נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קכ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכ עריכה
תשובה
שלום לכבוד האלוף התורני מוהר"ר יוזל מו"ץ דק"ק ש"ה י"ץ:
היום קבלתי מכתבו. ועל דבר איש ואשתו שהיו במטה והאשה מעוברת בחודש השמיני והיתה ישינה והאיש היה נעור ושמע קול העובר בוכה במעי אמו ונסתפק מעלתו אם האשה טמאה נדה מטעם כיון שהתינוק בוכה ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור כדאמרי' בנדה דף מ"ב ע"ב וא"כ הוי פתיחת הקבר וקי"ל כר' יהושע בנדה דף כ"א ע"ב דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ואף דאיתא ביו"ד סימן רס"ב דהאם נאמנת לומר שהיה מונח בבטנה ולא הוציא ראשו מ"מ כיון דישינה היתה יש להסתפק שמא הוציא ראשו והחזירו וא"כ עכ"פ תהיה נדה להצריכה ז' נקיים וטבילה או אם נימא כיון דישינה היתה הוי דבר שאין בו דעת לשאול וספקו טהור גם נימא דאע"ג דהיתה ישינה אילו הוציא ראשו היתה מתערה ותהיה טהורה. ומפני חומר איסור נדה צוה להבעל שיפרוש ממנה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול, אלו הם דבריו. ויש בדבריו כמה דברים שאינם נכונים וגם נכשל בהוראה והתיר את האסור. ראשית דבריו שאמר שהיא טמאה מפני שא"א לפה"ק בלא דם מי הכריחו לזה שבזה יש פלוגתא דתנאי ואמוראי וגם בין הפוסקים והרמב"ם סובר יש פה"ק בלא דם ועיין במגיד משנה פ"ה מא"ב הלכה י"ג והלא עדיפא מניה הוה ליה למימר שאם הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואמו טמאה טומאת לידה כדאמרינן שם דף מ"ב בלידה יבישתא ומטמא מבפנים דהיינו בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכיון דמטעם לידה אנו מטמאים אותה שוב יש לחוש שמא נקבה היא והוא התיר אותה אחר ספירת שבעה נקיים ואפילו תוך י"ד יום הרי התיר ספק יולדת ואפילו לפי דעתו שמחשב זה לספק שמא הוציא ראשו שמא לא הוציא ויש כאן ס"ס שמא לא הוציא ראשו ואם ת"ל הוציא שמא הוא זכר ידע כי לא מהני בזה ס"ס כמפורש בנדה דף כ"ז ע"א בתוספות ד"ה חומר שני ולדות ובדף כ"ט ע"א ד"ה תשב לזכר כו' ע"ש:
ועוד כי לדעתי אין זה ספק כלל שהרי סמכינן על זה אפילו לקולא אם יום שמיני לשמיעת בכייתו הוא בשבת שמלין אותו בשבת שהרי זה לשון הש"ע בסימן רס"ב סעיף ד' נולד בין השמשות כו' ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום או ששמעו בוכה אפילו נולד אחר כמה ימים מונין לו ח' ימים משעה שהוציא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה עכ"ל. הרי שסתם וכתב שמונין ח' ימים מיום ששמעו אותו בוכה וממילא אם חל שמיני שלו בשבת מלין אותו בו ביום ועוד שהרי השוה אותו להוציא ראשו ובהוציא ראשו מבואר בהגמי"י פ"א ממילה אות ח' שנימול אפילו בשבת ובב"י ביאר הטעם דמדאמר רבא הוי מילה שלא בזמנה משמע בהדיא דמונין ח' ימים מיום שהוציא ראשו או ששמעוהו בוכה עיין בב"י ומכל זה משמע שזה אינו ספק רק ודאי שסתם ולדות אינן בוכין כי אם אחר הוצאת הראש זולת היכא שהאשה יודעת בודאי שלא הוציא ראשו ויודעת ודאי שלא הרגישה שום קישוי. ובתשובת מהרי"ו סימן כ"ה מבואר דבעינן דתיכף כששמעה אותו בוכה משמשה בבטנה והרגישה שראש הולד מונח בחדר כדרכו:
ואמנם רבינו הגדול הרמב"ם לא הביא דין זה שאמר רבא בנדה דף מ"ב ע"ב דכיון דשמעה דצויץ ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא ידעתי למה השמיט דין המפורש בגמרא בלי חולק ולא מצאתי בנושאי כליו שהרגישו בזה:
ואמנם מה שכתב מעלתו דאע"ג דישינה היתה אם היה מוציא ראשו היתה מתערה. דברים אלו ראוים להאמר ויש להם סמך בדברי הגמרא דף ג' ע"א ישינה נמי אגב צערה מתערה ע"ש ואם אמרינן כן בדם נדה ק"ו דאמרינן כן בהוצאת ראש הולד. ואע"פ כן מידי ספיקא לא נפקא ואף דשם מיחשב זה לודאי לשמאי היינו משום שרוב פעמים הוא כן שאגב צערה מתערה אבל כאן יש כנגד רוב זה רוב ולדות אינן בוכים כי אם אחר שהוציאו ראשם חוץ לפרוזדור. ומה שכתב שכיון שהיתה ישינה מיחשב דבר שאין בו דעת לשאול גם בזה לא דיבר נכונה כי הישן מיחשב יש בו דעת לשאול והדבר מפורש ברמב"ם פרק ט"ז משאה"ט הלכה ג' הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן ברה"י טמא מפני שיש בו דעת לשאול עכ"ל הרמב"ם. ואם אין תפיסה על מעלתו שנעלם ממנו דברי הרמב"ם שאינו רגיל בו ואולי שאין לו ספרי הרמב"ם אבל היה לו ללמוד דבר זה מדברי תוספות דף ג' בד"ה מודה שמאי בשוטה שהקשו וא"ת הא ודאי דבר שאין בו דעת לשאול כו' ומדלא הקשו קושיא זו על מאמר הקדום שם בגמרא דקאמר והאיכא ישינה הא ודאי דישינה שפיר מקרי יש בה דעת לשאול:
וגם בגוף הדבר לומר בדין איסור נדה לבעלה דיני טומאה וטהרה לענין ספק ברה"י או דבר שאין בו דעת לשאול אינו מתקבל אצלי כלל דאם כן אשה שמצאה כתם ברה"ר דהיינו שישבה ברה"ר על דבר המקבל טומאה ומצאה בו כתם תהיה טהורה ובפרט דעת רש"י בדף נ"ח ע"א שהחשש שמא ארגשה ולאו אדעתה קשה למה אמר שם מודה שמואל דמטמאה מדרבנן ומשמעות הדברים דשמואל גופיה דאמר טהורה היינו רק מה"ת נימא דשמואל טהורה ממש קאמר וברה"ר וכל משניות דדיני כתמים היינו ברה"י והרמב"ם בפ"ט מא"ב הל' ל"ב כתב שלש נשים כו' וכן אם ישבו במטה אחת ע"ש ומדקאמר ישבו ולא קאמר שהיו ישנות במטה משמע שהן נעורות ועיין בהרב המגיד שם ואם כן קשה כיון שהן שלש הן רה"ר לטומאה ולמה טמאות נימא דהוי ספק טומאה ברה"ר * [הגה"ה מבן המחבר עיין בתוס' מס' סוטה דף כ"ח ע"ב בד"ה ברשות וכו' דכתבו דבנדה לא שייך לומר ספק טומאה ברה"ר אפילו אם נולד הספק ברה"ר דמקום המקור מקום סתר הוא ע"ש. ועיין גם בתוס' במס' נדה בריש מכילתן בד"ה מעת לעת ובתוס' במס' נדה דף י"ז ע"ב דכתבו דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע אבל לא טומאה דאתיא ע"י ראית גופה ע"ש, ולפ"ז יש ליישב גם אידך תמיהות אאמ"ו הגאון המחבר דלמה לא נילף ספק איסור מסוטה דהא גם סוטה הוא דבר איסור לבעלה דיש לומר דאיסורין אינו דומה לסוטה דאין לך איסור שבא מחמת מגע. אמנם זה גופא טעמא בעי דלמה ילפינן טומאה מסוטה הואיל ודמי ליה לחד מלתא שבא מחמת מגע אמאי לא נילף גם איסורא מסוטה דג"כ דמי ליה בחד מלתא שהיא דאיסורא ולזה צריכין לטעמא שכתב אאמ"ו הגאון ז"ל דהואיל ואיסור סוטה לבעלה נאמר בלשון טומאה ולא בלשון איסור:] אם לא דנימא כדעת הרשב"א דנשים לא מיחשבי רה"ר אפילו הן מאה כחד דמיין הביא דבריו המשנה למלך בפ' ט"ז משאה"ט הל' ב'. ועוד ראי' דא"כ בספק בשחיטה שאנו אוסרים ואטו נימא שאם יש בבית המטבחיים אנשים הרבה יהיה הספק לקולא שהרי אם נבילה היא היא טמאה וספק טומאה ברה"ר טהור והיינו להך ברייתא בחולין דף י"ז ע"א דאמר נבילה ומטמאה במשא א"כ נימא דברה"ר שספק טומאה טהור ממילא תהיה גם באכילה מותרת, הא ודאי ליתא ובדבר השייך לאיסור והיתר אמרינן ספק איסור לחומרא ואין חילוק לענין צד האיסור שבו בין רה"י לרה"י אף שלענין צד הטומאה שבו יש חילוק ה"נ באיסור נדות אף שלענין צד הטומאה שבו יש חילוק בין רה"ר לרה"י אעפ"כ לענין צד האיסור לבעלה שזה לא שייך לטומאה וטהרה אין מקום לחילוקים הללו של טומאה וטהרה. ואף שעיקר החילוקים שבין רה"ר לרה"י ובין דבר שיש בו דעת לשאול לאין בו ילפינן מסוטה והרי סוטה לבעלה דבר איסור הוא נלע"ד הטעם משום שאיסור סוטה לבעלה לא נאמר בתורה בלשון איסור רק בלשון טומאה דתלת זימני ונטמאה דרשינן לבעל ולבועל ולתרומה כמבואר בסוטה ריש פרק כשם ואפילו לרבנן דר"י בן כיפר ביבמות דף י"א ע"ב דאית להו לאו בסוטה שנבעלה מקרא דלא יוכל בעלה גו' הרי גם שם בהאי קרא תלה טעם האיסור בטומאה לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה דדרוש רבנן דהיינו סוטה שנבעלה וטעם האיסור הוא הטומאה אבל בנדה לבעלה איסור הבעילה כתיב בפני עצמו בפ' אחרי ודיני הטומאה כתיב בפ' מצורע ואף דגם בפ' אחרי באיסור הבעילה כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הרי דג"כ הזכיר הטומאה מ"מ לא תלה טעם האיסור בטומאה והא דכתיב בנדת טומאתה לפי שבאמת היא טמאה, ועוד דבפ' קדושים בהעונש לא הוזכר טומאה כלל דכתיב והאיש אשר ישכב את אשה דוה גו' והיא גלתה את מקור דמיה גו', באופן שלדיני איסור בעילת נדה לא שייכי כלל הכללים שבדיני טומאה וטהרה ולכן בכל מקום שתמצא האשה כתם בין ברה"ר ובין ברה"י אסורה לבעלה. ואף לפי מ"ש בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן נ"ב עיקר גזירת הכתמים הוא מטעם טומאה עיין שם מ"מ כאן שכבר גזרו על הכתמים גם לענין איסור לבעלה שוב דין האיסור אוקי באתריה כשאר איסורים שאין חילוק בין רה"ר לרה"י. זהו הנלע"ד:
ושאלה שניה אשר שאל האריכות ללא צורך ופשוט הא שמה שאמרו אי אפשר לפה"ק בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה הוא מבפנים ובין גרם הפתיחה הוא מבחוץ שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור, גם אין חילוק בין היא ילדה או זקינה המסולקת מדמים או מעוברת ומניקה תמיד אין פתיחת הקבר בלא דם. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש.