאמר שוב אשוב אליך כעת כו' ושרה שומעת פתח האהל, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי כו' ותכחש שרה כו'. הדקדוקים מפורסמים איך עולה על דעת ששרה אמנו תצחק ח"ו על דבר ה'? ונוסף לזה איך עולה על דעת שתכחש שרה נגד ה'?

אך הענין הוא לאדם שצריך להסתכל על עצמו תמיד בכל מעשיו ותנועותיו בלי הפסק, ואז כאשר יתמיד בהסתכלותו על עצמו יראו עיניו, גם אם הוא צדיק גמור, דלפעמים יעבור על מחשבתו איזה מחשבה לא טובה כמו עוף הפורח ברגע אחד, כן המחשבה הזאת פורחת ועוברת על המחשבת הצדיק, אך הצדיק דוחה ומרחק את המחשבה הזאת ואינו רוצה בה חלילה, אך אעפ"כ לא טוב הדבר הזה, והרוצה לדעת זאת שאמת אתי, ישכיל מאוד להסתכל בתמידות על כל תנועותיו ויראו עיניו כי דברי באמת, אבל מי שאינו משגיח ומסתכל על עצמו לא ידע מזה כלל, ויסבור שלא עלתה על מחשבתו מחשבה הזאת.

וזהו "ושרה שומעת", פירוש שהיתה מאמנת באמת לדברי שליחות מלאך ה', "פתח האהל", פירוש שהיתה שומעת במדריגה זאת שהיא פתח האהל העליון, שזה אשר ישמע האדם לקול דברי ה' גורם לעצמו שעושה פתח לאוהל העליון לכנוס בו לגן עדן, וזה היה צדקות של שרה אמנו באמת שהיתה מאמנת, אך מחמת שהאדם נברא בגוף הגשמי, ועכ"פ בלתי אפשרי שלא יבוא לו איזה נדנוד מחשבה לא טובה העוברת עליו כנ"ל מחמת אחוריים שבו, כידוע ליודעי חן שממקום אחוריים נמשך קצת מחשבות לא טובות, וזהו שאמר הכתוב "והוא אחריו", פירוש הגם שצדקה באמונתה באמת, אעפ"כ היתה לה מחשבה קצת מאחוריים, דהיינו שהיה עובר ופורח עליה המחשבה "ואדוני זקן", הגם שלא חששה למחשבה זאת ודחתה אותה ולא רצתה בה, אעפ"כ לא טוב הדבר.

וזהו פירוש הפסוקים "ותצחק שרה בקרבה", הפירוש שאינו לשון שחוק והיתול ח"ו, רק לשון שמחה כמו שפירש רש"י גבי אברהם "ויפול על פניו ויצחק", שהיה שמח שנעשה לו נס כזה לבן מאה שנה יולד, וכמו כן הפירוש כאן שהיתה משמחת עצמה על הנס גדול כזה שנעשה לה, ש"אחרי בלותי היתה לי עדנה", ובודאי הוא אמת שיהיה לה בן, רק "ואדוני זקן", דהיינו שהיה עובר על מחשבתה המחשבה זאת 'ואדוני זקן', ודחתה המחשבה הזאת כדרך הצדיקים, וסברה שאין זה חטא מאחר שאינה רוצה במחשבה זאת, "ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד", פירוש הגם שהיתה מאמנת באמת שתלד, אעפ"כ זה נחשב לצחוק והיתול העברת המחשבה כנ"ל, והיא לא עלתה על דעתה שזה נחשב לנדנוד עבירה וחטא כנ"ל, מאחר שלא חששה ודחתה המחשבה הזאת, לכן "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי", פי' שהיתה מתנצלת לאמר שלא צחקה, "כי יראה", פירוש מחמת שראתה שהיתה יראה ממחשבה זאת ולא היתה חוששת עליה ודחתה אותה, וסברה שאין זה חטא ולא נחשב לצחוק והיתול ח"ו, "ויאמר לא כי צחקת", פירוש לא כמו שאת סוברת שאין זה חטא, אלא גם זה נחשב לצחוק, שגם זה לא טוב לצדיק שיעבור על מחשבתו ויפרח איזה מחשבה לא טובה, רק צריך לעבוד הצדיק עד שיזדכך ויתטהר מחשבתו בזיכוך גדול וטהור בלי שום סיג.


או יאמר "ותצחק שרה" דהענין הוא כך, שהצדיק צריך לקדש עצמו כ"כ ולהכיר נפלאות וגדולות הבורא ב"ה, עד שיבוא למדריגה כזו שגם אם יראה איזה פלא, לא יפליא בעיניו לחידוש גדול נגד נפלאות הבורא יתעלה שבידו לעשות פלאי פלאות יותר ויותר אין קץ, ונמצא מה שיתפלא האדם על איזה פלא שהוא חידוש גדול בעיניו, הוא מיעוט קילוס המקום ב"ה, ע"ד שאמרו חז"ל סיימתינהו לשבחא דמרא משל למלך שמקלסין אותו כו', וזהו "ותצחק שרה", פירוש לשון שמחה, שהיתה משמחת על גודל הפלא שעשה לה השי"ת ב"ה דהיינו "אחרי בלותי כו'", "ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד", פירוש מה זה חידוש ופלא גדול בעיניה הדבר הזה, "היפלא מה' דבר", ר"ל וכי יש לך דבר שיהא פלא לנגד כחי שיש בידי לעשות נפלאות גדולות יותר ויותר, ושרה היתה יראה שלא יהא סובר אברהם שהיא היתה משחקת ומהתלת, דצחקה הוא ג"כ לשון שחוק והיתול, לכן "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה", דהיינו שלא היה לשחוק בעיני, והאמת כן היה, רק שהיתה משמחת על גודל הפלא שנעשה לה כנ"ל, "ויאמר אברהם לא כי צחקת", ר"ל גם השמחה שהיית משמחת, נחשב לשחוק והיתול ח"ו, כי אין זה חידוש לפניו יתברך וכאילו סיימתינהו לשבחא דמרא, ואין זה דרך הנכון להצדיק שיתפלא כנ"ל. וק"ל.


ויען אברהם כו' אולי יחסרון כו' ויאמר כו' ארבעים וחמשה. יש לדקדק הלשון 'אולי יחסרון' כי היה לו לומר 'אולי ימצאון ארבעים וחמשה' כמו שהשיב השי"ת. ונראה, דכבר כתבנו דהצדיק הוא המשפיע לישראל את שלש אלה בני חיי ומזוני, אך ברצותו להשפיע, צריך הצדיק שירד קצת מדביקותו ולהטות עצמו לראות צרכי העולם.

ולזה נוכל לומר טעם למה שאמרו חז"ל "כל תפילה שאין בה פושעי ישראל אינה נשמעת", וצריך לתת טעם לשבח על זה למה הוא כך, אך עפ"י הדברים הנ"ל יבואר, דהיינו שהצדיק כשהוא בדביקות גדול אז בלתי אפשר לו שיפסיק מדביקותו להשפיע לישראל, וכשיש פושעי ישראל, דהיינו שפשע במדריגות ישראל, אף שאינו רשע גמור כי אם שפשע באותה מדריגה הנקרא 'ישראל', אז הוא גורם להפסיק הצדיק מדביקותו, וגורם בזה שמטה הצדיק עצמו לצרכי העולם מה שהם צריכין להשפיע להם, ואז תפילתו נשמעת עבורם לכל צרכיהם, נמצא בכל תפילה צריך פושעי ישראל אחד למנין עשרה כדי שיפעול את ההשפעה בנטיית הצדיק.

וזה שאמר אברהם בצחות לשונו "אולי יחסרון", ורמז על אותם המחסרים הצדיקים, ולזה אמר "חמשה", פירוש לחמשים בודאי יחסרון חמשה, כי לכל עשרה יש א' שהוא מדריגת פושעי ישראל, ולזה דייק בלשונו הטוב "אולי יחסרון", פירוש שלא תביא אותם בחשבון החמשים צדיקים מחמת שאינם במדריגת הצדיקים גמורים, ועל זה השיב לו השי"ת אף שלא אחשב אותם, אעפ"כ "לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמישה".

וזהו "שמש בשבת צדקה לעניים", דהנה עיקר ההשפעות הם הולכים ע"י הצדיקים הגדולים בהדרגתם מאוד בדביקות גדול ובהירות תמיד לא יפסיק, וזה הצדיק נקרא בשם 'שבת', ששבת רמז לדביקות ובהירות הגדול השורה על הצדיקים, אך כשהצדיק הוא כ"כ בהפשטתו מן העולם הזה והוא דבוק תמיד בעולמות עליונים, אינו יודע צרכי העולם כלל ומה להשפיע להם, ולזה הטביע השם הטוב ברחמיו בחינה בצדיק הנ"ל שיהיה לו ג"כ איזה תענוג ורצון בעוה"ז, ונותן לו קצת הנאה גשמית ג"כ כדי שידע צרכי העולם, וכשהצדיק הוא במדריגתו כך אז נקרא בשם 'שמש', כשם שהשמש הוא בבהירות ותענוג ג"כ שבא ממנה הנאה לבני אדם, כן הצדיק הזה הוא בבהירותו ומשפיע להעולם ג"כ, וזו היא "שמש בשבת", ר"ל מה שהשי"ת ב"ה הטביע בנפש הצדיק הגדול הנקרא 'שבת' שיהיה לפעמים בבחינת שמש, הוא בשביל "צדקה לעניים", שיעשה צדקה עם עניי עמו להשפיע להם כל צרכיהם ע"י הצדיק הגדול שהשפעות הולכין על ידו.

וזהו "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים כו'", יבואר ג"כ בדרך הנ"ל, גם מלת 'וירא וירא' שני פעמים יבואר היטב, דהיינו שאברהם אבינו ע"ה היה נושא עיניו לזה ש"שלשה אנשים", ר"ל בני חיי ומזוני המרומז במלת שלשה אנשים, "נצבים עליו", ר"ל שזה מוטל עליו להשפיע לישראל, אלא שלזה היה צריך לירד מדביקותו, והיה מסופק בדבר אם מותר לו להפסיק מדביקותו בשביל צרכי ישראל או לאו. ויש לומר שלזה כיוונו חז"ל בלשונם "כד חזו דהוי שרי ואסר", ר"ל כנ"ל, שהיה מסופק אי שרי להפסיק או אסור, "מיד פירשו הימנו", ר"ל המדריגה הזאת לפעול שלש אלה הנ"ל להשפיע לישראל פירש ממנו שלא היה יכול לפעול, כנ"ל שבלתי אפשרי להשפיע כי אם בהפסיקו לירד קצת מדביקותו. מיד "וירא וירץ לקראתם", ר"ל מאחר שראה שאינו יכול זאת כי אם שצריך להטות עצמו לראות מה שהעולם צריכין להשפיע להם די צרכם, לזה התחזק עצמו לעשות כן, וזהו "וירא", ר"ל מה שצריך לעולם, "וירץ לקראתם", ר"ל להשפיע להם כל צרכם. וק"ל.

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "ה' רועי לא אחסר כו'", ר"ל שהיה מתפלל ה' יהיה רועי, דהיינו מה שמוטל עלי להשפיע, זה יעשה השי"ת לבדו, שישפיע לישראל בלעדיו, ולכן "לא אחסר", ר"ל שלא אהיה צריך להחסיר עצמי לירד ממדרגתי ומדביקותי, אלא "בנאות דשא כו' על מי מנוחות ינהלני", ר"ל בעולמות עליונים ודביקותו. וק"ל.


ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני. כבר דקדקו קמאי מדוע מייחס העקידה לאברהם ולא ליצחק. ונראה לפרש דהנה באמת אברהם ויצחק ידעו שלא היה דעת הקב"ה לשוחטו, ואברהם שהיה מדתו מדת חסד, הלך בבטחונו שישובו שניהם, כמ"ש "ונשתחוה ונשובה אליכם", רק שאעפ"כ היו הולכים במסירת נפשם כאילו לשחוט אותו באמת, וזהו "וירא את המקום מרחוק", פירוש 'המקום' רמז הגם שהיה רואה שיצא ממנו יעקב שנאמר בו 'ויפגע במקום'[2], אעפ"כ היה מרחיק מלבו המחשבה זאת, מחמת שהיה הולך בשלימותו כנ"ל.

וזה שאמר יצחק "הנה האש והעצים", ר"ל מאחר שעשית עבודתך וכוונתך בשלימות כראוי לפי מדתך, "ואיה השה לעולה", ר"ל היכן הוא השה שהיה ראוי להיות מוכן כבר, "ויאמר אברהם אלקים יראה לו כו'", דהנה יצחק הלך במדתו מדת גבורה, והיה רוצה שיהא אפרו צבור לעולם, ואמר לו אברהם אז[3] "יראה השה" כאשר יהיה "לעולה בני", ר"ל לפי מדתך שאתה הולך בגבורה, לא יראה השה עד שתעלה ע"ג המזבח לעולה, אז יגמור מחשבתך שיהיה אפרך צבור לעולם, וההכרח לעקוד אותך ע"ג המזבח ותפשוט צווארך, ולכן מייחס הכתוב העקידה לאברהם מחמת שהוא השיאו ליצחק שיעשה עבודתו בהתגברות גדול יותר ממה שהיה במחשבת יצחק מתחילה. ועקידת יצחק ברחמים יזכור לנו. אמן כן יהי רצון.


או יאמר פירוש הפסוקים בדרך אחר. דלכאורה יש לדקדק בפסוק "ויאמר יצחק כו' הנה האש והעצים", למה אמר בה' הידיעה, היה לו לומר 'הנה אש ועצים' כו'. אך נראה דהנה עוד יש להבין, למה היה לו לאברהם ליקח עצים מביתו לשאת המשא זאת דרך שלשת ימים, וכי לא היה עצים בכל הדרך הזה? גם אם תאמר שהיה חושש פן ואולי לא יהיה מצוי עצים בכל הדרך, עכ"פ למה היה לו לבקע את העצים כאן, היה לו לבקע במקום שהעלהו לעולה? גם למה אמר יצחק "ואיה השה לעולה", היה לו לומר סתם 'ואיה עולה'?

אך הענין הוא, דהנה הבורא ב"ה וב"ש יתעלה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקיים מצוותיו, אין צורך לו יתברך עשיית מצוותיו, רק שזה ריח ניחוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו, שעיקר רצון הבורא יתברך הוא שיהיה לאדם רצון מלא ושלם לעשות רצונו יתברך, ונמצא 'אחר כוונת הלב הן הן הדברים', אם כיוון לבו לעשות איזה מצוה לשמו יתברך ברצון מלא ושלם, חשוב לפניו יתברך מיד כאילו כבר עשאה מאחר שכוונתו שלימה, ואעפ"כ ההכרחי לאדם לעשות ולגמור המצוה במעשה, כי זה בלתי אפשרי לאדם שיעמוד על כוונתו בבירור שיהא בכוונה שלימה ברצון מלא, גם אם ידמה לו לאדם שכוונתו כוונה שלימה לעשות המצוה לשמו יתברך, לא יאמין לעצמו עד שיגמור המצוה, כי כן טבע חומר גוף האדם למנעו מלחשוב מחשבות ברצון מלא ושלם.

ובאמת אמרו חז"ל "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", והטעם הוא כדברינו הנ"ל, שעיקר הוא כוונת הלב, והבורא ב"ה הבוחן לבבות וחוקר כליות יודע מחשבות זה האדם שהיה כוונתו לשמו ברצון שלם, לכן חושב לו כאילו עשאה. בשלמא מלך בשר ודם הרוצה לבחון את עבדיו ומצוה להם איזה עבודה לעשות אם יעשה בשלימות, לא יבחון את לבבם אם כוונתם שלימה לעבדו באמת וברצון, רק אחר שיעשו ויקיימו את מצות עבודתו אשר צוה עליהם, יראה לפי המעשה אשר עשו ויבחון קצת כוונתם, אבל הבורא יתעלה, החופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, יודע תוכן כוונתו, אם היא שלימה אזי חשוב לפניו יתברך כאילו עשאה, וכן להיפך, אם יעשה אדם מצוה במעשה ולא יכוין לבו לעשות בדחילו ורחימו, לא פרחת לעילא.

והנה מדרך בני אדם כשיעלה על מחשבתם לעשות איזה מצוה, אזי תחילת המחשבה הוא בחשק גדול כל אחד לפי מדריגתו, והצדיק גמור אשר יעלה מחשבתו ורצונו לעשות מצוה, הוא ג"כ לפי גודל צדקתו כן גודל חשקו והשתוקקותו בחמימות, והתלהבות אש ה' תבער בו לעשות המצוה בתוכן[4] השלימות. וזה היה כוונת אברהם אבינו ע"ה כאשר אמר לו השי"ת "קח את בנך כו' והעלהו לעולה", היה מתחיל לבו לבעור כגחלת אש ושלהבת, אך אחר המשכה ועכבה שיתמהמה האדם לעשות המצוה ולגומרה במעשה, נופל האדם מתשוקתו הגדולה שהיה לו מתחילה בעלותו על מחשבתו, ומזה היה מתירא אברהם שיפול מתשוקתו הגדולה הזאת הבוער בלבו בהתמהמה בדרך שלשה ימים, לכן מיד "ויבקע עצי עולה", כדי שיהיה המעשה מיד ג"כ בשלהבת הגדול הזה, וזהו ג"כ שאמר לו יצחק "הנה האש" בה"א הידיעה, כלומר מאחר שראיתי שהיה לך האש הגדול הזה הידוע כדרך הצדיקים, והראיה שאש ה' בער בך, דהנה "והעצים", דאני ראיתי בבקיעת העצים שבקעת מיד לכוונה זאת שתעשה מעשה מיד כאילו נכון לפניך להעלות עולה מיד, וזהו 'והעצים' בה"א הידיעה, "ואיה השה לעולה", ר"ל למה לך לקחת אותי לעולה, די היה בשה, "ויאמר לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני", ר"ל אז יראה השה, כאשר תעשה גם אתה מעשה רב שתהיה לעולה.


  1. ^ הוא המגיד ממעזריטש.
  2. ^ הכוונה מאחר שהיה רואה שייצא יעקב מיצחק, ממילא ברור ששחיטת יצחק לא תצא אל הפועל.
  3. ^ יש לשער שהיה כתוב א' ופתחו בטעות "אז" אבל באמת צ"ל "אלוקים", והוא תחילת הציטוט מהפסוק וכוונתו למדת הגבורה.
  4. ^ כנראה צ"ל "בתכלית". ואפשר שהיה כתוב בתכ' ופתחו לא נכון.