נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קכא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכא
עריכהתשובה
לכבוד אהובי הרבני המופלא ומופלג חריף ומקשה, ונותן לב לכל דבר קשה, כבוד מוה' שלמה נר"ו:
מכתבו קבלתי ואם אותו לא ידענא ואת חבורו אשר הוא מזכיר לא חזינא אעפ"כ הרי על דברי תורה בא ולא ננעלו שערי תשובה. מה שכתב שבחיבורי צל"ח בפסחים דף יו"ד ע"א והוא בחיבורי דף י"ב ע"ב ד"ה שם וד"ה ספק על כו' כוונתי מדעתי לדעת הריטב"א שהביא ממשנה למלך בסוף הל' טומאת מת דלא אמרינן סמוך מיעוט שליות אין בהם ולד לחזקת טהרה שיש להבית דכיון דהיתה שליא בבית נפקא ליה הבית מחזקתו כו'. אמינא אף דאפריין נמטייה שמביא לי תנא דמסייע לי אעפ"כ אין דמיונו עולה. ואני לא צריכנא לדברי הריטב"א דאפילו אם לא נסכים לסברת הריטב"א סברתי נשארה על מכונה, דאני כתבתי שם דהרי כשם שיש להבית הזה חזקה שאין בו חמץ ג"כ יש לו חזקה שאין בו מצה וע"כ הובא דבר להבית הזה והביא בתוכו דבר שלא היה בו מקודם וממילא לא שייך לאוקמי על חזקתו ראשונה. גם מה שכתב מעלתו שהמשנה למלך הביא דבר זה בשם הרמב"ן והריטב"א לא כן הוא כי לא הוזכר הרמב"ן שם רק הריטב"א אבל אמת הוא שהרמב"ן בחידושיו לנדה דף י"ח ע"ב כתב ג"כ כמו הריטב"א וכן הר"ן בחידושיו לנדה שם ובחולין דף פ"ו ע"ב כתב כדברי הריטב"א:
ומה שתמה למה דחו הפוסקים סברת הריטב"א ופסקו אפילו לקולא נגד סברת הריטב"א ביו"ד סימן ק"ז סוף סעיף א' בהג"ה שהתירו הכלים שיש להם חזקת היתר. אני אומר שאין זה סותר לדברי הריטב"א כלל כי טעמו של הריטב"א מבואר בחידושיו לקידושין דף ע"ט ע"א דכיון דהשליא היתה בבית נפקא ליה הבית מחזקתו והוי ליה כשליא. וכן בנדה להלל דמטמא למפרע מעל"ע כל טהרות שנגעה כיון דודאי נגעה היינו משום שאי אפשר שהשליא עצמה נאמר שיש בה מת ויהיה הבית טהור וכן אם האשה נדה אי אפשר שיהיו הטהרות טהורים דהוי תרתי דסתרי אהדדי וא"כ במקום שאפשר לקיים שניהן אפילו על דרך רחוקה שיהיה באפשר שזה יהי' אסור וזה יהיה מותר שבקינן חזקת היתר על מכונו דסברת הריטב"א חידוש הוא והבו דלא לוסיף עליה ושם ביו"ד אף שחוששין על המאכל שנשאר בפחות מששים לבסוף מ"מ אין זה חיוב לאסור הקדירה שהרי הקדירה כבר בלעה בעוד שהיה ששים ומי יודע אם שוב בלעה אחר שנפחת מששים ואף אם בלעה אולי בלעה רק מעט ובפרט לפי ערך מן ההיתר שנשאר גם לבסוף שהרי חענ"נ היא חומרא בעלמא ונגד מעט הזה יהיה בהבלוע בהקדירה מה שבלעה בראשונה ששים, ואף שאנו אוסרים תמיד הקדירה כשנתבשל בה דבר היתר שמעורב בתוכו דבר איסור ואין שם ששים לבטל מ"מ עכ"פ בצד האפשר הוא שהמאכל יהיה אסור ולא יאסור הקדירה ולכן בספק אם נשאר בלי ששים בסוף מתירים את הקדירה מטעם שהיה חזקת היתר