נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קפא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קפא עריכה
בע"ה יום א' י"ב מנחם תקסג"ל.
תשובה
מבן המחבר את בריתי לא תופר. מאת חכם וסופר. הנותן אמרי שפר. ה"ה האלוף התורני הרבני המופלא המושלם כבוד שמו מוה' חיים יצ"ו:
מכתבו הנעים הגיעני. וע"ד שאלתו שחצבו על אבן אשר הוא לראש פינה על ארון הקודש בבה"כ לפרט אחד אלהי הצבאות. ויש מערערים על זה. הנה כבוד מעלתו לא ביאר לי טעמם ונימוקם של המערערים רק באמרם כי שני שמות הללו יחד הם חירוף וגידוף ע"פ הפילוסופיא. ואנכי לא ידעתי מאי חירוף וגידוף הוא זה הלא נאמרו שני שמות הללו אלהי הצבאות בנביאים פעמים רבות והוא שם הקודש שהוא תקיף ובעל יכולת יתברך ומושל בכל הצבאוח הוא יוצרם והוא בראם ואולם אם היה נמלך בי קודם המעשה הייתי אומר שהוא דבר חדש לכתוב השם לרמז בו מספר השנה והוא דרך בזיון לחשוב אותיות השם אלהים שהוא משמות שאינם נמחקים והוא קודש ולהשתמש בו למספר ולסימן לידע באיזה שנה נתיסד הבנין. אמנם מאחר שכבר נעשה המעשה אין לערער על זה ולהפסיד מה שכבר נעשה בהידור וביופי המלאכה. וזה שאמר שהוא חירוף וגידוף ע"פ הפילוסופיא הוא דבר בטל ומי שאמר זה לא ידע נתיב ודרך בפילוסופיא והרוצה לשקר ירחיק עדותו כי כן דרך המגלגלים שאין להם שורש ולא ידעו על מה דבריהם הטבעו שתולין עצמם בדברים שאין הלימוד והידיעה מפורסמת. אמנם מטעם אחר יש לפקפק בזה כיון שזה החורש וחוצב אבן היה אומן נכרי והוי זה כמו שם שכתבו נכרי שדינו הוא לגנוז כמו שפסקינן ביו"ד סימן רפ"א בס"ת שכתבו אפיקורוס או מין ישרף וס"ת שכתבו נכרי יגנז דאפיקורוס בודאי לשם אלילים כתבו ולכך ישרף אבל בנכרי הוא ספק אם כתבו לשם אלילים לכך יגנז ועיין שם בט"ז וא"כ גם בעובדא דידן אם נחצב השם ע"י אומן נכרי צריך גניזה מספק שמא חצבו לשם אלילים. אמנם כל זה אם הנכרי כותב לעצמו אבל היכא שידעינן שכתבו לישראל לא אמרינן שכתבו לשם אלילים כיון שכתבו לישראל אך דבר זה תליא בפלוגתא שבין רש"י ותוספות ז"ל בגיטין מ"ה ע"ב דרש"י שם בד"ה ואמרי לה קורין בו כתב דהוי ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם אלילים עכ"ל. הרי מפורש דדבר שעכו"ם כותב עבור ישראל אינו כותב לשם אלילים. אמנם התוספות שם ד"ה אמרו לה כתבו דלא כרש"י דאף אם כתבו למכור לישראל ג"כ יגנז דחיישינן שכתבו לשם אלילים. הרי דלדעת התוספות אף אם העכו"ם אינו כותב לעצמו ג"כ יש לחוש שכתבו לשם אלילים וצריך גניזה. אך הא ליתא דעד כאן לא כתבו התוספות זה אלא היכא שהספר הוא של עכו"ם רק שהוא כותבו על מנת למכור לישראל בזה חיישינן שכתבו לשם אלילים הואיל והוא שלו א"כ יש לחוש שעכו"ם חושב בדעתו שאם לא ימצא קונה ישראל ישאר לו לכך הוא כתבו לשם אלילים מפני שחושש שמא לא יקחנו ישראל ממנו. אבל בדבר שהוא של ישראל ומתחלה הישראל שוכר עכו"ם לכתוב לו ואין עכו"ם חושב כלל שהישראל יניח הספר בזה בודאי גם לשיטת התוספות לא חיישינן שכתבו לשם אלילים. ועוד נראה לי והוא עיקר דעד כאן לא חיישינן דעכו"ם כתבו לשם אלילים אלא היכא שהיה הנכרי יודע מה הוא כותב ומבין ומכיר בכתב אשורית ויודע שהוא שם אבל בנכרים שאינם יודעים ע"פ הרוב ואינם בקיאים בכתב אשורית ואינם מבינים בלשון הקודש והאומן החוצב האבן מסתמא לא ידע לחצוב לחקוק אותן שמות באבן כי אם שהישראל היה מרשים לו האותיות בדיו ובסקרא והנכרי לא עשה אלא מעשה קוף דרך אומנות שחקק וחצב הרשמים שכתב לו הישראל ולא היה מבין מה הם אותן אותיות ולא ידע פרושן וכוונתן. בזה בודאי ליכא למימר שחשב בו מחשבת חוץ לשם אלילים ולא צריך גניזה לכל הדעות:
אמנם מה ששאל מעלתו אם מותר לצפות את שמות האלה החצובים על האבן והם בולטים ואינם ניכרים עד שמחפים בזהב כדי שיהיה נראים ונקראים ואם יש בו משום חשש מוחק השם. הנה לכאורה יש לעיין בזה כי הנימוקי יוסף כתב בהלכות ס"ת ומביאו הב"י בקיצור וז"ל. שכתב האזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל דכתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו אסור לקרות בו. והנה הב"י בסימן רע"ו מביא דברי הנ"י האלה אמנם השמיט סיום דברי הנ"י שמסיים ואמר לפי שהוא מוחקו אסור לקרות בו. ובאמת לכאורה סוף דברי הנ"י שפת יתר הוא. ואין לומר שכוונת הנ"י הוא דהיינו שאין לו תקנה להעביר הזהב כמו שכתב בש"ע א"ח סימן ל"ב דאין להעמיד כוונה זאת בדברי הנ"י שמשמעות לשון לפי שמוחקו משמע דקאי על מה שכבר נעשה ולא על תקנה להבא דא"כ הוה ליה לומר הואיל ואסור למחוק אין לו תקנה. אבל לדעתי הנ"י רוצה לתרץ דלמה תני בברייתא יגנז הו"ל לומר פסול ונ"מ לקרות בו ביחיד וכמו שבש"ע י"ד סימן רע"ו ובא"ח סימן ל"ב וכן ברמב"ם בפ"א מהלכות תפילין באמת לא נאמר יגנז אלא פסול וא"כ למה תני יגנז הא יכול לקרות בו ביחיד ואין לומר דיגנז שלא יבוא לקרות בו גם בציבור דזה שייך לגזור דוקא בדבר שאין פסולו נראה לכל אבל בדבר שפסולו נראה וניכר אין חשש שיקרא בו בציבור וכן מפורש בט"ז יו"ד סימן רפ"א ס"ק א' ע"ש. אמנם הנ"י רוצה לתרץ זה וכתב דמשום כך יגנז ולא יקרא בו אף ביחיד לפי שמחק את השם הנכתב בדיו ודעת הנ"י דכיון שנעשה בו איסור לכך יגנז ואי הוה תני פסול ה"א דפסיל לקרות בו בצבור אבל ביחיד מותר לקרות בו ולכך תני יגנז דגם ביחיד אסור לקרות בו וטעמא דמלתא דכיון שנעשה בו איסור צריך גניזה ואסור לקרות בו ביחיד ודוגמא לזה איתא בב"י סוף סימן רע"ו דאם נקדר השם מהיריעה טוב להחליפה כיון שנעשה בו עבירה עכ"ל הב"י. זה נלענ"ד בפירוש דברי הנ"י:
ובזה מתורץ מה שהקשה בכ"מ בפ"א מהלכות תפילין דלמה נקט דוקא כתב האזכרות בזהב הא גם שאר הס"ת שכתבו שלא בדיו פסול ועיין בש"ך יו"ד סימן רע"ו ס"ק וי"ו ובט"ז שם ס"ק ג' ולשיטת הנ"י אתיא כהוגן דמפרש כתב האזכרות בזהב דהיינו שכתבו מתחלה בדיו ואח"כ זרק עליו זהב דדין ס"ת שכתבו שלא בדיו מפורש בברייתא מקודם ואח"כ הוסיף דין אזכרות דהיינו שזרק עליו זהב בזה יגנז דהואיל ועבד איסורא שמחק השם וזה שייך רק באזכרות אבל בשאר ס"ת לא שייך לומר יגנז אלא פסול ומותר לקרות בו ביחיד. אמנם הב"י שהשמיט סוף דברי הנ"י לא ס"ל הך דינא ולכך דחק עצמו בכ"מ לכתוב טעם אחר למה נקט אזכרות דהיינו משום דבשאר ס"ת יש תקנה לגרר הזהב משא"כ באזכרות ובזה נמשך דבריו שקבע להלכה בש"ע סימן ל"ב וכל האחרונים הלכו בנתיבותיו בזה. היוצא מזה דלדעת הנ"י הוי הך ציפוי זהב על השם כמוחק השם א"כ בנדון דידן ג"כ יש לכאורה לאסור משום שכשמצפה השמות הללו החצובים על האבן בזהב מוחק ובפרט שדרך מלאכה ההיא הוא שצריך לצבוע מקודם בצבע שמן הנקרא פירנייז ואח"כ מדבק עליו הזהב והוי זה כמו שכתב הנ"י שכתב האזכרות בדיו וזרק עליהם זהב והוי כמוחק את השם ואף דעל אבנים שהעמידו בעבר הירדן ס"ל לר"י במסכת סוטה ל"ה ע"ב דכתבו התורה ואח"כ סדום בסיד ולא חשו משום מחיקת שמות. י"ל דכיון שהסיד נקלף בקל לא הוי זה מוחק אלא מכסה. ועיין בספר מעיל צדקה תשובה כ"ו עיין שם שמתרץ כן אבל בנדון דידן הוי מוחק ממש:
אמנם אחר עיון נראה להקל ואין דומה כלל לדינו של הנ"י דבשלמא שם דכתב האזכרות בדיו וזרק עליהם זהב א"כ מתחלה היה השם נכתב בדיו כדינו והיה בקדושתו ואח"כ כשזרק עליו זהב קא מבטל הכתב התחתון שהיה בדיו ובאותו זהב קא פוסל תיבת השם מקדושתו דאין עליו קדושת ס"ת דהא הלכה היא לכתוב בדיו דוקא א"כ כיון שמגרע כתב הראשון מקדושתו הוי זה מוחק אבל כשהיה מתחלה בכתב צבע אחר שלא בדיו ואף שמחפה עליו זהב אח"כ אין זה מוחק דכיון שהשם גם עתה הוא נכתב ונקרא ומאי חילוק יש בין צבע אדום לצבע ירוק או זהב הא הכל הוא שלא בדיו והשם נקרא כמו מקדם אין זה מוחק את השם:
ואף שפסקינן בא"ח סימן ל"ב סעיף ג' דאם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון אבל אם זרק זהב על אות מאזכרה אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב משום דהוי כמוחק השם עכ"ל הש"ע ע"ש. ולפי מה שכתבתי למה יהיה זה נחשב למוחק השם אם מעביר הזהב הלא השם נשאר בכתיבתו כמו שהיה מתחלה בדיו ואין זה דרך השחתה אדרבה עלויי קא מעלי ליה לשבח דכל זמן שהיה הזהב עליו הוא פסול דכתב עליון כתב הוא ועתה כשמעביר הזהב וחוזר ונראה הדיו הוא כתב כשר כהלכתו בדיו ולמה יחשב זה למוחק השם. וצריכין אנו לומר דבאמת לא נאמר בש"ע שמוחק את השם אלא כתב בדקדוק הלשון דהוי כמוחק את השם והיינו דלא הוי מוחק השם ממש אלא שאסור הואיל וכשמעביר הזהב דהיינו שגורר את הזהב עפרות זהב הולכים לאיבוד א"כ הך כתב של הזהב כשגררו וזרקו מאבד את השם הנכתב בזהב ואף שנשאר השם בדיו מ"מ אותו הזהב חלף והלך לו וזורקו והוי דרך בזיון וכמו שכתבו הרבה פוסקים האוסרים לקדור השם אף שהשם נשאר שלם מ"מ כיון שלקחו מן היריעה והוי כמאבד כמו כן הוא כשגורר הזהב והוי משום בזיון ולא משום מוחק אתינן עלה והוא גרע טפי שהיה שטח העליון מהכתב מזהב דק דק ועתה כשגורר נפרך הכתב העליון שהיה מזהב. וכל זה הוא בגורר הזהב אבל שם שנכתב בצבע ירוק והוא מעביר עליו זהב לית ביה שום מיחוש לא משום בזיון דהא אינו מעביר וגורר שום דבר מהשם רק שמטיח עליו צבע אחר ולא מוחק הוי דהא עדיין השם נקרא אדרבה משביח הכתב שיהיה ניכר יותר על ידי הזהב ואף שלענין שבת חייב שתים בכי האי גונא כמו בדיו על גבי סקרא דחייב משום מוחק ומשום כותב כמו שמפורש ברמב"ם בפי"א מהלכות שבת הלכה ט"ז וכן הוא בגמרא היינו משום שעשה שתי מלאכות שמחק הסיקרא וכתב בדיו אבל בנדון דידן דמשום מוחק השם אתינן עלה דאזהרתו היא משום לא תעשון כן לה' כו' ואינו אסור אלא דרך השחתה אבל כשעושה להיות השם ניכר ביותר פשיטא שמותר. כן נלענ"ד ואין הפנאי עמדי להאריך כי אני טרוד בשמחה של מצוה לנשואי בתי הבתולה המהוללה תחי' ולכן ההכרח לא יגונה לקצר במקום שראוי להאריך. כ"ד אוהבו:
הק' שמואל סג"ל לנדא.