ואוסרין המאכל. וכל זה אני משיב לו אף לפי דעתו אבל באמת העלים עינו מדברי הש"ך שם ס"ק ב' שדוקא אחר מעל"ע התיר הכלים וא"כ אם אמר הריטב"א סברתו באיסור תורה נימא אנן סברא זו להחמיר באיסור דרבנן. ובגוף הדבר אף אם היו הפוסקים דוחים לגמרי סברת הריטב"א ג"כ לא היה כל כך תימה אם היו דוחים סברתו שהרי רש"י ודאי לית לי' האי סברא כדמוכח בחולין דף פ"ו ע"א בד"ה שדרכו של תינוק כו' שאנו רואים שנגע בה כו' הרי אף שהתינוק ודאי נגע בעיסה אפ"ה אמרינן שיש להעיסה חזקת טהרה לומר סמוך מיעוטא לחזקה והריטב"א שם בחידושיו לחולין באמת השיג על פירש"י שם:
ומה שכתב מעלתו שהריטב"א בחולין ייחס סברא זו לרש"י, במחילה מכבודו איך עלה זה על לבו והרי רש"י בפירוש פירש להיפך ואמנם מעלתו ראה שם בריטב"א שכתב על פירש"י שם ואינו מחוור דאי ודאי נגע ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח מפ' המפלת גבי שליא בבית הבית טמא וכדפירש"י התם. ולכן כתב מעלתו שהריטב"א ייחס סברא זו לרש"י, ואני תמה עליו א"כ איך יהי' רש"י סותר דברי עצמו ועוד הלא פירש"י שם בפ' המפלת הוא לפנינו ולא נזכר דבר מזה. אבל מעלתו לא הרגיש שזה בלתי ספק טעות הדפוס הוא שהיה כתוב וכדפרישית התם ועל עצמו כיון כן וטעה המדפיס והיה סבור שהוא כדפירש"י, וחדושי הריטב"א על נדה עדיין לא זכינו בהם אבל בלי ספק שכן הוא ועכ"פ רש"י חולק על סברת הריטב"א והתוס' ג"כ חולקים ואף שבפירוש של תינוק הנמצא בצד העיסה גם התוס' מפרשים דלא כפירש"י רק כפי' הריטב"א דמיירי בספק אם נגע בעיסה כדמוכח שם בתוס' בחולין בד"ה רוב תינוקות ע"ש מ"מ בסברת הריטב"א שע"י הנגיעה איתרע חזקת העיסה חולקים כדמוכח מדברי התוס' בנדה דף י"ח ע"ב בד"ה למעוטי רובא דאיכא חזקה כו' שהקשו א"כ הלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה כו' עיין בדבריהם. ואי לסברת הריטב"א איך יש בהני ג' דברים ודאי חזקת טהרה והרי שליא איתרע חזקה לדברי הריטב"א ותינוק לא איתרע חזקה לפי פירוש התוספות והריטב"א ואיך דימו התוס' הני להדדי. וכן מקור כיון שאנו מחזיקים הדם לדם נדה היאך אפשר לטהר האשה מטעם חזקה לסברת הריטב"א והא ודאי דהתוס' לית להו סברת הריטב"א, והרמב"ם והר"ש אף שלא פירשו כפירש"י מ"מ אין מזה הכרח שסוברים כסברת הריטב"א שהרי התוס' בחולין שם ג"כ דחו פירש"י מטעם אחר והרא"ש שם בפ"ג דטהרות בפירוש המשנה ג"כ פירש כפירוש התוס' וג"כ אין מדבריו הכרע ובפ"ה ממס' טהרות משנה ז' שנינו מי שישב ברה"ר ובא אחר ודרס על בגדיו או שרקק כו' ועל בגדיו הולכים אחר הרוב. ופי' הר"ש וכן הרא"ש בפי' המשנה שאם רוב זבים שורפים התרומה ואם רוב כותים תולין כו' וכתב הר"ש ומיהו קשה דמשמע דאתיא נמי כר"מ ולר"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא כדאמרינן בפ' כיסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחים ונשאר הר"ש בקושיא וכן הרא"ש שם הקשה קושיא זו בעצמו ונשאר בקושיא, והרי זה הדורס שהוא מספק זבים וברוב זבים הוא ממש דומה לתינוק של פירש"י דהיינו רוב תינוקות מטפחים באשפה ששם שרצים ולכך התינוק ספק טמא ודורס הזה שהוא מרוב זבים חמור יותר מהתינוקות שהרוב תינוקות הוא רובא דליתא קמן ורוב זבין הוא רובא דאיתא קמן, ומעתה אם שם גבי תינוק לפירש"י שודאי נגע בעיסה סובר הריטב"א דליכא למימר אוקי העיסה בחזקת טהרה כיון שהתינוק ודאי נגע בעיסה דין העיסה כדין התינוק א"כ איך נימא כאן אוקי הבגדים בחזקת טהרה כיון שודאי דרס עליהם א"כ דין הבגדים כדין הדורס והרי הדורס אנו מחזיקים אותו לזב שהרי יש שם רוב זבים ואיך הקשו הר"ש והרא"ש דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דומיא דתינוק והרי אין הנדון דומה דתינוק לפי פירושם הוא בספק מגע וכאן הוא ודאי דורס על הבגד ולסברת הריטב"א אין דינם שוה דבודאי מגע ליכא חזקה אלא ודאי דהר"ש והרא"ש לא סבירא להו סברת הריטב"א ולדעתם ספק מגע וטומאה ודאי שוה לודאי מגע וספק טומאה כדברי רש"י:
ויש ליישב דבשלמא גבי תינוק אמרינן תינוקות מטפחים בשרצים ואנו מחזיקים התינוק לטמא מספק ואין בתינוק הזה חזקת טהרה שהרי כשנולד ודאי טמא היה טומאת מגע אמו שהיתה טמאה יולדת ואף שאפשר שהטבילוהו שדרכם היה להטביל התינוקות כדי שלא יטמאו הטהרות כמו שאמרו מעשה והטבילוה קודם לאמה מ"מ אין זה ודאי וליכא עכ"פ חזקת טהרה וכיון שגם עתה אנו חוששין שנטמא במגע שרץ כמו רוב תינוקות שמטפחים באשפה ואנו צריכים להחזיק התינוק לטמא שוב שפיר קאמר הריטב"א שכשנגע בודאי בעיסה ליכא למימר בעיסה חזקת טהרה שאין לחלק בין התינוק לעיסה כיון שודאי נגע בה אבל זה הדורס עצמו שאנו מסופקים בו שמא זב הוא אף שרובם שם הם זבים מ"מ נימא סמוך מיעוטא שאינם זבים לחזקה שחזקתו של זה הוא שאינו זב שהרי לא נולד זב והוי ליה פלגא וא"כ למה נטמא הבגד שדרס עליו ברה"ר. זהו הנלע"ד ליישב בדוחק שנוכל לומר דהר"ש והרא"ש לא פליגי על סברת הריטב"א ועכ"פ רש"י ותוס' ודאי לית להו סברת הריטב"א ואף שהרמב"ן והר"ן קיימי בשיטתם אין כל כך תימה אם היו הפוסקים סומכים על רש"י ותוספות:
ומה שתמה על מה שכתבתי בנו"ב חיו"ד סימן מ"ב דמדלא הביא הרמב"ם האי דינא שדם מכה שבמקור כו'. ותמה מעלתו שהרי הביאו הרמב"ם בפ"ח מא"ב ופסק כרבי דמקור מקומו טהור היפך כוונתי בדברי הרמב"ם וגם הרגיש בסתירת דברי הרמב"ם בהל' א"ב לדבריו בהל' מטמאי משכב. ידע מעלתו שכבר נשאלתי על זה מחד מחכמי הדור שנים רבות והשבתי לו ובררתי כל דברי רבינו דבר על אופנו וכל דברי בחבורי נו"ב שרירין וקיימין ולפי שהדברים ארוכים הנני מעתיקם לו * [הגה"ה מבן המחבר הלא היא כתובה לעיל בחיבור הזה סימן צ"ז בתשובה שהשיב הגאון אאמ"ו המחבר להגאון מהר"א בעה"מ ספר שמן רוקח ע"ש:] בנייר בפני עצמו ויראה כי המה דברים נפלאים ואמתים. ומה שתמה על מה שכתבתי בנו"ב חיו"ד סימן ס"ב וזה לשוני שם ועוד אפילו יש בה עצם אינו אלא ספק ולד וכן משמע מדברי הרמב"ם שלא הזכיר בזה אלא ימי טומאה ולא הזכיר ימי טהרה כמו שהזכיר רש"י עכ"ל בחיבורי. וע"ז כתב מעלתו שהוא העלה בחיבורו לפסק הלכה שדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם פסקו בהדיא שאם יש בה עצם מיחשב ולד ודאי אף לענין שחייבת קרבן ויהיה נאכל, מעתה לא יכול לעמוד על סוף דעתי שאני חולק על כל הראשונים ופוסק בפשיטות ההיפך וטעמו של הרמב"ם שלא יהיב לה דמי טוהר הוא מטעם אחר דאימור הרחיקה לידתה ע"ש בתהה"א להרשב"א שכ"כ להדיא עכ"ל מעלתו. והנה מתחלה אמינא במחילה מכבודו כי אנא לא ידעתי לי' למעלתו ולא את חבורו חזינא ולא שמענא ואיך אקבל בלי שום טעם מה שהוא מזכיר מה שהעלה בחבורו וכשם שלא אוכל לומר שהעלה חרס כך לא אוכל לומר שהעלה מרגניתא וא"כ מאי איכפת לי במה שהעלה בחיבורו. ואמנם אף לפי דעתו שהדברים ברורים אצלו אם מטיבותיה הלא היה יכול להצדיק גם את דברי גם לפי דעתו שאני פלפלתי שם בתחלה וכתבתי שם וזה לשוני ולפי זה אם היה בנדון דידיה משך ימי הספק של אשתו שמסופקת בהם אם הפילה ובאיזה יום הפילה היה יותר משמונה עשר יום כו' ע"ש בתשובתי. ושוב כתבתי וכל זה לדברי מעלתו שהחתיכה שהפילה שני ימים קודם שהתחילה ימי הספירה לא היה בו עצם אבל אם היינו מסופקים אם היה בו עצם כו' ובזה שייך סברת התוס' כו'. וכוונתי דכאן לא שייך מה שכתבתי שיש ס"ס אף בלי הפסק שמא נקבה רק יש לנו ס"ס שמא לא ילדה ואת"ל ילדה שמא כבר כלו ימי טוהר ועל זה כתבתי שכל זה אם החתיכה לא היה בה עצם ואז אין מחמת החתיכה שום חשש והחשש רק אולי כבר הפילה קודם וא"כ י"ל שכבר כלו ימי טוהר אבל אם ספק אם יש בה עצם וא"כ אם היה בה עצם הרי החתיכה ולד לעצמה ושוב לא איכפת לן אם כבר הפילה או לאו ובזה שייך סברת התוס' דבסוף ל"ד יום יהיה ס"ס להיפך וע"ז כתבתי אח"כ סברא להקל גם בזה וכתבתי ועוד אפילו יש בה עצם אינו אלא ספק ולד כו'. והנה היה יכול מעלתו לפרש דברי שהיינו ספק אם החתיכה מצד עצמה היא ולד שכן הוא דעת רש"י באמת, אבל לדברי הרמב"ם שלא הזכיר ימי טוהר משמע שאין זה ודאי שהחתיכה עתה בשעתה היא ולד לעצמה רק מטמאין אותה שמא כבר ילדה חתיכות והחתיכה הזאת היא חלק מן ולד וכבר יצא הרוב זה זמן רב. וא"כ שוב שייך קולא ראשונה שכתבתי שיש לנו אחר מ' יום ס"ס להקל אף בלי הספק שמא נקבה, לכל זה היה מקום לכבוד מעלתו אם מטיבותיה שהיה מצדד לזכות כראוי ונכון. ואמנם אמינא אף מניזהותיה דמעלתו ג"כ אמינא שאין זה ניזהא דתורה וכל דבריו בזה אינם תורה. ומה שכתב שהוא העלה בחיבורו שדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם שמביא קרבן ונאכל, אני לא כן עמדי. והנה הרז"ה בהשגותיו על בעלי הנפש בשער הפרישה ס"ק א' דחה הך דרבי בנימן לגמרי מהלכה ואפילו יש בה עצם אינו מטמא לידה כלל:
ועכשיו נבוא לדעת הראב"ד וז"ל הראב"ד בשער הפרישה ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם ואפילו הפילה יד או רגל שאינם חתוכים בצורת אצבעות בכולם טמאה לידה י"ד יום מספק נקבה דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וא"ת הא דתניא בברייתא המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה אלמא בעינן חתוכה התם לענין קרבן ונאכל הוא דבעינן חתוכה אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה דהא שפיר מרוקם אין לו חיתוך אצבעות ידים ורגלים וכיון דחיישינן שהרחיקה לידתה והפילה אותו אברים אברים אע"פ שאינה חתוכה נמי טמאה לידה עכ"ל הראב"ד. הרי דוקא יד חתוכה מביאה קרבן ונאכל אבל חתיכה שיש בה עצם או יד שאינה חתוכה שמהם דיבר הראב"ד תחלה אי קרבנה נאכל דחששא הוא דחיישינן שמא הפילה אותו אברים איברים אבל אין זה ודאי ויכול להיות שאין בבטנה אלא חתיכה זו ואינו ולד, וכן כתב עוד שם אח"כ וז"ל וא"ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתנו מלא מים מלא דם אין לו צורת איברים מאי איריא כו' אפילו מלא בשר ועצמות לא כלום הוא ואפילו היא לבנה נמי בחתיכה הוא דחיישינן לולד שמא הפילה אותו חתיכות חתיכות כו' ע"ש בראב"ד הרי שכתב בפירוש דחיישינן לולד שמא הטילה אותו חתיכות אבל אינו ודאי ולד א"כ דברי הראב"ד הם היפך ממה שהעלה הוא בחיבורו בשם הראב"ד:
ודעת הרמב"ם לדעתי סמך מעלתו ולמד מן הכללות כיון שראה בדברי הרמב"ם בפ"א ממח"כ הלכה וי"ו שכתב ושם ביארנו מה תלד האשה ומה תפיל ותהיה טמאה לידה ומה תלד או תפיל ולא תהיה טמאה לידה וכל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה הרי זו פטורה מן הקרבן עכ"ל רבינו בהלכות מח"כ, ופ' יו"ד מהלכות א"ב כתב הרמב"ם בהלכה ד' הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, ולמד מעלתו מזה שמביא קרבן ונאכל שהרי כללא כייל במח"כ שכל מקום שאמר שהיא טמאה לידה מביאה קרבן ונאכל. ואפשר שגם מה שכתב מעלתו שהראב"ד סובר שמביאה קרבן ונאכל ג"כ מכאן למד מדשתק הראב"ד להרמב"ם בהלכות א"ב וגם במח"כ ש"מ שס"ל כוותיה. ואני אומר זיל לאידך גיסא דעת הראב"ד כבר ביארנו דבריו בס' בעלי הנפש שבחתיכה שיש בה עצם אינה מביא קרבן ונאכל וא"כ היא גופא קשיא למה שתק הראב"ד להרמב"ם בהלכות מח"כ. ולכן נלע"ד דהרמב"ם בהלכות מח"כ לא כיון בכלל הזה רק לענין אופני צורת הולד ואופן הלידה וכוונתו על מה שכתב בהלכה ח' שאם ילדה צורת בהמה חיה ועוף אימת הוא ולד שתהיה אמו טמאה לידה ואימת אין חשוב ולד ואין אמו טמאה לידה וכן למה שכתב בהלכה י"א בהפילה דבר שאי אפשר לחיות ושט אטום ובריה שיש לו שני גבין ושדראות וכן למה שכתב בהלכה ד' בהפילה שפיר חילוק בין מרוקם ואינו מרוקם וכן למה שכתב בהלכה ה' חילוק בין יוצא דופן ליוצא דרך הרחם אבל לא כיון למה שהוא ספק כלל. ועוד נדבר מדעת הרמב"ם כאשר נדבר מדעת הרשב"א, והרשב"א כתב דהמפלת יד שאינה חתוכה צורתה מוכחת עלה דמגוף אטום באה דאי מגוף שאינו אטום חזקה חתוכה היתה כו' אבל חתיכה דעלמא ליכא מידי דמוכח עלה דמגוף אטום באה הלכך כל שיש בה עצם טמאה לידה מיהו ימי טוהר לא יהבינן לה דאימור מרחקת לידתה הות וכדאמרינן בהמפלת יד חתוכה כו' עיין ברשב"א. והנה יש לדקדק ואם הפילה יום ארבעים ואחד חתיכה שיש בה עצם דליכא למימר שהרחיקה לידתה למה לא ניתן לה ימי טוהר וא"ת אין הכי נמי א"כ קשה למה לא הזכירו זה בגמרא ואף דגם גבי מפלת יד חתוכה דג"כ שנינו בברייתא דף כ"ח ע"א אמו טמאה לידה ולא נזכר בברייתא ימי טוהר ורב חסדא ורבה בר רב הונא הוא שאמרו שאין נותנין לה ימי טוהר מ"ט אימור הרחיקה לידתה וג"כ קשה הרי כשהפילה ביום מ"א דליכא למיחש שהרחיקה לידתה ניתב לה ימי טוהר ומ"ט לא הזכירו זה בגמרא, נראה דרב חסדא ורבה כיון שהזכירו זה בפירוש הטעם אימור הרחיקה לידתה ממילא נשמע היכא דליכא חשש הרחקת לידה יהבינן ימי טוהר והברייתא נלע"ד שג"כ רמזה הדבר מדקתני ולא חיישינן שמא מגוף אטום באו ולא תני סתם דלא חיישינן שמא מגוף באו ש"מ דודאי חיישינן מגוף באו אבל לא חיישינן דמגוף אטום באו וא"כ נרמז דחיישינן מגוף באו ולכך לא יהבינן לה ימי טוהר וממילא היכא דליכא חשש זה שפיר יהבינן ימי טוהר. זה שעלה על רעיוני לפום רהיטא והדרנא בי שאפילו ביום מ"א לא יהבינן לה ימי טוהר דכשם שחיישינן שהרחיקה לידתה כך חיישינן שמא עוד תרחיק לידתה וע"כ יד חתוכה זו מגוף היא באה לא תלינן ששאר הגוף נימוק אלא אמרינן שעתה התחילה לילד ושמא לא נימוק ועוד תלד שאר הגוף ואיך ניהב לה ימי טוהר שמא סוף רוב האיברים לצאת:
ובזה עמדתי על כוונת רבינו הגדול הרמב"ם בהלכה י"א שכתב אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי זו חזקתו מולד שלם ומצטרפין לרוב איברים והמגיד משנה נתקשה מאוד בכוונתו וכתב ודין זה דהרחיקה לידתה לא נזכר בדברי רבינו ולא נתבאר לי למה וכן נראה מדברי רבינו שאינה טמאה ביד זו לבד אלא שהיא מצטרפת לרוב איברים וכוונתו צ"ע עכ"ל הרב בעל מ"מ. ואני אומר שמה שכתב רבינו מצטרפת לרוב איברים אין כוונתו שאינה טמאה עכשיו דבאמת עכשיו היא טמאה שמא יצאו כבר איברים והיד השלימה לרוב לכן יהבינן לה י"ד ימי טומאה מהיום אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עתה אבל אם אח"כ יצאו גם איזה שאר איברים מצטרפת יד לרוב ויהבינן לה ימי טוהר משעה שהושלם הרוב אם הוא קרוב ללידת היד דודאי חיישינן שמא כבר יצאו איזה איברים וכבר הושלם הרוב בעת לידת היד אבל קודם לידת היד ודאי לא נשלם הרוב שהרי מה שילדה אח"כ הוא רוב בצירוף היד וא"כ יהבינן לה ימי טוהר שיהיו טהורים עכ"פ בין אם נתחיל למנות מעת לידת היד ובין אם נתחיל למנות מהשלמת הרוב שאחר היד. זהו הנלע"ד בדברי רבינו הגדול. ומעתה קשה למה לא הזכיר רבינו הגדול דבר זה בהלכה ד' גבי מפלת חתיכה ויש בה עצם שכתב הרי זו טמאה לידה למה לא כתב שמצטרפת לרוב איברים א"ו ביד חתוכה אמרינן באה מולד שלם אבל גבי חתיכה שאין ניכר בה שום צורה לא אמרינן שבאה מולד אבל חיישינן שהחתיכה לעצמה היא ולד וריקומו אינו ניכר ולכך טמאה לידה א"כ קשה כיון שלא תלינן כלל שבא מחותך א"כ למה לא ניתב לה ימי טוהר אלא ודאי שאין זה ודאי שהוא ולד וריקומו אינו ניכר אלא רק ספק ולד וכמ"ש בנ"ב שם:
ונחזור לדברי הרשב"א שהרשב"א אומר דלכך לא יהבינן לה ימי טוהר משום שחיישינן שמא הרחיקה לידתה וקשה תינח לקולא לא יהבינן לה ימי טוהר אבל למה לא ניתן לה לחומרא שאם תראה ביום ל"ד וביום מ"א שהיא מקולקלת במנינה וכן ביום ע"ד וביום פ"א והיה ראוי להיות דינה שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ומדוע לא ביארו זה בגמרא בשלמא ביד חתוכה כיון שפירשו בגמרא בפירוש שהטעם דלא יהבינן לה ימי טוהר הוא משום שמא הרחיקה לידתה ממילא ידעינן שהוא רק ספק ואם כן לחומרא יהבינן לה ימי טוהר אבל בחתיכה שיש בה עצם לא ביארו כלל בזה ודאי קשה איך לא אמרו לנו חומרא זו. ולכן נלע"ד דגם דעת הרשב"א כמו שכתבתי בנו"ב שאפילו יש בה עצם אינו אלא ספק ולד אלא דמשום ספק זה לחוד הוה לן ליתן ימי טוהר לחומרא וליכא למימר דבכל פעם איכא ס"ס דהיינו ביום מ"א שמא אינו ולד ואת"ל ולד שמא נקבה וביום פ"א להיפך שמא אינו ולד ואת"ל ולד שמא זכר דס"ס כזה לא מהני שהרי סתרי אהדדי וכמבואר בתוספות דף כ"ז ע"א בד"ה חומר שני ולדות ולכן לתרץ קושיא זו כתב הרשב"א דלכך לא יהבינן לה ימי טוהר אפי' לחומרא דאימור הרחיקה לידתה ויש לנו ס"ס בכל פעם בלי ספק זכר ונקבה דאמרינן שמא אינו ולד כלל ואת"ל ולד שמא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר שלה וכמ"ש בנו"ב:
ודעת הרמב"ן לא מצאתי בדבריו רמז שיהיה סובר דמביאה קרבן ונאכל ואדרבה משמע מדבריו להיפך וז"ל בהלכות נדה אשר לו בפרק שביעי סעיף ב' והמפלת חתיכה בין לבנה ובין משאר מראות קורעה אם נמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה מספק עכ"ל. משמע שגם בלבנה ג"כ אינה טמאה רק מספק. ואמנם יש לדחות שהספק הוא שמא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טומאתה מיום שיצאו רוב האיברים או שמא עדיין עתיד לצאת רוב האיברים ולכן טומאתה עתה מספק וכן הוא בחידושי הר"ן למסכת נדה דף כ"ח ע"א המפלת יד חתוכה כתב הר"ן נ"ל כו' אבל לא שיהיו ימי טומאה ודאין כזכר דמהאי טעמא גופא שאין נותנין לה ימי טוהר כ"ש שאין נותנין לה ימי טומאה ודאין דאימור הרחיקה לידתה וכבר עברה ומיירי נמי כגון שהיא יודעת בעצמה שהיא עכשיו ריקנית כו' ע"ש. ואמנם עכ"פ היפך שיהיה דעת הרמב"ן שהוא לידה ודאית לא מצאנו בדבריו ואי משום דמטמא גם בשאר מראות משום שאין אנו בקיאים במראות ואוסר דאי לבנה הוא רק ספק ולד א"כ שאר מראות הוו ס"ס ואמאי טימא הרמב"ן. אף הא לא תברא, חדא דכולהו חדא ספיקא שמא הוא ולד ועוד דחסרון ידיעה שלנו במראות לא נחשב ספק:
ומה שהשיג על מה שכאבתי בנו"ב חיו"ד סימן צ"ז אין צריך תשובה ואני תמה עליו וכי אני הוא שחידשתי דבר זה שאין ס"ס מתיר במקום שיש חזקת איסור וכי תנאי שקלת מעלמא שכמה פוסקים מחולקים בזה ובכמה מקומות בנ"ב הארכתי בזה וא"כ אף אם התוס' היו סוברים דמהני ס"ס בחזקת איסור אין מזה השגה על מה שכתבתי בכוונת דברי הטור. ועוד בלא"ה אין הנדון דומה דשם בתוספות נדה דף כ"ז ע"א בד"ה חומר שני ולדות יש להס"ס ג"כ חזקה דמסייע דתיכף שילדה זכר יש לה חזקה שאחר כלות שבעה ימים תהיה טהורה שהרי אפילו תהיה שופעת מותרת דקיי"ל מעין אחד הוא וע"י השליא אתה רוצה לאסרה ולהוציאה מחזקת היתר שפיר סמכינן אס"ס אף דאיכא ג"כ חזקת איסור אבל בשפיר שאנו מסופקים שמא הוא מרוקם שפיר כתבתי שם בסימן צ"ז דלא מהני ס"ס להוציאה מחזקת איסור:
ומה שהביא מדברי הרא"ש בס"פ בנות כותים והטור בסימן קצ"ב מביאו וכתב מעלתו על מה שכתבתי בנו"ב חיו"ד סימן ס"ג שם שהשגה שהשגתי על הגאון מוה' ח"כ ז"ל תליא בפלוגתא של הרא"ש והרמב"ן. איני יודע מה הוא שח ואולי הוא מחוי במחוג ויהיה לו אשר לו והוא נשען על חיבורו. ומה שהשיג על שהבאתי בחאה"ע בתשובה ס"ט מדברי הרופאים ולא הבאתי דברי הגמרא ראתה ואח"כ הוכר עוברה הביאני לידי גיחוך אני הבאתי מדברי הרופאים ששכיח מאוד ומדברי הגמרא אין ראיה אלא שיכול להזדמן במקרה. זולת זה מה שהחמיר בסימן קפ"ט ס"ק ע"א גם אני איני חושש להורות חומרא זו וכאן אין מקום להאריך ובפרט בחששא דרבנן ועוד ע"פ הרוב הקולא הנמשכת מזה הוא שמחמת קביעת וסת זה עוקרת שאר וסתות ויש כאן ס"ס שמא וסת הקדום היה בימי נדה וזיבה ולא הוקבע כלל ושמא הוסת החדש לא בימי זיבה ונדה היא ושפיר הוקבע. ובזה אתן קנצי למילין כי אני עמוס תלאות וגם ע"פ רוב ראשי כבד עלי וכחי חלוש מאוד ולכן אני מקצר כל האפשר לקצר. והיה זה שלום. דברי הד"ש: